שו"ת רבי עקיבא איגר/א/רכב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א רכב

סימן רכב

בן יקר לי מפנינים, אב בחכמה ורך בשנים הרב רבי שלמה נ"י חדאי נפשי בדבריך הנעימים בפלפול ישר ובסברא אשר הגיעוני בכורי פרי תנובתך הם אשר הקרבת אלי מאז יצאת מלפני ולמה זה נחבאת בני בדבריך עד היום הלא שמא תשמחני כראותי אותך הולך בשביל השכל הישר בדברי ראשונים נ"ע, כה תחזק במעוזך, ומובטחני שלאילנא רבא תתעבד, והנני כיום להשיבך על סדר קונטריסך אחת לאחת:

א

(א) אשר הקשית באות א' על הנ"י פ"ב דיבמות גם אנכי נתקשיתי בזה, והנה בלא"ה דברי הנ"י תמוהים, מ"ש בתירוצו לחלק בין חששא דאיבה לחששא דיצרו תקפו הא מ"מ הוי סברות הפוכות, דבח"ל חיישינן יותר לשיקרא מחמת יצרו תקפו ממה דניחוש משום איבה, ואלו בא"י הוא בהיפוך משום איבה חיישינן לזיופא ומשום יצרו תקפו לא חיישינן גם יש לעיין בסוגיא דגיטין דלאביי יקשה לישנא דמתני' מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח הא זהו אינו עיקר הטעם דהרי גם בא"י הכתב מוכיח ואפ"ה א"נ להביא גיטה והו"ל למתני' למנקט עיקר החילוק דבמיתה אי אתא בעל תהיה מקולקלת, ובגט לא תהיה מקולקלת דאף אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, וראיתי בדבריך שגם אתה הרגשת בזה, ורצית ליישב מה דקתני הכתב מוכיח, היינו ליתן טעם על יסוד הדין דלא חיישינן לערעורא דהבועל, ידעתי בני ידעתי שגם בעיניך נחשב זה לדחוק גדול כיון דעיקר הדין דלא מהני ערעורו אין זהו מקומו ונכלל במתני' ריש גיטין, דקתני בסיפא אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו משמע דברישא במביא ממדה"י לא מהני ערעורו כלל [ואף דתוס' גיטין (דף ג' ע"א) כתבו דלס"ד דהש"ס דינא דמתני' דאם יש עליו עוררין קאי גם ארישא מ"מ לפי האמת דל"ח לערעורא דבעל, פירושא דמתני' אם יש עליו עוררים דוקא בסיפא, אבל ברישא א"צ קיום בחותמיו] א"כ שם בעיקר הדין הו"ל לפרש הטעם דל"ח לערעורו דהבעל משום דהכתב מוכיח, גם קשה הא דקתני בברייתא האשה נאמנת להביא גיטה מק"ו ומה נשים וכו' מה זו ק"ו הא בנשים ל"ש שום חשש בגט כיון דאין סופן לקלקלה אבל באשה עצמה דחיישינן דרצונה להפקיע עצמה מבעלה זה זהו שייך גם בגט:

ב

(ב) ונלע"ד דהנה ביסוד הדין דהנך נשים ששונאות א"נ להעיד שמת בעלה דרוצים לקלקלה יש בזה ב' אופנים, הא' לא דמחמת שנאה רוצים לנקום נקמתן ממנה לקלקלה בידי אדם שיהיה לה כל דין חומר דתצא מזה ומזה אלא דרוצים רק בתקנת עצמן כגון חמותה ששונאת כלתה דאכלה עמל בנה, לזה רצונה לאוסרה על בעלה שהוא בנה להפרידה ממנו, וכן צרתה רצונה להפרידה מבעל זה דלא תהיה עוד צרתה שלא תצער אותה, וכן כולם דקחשיב במתני' וכדנראה להדיא מלשון רש"י יבמות (דף קי"ז ע"ב ד"ה אמרה מת בעלה וכו') כי היכי דלבתר שעתא כשישוב בעלי ובעלה תדחה לחרפות ולא תיתי לטרדן, מבואר דרש"י בא לתרץ בכלה המעידה לחמותה דהטעם דשונאת אותה דמגלה לבנה כל מה דעבדה כדס"ל התם לר' (דע"כ סוגיא זו דדייק דחיישי' דמסקא אדעתא על שם סופה קאי לר"י דאלו לרבנן דשונאת אותה משום כמים הפנים וכו' ליכא למפשט מיניה דבלא"ה אף מקודם שבא בנה לביתו היא שונאת משום כמים הפנים וכן מצאתי בעזה"י במ"ל] ובזה יקשה דמה תועלת לה לאוסרה על בעלה ותינשא לאחר הא מ"מ אח"ז תהי' ג"כ חמותה ומגלית לבנה, לזה כ' רש"י דתדחה לחרפות ולא תיתי לטרדן לגלות לבנה מבואר דס"ל לרש"י דלנקמה בעלמא בלי מצוא תועלתה ל"ח למשקרא, וכן נראה דעת הכ"מ (פי"ב מה"ג) דעל מ"ש הרמב"ם שמא יתכוונו לאוסרה עליו ועדיין הוא קיים, כ' הכ"מ ביאור הדברים האלו דבא ללמדינו דאם מת בעלה של זו שהוא קרובם של אלו ונשאת לאחר נאמנות אלו להעיד שמת בעלה האחרון ול"ח שמתוך שנאה יעידו כדי לקלקלה שאין חשודות להעיד שקרא אלא להפריד בינו ובינה עכ"ל, משמע דאין כוונתן לקלקולא דידה אלא שיהי' פירוד בינה לבעלה של זו שממנה גורם הצער והשנאה ולפ"ז יהי' הכי ג"כ כוונת הרמב"ם (פ"ז ה"ג) מ"ש לפיכך נשים שחזקתן ששונאות זו לזו א"נ להביא גט בא"י זו לזו שמא מזויף הוא ותכוין לקלקל אותה כדי שתנשא ותיאסר על בעלה עכ"ל היינו העיקר לאוסרה על בעלה זה שמביאה הגט ממנו להפרידה ממנו, ומה דכ' הרמב"ם (בהלכה ג') ואפי' היא צרתה נשואה לאחרים צ"ל דהיינו הצרה המעידה נשואה לאחר ע"י גט, אף דכבר נפרדה ממנה ואינה עוד צרה לה מ"מ א"נ להעיד לה שמת בעלה זו וכדנראה בהה"מ והכ"מ [אלא מה דטרחו למצוא מקור לזה, לכאורה היא סוגיא ערוכה יבמות (דף ק"כ ע"א) וליחוש דלמא בגט אתי לה וכו' הרי מפורש דאף דכבר יצאו בגט א"נ להעיד] וצ"ל באמת הטעם דרצונה להפקיעה גם צרתה מבעלה זה שתהיה כמותה וכענין קנאת אשה בירך חברתה אבל בהיפוך אם הצרה שמעידה עליה היא נשואה לאחר מעידות עליה כיון דכבר נפרדה מבעלה זה וכ"כ הב"ש (סי' י"ז סי"ג) בכוונת הרמב"ם, הב' דלעולם השנאה משקרת לקלקלה בידי אדם שיהיה לה כל החומר, ומה דנראה מהרמב"ם נשאת לאחר מעידות עליה וכדמסיק הכ"מ הנ"ל, צ"ל הטעם כיון דבשעת העדות אינה עוד חמותה ולא צרתה פסקה השנאה ואין חשודות עוד לשקר מחמת שנאה הקדומה ויצא להרמב"ם כן מדאמרינן גבי מת בעלי ואח"כ מת חמי דאמרינן לא בעלה מת ולא חמיה מת משמע דאלו ידעינן דמת בעלה יכולה להעיד ול"ח לשנאה קדומה ואף לפי"מ דמשנינן שם ש"ה דרגש צערא משום דכבר הרגישה חוששת ומסקא אדעתה על סופה דיבוא לביתו ויהיה לה הצער אבל במת בעלה קיימא הדין דמעידה לחמותה וכדמוכח ג"כ דעת תוס' (דף קי"ט ע"ב) מ"ט דר"א ע"ש ובמהרש"א והמ"ל נסתפק בזה אם למסקנא גם בידוע דמת בעלה חיישינן לשנאה קדומה ולא העיר מדברי תוס' הנ"ל, וביותר מדברי הרמב"ם כדכתב הכ"מ דאם נשואה לאחר מעידות עליה הרי מפורש דל"ח שנאה קדומה] ולא ס"ל להרמב"ם לחלק בזה בין חמותה דהוא רק צערא דעלמא מצרתה דהוי צערא דגופא אלא לענין מסקא על סופה, בזה כ' רש"י לחלק דביבמתה דסופה להיות צרתה והוי צערא דגופה מסקה יותר ע"ש סופה, ובפרט להרמב"ם לשיטתי' דמשמע מדברי הה"מ (פ"ו מה"ג) במ"ש הרמב"ם דביבמתה אפילו היא אחותה די"ל דס"ל להרמב"ם דיבמתה שונאה בעצמותה ולא משום דתהיה צרתה א"כ ממילא ל"צ לחילוקא דרש"י הנ"ל ולא מצינו חילוק בין צערא דגופה לאינך צערא אלא בדרך צריכותא (דף קי"ח ע"א).

ג

ג) ולענ"ד מוכרח בביאור כפי טעם הב' דמחמת השנאה רוצים לנקום נקמתן ממנה דאל"כ אלא דהעיקר דרוצים להפרידה מבעל זה משום תקנת עצמן, א"כ בגט הבא ממדה"י נהי דאם אתי הבעל ומערער לא משגחין ביה ולא תהיה מקולקלת בידי אדם הא מ"מ תהי' מופרדת מבעל זה לעולם מדין מחזיר גרושתו משנישאת, וא"כ ניחוש לזיופא כדי להפרידה מבעלה זה כמו דחיישי' בא"י לזיופא וכן יקשה על דברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות גרושין הנ"ל) בא הבעל וערער וכו' לפיכך נשים שחזקתן וכו' ותיאסר על בעלה אם נפרש שעל בעלה זה שמביאות הגט ממנו מה צורך להקדמה דבערעור הבעל תצא מזה ומזה ואיך תלי בזה הדין לומר לפיכך וכו', הא בלא"ה ע"י הגרושין מופקעת ואסורה לבעל זו אחר שתנשא לאחר מדין מחזיר גרושתו, גם למה דקיי"ל כרבנן דר"מ, דכלה בחמותה וכן לאשת אביו הטעם משום כמים הפנים, בזה מה תועלת ומה תרויח בהפקעה אותה מבעל זה, בזה לא תפקע השנאה דכמים הפנים, ואין לה תועלת רק לנקום ממנה, אלא על כרחך ברור ומוכרח דחיישינן דמשום שנאתן רוצים בקלקולא דידה בידי אדם.

ד

ד) אמנם אף דבררנו דחיישי' דרצונם לקלקלה ולנקום נקמתן ממנה, מ"מ כיון דשונאות אותה כ"כ, בודאי ראוי לחוש ג"כ אף במקום שלא תהיה מקולקלת ולא מצאו ידם להפק זממם בזה, מ"מ מעידות שקר כדי להפרידה מבעלה זה לתקנת עצמן שלא תהיה עוד צרה לה וכדומה, דאף דשונא כשר להעיד, מ"מ כיון דחזינן דכ"כ גוברת השנאה לשקר ולקלקלה ממילא בודאי ראוי לחוש דמשקרות בעדותן לתקנת עצמן והוי נגיעה גדולה אלא דבגט לענין לחוש לזיופא דהוא חשש רחוק, כולי האי לא עבדא אלא היכי דיכולין לנקום נקמתן ממנה, כגון בא"י דאם יבוא הבעל ויערער יהיה לה כל חומר אבל במדה"י דלא תהיה מקולקלת דהא לא ניחוש לערעורא דבעל אינם חשודים לזייף בשביל הצלה פורתא להפקיעה מבעלה זה מש"ה בח"ל מדינא ל"ח לזיופא ואף העדות דבפ"נ מקבלין ממנה ול"ח למשקרות בזה העדות כדי להפקיעה מבעלה זה כיון דהכתב לפנינו ומדינא אין צריך קיום לא החמירו חכמינו ז"ל לפוסלן מעדות זו.

ה

ה) וראיה לזה, דהרי באמת לפי"מ דבררנו דמחמת שנאתן רוצים לקלקלה, א"כ יפלאו דברי רש"י הנ"ל שכתב גבי מת בעלי ואח"כ מת בני שתדחה לחרפות ולא לטרדן, דלמאי צריכים לזה הא בלא"ה רצונה שתדחה לחרפות לנקום נקמתה ממנה לזה צ"ל דס"ל לרש"י מסברא דהיכי דלפי שעה אינה מצירה, ואין לה שנאה רק דמסקא ע"ש סופה זהו אינו גורם שנאה בלב אלא דיראה לנפשה שיהיה לה צער בזה אין כוונתה לקלקלה כיון דעוד אין להשנאה מקום לחול, מש"ה הוצרך רש"י למנקט הטעם דלא לטרדן ופועלת להציל עצמה ובזה מדוקדק לישנא דרש"י דלא פירש כן מקודם בסוגי', כדאמרי' בטעמא דר"י דכלתה אינה מעידה דמגלית לבנה, הו"ל לרש"י לפרש זהו הטעם דרצונה שתדחה לחרפות ולא לטרדן, א"ו דס"ל דלעיל מיירי שבעלה בביתו ומצטערת עתה ממנו, הטעם בפשוטו דמחמת שנאה רצונה לנקום נקמתה ממנה ולקלקלה, אבל הכא דאמרינן דמסקא ע"ש סופה, בזה ס"ל לרש"י דהוא רק להציל עצמה, וכדדייק לישנא דהש"ס לבתר שעתא לא תיתי תצטערן, מש"ה כתב רש"י דלא לטרדן ונכון הרי בררנו דתרווייהו איתניהו דחשודות להעיד בשקר הן מצד תקנת עצמו להפקיע אותה מבעלה זו, הן מצד לנקום נקמתה ממנה, אבל לזיופא לא חיישינן רק במקום שיכולים לקלקל אותה דגדולה נקמה ולפ"ז מיושב לישנא דמתני' מה בין גט למיתה, היינו אף דבגט דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה ולא תהיה מקולקלת בד"א, הא מ"מ כיון דאמרת דשונאות אותה הרבה, מהראוי לחוש אותן לנוגעי' בעדות לתקנת עצמן להפרידה ממנה א"כ נהי דל"ח לזיופא בשביל כך, מ"מ כיון דבעינן עדות בפ"נ לא להמני בעדות זו ולזה נתן הטעם דהכתב מוכיח, היינו כיון דמעיקר הדין לא בעי קיום סגי בעדות כל דהוא.

ו

ו) ובזה מיושב מה דתמהו על הרמב"ם דהשמיט לאיבעי' דחמותה הבאה לאחר מיכן והיינו כפי"מ שדקדקנו מדברי הרשב"א, דהיכי דרק משום דמסקא על סופה אין רצונה בקלקולא דהאיך אלא לתקנת עצמה דלא תיתי לבסוף לצערה, ולפ"ז הי' קשה להרמב"ם הא דקתני בברייתא דגיטין, הנשים שא"נ לומר מת בעלה א"נ להביא גיטה דמוקי אביי דמיירי בא"י, הא בכלל אותן הנשים חמותה הבאה לא"מ, והרי בזו דחוששת רק לתקנת עצמן ובשביל זו ל"ח לזיופא כדמוכח מדנאמנת בח"ל, גם בא"י תהיה נאמנת להביא גיטה אלא על כרחך דלאביי נפשוט האיבעי' דחמותה הבאה לא"מ נאמנת לומר מת בעלה.

ז

ז) ולפ"ז מישבים היטב דברי הנ"י וקושייתו עצומה, כיון דחזינן דמביא גט במדה"י לא ישא אשתו, הרי אף דמשום עיניו נתן בה, ל"ח לזיופא מדחזינן דבא"י ישא אשתו, מ"מ במדה"י חיישינן, דמשום דעיניו נתן בה חשוד להעיד שקר דבפני נכתב, אף דהכתב מוכיח והעדות זו רק לחומרא בעלמא, מ"מ חיישינן, א"כ אמאי נאמנת להביא גיטה, דמה בכך דהכתב מוכיח, מ"מ ניחוש דמשקרה בעדות דבפ"נ כדי להוציאה מבעלה זו להציל עצמן דנהי דאנן ל"ח לזיופא משום כך מ"מ לא נאמינם בעדות דבפ"נ ולזה תירץ הנ"י דמשום חשש אין להפרידה מבעלה זו, אף אם מדינא צריכין לעדותן, היינו חוששי' דמשקרת מ"מ כיון דהכתב מוכיח ומדינא א"צ קיום ל"ח כ"כ למשקרות דמרתתי דיבא הבעל ויכחישם ול"ח רק ליצרו תקפו אבל בא"י דהחשש רק משום זיופא בזה גם ליצרו תוקפו ל"ח, ומ"מ א"נ להביא גם דחיישינן דרוצים לנקום נקמתן ומשום כך מזייפא, וא"כ ליכא סברות הפוכות דחששא דיצרו תוקפו אלים מחששא דרוצים להפקיע אותן מבעל זו משום תקנת עצמן אבל החשש דרוצים לנקום נקמתן החשש בזה יותר מיצרו תוקפו ודוק היטב.

ח

ח) על קושייתך באות ב' על הנ"י פ"ג דיבמות, לא עמדתי על דעתך דהרי גם ברש"י הדברי' כהווייתן אות באות, ולמה העמדת קושייתך על הנ"י ולא על רש"י ואף דהתי"ט כ' כמה פעמי' וחד מנהון פ"ב דפיאה, שכן דרך רש"י בכמה מקומות לפרש המשנה כס"ד דהש"ס, דדרך פירושו כסדר המשנה שבגמ' וראוי להבין המשנה כס"ד דגמרא טרם בואו למסקנא, היינו במשנה שבמקומו שקיל וטרי הש"ס עלה ראוי לפרש כס"ד דעי"ז מתפרש היטב השקלא וטריא על המשנה, אבל היכי דלא שקיל וטרי הש"ס עלה במקום זה ראוי לפרש כמסקנא, ובפרט דהכא דגם בגיטין ליכא שקלא וטריא כלל כדרך מקשן ותרצן, אלא דהוי פלוגתא דאמוראי ואך באמת מצאנו כמה פעמים דאף שלא במקומו מפרש רש"י כס"ד ואפשר מפני שהוא קרוב יותר לפשוטו דמתני', וחד מנהון ערובין (דף מ"ז ע"א ד"ה היבמה לא תחלוץ וכו' ואתה מצריכה כרוז לכהונה וזהו רק ס"ד ביבמות ודחינן לה דבגרושה מא"ל, ומסקינן משום דאינה עולה ליבום [ובאמת לא נחה דעתי בזה, דפשטא דמתני' אינו מותר מורה יותר לטעם דכרוז כהונה מטעמא דאין עולה ליבום וצ"ע:] ובנ"י ריש יבמות במתני' במ"ש והרשב"א ז"ל תמה על ז"ל וכו' קשה ג"כ כזה הא מצינו כמה פעמים דרש"י מפרש במתני' כס"ד דהש"ס שבזה מתפרש ומובן יותר השקלא וטרי' עלה וכנ"ל וה"נ י"ל כן כיון דאמרינן בסוגי' דיקא נמי דקתני שנמצאו ולא קתני שהיו ועלה אמרינן אמר רבא הלכתא וכו' ואלא הא דקתני שנמצאו תני שהיו הרי דס"ד דהש"ס לדייק מלישנא דנמצאו דוקא בלא הכיר לזה נקט רש"י במתני' כס"ד דהש"ס, ונראה דלזה כיון התוי"ט במתני' זו [אלא דהתי"ט כ"כ גם על הרע"ב וע"ז אינו מספיק דהרע"ב צריך לפרש כפי המסקנא וכפי ההלכה].

ט

ט) ולזה לא הקשית על רש"י דנקט כפי המורה פשטא דמתני' יותר דיש בו ע"א משמע כתב סופר, דאלו כת"י הבעל כבר קתני כת"י ואין עליו עדים אלא דלרב צריכים לדחוק דנקט לרבותא דאעפ"כ לא תנשא מש"ה נקט רש"י כפשטא דמתני', ולזה העמדת קושייתך על הנ"י דראוי למנקט אליבא דהלכתא כיון דפירושו על הרי"ף דסדר חבורו אליבא דהלכתא [ובאמת יש לי ראיות דכמה פעמים מצינו דלזכר בהר"ן והנ"י במתני' בדרך פירושא דמתני' כלשון רש"י אות באות ומוכח דאין זה מלשון הר"ן והנ"י ואפשר דלא פירשו כלום על המתני' זו והדפיסו לישנא דרש"י או הם העתיקו לישנא דרש"י ולא דקדקו בזה] ובעיקר הקושי' נ"ל די"ל דרש"י ונ"י סוברים כשיטת העיטור ור"ח שהביא הריב"ש (סי' תי"ג), דרב ס"ל דסופר מובהק לא גרע מכת"י דבעל ולא תצא, והובא בב"ש (סי' ק"ל), א"כ נראה ודאי כיון דכתב סופר מובהק וע"א מהני, ממילא גם באינו מובהק מדאורייתא הוי עדות אלא דס"ל לרב דהחשש אלים שראוי לומר בזה תצא כדמצינו בכמה פסולי דרבנן וכיון שכן דמה"ת הוי גט כשר, ממילא ביבמות לענין צרת ערוה גם לרב בכתב סופר ועד הדין הכי כיון דמדאורייתא הוי גט אינה פוטרת צרתה מחליצה מש"ה נקטו רש"י והנ"י למתני' בכתב סופר ועד, אף מה דכתבו זהו ספק גרושי' דאמרינן בגיטין אינו מדוקדק כ"כ מ"מ כיון דבמקור דינא במתני' זו דצרתה חולצת אין חילוק לא דקדקו כ"כ כיון דדינא דגט אין זה מקומו ביבמות.

י

י) גם י"ל בסגנון זה למה דפסקינן עידי מסירה כרתי א"כ כתב סופר ועד לשמואל הוי גט דאמרינן מסתמא למסר כהלכתו כמו בכל גיטין בחתימת שני עדים ולרב הוי כע"א שמעיד שנמסר כהלכתא דתצא ולפ"ז להפוסקים דהמקדש בע"א חוששין לקדושין לחומרא ומבואר בקדושין דבכלל הזה ג"כ היכי דע"א מעיד נתקדשה כדאמרינן התם גבי חבילה א"כ ה"נ י"ל דהמגרש בע"א דהיינו ע"א מעיד דנתגרשה חוששין לגרושין לחומרא ונהי דהדין דתצא מ"מ לגבי צרת ערוה חיישינן לחומרא לגרושין וצרתה חולצת א"כ במקור הדין ביבמות לענין צרת ערוה גם לרב הכי הוא בכתב סופר ועד.

יא

יא) ומ"מ מסתפינא להמציא דבר חדש כזה דלא מצינו וגם מדחשש הרמ"א (בסי' מ"ב) להפוסקים להחמיר בע"א בקדושין ובסי' ק"ל ס"ג דכתב המחבר דנתן גט בע"א אינו גט דמשמע אפי' לקולא ומדשתק הרמ"א משמע דאדויי אודי בזה ואין לחלק דבגרושין בע"א דליכא ב' עידי מסירה לשווי' לשטרא הוי כמגרש בחספא בעלמא וה"נ במקדש בשטר בפני ע"א י"ל דאינו כלום ודוקא במקדש בכסף או ע"א מעיד דנתקדשה בפני ב' עידי מסירה בזה הוא דחיישינן דמסתימת הש"ע משמע דאין חילוק דאף בבא לפנינו גט חתום בע"א אינו גט כלל ועי' תוס' ריש גיטין (דף ב' ד"ה נאמן) משמע דס"ל דאם ע"א נאמן בגיטין גם אם הגט חתום רק בע"א מהני א"כ ה"נ לענין חששא להחמיר לדידן אע"כ דמחלקינן בין מקדש בע"א למגרש בע"א, ולזה נראה יותר כפי דרך א' הנ"ל עפ"י שיטת העיטור ור"ח.

יב

יב) מ"ש בני (באות ג') לבאר דברי הנ"י בדף ח"י בההי' דנתגיירתי ביגי לב"ע ולהביא מזה סיוע לדברי, דבריך טובים ונכוחים ואני קורא עליך אם חכם בני וכו', אולם ידידי בני יש לי כוונה אחרת בנ"י כי דבריך אינם מספיקים דאף אם הדין כדעתי היינו באומר שאינו בנו ע"י שאשתו זינתה עם אחר בזה א"נ לומר דזנתה עם פלוני דאיכות הזנות עם מי אין לו שייכות לאינו בני דכל שאמר שזינתה ואינו בנו שוב הוי כאחר וא"נ לומר עם מי זנתה אבל בנידון זה דמה שמעיד שאינו בנו היינו ע"י שהיא נכרית א"כ י"ל דל"ש לומר כיון דלדבריך אינו בנך שוב אינך נאמן להעיד שהיא נכרית דהא זהו עצמו העדות שהיא נכרית דעי"ז אינו בנו ול"ש לומר דאנן ניקו ונאמר ע"י ענין אחר דאינו בנו בפרט היכי דהיה בחזקת בנו בהולדה שהוליד אותו מאשתו זאת והוא מחזיק החזקה שהחזקנו בו אלא דאומר שהיא נכרית ועי"ז אינו בנו ואיך נאמר כיון דאינו בנו א"נ כלל וניקום ונאמר שאינו אביו בהולדה הא במה נגרע החזקה שהוא בנו בהולדה, ע"י שהתנהגו האב עם בנו ולזה הי' באופן אחר והיינו דהתורה האמינתו בא' מב' פנים או דמעיד שהוא בנו פסול שהולידו מגרושה וכדומה או דמעיד שאינו בנו וא"כ באמת אלו לא העיד על עצמו רק עלי' שהיא נכרית הי' נאמן מדין אינו בני אבל כיון דאומר על עצמו שהוא נכרי והוי בנו א"כ לא בא להעיד שאינו בנו אלא שמעיד זהו בני והוא נכרי בזה אמרינן אותו העדות אינך נאמן דאין עדות לנכרי ואם נידון אותו לישראל ולהאמינו שהיא נכרית ומדין אינו בני זהו לא העיד מעולם אלא שהעיד זה בני ונכרי אין אנו יכולי' לשווי' עדות אחרת שאינו בנו ודוק.

יג

יג) מ"ש בני חביבי (באות ד') בדברי הרמב"ם דבעל בעולה בלא נשואין לא חללה, דבריך טובים ונכוחים.

יד

יד) מ"ש בני (באות ה') בארוכה לברר הדין דבא על יבמתו ואמר במפורש דאינו רוצה לקנותה אם גם בזה קנאה בע"כ, דבריך בהשכל ומתוקי' מדבש, אולם בני לקושטא דמלתא אשר רצית לעשות בזה פלוגתא דרבוואתא בין הר"ן והנ"י, לא כן נראה לענ"ד, אמת דדעת הנ"י ברור דאפי' בכה"ג קנאה, דאם איתא דבע"כ א"ק, גם באומר שאינו רוצה עד גמר ביאה, לא לקני בהעראה כיון דעד שעת גמר ביאה אין רצוני לקנותה, ומה לי שאינו רוצה לקנותה כלל, או שא"ר לקנותה עד אח"ז וכמו שהעלית בעצמך, וכן כתבתי במק"א בארוכה, ומ"ש הנ"י דאמר שא"ר לקנותה אלא בגמר ביאה, ולא נקט יותר רבותא דא"ר לקנותה כלל וע"י דקדוק זה רצונך לומר תחילה דבזה באמת א"ק, זהו אינו, וכוונת הנ"י כך דזהו ודאי פשיטא דיבם קונה בע"כ, ולא בא הנ"י לחדש דין זה, אלא דעיקרו דהנ"י בנוי דלא נימא כמו, דבאשה דעלמא דהעראה קונה, ומ"מ בסתם דעתו על גמר ביאה, והי' מקום לומר דגם ביבמה אף דלא בעינן דעתו מכל מקום יש לומר דהעראה דהוי ביאה גרועה לא מחשבה ביאה אלא באחשבה לקנותה על ידה, אבל בלא אחשבה אין עליה שם ביאה כלל, וכאשר צ"ל לכאורה בדברי הריטב"א קדושין (דף ע"ז ד"ה אר"א) דכתב דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה וחייב, היינו כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר דעתו על גמר ביאה עיי"ש, וזה תמוה איך שייך לענין האיסור דעתו, אע"כ דבלא אחשבה לא מקרי ביאה, וכדדייק הריטב"א בלשונו דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה וכו'. ומ"מ דברי הריטב"א תמוהים, דהא ס"ל ג"כ כהנ"י דביבמה קונה בהעראה בע"כ הרי דמקרי בשם ביאה, ואמאי לא מקרי ביאה לענין איסור וצ"ע], לזה השמיענו הנ"י דאינו כן דהעראה הוי ביאה בעצמותו לכל דבר, אלא היכי דבעינן דעת קונה, אין דעתו ורצונו לקנות אלא בגמר ביאה, וביבמה דלא בעי דעתו קונה בהעראה, ואפילו אמר במפורש שא"ר לקנותה בהעראה, דהי' מקום לומר דזהו לא נחשב כלל לביאה, אפ"ה קונה א"כ לענין זה רבותא יותר באמר שא"ר לקנות בהעראה, היינו, דאפ"ה לא אמרינן דאז לא נחשב כלל הערתו כביאה אבל באומר שא"ר לקנותה כלל בביאה זו, בזה לא גלי דעתי' דגריעה אצלו העראה ולא נחשב לביאה, וליכא ריעותא המורה על זה רק דא"ר לקנותה וזה פשיטא דקנאה, כיון דלא בעי דעתו.

טו

טו) אולם מ"ש בני לדייק מדברי הר"ן קדושין מדלא נקט רבותא יותר דאפילו אמר שא"ר לקנותה בהעראה, ע"כ ס"ל דכה"ג ל"ק דהיכי דא"ר לקנותה לא הקנה לו התורה בע"כ, לפמש"ל י"ל דגם הר"ן ס"ל בביאה גמורה דקונה בע"כ, אין העראה נחשבת לביאה לקנותה, אבל באמת לענ"ד גם בזה לא פליג הר"ן על הנ"י, אלא דהר"ן ס"ל זה בפשיטות כיון דגם בסתמא כל בועל דעתו על גמר ביאה ואפ"ה אמרי' ביבמה כיון דשוגג ואונס קונה בביאה גמורה ה"נ קנה בהעראה בלא דעתו דלא באעי אחשבה לביאה, וממילא ה"נ אף באומר שא"ר לקנותה אלא בסוף ביאה קונה כיון דלא בעי' אחשבה לביאה, והוי כביאה גמורה דקונה בע"כ, והנ"י כתב זה דרך רבותא קצת, אבל לדינא הם שוים.

טז

טז) ואשר דקדק בני מקוצר לישנא דהר"ן דלא נקט זה לרבותא, וכן מדלא הביא הנ"י ראיית הר"ן מסוגי' דיבמות דליתי עשה ולדחי ל"ת ע"כ דחלוקים בדינא אם קינה בע"כ או לא זהו דקדוק קלוש, ואינו כדאי לעשות מזה פלוגתא בין הפוסקים והראי' דכדברי הנ"י מפורש אות באות בחי' הריטב"א ליבמות, ובקדושין כתב הריטב"א ג"כ כהר"ן בשורש הדין, וגם הראיה מיבמות הנ"ל, הרי דהכל עולה בקנה א' [וכעת נתקשיתי בלשון הריטב"א קדושין מ"ש, מיהו דוקא באשה דעלמא וכו' והבא על יבמתו אפילו באונס ושלא מדעת דנפל ונתקע בה קנאה' הא להדיא מבואר ביבמות דנפל ונתקע בה ל"ק).

יז

יז) ומ"ש בני הרב נ"י דאף אם בעולת עצמו לאו דאורייתא מ"מ ראיה מיבמות דקונה כהעראה דאל"כ מאי פרכינן אלא בהערתה היכי דגלי דעתו שא"ר לקנותה אלא בגמר ביאה וליתי עשה ולדחי ל"ת, הא לא הוי בעידנא וכו' תוס' זבחים דהיכי דא"א בענין אחר ל"צ בעידנא, אפשר שיאמר בפירוש שרצונו לקנות בתחילת ביאה אינו ברור דעיקר סברת פסקי תוס' דדוקא מה דל"צ לקיום עשה זהו לא מקרי התחלת הקיום ולא מקרי בעידנא כגון כתישת העפר לכסות (בביצה דף ח') דהכתישה לא מקרי חלק והתחלה מכיסוי דכיסוי דם שייך בלא כתישה אם יש לו כבר עפר אבל בשבירת עצם השבירה הוא התחלת קיום המצוה ומקרי בעידנא, וה"נ הכא דלא אפשר סוף ביאה בלי התחלה, מש"ה מקרי התחלת ביאה תחילת קיום עשה דהא אף אלו נתכוין לקנות בתחילה ביאה, מ"מ סוף סוף א"א למצוה זו בלא תחילת ביאה מקרי התחלת ביאה בעידנא, ומה בכך דהיה אפשר לעשות בעידנא ממש. גם עתה מקרי בעידנא, דהתחלת ביאה מקרי צורך המצוה, גם הא עיקר פלפולך על הנ"י שהיה יכול להביא ראיה מיבמות, ומדברי הנ"י פ"ב דבב"מ גבי אבידה בבית הקברות נראה דלא ס"ל כפסקי תוס' הנ"ל ודוק.

יח

יח) ונ"ל ראיה לזה דקונה בע"כ דידיה מסוגי' יבמות (דף נ"ח) דכוותה גבי שומרת יבם וכו' והא"ר קנה לכל לא מוקי ליה בבא עליה היבם ופירש שאינו רוצה לקנותה, ע"כ דגם בזה קנאה. והנה לכאורה קשה כזה על הפוסקים דיבום בפני ב' עדים כדין כל קדושין, א"כ דלמא מיירי בבא עליה היבם שלא בפני עדים, אבל בזה י"ל דממנ"פ בליכא עדים אנן לא מאמינים להיבם שבא עליה להשקותה עי"ז, אך עדיין קשה לוקי שבא עליה ב' פעמים כל פעם בפני ע"א דלהוי קנין אישות לא מקרי עדים כמ"ש הר"ן פ"ז דגיטין (דף קע"ב), ואולי י"ל דגם דלענין השקאה הוי כדיני נפשות ולא מצטרפין העדים להעיד שבא עליה היבם להשקותה ובדברי הר"ן שם קשה לי שכתב דמש"ה לא מהני צירוף עדי' דקדושין כדיני נפשות דמי דקדושין שייך בנפשות הא בפשוטו ניחא כיון דקדושין בלא עדים לא תפסי, איך שייך לצרף ב' ביאות לקדושין, הא בכל ביאה וביאה דהי' בפני ע"א לא נתפסו הקדושין וצירוף ל"ש רק בהלואה אחר הלואה דלא איברי סהדי אלא לשקרי אבל ההלואה עצמה בלא עדים ג"כ מקרי הלואה בזה שייך דמצרפין דע"י הצירוף ידוע להב"ד האמת שהלוה אבל בקדושין אף דהאמת ידוע לנו דקדשה, מ"מ הלא לא נתפסו מעשי קדושין שהי' בפני ע"א וכיון דכל מעשה הקדושין בפני עצמה לא נתפס איך שייך צירוף באמת היכי דע"א מעיד דנתקדשה בפניו ביום פלוני בפני ב' עדים, וע"א מעיד על יום אחר דנתקדשה בפני ב' עדים שייך לדון אם מצרפין להעיד דנתקדשה בפני ב', אבל בנידון דהר"ן שם דנתייחדה בשחרית בפני ע"א ובערבית בפני ע"א פשיטא דל"ש צירוף לשווי קדושין וצע"ג.

יט

יט) בני נ"י עוד (באות ה') ליישב ק' תוס' והרשב"א בפרכת הש"ס והא"ר אין אונס לערוה, דלמא מיירי דכפאוהו שיקשה עצמו ויבעול דבזה אמרינן אגב אונס דמצוה גמר ומתרצה והוי רצון כמו בקרבן וגיטי נשים לענ"ד זה אינו, דהא התם בעי' שיאמר רוצה אני אלא דהיה ראוי לומר דמ"מ בלביה לא ניחא ליה בזה אמרינן אגב מצוה גמר בלבי' אבל בצווח מתוע"ס איני רוצה לא מקרי רצון, א"כ עדיין יקשה דלוקמי בצווח מתוע"ס, גם אינו דומה להתם, דהכא ליכא בזה אונס מצוה דהא אין המצוה ליבם דוקא, דהתורה מסרה לו הברירה ליבם או לחלוץ, וכמו לדידן אף לאבא שאול דמצות חליצה קודמת, מ"מ אם כפו אותו לחלוץ עד שיאמר רוצה אני מקרי חליצה מעושית, ה"נ ביבום אלו הי' הדין דבעי שלא באונס היה הדין כן דלא מהני כפייה זו.

כ

כ) תו כתב בני הרב נ"י דהרא"ש גיטין מדאסבר הא דק' אמה דמדין אפקעי' רבנן לקדושין אתינן עלה, מדלא כ' דרבנן הקנו לו ק' אמה וממילא הוי חצירה דאורייתא, ע"כ דלא ס"ל בזה כהר"ן, לענ"ד הר"ן לא כ"כ רק לענין הד' אמות דהם שלה לכל מילי דזכי' שם חצר עליה, אבל הנך ק' אמה דלשאר מילי אינן שלה ל"ש לומר דחז"ל הקנו לה שיהי' חצירה דלא מצינו קנין לחצאין והוי רק תקחז"ל בעלמא דתקנו הגט, אבל לא מדין חצירה, וכ"מ להדיא בהרא"ש פ' הזורק שכתב דשמואל מודה אם זרק לה הגט תוך ד"א דמגורשת, דליכא מאן דפליג אהא דד"א קונות וכ"ש בגט משום עגונא, ומאי פשיטות זה כיון דקנין ד"א דרבנן וצריכין לאפקעינהו, ודלמא שמואל ס' דלא אפקעינהו רבנן בזה, אע"כ דבקנין ד"א, גם הרא"ש סבירא ליה דלא צריך לאפקעינהו.

כא

כא) מ"ש בני (אות ו') בישוב דברי תוס' לחלק דהפקר ב"ד הוי דאורייתא לענין דיצאו מרשות זה, אבל לענין שיהי' קנוי לאחר ע"י תקנתא דרבנן לא הוי ממוני' דאורייתא. יפה כוונת וגם אנכי עמדתי בזה אבל מדברי הרשב"א גיטין בההיא דהפקר ב"ד גבי פרוזבל מפורש דגם לענין שיקנה האחר הוי לימוד גמור מקרא דנחלות], ועדיין מצינו דברי תוס' מתנגדים זה לזה, דמדבריהם בסוכה (דף ל' ד"ה שינוי החוזר לברייתו) מבואר דס"ל דבקנין דרבנן אף שהוא בידו לא מקרי ממוניה מדאורייתא דמכח הפקר ב"ד יצא מרשות הבעלים וזכה הוא מהפקר, וכן בהיפוך למה דס"ל לתוס' בב"ק (דף י"ב) דקנין אגב הוא דרבנן מוכח מדפרכינן בב"מ (דף מ"ה) ולקנינהו אגב קרקע דאף דע"י קנין דרבנן ועדיין לא מטא לידיה הוי ממונא דאורייתא ויכול לחלל בו מעשר.

כב

כב) מה שהקשית בני (באות ז') בדברי הר"ן בדין מעמד ג' דסותר לדבריו בפ' הזורק דס"ל דבגט לא מהני קנין, דבעי' דוקא שיהא הגט בידה או בחצירה, יפה הקשה וכתיב אצלי בחידושי לגיטין והנחתי בצ"ע:

כג

כג) מה שהקשית בני עוד (באות ז') על הר"ן פ' הזורק במ"ש בפשיטות דע"י קנין אגב לא מתגרשה דבעי' בידה ממש דדין זה אבעיא בירושלמי גיטין ר"ז בעי מסר לה הגט במסירה מהו וכו':

ידידי בני אעתיק לך מה דכתבתי בגליון הירושלמי הנ"ל והעמדתי דברי על דברי הקרבן עדה שם ד"ה או שניי' כו' וקשה וכו' וזה לשוני, במחכ"ת, בפשוטא ניחא דחצר אתרבאי מידה והוי כמונח בידה ממש, וכן בתזכה לי חצירי אף שאינה עומדת בצידו הוי החצר עכ"פ שלוחה ויד שלוחה כידה, אבל קנין המסירה מועיל דקנתה הגט ומ"מ אינו בידה ולא מהני לגבי גרושין כמ"ש הר"ן רפ"ח דגיטין גבי קנין אגב, א"כ י"ל דזהו ספיקא דהירושלמי אי מהני קנין בגט, או דבעי' ידה ממש, וביותר י"ל דזהו ודאי דבעי' בידה ממש כמ"ש הר"ן בפשיטות אלא דהכא במסירה דתופסת בשערה או באפסר הקשור בבהמה הוי כאוחזת קצת הבהמה ממש ובזה י"ל כיון דגליון הגט בידה וקנתה כולו מהניא או דבעי' שיהא הגט כולו בידה וכדדייק לישנא דהירושלמי או שניי' וכו' עד שיהא כולו בידה, וחידוש בעיני דלא נזכר הדין דצריך שלא יהא מקצת הגט יוצא מידה, דאף דקנתה כל הגט בהגבה', מ"מ אין בידה וצריכין לזהר בזה דאם הגט על קלף גדול ומצוי דלפעמים מקצת הגט למעלה מידה ואינו כולו בידה וצ"ע לדינא, עד כאן לשוני שם.

כד

כד) מה דהקשית בני (אות ח') לתמוה בתוס' ע"ז (דף ס"ד) דמ"מ יקשה בסוגי' דקדושין דמאי ראי' להא דירושת הגר דרבנן, דלמא ס"ל להאי תנא יש ברירה ובנשתתפו אסור משום איסור דרוצה בקיומו, ובירשו אקילו שלא יחזור לסורו לענ"ד בפשוטו י"ל דס"ל להש"ס כיון דאקילו באיסור דרב"ק מחששא דיחזור לסורו, גם בנשתתפו יש להקל מה"ט ולא ס"ל להש"ס לחלק דירושה דעומד לכך ומצוי תמיד, משא"כ נשתתפו דהוי מקרה בעלמא, אע"כ דנשתתפו אסור משום חליפי ע"ז, דס"ל להאי תנא אין ברירה, א"כ מדשרי בירשו מוכח דירושת הגר דרבנן, אח"ז ראיתי בריטב"א קדושין דכ' באמת דהוכחת הש"ס מדנשתתפו אסור, ע"כ משום אין ברירה וחליפי ע"ז שקיל, או משום דרב"ק והקילו בשל דרבנן, נראה דכוונת הריטב"א דגם באיסור דרב"ק יש חילוק דבירושה דרבנן אקילו, אבל לא בממון דאורייתא ובאמת החילוק קשה מאד דאיסור רב"ק דאינו מכח זכיית הממון מה הפרש בין זה לזה, עכ"פ נקיטנא מיהא מדברי הריטבא דגם בנשתתפו שייך להקל לענין רב"ק משום שמא יחזיר הדבר לקלקולו א"כ י"ל בנשתתפו באמת אסור משום חליפי ע"ז ומוכח שפיר דירושת הגר דרבנן, גם י"ל דס"ל להש"ס מסברא דמשום האיסור לחוד שיהי' יכול ליקח מעות נגד יי"נ לא הי' ראוי לחז"ל לעשות תקנה מחשש שמא יחזור לסורו כיון דאין זה בכל פעם, רק אם יזדמן ע"ז ומעות, גם הא עכ"פ יקבל חלקו במעות וליכא חשש כולי האי לעשות תקנה בתחילה, אלא כיון דירושת הגר לאו דאורייתא והיצרכו לתקן בתחילה עיקר הירושה משום חשש דיחזור לסורו, בזה תקנו בחדא מחתא דכל הירושה דהגר, יהי' דינו כאלו הי' נכרי הן לגוף הזכיה הן לסדר חילוקו שלא יהי' בו איסור הנוגע לישראל משום רב"ק.

כה

כה) מ"ש בני הרב נ"י (באות ט') קושי' עצומה ביו"ד (סי' ר"א סכ"ד) דעכ"פ עד כ' פעמים יכול לעשות כן אף דאפשר שלא נשתייר רוב דאתרמי דנטל רק המים, מ"מ שפיר שייך שאני אומר דנטל מים ומי פירות לפי ערך, ונשתייר רוב מים:

זכורני שהסברתי לעצמי כך, די"ל כמו לר"ל גבי קופה אף אלו ידענו דתרומה לתוך חולין נפל לא מהני רוב דליכא שיעור ביטול, וגם בליכא רוב לא מקילין בשאני אומר, מ"מ מצטרפין תרווייהו דבמקום רוב היתר סמכינן על שא"א, א"כ י"ל דבמקוה גם בנטל סאה עד י"ט דנשאר ודאי רוב מים, אף אלו ידענו דעדיין יש במקוה מהמ"פ, לא היינו מקילין לבטל המ"פ ברוב מים מ"מ בצירוף שאני אומר דליכא מי פירות כלל דנטל כל המ"פ מקילין, והיינו כיון דעכ"פ איכא בודאי רוב מים סמכינן על שא"א דנטל כל המ"פ ויש במקוה עתה מ' סאה מים, לזה פריך הש"ס הניחא לר"ל, אבל לר"י ניקל בשאני אומר לחוד ולזה תירץ הש"ס באב"א ש"ה די"ל שאני אומר והיינו כמ"ש הנ"י, דהכא ל"ש כ"כ שא"א כיון דמעורב, מש"ה כיון דדחיקא התליי' שא"א בעי גם לר"י תרווייהו דבעי רוב היתר ודאי ואזי תליא בשא"א אף במילתא דדחיקא, וכמו דס"ל לר"א בשא"א רויחא ה"נ ס"ל לר"י בשא"א דחיקא וא"כ זהו רק בנטל י"ט סאין דאיכא עכ"פ בודאי רוב היתר אבל בנטל כ' סאין דבדרך הפשוט שנוטל לפי ערך ולא הוי רוב היתר כיון דליכא מ' סאה מים פסול המקוה, אלא דבאת לדון שא"א בדרך רחיקא דאתרמי דנטל רק המ"פ, ממילא יש לספק דנטל רק המים, ואין כאן אפילו רוב מים, וכיון דליכא רוב ודאי לא תלינן בשא"א רחיקא וקיימא כפשטא דנטל לפי ערך וממילא ליכא מ' סאה מים ופסול המקוה ויצא כן להפוסקים, דהא לר"ל דאינו מיקל בשא"א לא מהני נטל כ' סאין דדילמא ליכא רוב דאולי נטל רק המים ולא מתכשרי רק עד י"ט סאין, א"כ לאידך שינויא דהש"ס, משמע דעד רובו דקתני ס"ל לר"י כמו לר"ל ובזה לא פליגי ומוכח דלר"י ג"כ לא מהני רק עד י"ט סאי' ומטעם הנ"ל.

כו

כו) מ"ש בני הרב נ"י (באות י') להקשות על הנ"י פ' הערל דגרס ולר"י מ"ש רישא, לענ"ד י"ל למ"ש תוס' בסוגיין ד"ה ככרות של בעה"ב והא דמשמע לקמן דחתיכה של לה"פ דלא בטלה וכו' מבואר דמסברא הפשוטה היה נראה דלחה"פ הוי כמו לחם דעלמא דחתיכה ממנו לא מיקרי חתהר"ל רק דמקרי דבר שבמנין, אלא דהוציאו כן מסוגי' והיינו לשיטתייהו דגרסי ולר"ל מ"ש רישא דמבואר דלר"י ניחא והיינו דבסיפא הטעם דהוי חתהר' וכמ"ש תוס' ד"ה דברי הכל ל"ת מש"ה הוצרכו לחלק דלחה"פ עדיף דפרוס' מקרי ג"כ חתהר"ל, א"כ י"ל להנ"י ס"ל לקושטא דמלתא דפרוסת לחה"פ הוי כפרוסת לחם דעלמא דלא הוי חהר"ל וכדמוכח ממה דכ' הנ"י על קושי' דחהר"ל דאם היינו מוקמין בחתיכה שלא נתבטלה היה ניחא והרי מ"מ יקשה מפרוסת לחה"פ אע"כ דס"ל דלא היו חר"ל היכי דלא הוי ככר שלם, וא"כ שפיר פריך הש"ס ולר"י מ"ש סיפא היינו דאמאי הדין בסיפא בפרוסות לחה"פ תוך חולין דל"ת הא זהו לא הוי חתהר"ל.

כז

מ"ש בני נ"י להקשות (אות י"א) בתוס' קדושין (דף י') לתירוצא דר"ת וכו', לענ"ד מלבד די"ל דפרכת הש"ס דעכ"פ למ"ד העראה זו נשיקה יקשה ליתי עשה ולדחה ל"ת, גם י"ל דפרכת הש"ס למה דמבואר יבמות (דף נ"ט) דלר"מ בעולה שלא כדרכה מותרת לכ"ג א"כ אלמנה מן האירוסין לייבם אותה בביאה שלא כדרכה דליכא איסור בעולה, ורב דמשני מקרא דעלתה יבמתו אף דרב ס"ל ביבמות שם דנבעלה של"כ אסורה לכ"ג מ"מ הא אמרינן שם דלר"מ כשרה ורב דאמר כר"א א"כ י"ל דרוצה לתרץ על מתני' דסתם מתני' ר"מ ומה דמשנינן לבסוף גזירה ביאה ראשונה ולא משני אטו ביאה כדרכה, י"ל דהא בלא"ה צריכין להך גזירה על כל חייבי לאוין דקתני במתני' ולא מתייבמת, לזה נקט הך גזירה דמספיק על הכל, ויעויין בריטב"א שהוכיח כדברי הר"ן דיבמה נקנית בהעראה, דאל"כ מאי פריך באלמנה מן הארוסין ליתי עשה ולדחי ל"ת, הא מעידן העראה נעשית בעולה דסתם קאמר, והו"ל למפרך דיפרש לקנות בהעראה, ולא הקשה ברווחא דאמאי משני אטו ביאה שניה ול"ק אטו דלא יפרש לקנות בהעראה, והיינו כנ"ל דמשני הכא משום ח"ל, ונראה דגם כוונת הר"ן בהוכחה זו ע"ד שכ' הריטב"א דמסתימת פרכת הש"ס משמע אף ביבום סתם הוי ל"ת לחוד ודלא כהמ"ל דכ' בכוונת הר"ן מדלא משני אטו סתם, ומה"ט נלע"ד דלא תירצו כנ"ל דפרכת הש"ס דיבעול שלא כדרכה דהו"ל לפרש הכי, וא"כ זהו רק דקדוק חזק ולא קושי' חזקה על ר"ת אם יסבור דפרכת הש"ס דיבעול שלא כדרכה.

כח

כח) מה דהקשה בני חביבי (אות י"ב) על הרא"ה בבד"ה, לענ"ד אף כדבריך מפורש בב"ש (סי' קנ"ו סט"ז) מדלא פריך מרישא מוכח דלעולם תהי' אסורה לכהן משום שווי' אנפשה חד"א, מ"מ ליכא הוכחה גמורה, די"ל דברישא לענין זה מאמינין לה שכן הוא שמת בעלה ואח"כ בנה ולא נצריך כרוז לכהונה, דאף דלהתיר עצמה ליבם לא מהימנא, מ"מ לענין זה לגבי החשש דתצריכה כרוז לכהונה נאמנת, ובפרט דאחרי דהדין שלא תתייבם מה לנו לחשוד אותה למשקרת דהא ל"ש דמרחמא ליבם דהא יהא הדין דלא מתייבמת ורק מסיפא פריך דדלמא האמת כדבריה ותצטרך כרוז לכהונה, כן נראה לעניות דעתי, אביך השמח ברב תורתך וחכמתך:

עקיבא

בכאן הי' נדפס שני מערכות מס' דרוש וחידוש [סימנים רכג-רכד], היינו מערכה י"ג ומערכה ט"ו מחמת שאז בעת צאת השו"ת לאור בפעם ראשון לא הי' נדפס עדיין הדו"ח, ע"כ רצו בני הגאון ז"ל להביאו לדפוס להראות להעם מעט מהדרושים ג"כ, אבל כעת אך למותר הוא כי כבר באו השני מערכות הנ"ל בס' דרוש וחידוש שהוצאנו לאור כעת.

וכתבתי זאת שלא יהי' נראה כחסר מן הספר כי באמת שייכים המה בהדו"ח ושם מקומם.

המלבה"ד אהרן באאמ"ו הרי"צ זלה"ה וואלדען.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף