שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png קו

סימן קו
בענין הנ"ל לכבוד ידידי ש"ב הגאב"ד דק"ק ברונשווייג הרב רבי זאבל איגר נ"י
ובתוך התשובה יבאו דבריו אחת אחת

מה דיצאתי לדון בכחא דהיתר' דאף דפסקינן בכיעור וילדה ליב"ח דמתסרא לבעלה, וכן חוששין להולד מ"מ י"ל דבדיקת האם מהני להכשיר הולד, דדוקא לגבי נפשה לא מהימנא, דכח ריעותא גדולה כזאת הוי כמו ספק בלא חזקה דכשרות, משא"כ לגבי הולד, מהני ברי בלא חזקת כשרות כדכ' הה"מ (פט"ז הט"ז מהא"ב) וע"ז כ' ש"ב מעכ"ת נ"י דיש לחלק דוקא בההיא דהה"מ הוי ברי טוב, אבל בנ"ד ע"ז אנו דנין דלא מחשיב ברי כלל, דבכיעור ל"א דאשתהי עכ"ד. לענ"ד הרי הה"מ כייל לן בקבא רבא היכי דבלא דבורה הוא ספק ממזר מהימנא, וה"נ בנ"ד הרי ברור דאף בלא נבדקה האם לא הוי הולד רק ס' ממזר, וכדדייק לישנא דהרמ"א וחיישינן ליה, והך ספיקא דמספקינן לדינא אם במקום כיעור מחזיקינן דודאי לא אשתהי דלא מצינו בזה ס' דאיבעי' ולא ס' דדינא במחלוקת הפוסקים, א"ו דכך הוא בירור הדין דבכיעור ואיחור הלידה מספק עלינו אולי זינתה או דאשתהי, וכיון דעכ"פ אנו מסופקים במעשה ודיינינן דאפשר דאשתהי ממילא מהימנא בדיבורא דכך הי' המעשה. וביותר דלפי דברי הב"ש בדעת הטור והמחבר דבבעל אומר אינו ממנו ואינה לפנינו דהוי ממזר ודאי ולא תלינן בנכרי, ובתר דבריו גריר גם ש"ב מעכ"ת נ"י א"כ יש ללמוד בק"ו דהרי התם הברי גרוע מאד דהא בלא הברי היינו מחזיקים ההיפוך בודאי ואעפ"כ מהימנא, ק"ו בכיעור ויב"ח דבלא דבורה מספקינן עכ"פ שמא אשתהי תו כתב ש"ב רו"מ בשם כבוד מר אביו א"ד הגאון ר' ליב נ"י דהא במקור הדין בתשובת מהר"ם מבואר דמיירי בטוענת ברי, חס לי' לזרעא דאבא להעלים עיני במקור הדין דעסיקנא ביה אולם כך הי' כוונתי דשיעור דברי הר"ם כך הם, ובנדון זה אלו הי' ע"כ כל אפין שוים שאסורה לבעלה, [והיינו אפילו בטענת ברי לגבי נפשה לא מהימנא] דכיון דיש ע"כ ויב"ח, בכי הא לא אכשר רבה תוספאה, היינו דהא דאכשר רבה תוספאה ומשמע אף בלא בדיקת אם, באמת לא אכשר במקום דאיכא ע"כ דבזה הוי ספק מעליא אם זינתה, וממילא לגבי נפשה אפילו ברי לא מהני אבל בנדון דמהר"ם מעולם לא דן על הולד לפסלו, רק בדינא דידה, ושפיר י"ל דבאמת בעובדא דמהר"ם יש להכשיר הולד ע"י ברי דידה, אלא דרבה תוספאה דאכשר הולד בסתם ע"ז אמר הר"ם דלא איירי בכיעור גם מה שדנתי להתיר מכח ברי וס"ס, ספק מבעלה וס' מנכרי וכתבתי דאף דהב"ש (סי' ד') כתב דפרוצה ביותר מוכח דלא מספקינן בעכו"ם, היינו הב"ש לשיטתי' דמקילין בס"ס לכתחילה ביחוסי קהל, אבל להב"י דמחמירין בס"ס ליכא הוכחה ושפיר י"ל דהוי ס"ס וממילא בצירוף הברי מהני הס"ס, בזה כתב ש"ב נ"י דיש למידק בנ"ד אפכא, כיון דהרש"ל והפרישה והט"ז והב"ש סבירא להו דמקילין בס"ס לכתחילה ע"כ מוכח מפרוצה ביותר דלא מספקינן בנכרי והאריך בזה. הנה גוף דבר זה נכלל בדבריי שאמרתי דלהב"ש לשיטתיה מוכח שפיר, וממילא לכל העומדים בשיטתיה לענין קולא דס"ס ביחוסי קהל מוכח כן דלא מספקינן בנכרי, אלא דבגוף הענין לכאורה יפה דיבר ש"ב הרב נ"י כיון דלרוב האחרונים ס"ל כהב"ש יש לפסוק כוותייהו ולמנקט דלא מספקינן בנכרי וביותר במ"ש ש"ב נ"י דאין לצרף דעת הט"ז למאי דס' הא דפרוצה ביותר הוי ר"ב מאחרים, לכאורה י"ל דמ"מ מוכח שפיר, דהרי כל יסודו דהט"ז דהא דכ' תוס' דלשמואל מהני בדיקת אם משום דליכא ר"ב מאחרים א"כ יקשה לשמואל אמאי לא ישא בת דומה הא הוי ס"ס, אע"כ דליכא ספיקא בעכו"ם אולם, י"ל דכוונת ש"ב רומעכ"ת דבדשמואל בודאי י"ל דמיירי רק לישא לכהן, וכדמוכח לכאורה לומר בדברי רש"י בסוטה, שכתב וזו באה מטפה פסולה דשמא לכותי או לממזר, והרי שמואל דהוא מרא דשמעתא ס"ל דעכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד כשר רק ממה דנקטי הפוסקים לדינא דפרוצה ביותר חוששין לבניה, דמשמע אף לחששא דממזרת, מזה מוכח דלא מספקינן בעכו"ם, וע"ז כ' ש"ב נ"י דלהט"ז לשיטתיה ליכא הוכחה:

אולם עכ"ז דברי הב"ש בעצמם מוקשים, במ"ש ובפסקי מהרא"י דס"ל פרוצה ביותר איכא חשש ממזרות לא ס"ל תליא בנכרי, ובסמוך כתבתי דפליגי בזה הרמב"ם והטור עכ"ל, והרי הפסקי מהרא"י כ"כ בדעת הרמב"ם דחוששין אף לממזר, וא"כ להרמב"ם דמספקינן בנכרי עדיין יקשה הא הוי ס"ס ועכ"פ ננקוט באמת דמזה מוכח דא"א לבנות דיק על הוכחת הב"ש מפרוצה, דא"כ יקשה להרמב"ם הא הוי ס"ס אע"כ דנוכיח מזה כדעת הב"י דמחמרינן בס"ס ביחוסי קהל, או דע"כ מוקמינן ברוב ישראל, עכ"פ אזדא לה הוכחה זו תו כתב ש"ב רומפכ"ת נ"י לדחות מה דאמרתי בסתימת הוכחת הב"ש די"ל דמיירי ברוב ישראל, דמ"מ נימא סמוך מיעוטא דעכו"ם לפלגא דמבעל כמ"ש תוס' נדה (דף י"ח), לענ"ד הרי באמת קיי"ל דבחד רוב וליכא ברי אסור אף ליחוסי קהל דבכל ענין שתוקי בעי בדיקה וכדאמרינן פירש אחד מצפורי ובעל הולד שתוקי הרי דלהב"ש הדין דבס"ס מקילין לכתחילה, אבל לא בחד רוב, וס"ס עדיף בזה מרוב וכמו לר"י ביחוסי כהונה, א"כ י"ל הא דס"ס עדיף מרוב היינו בב' ספיקות מעליות משא"כ ע"י סמוך מיעוטא הוא רק בגדר רוב דלא מקילין ביוחסין, ואף אם נימא דטעמא דדלמא אזלה איהי לגבי' קיימא במסקנא, א"כ י"ל דברוב כזה דסמוך מיעוטא ל"ש כן ומ"מ י"ל כיון דגם ברוב סיעה דל"ש הגזירה גזירה אטו רוב עיר אם כן יש לומר דגדרו חז"ל בלא פלוג דכל חד רוב לא מהני ביוחסין אטו חד רוב עיר גם נ"ל לדון טובא אם שייך בזה סמוך מיעוטא לפלגא למה דעמדתי מכבר ליישב קצת קושי' הריב"ש בסתירת דברי תוס' פ"ק דכתובות לדבריהם נדה (דף י"ח) ולדברי סוגיא ערוכה סמוך מיעוטא דמפילות, והיינו דמההיא דשליא בודאי ליכא קושיא ויש לחלק בפשיטות דהתם הפלגא והמיעוט מחזקין להדדי בגוף המעשה, דמיעוט שליא בלא ולד מורה איך היה המעשה שלא יצא רוב ולד וגם הפלגא מורה כן, ומקרי רוב שלא יצא רוב הולד, משא"כ בפ"פ דאין מיעוט אונס ופלגא דאינה תחתיו מורים על מעשה אחת, רק לענין היתירא דאשה הם שוים, אבל הם ב' ענינים ומעשים נפרדים דהמיעוט אינו מורה לענין אינו תחתיו והפלגא אינו מורה לענין אונס, שפיר אמרינן דקיימא הרוב דהיה המעשה ברצון, גם מההי' דמיעוט מפילות אף דזה יש לדמותו לכאורה ולומר דענין נפל ובן קיימא וענין זכר ונקיבה הוו ג"כ ב' ענינים ואין זה מורה על זה, מ"מ י"ל דהם ענין אחד דאנו דנין דמעשה לא היה זכר ובן קיימא דנפלים לא מקרי בתואר זכר, והוא כעין חתיכת עץ והפלת רוח, אלא דלענין טומאת לידה יש בו חילוק דין דזכר ונקיבה, אבל מ"מ י"ל כשאנו דנין אם נתעברה זכר בן קיימא המיעוט ופלגא מורים כהדדי דלא נתעברה זכר בן קיימא. וכעת נ"ל לחלק ביותר אף אם גם גבי פ"פ אמרינן סמוך מיעוטא דאונס לפלגא דאינה תחתיו מ"מ י"ל דעכ"פ מחזיקין זה לזה בשליטת המעשה דשניהם מורים דלא נעשה מעשה ביאת רצון תחתיו, וכמו כן בנ"ד אלו דנין רק על העיבור מכח רוב זנותה היה מישראל ונתעברה מישראל הי' שייך סמוך מיעוטא דלא נתעברה בזנות ישראל, אבל לענ"ד מכח רוב ישראל אנו דנין על כל זנותה ועל כל ביאה וביאה דנבעלה להרוב ולא נבעלה כלל לנכרי, וכיון שכן כשאנו דנין פלגא דבעל אינו מורה כלל על מעשה ביאה איך הי', דהא קיימינן דנבעלה הרבה פעמים לבעלה והרבה פעמים לאחרים לרוב אנשי העיר ואין פלגא נוגע כלל לגוף המעשה בעילות רק דנתעברה מביאת הבעל, וכשאנו רוצים לומר סמוך מיעוטא ולומר דנתעברה מעכו"ם הוא כלל ענין חדש לומר דנבעלה לעכו"ם, והא לזה לא היה מסייע פלגא דבעל לומר דנבעלה לנכרי, ונתקיים הרוב במעשה הביאה בתוקפו ובגבורתו דהיה לרוב, וממילא ליכא במציאות דנתעברה מעכו"ם אא"כ תאמר סמוך מיעוט דהביאות היה לעכו"ם, והרי לזה לא מסייע פלגא דהבעל גם הנני כמסתפק ביסוד דסמוך מיעוטא לפלגא אם הוא דוקא ברובא דליתא קמן אבל ברובא דאיתא קמן י"ל דהמיעוט כמאן דליתא דמי וכמו דמצינו לחלק בענין סמוך מיעוטא לחזקה בסוגיא דקדושין (דף פ"א ע"א) גבי צפרדעים עיי"ש וברש"י, וידעתי דיש לחלק דדוקא לענין סמוך מיעוטא לחזקה דהוא רק לר"מ לא לרבנן, א"כ י"ל ה"נ ברוב דא"ק דגם לר"מ ל"ח למיעוטא כמ"ש הר"ן (רפ"ג דע"ז) דדינו כמו לרבנן, משא"כ לענין סמוך מיעוטא לפלגא דגם לרבנן אמרינן הכי י"ל דגם ברובא דא"ק אמרינן כן, מ"מ לענ"ד ראיה בעי דהרי מ"מ מצינו עכ"פ לר"מ דגרע המיעוט של רוב דא"ק מהמיעוט דרובא דליתא קמן, וכמו כן לדינא להפוסקים דקיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא, י"ל דהוא רק כמו דס"ל לר"מ לקולא והיינו ברובא דל"ק, אבל ברובא דא"ק י"ל, דגם לחומרא ל"א כן, ועי' בתה"ד (סי' שי"ד) דכתב בדעת המהר"ם לחלק בדינא דאין הולכין בממון אחר הרוב בין רוב דא"ק ובין דל"ק, ויש להטעים דבריו ג"כ מה"ט דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב משום סמוך מיעוטא לחזקת ממון, עי' בב"ק (דף כ"ז ע"ב בתוס' שם) מש"ה י"ל דל"א הכי רק ברובא דל"ק כדס"ל לר"מ הכי לקולא ס"ל לדידן לחומרא וכן בממון אולם כפי פסקא דדן בש"ע בהגהת חוה"מ (סי' רצ"ב ס"י) מבואר דקיי"ל אף ברובא דא"ק אין הולכין בממון אחר הרוב, ועי' תשובת מהרי"ט (חח"מ סימן קכ"ד), ולדבריו גם המהר"מ יסבור כן, ומ"מ באיסורא להחמיר ע"י סמוך מיעוטא י"ל דל"א כן ברובא דא"ק. ובזה מיושב מה דתמוה לי בפסקא דהרמ"א (בסי' ק"י) דס"ס מהני נגד החזקה, וע"כ כדלמד הרשב"א מכח ק"ו דרוב, והרי לפי"מ דקיי"ל (סי' שט"ז דחלב) אינו פוטר מבכורה ומטעם דסמוך מיעוטא לחזקה, א"כ כיון דמחמירין ברוב נגד החזקה, גם בס"ס נגד החזקה יש להחמיר ומצאתי להפ"י בקונטרס אחרון פ"ק דכתובות דעמד בזה] ולמ"ש ניחא, דהרי הרשב"א למד זה מדברי הר"י דמיקיל בס"ס ומחמיר בחד רוב, וכיון דר"י מחמיר אף ברובא דא"ק מוכח דס"ס עדיף אפילו מרובא דא"ק מש"ה מהני נגד חזקה, ואם נדון דגם בסמוך מיעוטא לפלגא כן, א"כ בלא"ה ניחא ההיא דפרוצה ברוב ישראל דהוי רובא דא"ק ל"א סמוך מיעוטא לפלגא, זולת דנימא כיון דאפשר דאזלא איהי לגביה והוי רק רוב צדדים לא מקרי רוב דא"ק כ"כ והנה ב' צדדים הללו שלא לומר בנ"ד סמוך מיעוטא לפלגא הן מצד דאינם מורים על מעשה א' הן מצד רוב דא"ק, חלילה לי לבנות יסוד עליהם בלי ראיה מכרעת, וכתבתי כן רק להערה בעלמא, אולם טעם הא' דהוי רק כמו חד רובא דלא מהני ביוחסין זה מספיק לענ"ד. גם אדרבא לפי דברי רומעכ"ת ש"ב נ"י די"ל בזה סמוך מיעוטא לפלגא יש לקיים ביותר דבריי, והיינו דההיא דפרוצה ביותר מיירי ברוב ישראל ולומר דתלי' בעכו"ם גופא הוי רק כמו מיעוט ומש"ה במיעוט עכו"ם הוי כמו מיעוטא דמיעוטא, משא"כ ברוב נכרים שפיר י"ל דעכ"פ התליה בעכו"ם הוי עכ"פ כמו מיעוט ומותר מטעם סמוך מיעוטא לפלגא, דמה"ת יש לנו להוכיח ולומר דליכא למתלי בעכו"ם כלל וכלל, ואפילו בגדר מיעוט אינו, מה דבלא"ה הוא כמעט נגד החוש והשכל לומר דליכא לספוקי בעכו"ם, וכמעט הסברא נותנת בהיפוך דאף ברוב ישראל לא מקרי רוב נגד עכו"ם כדחזינן לענין יין נסך דאמרינן רוב גנבי ישראל, וה"נ לגבי עריות נימא רוב פרוצים בעריות נכרים, והוא כעין סברת הירושלמי לדעת ר"י זנות הלך אחר הפסולים, אבל לומר דליכא לספוקי כלל בעכו"ם קשה עלי מאד. וגם לענ"ד ראיה מכרעת דמספקינן בעכו"ם מסוגיא דכתובות פ"ק חורבא דמתא נקט משום רוב כשרים וחורבא דדברא משום רוב פסולים, והיינו ע"כ כמ"ש רש"י דרוב דעלמא נכרים ואי נימא דלא מספקינן כלל בנכרי דאין דעת ישראל מעורבת עמהם ואינה מוסרת עצמה לו, היכי מקרי חורבא דדברא ר"פ, הא הנכרים אינם בכלל הספק, והא ודאי אין לומר דהיא גופא קמ"ל דלא מספקינן בנכרי דהא באמת ר"ג מכשיר אף בר"פ ממש כמו בארוסה שעיברה, אע"כ ברור דמספקינן בנכרי, עכ"פ אם נניח כדברי ש"ב מעכ"ת נ"י דראיה דפרוצה יהי' ראי' מכרעת מהא קושיא דסמוך מיעוטא די לן דנימא דתליית ביאה בעכו"ם הוא כמו מיעוט, וברוב ישראל הוי מיעוטא דמיעוטא. גם כ' ש"ב נ"י לדון על גוף היסוד שלמדתי מדברי הרשב"א דאף דאפשר דאזלא איהי לגביה מקרי רוב צדדים דאינו מוכרע דהרשב"א לא ס"ל כן רק במקום דאיכא חזק' כשרות, לענ"ד א"א לומר כן דא"כ לוקמי בפשיטות בר"נ דאין חזקת כשרות מסייע לרוב צדדים דהא עכ"פ היא נתחללה ולומר דס"ל להרשב"א בפשיטות דלא מספקינן כלל בנכרי ואינם עולים בגדר הרוב רחוק בעיני, גם לוקמי בפשיטות בנתחללה האם מכבר דליכא חזקת אם. ומה דהכריח ש"ב מעכ"ת נ"י כדבריו דא"כ בכל ס"ס דשם אונס חד הוא לשתרי מדין רוב צדדים, לענ"ד יסוד הדבר דהיכי דבאנו לחדש ולעשות רוב על ידי צרופי צדדים בזה כל הצדדים שהם משם אחד מקרי צד אחד, משא"כ בההיא דהרשב"א דאיכא רוב בפנינו, אלא שבאנו לדון ולהרס הרוב דאולי היה בענין דהדין שלא ליזל בי' בתר רובא בזה אמרינן כיון דגם באותו צד אפשר דכך היה קיימא הרוב שלפנינו גם נ"ל לדון אף אם נימא דלא כהרשב"א דאזלה איהי לגביה לא מקרי רוב, מ"מ יש לקיים דברי, והיינו די"ל כי היכי דחזינן דהחמירו ביוחסין דלא למיזל בתר רוב בחששא דעלמא דאזלא איהי לגביה א"כ י"ל דחומרת חז"ל הי' דכל שבאנו להתיר רק בצד אחד באזלי אינהו לגבה או להיפוך דלא נסמך בזה דאולי יקילו גם בצד ההיפוך, א"כ ה"נ בס"ס היכי דהוי רק ע"י דשמא אזלא איהי לגבי' מחמרינן ביוחסין דדלמא יקילו ג"כ היכי דנדע דאזלי אינהו לגבה משא"כ בר"נ דלעולם מידי ספיקא לא נפקא, שפיר מקילים בס"ס. גם מ"ש ש"ב רומעכ"ת בשם מר אביו א"ד הגאון נ"י דבהיא לפנינו ואינה אומרת דמנכרי דגם להרמב"ם לא מספקינן בנכרי ושכ"כ גם בס' שער המלך באמת גם הב"ש כ"כ (בסי' ד' סמ"ד) בשם הפרישה אולם עכ"ז לבי מהסס וקשה עלי כתורמס, מאיזה סברא נימא כן, הלא בודאי אין ראיה מדלא טענה, וכמו שכתב תוס' בסוגי' דפ"פ מדלא טענה מוכת עץ אני הא פשיטא דגנאי הוא לה ורוצית לטעון יותר דמבעלה וביותר לדעתי הקלושה והנמוכה מה דהוציא כן הב"ש לעשות מחלוקת הרמב"ם והטור מחמת דקדוק לשונם דהטור כתב ממזר ודאי והרמב"ם כתב בחזקת ממזר, וגם להוציא מלשנא דהרמב"ם גבי ארוסה דכתב ואם הכחישה הארוס וכו' הרי הולד ממזר ולא כתב בחזקת ממזר, ע"כ משום דבהיא לפנינו בודאי לא הלינן בנכרי, לענ"ד אין זה הכרח כלל וכלל ודברי הרמב"ם והטור באו בדיוק היטב, דנראה לי דהרמב"ם (פ' ט"ו הט"ז) דכ' וכן אם היתה אשתו מעוברת נאמן לומר עובר זה אינו בני וממזר הוא ויהיה ממזר ודאי (ובהלכה י"ז) גבי ארוסה שעיברה באו לאשמועינן גוף הדין דהאב נאמן וכעדים דמי לעשות עפ"י דיבורו ממזר ודאי, והיינו ממילא מובן היכא דאלו ידענו שאינו ממנו הי' ממזר ודאי כמו בעיר או שכונה שכולם ישראלים כמו כן עפ"י דבורו אינו בנו, ועיקר חידושו שמצד דבורו אין כאן ס' ודיינינן דודאי אינו ממנו, והשמיענו בתרתי דאפילו בנשואה דמוחזק לנו בודאי דממנו, מ"מ נאמן לודאי, וכן בארוסה אף דאינו לפנינו בחזקת אב להאמינו, מ"מ נאמן, או אפשר דבדקדוק נקט הרמב"ם גבי נשואה אינו בנו וממזר הוא, דמשמע שהבעל אומר ג"ז וממזר הוא דיודע שנתעברה מישראל ובזה אף בדאיכא נכרים נאמן, אבל בארוסה דאינו מוחזק לנו בחזקת אב א"נ שמפלוני נתעברה אלא שאינו ממנו, והיכי דליכא למתלי רק בישראל הולד ממזר, וכמו שכתב חילוק כזה בתרומת הדשן (סימן רס"ו) לחלק בין נשואה לפנויה, והביא להלכה בהגהת שולחן ערוך (סימן ד' סכ"ט) אלא דבתרומת הדשן השוה יחד ארוסה ונשואה לדונם בחזקת שממנו, דהא בלא בדיקת אם הוי ספק ממזר ובאמת אינו מבין כראוי סברת התה"ד דמה בכך דהיינו חושבין בטעות ומחזקינן אותו לאב, משום זה יהי' נאמן לומר דמפלוני הוא הא מ"מ נימא לדבריך לאו אביו אתה, ואינך נאמן] אבל בהלכה י"ז דבא רק לחדש ולומר דנאמנת לומר מעכו"ם נתעברה, והיינו אפילו דעכ"פ ליכא חזקת אם נאמנת, וזהו היכי דאפשר לתלות בנכרי מש"ה כ' בחזק' ממזר והטור שלא הביא דברי הרמב"ם הראשונים ולא השמיענו עדיין דנאמנות האב שבודאי אינו ממנו באשתו נשואה ולא הביא מקודם רק גבי ארוסה, מש"ה בכאן מתחיל תחילת הדין, ונקט בדבריו א"א שאומרת על העובר וכו' ואם יש לו בנים לבן וכו' הרכיב כאן דברי הרמב"ם (שבהלכה ט"ז) דינא דאם יש בנים לבן, מבואר דמיירי בעיקר דינא דנאמנת האב, ומש"ה נקט כאן ממזר ודאי והיינו ג"כ מצד דיבורו, דשוב אין לספק דממנו הוא, ופשיטא דמובן מעצמו הוא היכי דמבלעדו יש ספק דנבעלה בענין שאין הולד ממזר דודאי הוא רק ספק אלא דעכ"פ אם ליכא למתלי ממזר ודאי, דזהו עכ"פ ברור שאינו ממנו, ואח"כ כ' הטור ואם היא אומרת מגוי או מעבד דפשיטא דזה שייך רק אם אפשר לתלות בהם דבזה בלא דבורה הוי ספק ממזר, ובזה נאמנת בדבורה, ולא הוצרכו להשמיענו דבספק מנכרי הוי ספק ממזר, דזה פשוט דכל דמספקינן ממי נבעלה הוי רק ספק, ועיקר דבריהם לא באו רק דנאמנת דאף שבודאי אינו ממנו, ונאמנת דידה רק להכשיר, כך הי' נראה לי ברור, ובפרט שהראיה מחורבא דדברא הוא ראי' מכרעת לדעתי, דהא ודאי דאין לדחוק דלחומרא לענין יחוס כהונה חיישינן לנכרי, ולענין כהונה מקרי ר"פ, דמ"מ כיון דעכ"פ מדינא אין נכרים בכלל ספק בודאי לא מקרי רוב, גם כיון דבעי לאשמעינן במה דנקט חורבא דדברא דינא דרוב פסולים, והרי באמת אף בר"פ דיש למתלי בהו נאמנת, ואיך השמיענו רק ברוב נכרים דיש בזה טעמא דאין לתלות בנכרי. וגם בגוף היסוד דמבואר (בסס"י ז') דאם יש נכרי בתה פסולה לכהונה, הרי דתלינן בנכרי לחומרא לענין יחוס כהונה, ומה"ת לן להמציא דבר חדש דלענין ס"ס וכן להקל בא"א שזינתה לדונו כממזר ודאי שלא להסתפק בנכרי, גם בשו"ת מהרי"ט (חאה"ע סי' ט"ו) כתב א"נ היכי דרובא עכו"ם וכו' אבל אם רוב עכו"ם או עבדים אפילו לא בדקו את אמו אזלינן בתר רובא וכו', בשגם דבריו שגבו ממני, דהא אף דיעבד לא מהני חד רובא בטענת שמא, גם בח"ש שם מקודם ואשה דנקט הרא"ש כדי נסבה וכו', י"ל דאינו מוכרח דהרא"ש בא ליישב דברי בה"ג, ולדעתו אין האב נאמן בלי הכרת בכורה כדכתב הרא"ש בשמו פי"נ מש"ה, בעינן איש ואשה דהוי רגלים לדבר ביותר אח"ז ראיתי שכ"כ בס' עצי ארזים, ובחפזי בדבריו ראיתי שגיאה גדולה (בסי' ד' סכ"ג בסופו) כתב ולדעת הפרישה סי' ה' מיושב ג"כ קושיית תוספות והרא"ש מסוגיא דקדושין, והוא טעות, דהרי שם מיירי בדינא דאורייתא כדקאמר והתורה אמרה ממזר ודאי הרי מוכח דבאותם שהלכו בעליהם למדה"י הוי ממזר ודאי, וכן צ"ל בקושיית תוס' קדושין שם דהקשו על מיעוט ארוסות דהא ארוסה שעיברה אין הולד ממזר, והרי באמת בלא בדיקת אם אינו מותר בבת ישראל, א"ו דכוונתם עכ"פ לא הוי רק ספק ממזר, ובדאורייתא שרי ובפרט אם נדון כדעת אביו א"ד הגאון נ"י דכוונת הרמ"א בכיעור וילדה ליב"ח אפילו ברי דידה לא מהני, א"כ מדחזינן דנאמנת לנכרי ע"כ דיותר מסתבר דהאמת אתה דמנכרי מלגבי כיעור וילדה ליב"ח דמבעלה וכיון דבכיעור וילדה ליב"ח ואינה בפנינו הוי רק ספק, וק"ו באיכא למתלי בנכרי דהוי רק ספק, ואם נדון בהיפוך דליכא למספק בנכרי ואעפ"כ נאמנת, ומה דהקשה הב"ש באמת כיון דבלא דבורה הוי ודאי, מה"ת לן להאמינה ומצינו כן בתוס' קדושין דבהלכו בעליהן למדה"י לא תלינן בשם ואפילו ממזר ודאי הוי לפי הראיה מקדושין וכנ"ל, ואעפ"כ כתב שם דהיא נאמנת,] באמת יש ללמוד בק"ו בריעותא דכיעור וילדה ליב"ח דנאמנת, אם כן בנידון דידן ממנ"פ עלה בידינו היתר דברי או היתר דס"ס וברי תו כתב ש"ב רומפכ"ת דעיקר כחא דהתירא מש"כ מר אביו א"ד הגאון נ"י כיון דבנ"ד מעיקרא לא נאסרה על בעלה בדין רק דמורין לו דטוב להתרחק מהכיעור ואין כופין להוציאה ממילא דמיא למ"ש הרמב"ם (פי"ז מהל' א"כ הלכה כ"א) ואפילו הוציאה בעלה משום שעע"ד, או בעדי דבר מכוער ומת קודם שנתן לה הגט דמותרת לכהן, ואף בכיעור ואשתהי דעת הרמ"א לחוש להולד ממזר, מ"מ נ"ד דלא הי' כיעור גמור עד דאין הב"ד יכולין לכופו ולהוציאה אין לחוש בזה לחשש ממזר, עכ"ד, איני יודע עד מה דהא פשיטא אם נחליט כסברתי דכיעור (דבסי' ד') גבי אשתהי. היינו רק כיעור דסי' י"א, בודאי בכיעור דלא דמי לשם מה"ת לן להמציא דהולד ממזר, דהרי הר"ם לא חידש רק בכיעור גמור ואשתהי ואם נפרש בהיפוך דכל דאתרע חזקת צדקת ע"י מעשה מכוער מה שיהיה תו לא תלינן דאשתהי, ומזה מיירי בהגה"ה א"כ הרי דחושש להולד וע"כ דגרע מכיעור גמור גרידא, ולהכריע כוונת הרמ"א לא יספיקו דברי הרמב"ם דאולי בכיעור זוטא לא תלינן כלל דאשתהי וגרע הרבה מכיעור גמור לחודא, דהרי ע"ז כתב מהר"ם דבזה כל אפים שוים דמתסרא לבעלה, ואף דאנחנו מספיקא דידן אין כופין להבעל מחששא דגט מעושה או דאפשר אף היכי דבודאי דן מהר"ם לאסור לא הי' דן לכופו, דגם הר"ם לא הי' סומך על סברתו בבירור שלא יהא בו חשש דגט מעושה אבל מ"מ איך נוכל ונספק להתירא בב"י הדרן לקמייתא דנ"ד תליא רק בפירושא דהר"ם אם נפרשהו בכיעור גמור או בכיעור זוטא, ודברי הרמב"ם הנ"ל דמותרת לכהן לא יוסיפו תת כח בהכרעת כוונת הר"ם תו כתב ש"ב רומעכ"ת דאין כאן ס"ס כיון דהכיעור הי' עם הישראל ולא דיימא לעלמא דלדעת רוב הפוסקים אפילו בדאורייתא ל"ח מדאפקרה, וא"כ ליכא ס"ס דלנכרי, וכ' ש"ב נ"י ואף דבכיעור בנ"ד לא ידענו דנתעברה ממנו כלל מ"מ לקושטא דמלתא דוחק לומר בכך עכ"ל, גם אנכי ירדתי למבוכה זו, אך הכרעתי לי מסברא, דכיון דכתבו תוס' (ספ"ז דיבמות) בפשיטות דדיימא מיניה לא מקרי רק בודאי בא עליה, וא"כ בכיעור דלא מקרי בודאי בא עליה, חיישינן מדינא מדאפקרא ובודאי בארוסה שראו כיעור עם ארוסה הולד ס' ממזר אף בלא דיימא מעלמא, וה"נ בנידון דידן אף דניתוסף ריעותא דילדה ליב"ח, זהו רק לגבי הבעל שאינו ממנו אבל לגבי זה הישראל הוי רק כיעור לחודיה דאולי זינתה עם נכרי ולדעתי הדבר פשוט דאף להרשב"א דסבירא ליה בבירור דאפילו בדאורייתא בדיימא מיניה ולא דיימא מעלמא לא אמרינן מדאפקרה, מכל מקום בארוסה או פנויה שראו ממנה כיעור, זהו אפילו מהכיעורים הגדולים ואף לדעת הר"ם בשאלתות דמפקי לה מבעלה, מכל מקום הוי רק ספק זינתה והולד ספק. וביותר נ"ל בממנ"פ אם נידון דשיעור סברת הר"ם כיון דיש פוסקים דכיעור לחודא הוי כטומאה לאסרה לבעלה והיינו בכיעור ניכר דבאותו זמן היה זנות כדכתב הב"ש (סי' י"א ס"ד) וע"ז דן הר"ם דבצירוף ריעותא דילדה ליב"ח, י"ל דכ"ע מודים דכיעור הוי כטומאה וכעין אפושי פלוגתא לא מפשינן, וממילא רק בכיעור גדול דהעיקר הכיעור ואיחור הלידה הוי צירוף א"כ ממילא בנ"ד דנראה דלא הוי בכלל כיעורים (דבסימן י"א) לא מתסר', וכדכתבתי בארוכה, ואם נדון דהטעם דילדה ליב"ח הוי ריעותא גדולה, ובמקום דמסתלק חזקת צדקת אף בכיעור זוטא ל"א דאשתהי, א"כ לא דדיינינן דבאותו כיעור היה טומאה, דל"א כן בכיעור זוטא אלא כיון דאינה בחזקת צדקת חיישינן דזינתה בפעם אחרת וממילא לא מקרי כ"כ דיימא מיניה והוי ס"ס מעליא ואדאיירי בזה אזכיר לש"ב רומעכ"ת הגאון נ"י גרגיר אחד מה דהשבתי בתשו' שאלה במה דנתחבטו האחרונים בדברי הרמב"ם וש"ע (סי' ד' סכ"ו) אפילו אם מודה אותו פלוני שנבעלה לו שכשם שזינתה עם זה זינתה עם אחר, הא בדרבנן פסק הרמב"ם דל"א מדאפקרה בל"ד מעלמא, [ובדברי ב"ש סי' קנ"ו סט"ו ראיתי תיוהא, במ"ש ואפשר דק' לי' הא הכל פסולים אצלה חוץ מהארוס, עיי"ש, לענ"ד הא מ"מ גם לאביי דחיישינן למדאפקרה הך ספק הוי ס' אם אפקרה, ומה שייכות כאן רוב פסולים, הא אנן מספקינן בשורש דבר אם זינתה עוד אם לאו, ואמרתי דאפשר באמת היכי דאיכא עדים דבא עליה הממזר ל"ח מדאפקרה בל"ד מעלמא, אלא בליכא עדים רק הוא מודה, בזה כיון דעכ"פ איתא לחששא לענין דאורייתא דאפקרה, ממילא ליכא לדונו לאב בודאי שמה שאומר זה בני אינו אומרו בבירור גמור שהוא אביו, ובכהאי גוונא דלא הוי אב בבירור לפי דבריו, לא האמינתו תורה ואינו בכלל מכיר, ולא מאמינים ליה כלל שבא עליה, ולזה מורים כמעט דברי הה"מ שכתב פשוט הוא שהרי הוא עצמו אינו יכול לידע וכו' ואין זה אב שיהיה לו היכר. ובזה מיושב מה דתמוהים לי דברי הה"מ שכתב שם ואעפ"י שחי' נאמנת וכו' ש"ה שא"א משים עצמו רשע, ותמיהני דהא מ"מ בהוא הודה דהחשש רק מדאפקרה בזה תהיה נאמנת דלא זינתה ביותר, ולדברינו ניחא כיון דעכ"פ הוא א"י בבירור שהוא בנו אינו בכלל הכרה, ואין מאמינים לו כלל שבא עליה, וממילא גם היא אינה נאמנת משום אין אדם משים עצמו רשע, וביותר נ"ל אף להפוסקים דאפילו בדאורייתא בל"ד מעלמא לא חיישינן, היינו לענין הדין דזינתה עוד אבל לא מקרי מ"מ בכלל יכיר, כיון דאין ידוע בודאי לזה שהוא בנו כיון דמ"מ באפשרות שזינתה, ומוכח כן דאל"כ יפלא דדברי הה"מ סתרי אהדדי, דכאן כתב פשוט הוא, דנראה דמסכים עם הרמב"ם, והרי (בפ"ג מהל' יבום) תמה הה"מ דמהראוי לפסוק כרבא לגבי אביי דאפילו דבדאורייתא ל"ח מדאפקרה בלא דיימא מעלמא, וחידוש שהאחרונים לא דברו מזה כלום] א"ו דכוונת הה"מ רק דכל שאינו בודאי גמור בלי שום צד ספק בעולם אינו אב לענין ההכרה, ולזה דייק הה"מ בסיום דבריו וחשש זה כבר נזכר בגמרא בכיוצא בזה דמשמע רק בדרך סמך דמצינו כזה החשש, אבל לא ביסוד דברי הרמב"ם יוצאים רק מההיא סוגיא לתלות בדינא דהתם עכ"פ להדמב"ם דבדאורייתא חיישינן מדאפקרה, בודאי הסברא נכונה דלא מקרי בכלל אב ואינו נאמן כלל, וממילא אף לענין דרבנן לא מהני, והארכתי שם יותר, וכאן אין מקום לקבל אריך ולדינא לענ"ד הקלושה עכ"פ בכיעור זוטא וע"י ברי שלה ובעיר שרובה נכרים כמו נ"ד יש להכשיר הולד, אם יסכימו רבותי עמי, כנלענ"ד. ש"ב אוהבי עקיבא גינז מא"ש

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף