תנ"ך/בראשית/לז
(א) וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ (ב) אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃ (ג) וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃ (ד) וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃ (ה) וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃ (ו) וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃ (ז) וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃ (ח) וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃ (ט) וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃ (י) וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃ (יא) וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃ (יב) וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃ועל זה (יג) וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃ (יד) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃ (טו) וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃ (טז) וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃ (יז) וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃ (יח) וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃ (יט) וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ (כ) וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃ (כא) וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃ (כב) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃ (כג) וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃ (כד) וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃ (כה) וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃ (כו) וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃ (כז) לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃ (כח) וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃ (כט) וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃ (ל) וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃ (לא) וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃ (לב) וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃ (לג) וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃ (לד) וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ (לה) וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃ (לו) וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃ פ
פסוק ד
מכל אחיו
בביאור הוספה זו. כתב המשך חכמה, שעצם אהבתו לא היתה מובילה לשנאתו כיון שהיו תולים אותה במה שאהב את אמו של יוסף, רחל, יותר משאר האמהות. אך כיון שראו שאותו אהב אביהם יותר מ'כל אחיו' דהיינו אף מבנימין בנה של רחל, מכך סברו שאהבתו נובעת ממה שמביא את דיבתם רעה אל אביהם, ולכן 'וישנאו אותו.
פסוק ו
שמעו נא החלום
הטעם שסיפר להם החלום על אף שנאתם לו. הספורנו (פסוק ה) כתב שעשה זאת מחסרון העצה כנער, שלא די שסיפר להם זאת אלא גם אמר להם 'שמעו נא' כלומר הבינו את הוראת החלום ובזה הוסיף להטיל איבת אחיו עליו. אך עיין משך חכמה שביאר שאמר להם כן על דרך תוכחת הניביאים, שכיון שראה בחלום שזה יהיה בסופם מן הראוי שיפסיקו לשנאתו ואז ינחם ה' אליהם.
פסוק ז
והנה גו' והנה גו' והנה גו'
הטעם ששילש תיבת 'הנה'. המשך חכמה (פסוק ח) מבאר ע"פ דברי הספרי (קרח קיז) שלשון 'הנה' הוא לשון שמחה. ואף יוסף אמר להם ג' פעמים לשון 'הנה' לפי שהיה שמח על כל פרט ופרט במידה גדושה.
פסוק ח
ועל דבריו
מהם דבריו. המשך חכמה מפרש ע"פ המבואר בספרי (קרח קיז) שלשון 'הנה' הוא לשון שמחה. והוא אמר להם (פסוק ז) 'והנה אנחנו גו' והנה קמה גו' והנה תסבינה' גו' לפי שהיה שמח על כל פרט ופרט במידה גדושה. ועל זה הוסיף הפסוק ששנאו אותו אחיו על חלומותיו ועל דבריו דהיינו על שאמר ג' פעמים 'הנה' לשון שמחה.
פסוק ט
ויספר אותו לאחיו
הטעם שסיפר החלום השני אחר שראה שהזיק לו סיפור החלום הראשון. המשך חכמה פסוק ו מבואר שהוסיף וסיפר להם חלומו זה, לומר להם שאין זה העדר כבוד ומעלה להם שהרי אף אביו גם כן ישתחווה לו.
פסוק יא
ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר
טעם החילוק בין אחיו לאביו. המשך חכמה מבאר ע"פ דברי הגמרא בסנהדרין (קה:) בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, ומשום כך אף שאחיו קנאו בו, אביו לא.
פסוק כא
ויצלהו מידם
במה הצילו כיון שהיו בבור נחשים ועקרבים. הזוהר (קפה.) מבאר שבמקום שיש נחשים ועקרבים אם צדיק הוא לא יינזק לפי שהקב"ה ייעשה לו נס, אך אם יימסר בידי שונאיו, 'זעירין אינון דיכלין לאשתזבא'. וכ"כ האור החיים שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה, מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים.
והמשך חכמה ביאר שהם סברו שחייב מיתה בידי אדם, ואם כן כיון שהיה בן י"ח שנים היה ראוי למות בידם, אך כיון שאמר להם להניחו בבור במקום נחשים ועקרבים הרי זה חשוב כמיתה בידי שמים שאין מתחייבים בה עד גיל עשרים (כמבואר בירושלמי ביכורים פ"ב ה"א), והוא לא היה בן עשרים באותה שעה.
ובתורה תמימה (פסוק כד) כתב, וכן הביא בספר המאור הגדול בשם הגר"א, שאותו הבור היה עמוק מכ' אמה ואין העין שולטת בו ולא ידעו ראובן ושאר האחים שיש בו נחשים ועקרבים.
ביאור לשון מידם. יתבאר לפי מחלוקת המפרשים בביאור הצלת ראובן כמבואר לעיל בסמוך. לדעת הזוהר והאור החיים הצילו במה שהוציאו מידם שהם בעלי בחירה. ולדעת המשך חכמה הצילו מיד הרוצים להמיתו במיתה בידי אדם.
פסוק כד
וישלכו
אין השלכה פחות מכ' אמה. כן ביארו התורה תמימה (תורה תמימה) ובספר המאור הגדול בשם הגר"א, ע"פ דברי המפרש למסכת תמיד (כח:) דקים להו לרבן דלא מיקרי השלכה פחות מעשרים אמה, וכ"כ התוס' במעילה (יא: ד"ה דישון).
פסוק כו
מה בצע כי נהרג
ובוצע ברך נאץ ה'. בסנהדרין (ו:): רבי מאיר אומר לא נאמר בוצע אלא כנגדה יהודה שנאמר 'ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו' וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ ועל זה נאמר (תהלים י ג) 'ובוצע ברך נאץ ה.
בטעם הדבר שדרשו מעשהו לגנאי כתב המשך חכמה שמעשהו של יהודה אף שהיה לתכלית טובה שירד יוסף למחיה למצרים ולקיים את שבועת בין הבתרים אך מחשבתו היה לרעה.
עוד ביאר, שכיון שיוסף היה 'נער את בני בלהה ואת בני זלפה' (שם פסוק ב) הם לא רצו להורגו והיו ארבעה בנים וכנגדם היו לבד מיהודה רק ארבעה בני לאה והיה יכול להצילו אם היה אומר להם להשיבו לאביו.
פסוק כז
כי אחינו בשרנו הוא
ביאור כפל הלשון. המשך חכמה מבאר על פי המבואר בגמרא בנדה (לא.) ג' שותפים יש באדם כו' אביו מזריע הלובן שממנו עצמות כו' אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר כו'. ומבואר בגמרא בברכות (ס.) שהתפללה דינה שתלד בת אחר שנתעברה בבן ונהפך לבת. ובמדרש (שכל טוב בראשית ל כא) מבואר שנתהפכה עם הולד שבמעי רחל (אך עי"ש שנחלקו אם נתחלפה עם יוסף או עם בנימין). וכן מבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם) 'ואיתחלפו עובריא במעיהון והוה יהיב יוסף במעהא דרחל ודינא במעהא דלאה'. וזה הביאו במה שאמר אחינו בשרנו הוא, כי אחינו הוא מצד האב ובשרנו מצד האם שהרי לאה היא שהזריעה בשר שלו קודם שנתהפך למעי רחל.