שואל ומשיב/ב/ד/קעג

שואל ומשיב ‏ ב ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ד סימן קעג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין תקיעות בלחש:

נתתי אל לבי לתור ולדרוש על מה שנתפשט בינינו אותן שתוקעין בלחש והמתחסדים והמקובלים נהגו כן במדינותינו והנה המג"א הביא בשם הכנה"ג בסי' תקצ"ב ס"ק א' שיש מקומות שנוהגין לתקוע בלחש ואין לנהוג כן לכתחלה הרי שהכנה"ג כתב שאין לנהוג אף שהוא היה נוטה אחרי הספרדים וזכורני שזה רבות בשנים שראיתי בכנה"ג עצמו שכתב שהמנהג נובע ממ"ש בערוך והובא בתוס' ר"ה דף ל"ג ע"ב דתוקעין שלשים בלחש ע"ש ואינו לפני כעת וראיתי לדו"ז הגאון ז"ל בישועות יעקב שגם הוא הערה מקור זה ולא היה לפניו ספר כנה"ג וא"כ כיון שהכנה"ג העיד שאין לנהוג כן איך מביא ראיה מזה. אך בגוף הדבר היה נלפענ"ד ראיה ברורה דאין לתקוע בלחש דהרי זה ודאי דמי שתוקע בלחש אינו תוקע רק על סדר מלכיות זכרונות ושופרות וא"כ לפ"ז לפי שיטת רוב הגאונים דביחיד בלחש לא היה מזכיר רק שבע ולא היה אומר כלל מלכיות זכרונות ושופרות ופשיטא שלא היו תוקעין בלחש וכבר נדחק הרמב"ן להעמיד מנהג הגאונים האלו והעיד שעד הרי"ץ גיאות היו נוהגין כן וא"כ פשיטא שלא היו תוקעין בלחש ועיין בטור סי' תקצ"א שהביא גם כן דעת הללו:

שוב ראיתי בטור שהביא דברי ר"מ גאון דיחיד דמצלי בר"ה בלחישה אי גמר עלינו לשבח לימא ואי לא לימא מלוך ונדחק הב"י דמה ענינו דעלינו לשבח שהוא תחלת כל הברכות למלוך שהוא סוף ע"ש שנסתפק אי ס"ל דיחיד מתפלל שבע או תשע ואח"כ הביא דברי ר"מ גאון שכתב הרי"ץ גיאות וע"ש שכתב ואי לא גמר לצלויי למיחת חד ולמשמע לחבריה לא דחובא דציבורא היא דקאמרו סדר ברכות אומר אבות וגבורות וכו' ואי בעי לצלויי עלינו לשבח לצלי בלחישה ולא לתקע ליה חבריה כי היכא דתוקע לש"ץ אלא שמע ט' תקיעות כל שעתא דמתרמי ליה לא גמיר לא מחייב למימר אלא מלוך על כל העולם כלו וכו' ושמע ט' תקיעות נפיק י"ח. והנה דבריו סתומים וחתומים ולפענ"ד הוא הדבר אשר דברתי כי הוא ס"ל דיחיד אינו מתפלל רק שבע וא"כ אין מקום לתקוע וז"ש שלמיחת חד ולמשמע חד מאחוריה והיינו שילך אחד ויזכיר מלכיות זכרונות ושופרות כדי שיתקע זה אי אפשר דרק ציבור אמרו סדר ברכות מלכיות זכרונות ושופרות לכך אמר דשומע ט' תקיעות כל שעתא דמתרמי ליה אבל אי לא גמיר כיון שהוא ביחיד יאמר מלוך ויתקעו ליה והמעיין יראה שהדברים נכונים ומבואר כל מ"ש כי לא היו נוהגים לתקוע בלחש כלל ודו"ק היטב:

ודרך אגב אזכור מה דראיתי בטור שם שנדחק ולהעמיד מה שמסיימין בשופרות בפסוק של תורה של חצוצרות וע"ש שהרא"ש וכמה קדמונים נדחקו בטור שם למה מסיימין בחצוצרות. ולפענ"ד כיון שבמקדש היו תוקעין בחצוצרות וזה אומרים לזכר שהיו נוהגין במקדש ויתכן יותר כיון שמרמז גם על העתיד שיתגדל ויתקדש שמו שע"כ אנו אומרים מלכיות זכרונות ושופרות שאנו ממליכים עלינו השם יתברך שימלוך עלינו ואז יבנה המקדש וישמע החצוצרות ג"כ ובודאי יתקע גם אז דאף שכל המועדות יהיו בטלים אבל ר"ה לא אקרי מועד כ"כ וגם עכ"פ המצוה של תקיעת שופר לא יבטל בודאי דאין המצות בטלות לעתיד לבא ועיין נדה דף ס"א וברשב"א בח"א בעין יעקב סוף פ"ק דברכות וביפ"ת פ' שמיני וא"כ אז יתקע בשופר ובחצוצרות וע"כ מזכירין חצוצרות וגם בספרי דרוש להאי קרא לע"ל ע"ש על ונושעתם מאויביכם. ובחידושי לתורה ביארתי דברי הספרי ואכ"מ עכ"פ המנהג נכון: ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו למה תוקעין בר"ה ופריך רחמנא אמרה תקעו אלא מפני מה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן והדברים תמוהים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת התוס' הקשו דהא עוברים על בל תוסיף. אך לפמ"ש דהתקיעות מורים על ההוה ועל העתיד כי ימלוך ד' עלינו וא"כ אינם על ענין אחד דתקיעות דמיושב אנו תוקעים כמצווה עלינו והתקיעות דמעומד על סדר ברכות מלכיות זכרונות ושופרות וכיון דיש בהתקיעות לעבר ולעתיד ע"כ ל"ש בל תוסיף. ומעתה זהו הצעת כל המאמר הוא שאל למה תוקעין בר"ה אם יש טעם בדבר וע"ז אמר רחמנא אמר תקע"ו היינו שא"צ לדרוש טעמא דקראי וע"ז שאל אלא מפני מה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין הא שייך בל תוסיף כיון דלא דרשינן טעם דקרא וע"ז משני כדי לערבב השטן והיינו כמ"ש התוס' בשם הירושלמי דזימנא חדא בהיל ולא בהיל זימנא תניינא בהיל אמר הא ודאי אתי משיחא דכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והיינו כמ"ש דשופר יש בו לשעבר והוה ועתיד וא"כ בזימנא חדא בהיל ולא בהיל כי אולי אינו מרמז רק על העבר אבל זימנא תניינא דתוקעין על סדר הברכות מלכיות זכרונות ושופרות שמורות על העתיד אז מתבהיל אמר הא ודאי אתי משיחא דכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ומיושב היטב כל המאמר ובחידושי לאגדות מסכת ר"ה ביארתי באופנים אחרים ואף שכתבתי בדרך דרוש הדברים נכונים. ומן האמור ראיה ברורה שאין תוקעין בלחש דממנ"פ אם מתפללין תשע ותוקעין שוב יקשה למה תוקעין בעת הסדרת הש"ץ דע"ז שוב עובר על בל תוסיף והוא לא שאל רק מפני מה תוקעין כשהן עומדין ותוקעין כשהן יושבין ובודאי עומדין על חזרת הש"ץ דבזה בודאי תוקעין ובלחש אינו מוזכר כלל וגם התירוץ לא יתכן ומכ"ש אם נימא דבלחש לא מתפללין תשע פשיטא שאין תוקעין בלחש כדבר האמור ודו"ק היטב ועיין בב"ח סי' תקצ"א מ"ש בדברי ר"מ שהביא הטור ולפענ"ד בכוונת ר"מ דהנה אנן קי"ל דסדר ברכות מעכבות זו את זו ואם אינו יודע אחת מהם לא יאמרם כלם כמבואר סי' תקצ"א ולכך אמר אי גמיר עלינו לשבח והיינו שיודע הסדר של מלכיות שמתחיל בעלינו לשבח לימא ואי לא גמיר לימא מלוך והיינו רק סיום ברכה דהאל הקדוש שהוא מלוך כנלפענ"ד והוא ס"ל דבאמת יחיד אומר ג"כ תשע רק דבדלא גמיר אינו אומר כלל ונקיט עלינו לשבח דהיא הראשונה וה"ה זכרונות ושופרות ודו"ק:

והנה שיטת הרז"ה דבר"ה בכל התפלות אף בערבית שחרית ומנחה יש תשע והרמב"ן במלחמות נחלק עליו ולכאורה היה נראה לי ראיה להרז"ה מהא דאמרו בסוף ר"ה דף ל"ה משום דאוושי ברכות ופירש"י משום דנפישי ברכות שיש כאן תשע ובשם רבותינו פירש"י דנפישי המקראות דמלכיות זכרונות ושופרות והרי שם סתם אמר ברכות של ר"ה ויוה"כ ומשמע של כל התפלות אבל באמת הרמב"ן פירש לפי דרכן של הגאונים דגם במוסף של ר"ה היו הציבור מתפללין שבע והש"ץ מזכיר תשע משום דנפישי לכך תקנו שהש"ץ מוציא אותן באלו דנפישי יותר משאר יו"ט אבל שבע מתפללין כמו בשאר יו"ט אבל באמת דבריו תמוהין כמ"ש ברא"ש דאיך נימא דתפלה שהיא תשע יחלקו הציבור ולא יתפללו רק שבע מהן אך נראה לפענ"ד בכוונתו דהנה הש"ץ מוציא לשאינו בקי אבל הבקי אינו מוציא ולפ"ז אם הבקי היה יודע שיש שינוי בין יו"ט ושבת לחול שבחול מתפלל י"ח ובשבת ויו"ט שבע אבל בר"ה שיש כאן שינוי תשע א"כ יטעה גם הבקי ויתפלל תשע בכל יו"ט ולכך תקנו תקנה כוללת שהציבור לא יתפללו תמיד רק שבע והש"ץ דגמיר וסביר בודאי הוא יזכיר השנים וגם בהמלכיות יזכיר הסדר מלכיות הכלל שלא ירגישו העם שיש כאן שינוי בסדר התפלה ולכך תקנו שיתפללו רק שבע וזה ברור ודו"ק:

איברא דלפ"ז עדן יקשה למה אמר סתם ברכות של ר"ה ויוה"כ משמע דאף שחרית בכלל אבל באמת הדבר נכון דהרי בהא דאמרו בדף ל"ב השני מתקיע פריך הש"ס ולמה לא הראשון דזריזין מקדימין למצוה ומשני משום גזירת המלכות וע"ש בתוס' מ"ש בשם הירושלמי ולפ"ז קודם הגזירה גם בשחרית היה מתקיע והיו צריכין לומר תשע בשחרית ולכך תקנו שהש"ץ יזכיר התשע שלא יטעו. ובזה ניחא גם מה שהקשה הרז"ה בהא דפריך מ"ש השני ולא הראשון והרי לא אפשר בראשון דהא אינו מתפלל תשע רק במוסף ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל דתוקעין צריך להיות על סדר מלכיות זכרונות ושופרות אף דהברכות אינן מעכבות את התקיעו' אפ"ה לכתחלה צריך להיות על סדר הברכות וא"כ קודם גזירה שהיו תוקעין בשחרית א"כ ראוי שהש"ץ יזכיר תשע בשחרית. ובזה מיושב מה שדקדק רבינו האי לשון מתקיע. ולפמ"ש אתי שפיר דע"י שמזכיר התשע הוא מתקיע שעי"ז תוקעין על הסדרים. ובאמת שלשיטת הרי"ץ גיאות וכן קי"ל דמתפללין תשע במוספין צריך לומר דלא חיישינן דלמא אתי למטעי דיש היכר ע"י שתוקעין על הסדרים ניכר שמה שמוסיפין הוא בשביל התקיעו' ולא אתי למטעי בשאר יו"ט ושבת כנלפענ"ד לישב כל שיטה ושיטה כפי דעת תורה ודעת נוטה:

והנה בהא דאמרו משום גזירת המלכות והיינו שהיו אונסים אותם שלא יתקעו לכאורה קשה דהו"ל להיות יהרג ואל יעבור וצריך לומר דמכאן ראיה ברורה למ"ש הריב"ש הובא בשיטה מקובצת בכתובות דף ב' גבי הא דאמרו כל הנבעלת ברביעית תבעל לטפסר תחלה דלכאורה הו"ל יהרג ואל יעבור וכתב הוא דלא שייך בזה יהרג ואל יעבור דלא אנסו על העבירה רק על הזמן ויכולה להנשא בזמן אחר ע"ש והארכתי בזה בתשובה וה"ה בזה דיכולין לתקוע במוסף ולא צריכין להיות יהרג ואל יעבור וז"ב. אמנם לכאורה קשה בהא דאמרו בר"ה דף כ"ח כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא ופירש רבינו ירוחם הובא בב"י או"ח סי' תע"ה דמיירי שסבר שהוא חמץ וקשה א"כ היאך משכחת לה דהא היה צריך להיות יהרג ואל יעבור וצריך לומר דמיירי שתחבו לו עד בית הבליעה ואף בבלע מצה יצא כל שנמצא שהיה מצה יצא. ובאמת שלפענ"ד דברי רבינו ירוחם תמוהים דאם לא רצה לאכול מצה וכפאוהו ואכלו דלא יצא ולמה לא נימא דבודאי נתרצה אח"כ דכיון שמצוה לשמוע דברי חכמים והוא הוכרח לאכול בודאי כפה ערפו ונתרצה בלב שלם וכן אמרו בב"ב דף מ"ח גבי יקריב אותו לרצונו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דמצוה לשמוע דברי חכמים וכמו שביאר רבינו הגדול ז"ל בפ"ב מהלכות גירושין. אמנם נראה דזהו כשלא נודע כוונתו אם נתרצה אבל רבינו ירוחם מיירי דאם באמת לא נתרצה והוא בא לשאול אם יצא במה שאכל בכפייה בזה שפיר כתב רבינו ירוחם דלא יצא דהא נתכוין שלא לצאת בודאי לא יצא וז"ב. והן נסתר מחמתו מה שראיתי בכפת תמרים שכתב דלכך נקט כפאוהו פרסיים דאם כפאוהו ישראל בודאי מועיל כמו באנסה חברתה לטבול ורק דקמ"ל דאף בפרסיים שכפאוהו לאכול דיצא דגם גוים בני עשויי נינהו ובאמת שהוא תמוה דבמה מיירי אם ידע שהוא מצה ולא רצה ובאמת לא נתרצה בלב שלם פשיטא דלא מועיל וכמ"ש ר"י וכמ"ש בטעמו ואם לא נודע בזה פשיטא דיצא דאמרינן מסתמא דנתרצה בלב שלם כיון דמצוה לשמוע דברי חכמים ולמה לא יתרצה לקיים דברי חכמים ואף אם בגט נימא דלאו בני עשויי נינהו היינו משום דשם פתיך ביה ענין בין אדם לחברו אפשר דמשום שנאה או איזה סיבה דאינו מתרצה אבל המצוה שבין אדם למקום למה נימא דלא נתרצה בלב שלם ובלי ספק נפש ישראלי חפץ בקיום מצות ובלא"ה אמר לי המופלג השלם מו"ה אברהם קאמפף נ"י מ"ק ראווא דהדמיון שדמהו לנדה שאנסה חברתה לא דמי דשם מועיל הטבילה שהרי טבלה עכ"פ והיתה במי מקוה ונטהרה מטומאתה אף שלא קיימה מצות טבילה משא"כ כאן דכל שלא כיון להמצוה לא יצא אבל אי מהא לא איריא דאם נימא דטבילה צריכה כוונה לא היתה יוצאת באותה טבילה ומ"מ בחידושי הר"ן בחולין דף ל"א וברדב"ז מבואר דאין ענין מצות צריכות כוונה דומה לטבילה ע"ש ועיין מגן גבורים סי' סמ"ך. נחזור לענינינו הנה לכאורה תמהתי לשיטת הגאונים דס"ל דרק הש"ץ מזכיר תשע לכאורה תמוה בהא דאמר רמב"ח ריש פ"ד דר"ה לומר דזכרון תרועה היינו בשבת והיינו הפסוקים של סדר מלכיות זכרונות ושופרו' ולהס"ד שם הם ודאי מדאורייתא ועיין כפת תמרים שם וקשה הא בשבת א"צ כלל לתקוע וא"כ למה יאמרו סדר המלכיות זכרונות ושופרות ואף אם נדחוק דס"ד דגזירת הכתוב היא דבשבת לא יתקעו ויאמרו הפסוקים במקומם מכל מקום קשה דא"כ בשבת שאין תוקעין לא צריכין לומר כלל תשע וההיפוך מבואר בפ"ק דשבועות ובש"ס דילן בעירובין דף מ"ם שהביא הרמב"ן והר"ן בענין הלז דאף בשבת של ר"ה היו מתפללין תשע אף שלא היו תוקעין ומהתימה שהרמב"ן הביא ראיה נגד הרז"ה שס"ל דגם בשחרית מתפללין תשע ע"ש שהביא מהירושלמי הלז ואכתי קשה דלטעמיך מי ניחא דהא כל שאין תוקעין שוב א"צ להזכיר של מלכיות זכרונות ושופרות ואפשר דעכ"פ מדרבנן תקנו חז"ל כיון דא"י לתקוע מדבריהם יזכיר ועכ"פ הפסוקי' במקום התקיעות. ובזה ניחא מה דלכאורה משמע משם דגם כל הציבור מזכירין תשע או עשר במוסף ולדברי הרמב"ן א"צ רק להש"ץ ולפמ"ש אתי שפיר דבשבת כיון שאין תוקעין כל הציבור צריכין להזכיר ומיהו היה להם להש"ץ להוציאם דהרי קי"ל כר"ג בברכת ר"ה ויה"כ וכמ"ש למעלה בשם הרמב"ן בטעם הדבר וצ"ע כעת:

והנה ממ"ש הפיוטים בר"ה במוסף שהש"ץ מבקש היה עם פיפיות קודם שאומר הסדר של מלכיות זכרונות ושופרות משמע לכאורה כהרמב"ן שהציבור לא היו אומרים רק שבע והש"ץ הוא שאומר תשע ולכך תקנו לו בקשה שלא יכשל במה שמסדיר תשע והיינו מה שאמר הסדר מלכיות זכרונות ושופרות ומה שאמר בפיוט שיש ברכות תשע היינו לש"ץ ולא להציבור. והנה לכאורה היה נראה לי ראיה להרז"ה דבר"ה בכל התפלות תשע שהרי קודם הגזירה היו תוקעין בשחרית וא"כ אם נימא דגם הציבור אמרו תשע א"כ היה בשחרית תשע וממילא מכ"ש במוסף שהרי איכא הוספה ופשיטא דלא גרעו וא"כ כיון שבשחרית ובמוסף אמרו תשע תקנו בכל התפלות כן אבל לרמב"ן דרק הש"ץ הסדיר א"כ קודם הגזירה הסדיר הש"ץ בשחרית התשע ולא במוסף כיון דאינו מענין התפלה שהציבור לא אמרו כלל רק אגב התקיעות תקנו כן. הן אמת דלכאורה צריך ביאור דבמקדש ודאי היו תוקעין גם במוסף ועיין סוכה דף נ"ד דיש פלוגתא אי תוקעין לכל מוסף ומוסף בפני עצמו או תשע לכל המוספין וא"כ עכ"פ תשע לכל המוספין היו תוקעין וא"כ שוב מהראוי לתקוע במוספין אף קודם הגזירה וצ"ל כיון דתקעו לכל המוספין תשע וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות כלי המקדש וא"כ שוב היה בחצוצרות עם השופר דלר"ח היה התקיעה בחצוצרות וא"כ אינן אותן תקיעות שהיו צריכין בשביל ר"ה דבזה היה עיקר בשופר והחצוצרות מקצר כדאמרו בר"ה דף כ"ז דחצוצרו' מקצר ושופר מאריך. ובזה נראה לי דלכך היה חצוצרות בר"ה לזכר של ר"ח שהיו בחצוצרות וז"ש בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד' לפני המלך ד' אין שלא בפני המלך לא והיינו דבמקדש דהיו מקריבין גם של ר"ח לכך תקעו בחצוצרות ג"כ משא"כ שלא לפני המלך דאין מזכירין הקרבנות של ר"ח כדדרשו בכסא ליום חגינו ועיין בר"ה דף ח' ובטור או"ח סי' תקפ"ב. ובזה מיושב הא דהקשו האחרונים ממ"ש הרמב"ם דוידוי מעשר נוהג אף שלא בפני הבית אף דכתיב לפני ד' ועיין בראב"ד שם ולפמ"ש בר"ה מסתבר לחלק דדוקא לפני המלך ד' שהיה מקום לחצוצרות ולקול שופר בשביל קרבנות ר"ח וקרבנות ר"ה ודו"ק. ונחזור לעניננו דעכ"פ תקיעות בלחש מבואר דלא היו נוהגין בימי קדמונים וא"כ אף שהמקובלים נוהגין כן כבר כתב הרדב"ז דבכל מקום שהקבלה חולקת עם הגמרא הלך אחר הגמרא ולפענ"ד הטעם דלא עדיף קבלת הזהר ע"פ נסתר ממה דדרש ר"ש טעמא דקרא ע"פ נגלה ולא קי"ל כר"ש בזה כל דסותר להדין כמבואר בתוס' סוטה דף י"ד דכל דאינו סותר לדין אף לדידן טעמא דקרא וא"כ לכך לא קי"ל כהזהר נגד הפוסקי' כל דסותר הדין ע"פ טעם וכ"ש מה שהוא ע"פ סוד דאין לנו עסק בנסתרות והנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל התורה כאשר צונו ודו"ק היטב:

והנה בגוף הדבר אי תוקעין בלחש הנה מצאתי לכאורה מפורש בש"ס ר"ה דף ל"ד מקום לענות בו דאמרו שם ר"פ בר שמואל קם לצלויי א"ל לשמעיה לכי נהירנא לך [וס"א גרסו נחירנא] תקע לי א"ל רבא לא אמרו אלא בחבר עיר. ולכאורה בראשית ההשקפה היה נראה לי הכוונה דר"פ בר שמואל רצה שיתקע לו בלחש כדרך שנוהגין בלחש בציבור וע"ז אמר לו רבא לא אמרו אלא בחבר עיר דאז תוקעין בלחש אבל ביחיד אין מפסיקין לתקוע בלחש ולהפסיק בין הברכות. אמנם אחר העיון מבואר להיפך דבאמת צריך ביאור מה נ"מ בין יחיד לציבור ואדרבא בציבור שנוכל לתקוע בעת חזרת הש"ץ ואפ"ה מפסיקין בלחש מכ"ש ביחיד דלא יתקעו לו על סדר הברכות אבל באמת אדרבא משם משמע להיפך דבציבור ודאי אין לתקוע בלחש כיון שיש תפלת ש"ץ לפניהם רק דביחיד כיון שאין מקום לשמוע על סדר הברכות כ"א בלחש הו"א דמותר להפסיק בין הברכות כדי שיתקע על סדר הברכות וע"כ חידש רבא דזה שאמרו שצריך לשמוע על סדר הברכות הוא דוקא בציבור אבל ביחיד אין חיוב לשמוע על סדר הברכות וכן הביא תנ"ה כשהוא שומען שומען על סדר הברכות בד"א בחבר עיר אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ושלא על סדר הברכות הרי בהדיא דמה שאמר לא אמרו אלא בחבר עיר הוא על גוף הדבר שצריך לשמוע על סדר הברכות. ובזה נראה לפענ"ד להבין הא דהקדימו הש"ס מתחלה טעמא דלא הו"ל שופר מעיקרא הא הו"ל שופר מעיקרא כי שמע להו על סדר ברכות שמע להו ולכאורה תמוה דמה קמ"ל המשנה והש"ס דשומע על סדר הברכות דהא פשיטא דבציבור על סדר הברכות שמע להו וביחיד הרי מברך ואח"כ שומע כמבואר בטור סי' תקצ"ב וכ"כ ר"מ גאון הובא בטור סי' תקצ"א ובב"י שם מבואר ביותר וכבר הבאתי למעלה וז"ל ואי גמר לצלויי עלינו לשבח לצלי בלחישא ולא לתקע ליה חבריה כי היכא דתוקע לש"ץ אלא שמע ט' תקיעות כל שעתא דמתרמי ליה וא"כ ממנ"פ במה מיירי. ולפמ"ש יש לומר דבאמת הש"ס רצה להביא דברי ר"פ בר שמואל וע"ז הקדים דלכך רצה שיתקע לו בלחש דהוא פירש דברי המשנה דמי שבירך ביחיד מיירי כפשטת הלשון ולכך דייק טעמא דנתמנה לו שופר אח"כ אבל אם היה לו שופר מעיקרא כי שמע להו על סדר ברכות שמע להו ולכך א"ל לשמעיה כי נהירנא לך תקע לי וחידש לו רבא דזו שצריך לשמוע על סדר הברכות הוא דוקא בחבר עיר ולפ"ז צריך לומר דלפי המסקנא הא דמבואר במשנה מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר היינו דאם היה לו שופר מעיקרא היה תוקע קודם וכ"כ בכלבו הובא בב"י סי' תקצ"ב בסופו דיש פוסקין דכיון דיחיד אינו שומע להתקיעות על סדר ברכות טוב שישמע אותן לפני הברכות ומוכח האי סברא מהא דאמרינן בירך ואח"כ נתמנה לו שופר משמע שאם נתמנה לו קודם שתוקע קודם שמברך ובאמת שהדבר תימה דהא הש"ס דייק דשמע על סדר הברכות וע"ז מסיק רבא דזה דוקא בציבור אבל ביחיד תוקע על סדר ושלא על הסדר ובספר ישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל התעורר על הכלבו דבש"ס לא משמע כן ולפמ"ש אתי שפיר:

שוב מצאתי בספר יום תרועה למהרמב"ח שכתב ג"כ דלפי המסקנא פירש הכלבו דמתניתין מיירי ביחיד ודוקא נתמנה אח"כ אבל נתמנה קודם תוקע קודם ואח"כ מברך ע"ש ונהניתי שמצאתי חבר לזה הפירוש אבל לפמ"ש הדברים מבוארים שזה היה טענת רפב"ש ורבא השיב לו דזה דוקא בציבור. איברא דאכתי קשה לשיטת הרמב"ן דהציבור לא התפללו תשע רק הש"ץ א"כ מכ"ש יחיד דאין להתפלל תשע ואיך רצה רפב"ש לתקוע ואולי יפרש הרמב"ן דבאמת זה היה טעות רפב"ש דהיה סובר כיון דצריך לתקוע על סדר הברכות א"כ כל שהוא יחיד יתפלל תשע ויתקע בהן וע"ז חידש לו רבא דסדר ברכות לא שייך רק בחבר עיר ולכך ביחיד לא יתפלל תשע רק שבע ואינו שומע על סדר ברכות רק שומע בפ"ע ט' תקיעות ודוקא בחבר עיר דהיינו ציבור ויש ש"ץ המחזיר התפלה אז תוקעין ע"ס ברכות וז"ב כשמש:

ובזה נראה לפענ"ד הטעם מה דאמרו דביחיד שומע שלא על סדר ברכות וקשה למה לא יתקע על סדר הברכות ובטור סימן תקצ"ב נראה דמשום הפסק נגע בה וקשה הא כיון דהוא צורך הברכות דמזכיר מלכיות זכרונות ושופרות א"כ ליכא חשש הפסק והרי גדולה מזו שיטת רש"י דתקיעות וברכות מעכבות זו את זו דלא יצא באחת בלי חברתה ואף שהתוס' דף ל"ג ד"ה שיעור דחו הדברי' ע"ש בסוף הדיבור מכל מקום הפסק בודאי לא מקרי עכ"פ כל דהוא צורך ולשיטת הרמב"ן ניחא דבאמת ביחיד א"צ לומר תשע וא"כ ממילא דאין לתקוע על סדר הברכות מיהו לשיטת הטור וכל הגאונים שהביא הרא"ש והטור סי' תקצ"א דגם היחיד מזכיר תשע ומכ"ש לשיטת הרז"ה דאין בר"ה בשום תפלה חסר מתשע ברכות קשה למה לא יתקע על סדר הברכות. אמנם נראה דזה שסמך הש"ס שם דיחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו א"כ חשו דכל דיצטרך שיתקעו על סדר הברכות אם לא יהיה לו מי שיברך עליו לא ישמע סדר התקיעות והרי יתבטל מצוה דאורייתא ולכך תקנו שאין זה תלוי בזה וא"כ לעולם ירוץ לשמוע התקיעות וז"ש מצוה בתוקעין יותר מהמברכין ודו"ק היטב:

ובזה נראה לפענ"ד הא דפירש"י ד"ה אלא בחבר עיר דיחיד מברך את כולו ואח"כ תוקע. והדבר יפלא למה לא יקדים תקיעה דהוא מן התורה וכבר נתקשה בזה בישועת יעקב שם וכמעט שלא מצא מענה ולפמ"ש אתי שפיר דלכך מברך קודם דתקיעה אין עליו החיוב על גופו לתקוע רק לשמוע משא"כ הברכות דאין יכול חבירו להוציאו וא"כ זה שחובה על גופו קודם למה שיוצא ע"י חברו וזה דבר נכון מאוד והוא הערה חדשה דדבר שיכול לצאת ע"י חבירו מהראוי שתאוחר לדבר שצריך לעשות בגופו. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד לישב דברי הטור סי' תקצ"ד שכתב דיחיד שלא תקע חבירו יכול להוציאו בתקיעתו ככל המצות שאדם מוציא את חבירו ותמה הפני יהושע בר"ה דף ל"ד דלמה לו טעם זה דבאמת לכאורה הוה מצות שבגופו ואינו מועיל שיוציאו חבירו וע"כ צריך לומר דכיון דבשמיעה תליא מלתא ל"ש חובת הגוף וא"כ שוב יקשה למה לי הטעם משום דמוציא את חברו והא עיקרו בשמיעה ע"ש שזה תורף כוונתו אף שלא ביאר היטב הדברים ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ בטעמו של הטור לענין הקדימה לתקיעה על הברכה או הברכה על התקיעה דאם נימא מטעם דבשמיעה תליא מלתא וא"כ בשמיעה באמת לא שייך שליחות דהוא דבר שממילא כמ"ש הרא"ש בנדרים דף ע"ב וא"כ ע"כ מה שיוצא דעכ"פ שמע ממי שמחוייב בדבר וא"כ עכ"פ שוב תקיעה מקרי תדיר דעכ"פ חובה על גופו שישמע ובזה לא מועיל שליחות אבל אם נימא דיכול להוציאו כדרך שמוציאו בשאר מצות ניהו דהוא צריך לשמוע דע"ז לא שייך שליחות אבל עכ"פ הברכה שא"א כלל ע"י אחר רק בגופו וזהו אפשר ע"י אחר הברכה קדים אבל אם נימא דאין חבירו יכול להוציאו ורק שהוא יוצא ע"י שמיעתו א"כ הוה מידי דבגופו ואין מועיל שיתקע לו חברו וז"ב. מיהו בפשיטות יש לומר כיון דבשמיעה תליא מלתא ולא שייך שליחות וע"כ מה שמוציאו הוא כמו שמוציאו בכל המצות מתורת ערבות כמ"ש בתשובה אחת באורך ודברי הטור ברורים:

והנה בגוף הדין שחדשתי דמה דמוטל על האדם בעצמו יש לו קדימה על מה שאינו חובה עליו בעצמו צ"ב דא"כ למה נחלקו ב"ש וב"ה אי ברכת היין קודם לקידוש הא אמרו בר"ה דף כ"ט דבעי רבא בלחם של מצה וברכת היין של קידוש אי יכול להוציא משום דלאו חובה היא ע"ש א"כ בדין הוא שיקדים הברכה להקידוש דזה מוטל על גופו אך באמת לפי המסקנא שם מוציא אף בזה וא"כ לק"מ. אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דפריך הש"ס בזבחים דף צ"א בקדם ושחט לשאינו תדיר מאי ופשיט הש"ס מהא דברכת היין תדירה וברכת היום אינו תדיר אף דקדים יצא שכבר קידש היום ועדיין יין לא בא ומאי קושיא הא באמת בדין הוא שיקדום שהרי יין חובת גופו וזה יכול אחר להוציאו ואין לומר דיין ג"כ מוציאו דזה אינו דהא עיקר מה שמוציא ביין הוא בשביל שחובה הוא בשביל הקידוש וא"כ שוב בדין הוא שיקדים דמצד עצמות ברכת היין אי אפשר בחברו שיוציאו ורק שמשום חובת הקידוש הוא שיכול להוציאו וא"כ כל שיכול לברך פשיטא דחבירו אינו יכול להוציאו ובאמת הא דסופר מברך ובור יוצא הוא בשאינו יכול לברך אבל ביודע אינו מוציאו וכמבואר סי' רפ"ג ובסי' תקצ"ד לענין בהמ"ז מיהו זה אינו דא"כ גם הקידוש גופא כל שיודע אין חבירו יכול להוציאו וממנ"פ או שיכול להוציאו בין בקידוש ובין בברכת היין או שאינו יכול להוציאו כלל. אך לפ"ז קשה להיפך דשוב בדין הוא שיקדים הקידוש דהרי כל מה שיכול חבירו להוציאו הוא בשביל דבא על הקדוש וא"כ שוב מהראוי שיקדים הקידוש. אך זה אינו דאדרבא כל שלא היה יכול חבירו להוציאו בדין הוא שיקדים הברכת יין:

ובזה אמרתי בהא דאמרו בסוכה דף נ"ו ע"כ לא קאמרי ב"ה אלא שהיין גורם לקידוש שתאמר והקשו בתוס' הא ב"ה אמרו עוד טעם דתדיר קודם והיא תימה רבה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מצד תדיר לכאורה היה מקום להיפך דהרי מהראוי שיקדים ברכת היין משום דחובת גופו וע"כ צ"ל מה שנחלקו ב"ש וב"ה הוא משום דגם בברכת קידוש יכול חבירו להוציאו והיינו משום דחובת קידוש הוא ולפ"ז עיקרו בא בשביל הקידוש וראוי שיקדים הקידוש וע"כ צריך לומר דכיון דהיין גורם לקידוש שתאמר א"כ בדין הוא שיקדים היין וא"כ עיקר טעמם של ב"ה הוא בשביל דהיין גורם לקידוש שאל"כ לא שייך תדיר:

והנה בהא דנחלקו רב ורבב"ח בסוכה וזמן איזה מברך קודם. הנה לפמ"ש לכאורה היה נראה דיברך זמן קודם דהרי שיטת הרמב"ם פי"א מהלכות ברכות הי"א דאינו מברך שהחיינו על מצוה שעושה לאחרים ולפ"ז ברכת המצוה של הסוכה יכול אחר לברך להוציאו אבל ברכת שהחיינו אינו יכול אחר להוציאו דלא עדיף מאילו עשה הסוכה לאחר דאינו מברך שהחיינו כיון שאינו עושה לעצמו היאך יברך שהחיינו. וגדולה מזו כתב הרמ"ך שם הובא בכ"מ דלרבינו אין מהראוי למי שמקדש בבית אחר להוציא נשים לברך שהחיינו ומנהגינו לברך וכן ראוי לעשות כיון דאשה מחוייבת לברך מברך אותה בעבורה ודברי הכ"מ תמוהים שכתב על דברת הרמ"ך שם וכן ראוי לעשות דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן והוא תימה דהא מרבינו לא נראה כן וכפי הנראה חסר בדברי הכ"מ וצריך לומר כמ"ש בב"י סי' תקפ"ה דע"כ לא כתב רבינו רק בעושה מעשה אבל דיבור שמדבר לחברו מברך שהחיינו אף כשעושה אותה לאחרים ובאמת שגם דבריו בב"י לכאורה חסרים תבלין ונראה דכוונתו דהנה באמת שהחיינו בא על שמחת לב האדם והנאתו ולפ"ז דמי לברכת היין שבעי רבא אם יכול להוציאו ואף דמפשט פשיט משום דחובה היא היינו משום דכיון דגוף הקידוש חובה היא ויכול להוציאו ממילא צריך לברך שהחיינו ולפ"ז זהו בדיבור וקול אבל לעשות סוכה לאחר לא מצינו שנצטוה ושפיר אינו יכול להוציאו וז"ב מאוד בסברא ולפ"ז כיון דעכ"פ שהחיינו בסוכה אינו יכול להוציא ומוטל על העושה בעצמו משא"כ ברכת הסוכה וא"כ בדין הוא שיקדים ברכת זמן לברכת הסוכה ואף דלפמ"ש בטעמו דעשייה לא מצינו שיתחייב לעשות א"כ כאן שבאמת עשה לעצמו רק שא"י לברך א"כ אינו רק דיבור בלבד וחייב להוציאו אבל דבר זה חדת היא לי אבל פשטת הענין של הב"י לא מורה כן רק שמחלק בין מידי דמעשה למידי דדיבור דבעשייה לא שייך לברך שהחיינו על עשייה לאחרים וא"כ קשה והיא קושיא נפלאה וצריך לומר דרב לא ס"ל הסברא הלז וס"ל דחובה דיומא קדים. אמנם לפענ"ד היה נראה לפי מה דאמר רב כהנא דקאמר להו אכסא דקידושא א"כ אינו מברך על שעת עשייה ומברך בעת שישב בה וא"כ שוב אינו רק דיבור בעלמא ופשיטא דמברך שהחיינו גם האחר ושוב מהראוי שיקדים סוכה ואח"כ זמן. ובזה מיושב היטב הא דאמרו והלכתא סוכה ואח"כ זמן ותמהו בתוס' דהא במשנה קתני הילך מצה הילך חמץ ותיובתא דרב ונדחקו מאוד ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לכאורה קשה גם בהך דחמץ ומצה הא החמץ הוא חובה ליום הזה של עצרת ועד הנה לא נתחייב ולא נתקדש משא"כ המצה דהוא לחה"פ שנתקדש קודם דכבר מונח על השלחן כל השבוע וא"כ בדין הוא שיקדים מה שנתקדש מקודם וכעין דאמרו שכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. אך הדבר נכון דגם סוכה חובתו של שהחיינו הוא תיכף משעשאה והסוכה לא בא רק עד היום ואפ"ה סבר רב דסוכה עדיף ושפיר מקשה הש"ס ולפ"ז זהו לפי מה שנהגו לברך מקודם אבל לדידן דנהגו לסדר על הקידוש א"כ שוב ל"ק בדין הוא שיקדים סוכה לזמן משא"כ במצה וחמץ ודו"ק היטב כי חריף הוא:

והנה לפענ"ד נראה דמה שסידר רב כהנא על כסא דקידושא הוא לפי ששם מברך על קידוש היום ג"כ שהחיינו וא"כ פטר לה השהחיינו שתיהן ולפענ"ד הן הן דברי הטור בסי' תרמ"ג והט"ז נתקשה בזה ולפמ"ש אתי שפיר ואין להאריך כאן כי לא בא הנה רק אגב גררא: ובזה מיושב היטב מ"ש רש"י בסוכה ואח"כ במי שלא בירך בשעת עשייתה שהיתה עשויה ועומדת ותמה הב"ח בתשובה סי' קל"ב דלאיזה צורך פירש כן. ולפמ"ש אתי שפיר דקשה ליה לרש"י הא בדין שיקדים זמן דאין יכול אחר לברך אך לפמ"ש הב"י הטעם הוא משום דבמידי דעשייה אין לאחר לברך ולפ"ז בעשויה ועומדת דכשנכנס לישב מברך זמן וסוכה א"כ אינו רק דיבור בעלמא ושפיר יכול להוציאו ודוק היטב:

נחזור לענינינו דנראה ברור סברא זו דכל שמוטל הדבר על גופו עדיף וקדים מדבר שיכול חבירו להוציאו ולכך היחיד תוקע אח"כ ורש"י אזיל לשיטתו שפירש במשנה דיחיד מתפלל תשע ואין לומר כשיטת הרמב"ן וע"כ כמ"ש בטעם הדבר ואף לשיטת הג"א והר"ן דאם אינו יודע יכול חבירו להוציאו אף בסדר ברכות כמ"ש בש"ע סי' תקצ"ד מ"מ כל שיודע בתקיעות יכול חברו להוציאו אף שיודע לתקוע בעצמו משא"כ בברכות דאם יודע אין יכול חבירו להוציאו ולכך בדין הוא שיקדים הברכות להתקיעה: ובזה אני אומר דבר נחמד בהא דאמרו בירושלמי סוף ר"ה אית תנויי תני הולך אצל התוקע ואתי תני הולך אצל המברך וכו' בשאין ביום כדי לתקוע וכו' נשמיענה מן הדא וכו' יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקום אחד תוקעין ובמקום אחד מברכין הולך לו אצל המברך ואינו הולך לו אצל תוקע למה שהכל יודעין לתקוע ואין הכל יודעין לברך ד"א אדם מוציא ידי חבירו בתקיעה ואין אדם מוציא ידי חבירו בברכה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת לא כמי שאין לו לתקוע דמי ואת אמרת הולך לו אצל מברך וכו' והדבר תמוה הא כאן ע"כ מיירי בשא"י לברך בעצמו דאל"כ פשיטא דהולך אצל תוקע ויברך בעצמו וע"כ דא"י ואפ"ה אמר דאין חברו יכול להוציאו וכבר תמה בזה דו"ז הגאון בישועת יעקב סי' תקצ"ד ולפמ"ש אתי שפיר דהכי קאמר כיון דס"ל דהולך אצל מברך אף שאין שהות לתקוע ע"כ צ"ל דאף דתקיעות הם מן התורה מ"מ מצוה שבגופו עדיף ליה וא"כ כיון שאם היה יודע היה מוטל על עצמו לברך א"כ שוב מצוה שבגופו חשיב ועדיף. ובלא"ה יש לומר לשיטת הרמב"ן דאף ציבור אין אומרים סדר תשע רק הש"ץ מכ"ש היחיד א"כ יש לומר דבאמת מיירי כשיודע רק שהוא היחיד וגם במקום אחר תוקעין לבד שאין בו ציבור וש"ץ המוציאן ובמקום אחד מברכין שיש ש"ץ האומר תשע הולך אצל המברך. והנה דברי הירושלמי הואיל ובא לידי לא אפטרנו בלי לויה של תורה דהדבר תמוה דמה ענין יו"ט של ר"ה שחל בשבת לזה והק"ע נדחק ועיין בישועת יעקב. ולפענ"ד נראה דהנה הרי"ף והרמב"ם דעתם דבא"י עושין ג"כ שני ימים ר"ה והר"ר אפרים תלמידו ודעימיה נחלקו עליו ועיין ברא"ש וטור סי' תר"א ובב"י שם שהאריכו בזה ולפ"ז אם אין עושין שנים רק אחד וכשחל להיות בשבת שוב אין תוקעין כלל באותו מקום בשנה זו ומעתה משכחת לה כשעומד היחיד על הספר של א"י ויוכל ללכת לא"י ושם לא יתקעו כלל ויברכו ויוכל לילך לחו"ל וישמע עכ"פ ביום שני ומיירי באופן שכשילך לח"ל לא יוכל להיות בא"י ובח"ל וא"כ אומר דילך למקום שמברכין וע"ז שפיר מקשה דהא הוה כאין יודע לתקוע ואפ"ה הולך אצל מברכין. ומן האמור נפשוט מה שנסתפק בישועת יעקב דאם יוכל לבא למקום שתוקעין רק שלא יבא רק ביום שני אי גם תקיעות דיו"ט שני עדיף: ולפמ"ש מבואר מדברי הירושלמי דמיירי ע"כ כשחל יו"ט של ר"ה להיות בשבת והיינו יום ראשון דיום שני אי אפשר שיהיה בשבת דלא אד"ו ראש ודו"ק:

הן אמת שהדבר תמוה דלמה ידחה דרבנן את דאורייתא דהתקיעות עיקרו דאורייתא. אך נראה דגם בזה הירושלמי לשיטתיה דבריש פ"ד דר"ה מבואר בירושלמי דס"ל דבשבת זכרון תרועה דאורייתא ע"ש ולא ס"ל כש"ס דילן דאינו רק דרבנן מה דלא תוקעין בשבת ועיין בשלום ירושלים שם ולפ"ז אם נימא דבשבת זכרון תרועה והיינו הברכות הם דאורייתא ועיין בספר יום תרועה ריש פ"ד וא"כ שפיר הולך אצל מברך דגם זה הוא דאורייתא וזה שנקט הירושלמי יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דהיינו דבזה הברכות מן התורה. ובזה מיושב היטב מה שתמהו האחרונים על דבר השמטה שהשמיט הרמב"ם הך דירושלמי שאין דרכו להשמיט. ולפמ"ש אתי שפיר דלדידן דברכות דרבנן פשיטא שמחוייב לילך למקום שתוקעין יותר מהמברכים שזה דאורייתא וזה דרבנן. ובאמת שלפענ"ד מזה ראיה לשיטת הרי"ף דגם בא"י עושין שני ימים דאל"כ באמת מה יעשו כשיחול ר"ה בשבת הכי לא יתקעו כלל בשביל הגזירה בזה"ז שמקדשין עפ"י חשבון ואיך ידחה המצוה מכל וכל בשביל גזרה דרבנן ובשלמא בח"ל עכ"פ מקיימין בשני ושני ימים של ר"ה כיומא אריכתא דמי ונתקיים המצוה וכאלו עברוהו לר"ה דשניהם קדש אבל לשיטת רבינו אפרים ודעמי' יתבטל המצוה מכל וכל וא"כ לא יתקעו כלל וזה אי אפשר כנלפענ"ד. ועיין בתוס' יבמות דף כ' שביארו כן בהדיא דכל שיתבטל לגמרי לא שייך הגזירה ודוק היטב בכל מ"ש כי לפענ"ד הדברים יש להם פנים בהלכה ת"ל:

והנה אחר זמן רב הקרה ה' לידי שו"ת מהרשד"ם לפי שעה ומצאתי בשו"ת חלק או"ח סי' א' בענין להרבות בברכות ושם אגב גררא מובא הך ירושלמי דמביא הר"ן בסוף ר"ה צלי והדר צלי וכתב בשו"ת מהרשד"ם דמזה יש ראיה דא"צ לתקוע מאה קולות ולתקוע בלחש דאל"כ איך רצו לצאת בתפלת הש"ץ וגם יש בו משום בל תוסיף ע"ש והנה משום בל תוסיף ליכא כמ"ש התוס' בר"ה דף כ"ח שרמז הוא בעצמו וכך כתבו כל הפוסקים אבל ראייתו לענין תקיעות בלחש הן הן הדברים שכתבתי למעלה ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה ושמחתי מאד. אחר זמן רב מצאתי בר"ן ריש פ"ד דר"ה גבי הא דאתקין ר"י בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש ב"ד שכתב הר"ן דלכך תיקן שיתקעו ולא תיקן שיטלו לולב משום דאפילו כי ליתא בשבת איתא בשאר יומי והוא תמוה דהא גם בר"ה יש עוד יום אחד ולחלק בין יום אחד להרבה ימים זה דחוק. ומכאן ראיה דבא"י לא היו שני ימים ר"ה וכמ"ש הרז"ה ור"מ ובחידושי הוספתי בזה דברים דבאמת כבר אמרו בביצה דמתקנת ריב"ז ואילך ביצה מותרת וא"כ ריב"ז היה ס"ל דלא מקרי יומא אריכתא והוה כשאר יו"ט של גליות ואף דלשיטת הרי"ף לא קי"ל כן וכמ"ש רבא שם מי לא מודה ריב"ז שנוהגין אותו היום קודש אפשר דהר"ן לא ס"ל כן ושפיר כתב דלכך תקנו בשופר ולא בלולב ואף במקום שעושין שני ימים ר"ה אינו רק משום ספק. והנה בהא דאמרו דהשני מתקיע משום ברוב עם הדרת מלך תמה בט"א דמה נ"מ בין שני לראשון לענין רוב עם ולפמ"ש למעלה יש לומר כיון דעיקר התקיעות נתקנו על סדר הברכות ובמוסף אומרים תשע ולא היה העם בקיאין והי' צריכין להש"ץ שיאמר להם ולכך באו כל העם למוסף משא"כ בשחרית דלא היה רק שבע ולא אוושו ברכות ארוכות כ"כ גם מלכיות זכרונות ושופרות לא רגיל כ"כ ולכך באו לבהכ"נ וז"פ וברור:

והנה בשנת תרח"י ביום ה' האזינו וא"ו תשרי כה הראני ש"ב הרב החריף מו"ה שלום לנדא נ"י מ"ש בספר בני יששכר בחדש תשרי מאמר ב' אות ל"ה בשם עיקרי דינים בשם שו"ת קול אליהו יחיד אין לו לתקוע על סדר הברכות של מוסף דהוה הפסקה והוא תמה דאיך שייך הפסקה הא כך היתה המצוה לתקוע על סדר הברכות ותקיעות דמיושב אינו רק משום כדי לערבב השטן ונפלאתי מאד על דבריו דהוא ש"ס מפורש בר"ה דף ל"ד ר"פ ב"ש קם לצלויי א"ל לשמעיה כד נחירנא לך תקע לי וא"ל רבא לא שנו אלא בחבר עיר וע"ש ברש"י דיחיד מברך ואח"כ תוקע יעו"ש ואני תמה גם על ספר עיקרי דינים מ"ש בשם קול אליהו דהא הרא"ש ס' מפורש וכן קי"ל בטוש"ע וכבר הארכתי בזה למעלה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף