שדי חמד/אסיפת דינים/מילה/ב/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים מילה ב

כ) והנה בשנתינו זאת [בֿשֿשֿוֿןֿ] נדרשתי מאת ידיד נפשי מוהר"ר חיים יעקב רש"ל מעיר תהלה וועליז יצ"ו להעתיק לו מה שכתוב אצלי בעניינים אלו (כפי מה שראה בשדי חמד בחלק הכללים במערכת הטי"ת כלל ה' שכתבתי שבמערכת מילה רשמתי בעניינים אלו) ואיידי דחביבותיה גבן וכמים הפנים לפנים וכו' חשתי ולא התמהמהתי לעשות רצונו אשר חפצתי ושלחתי לו העתק שני סימנים המדברים בשני העניינים א') בביטול המציצה ב') בשינוי הנהגתה על ידי מכונה וכיוצא ככל הכתוב למעלה בסימן א' וסימן ב' (זולת איזה דברים שניתוספו אחר ששלחתי לו העתק הנ"ל כגון דברי ספר המאסף בכמה גליונות שדברו בזה והשגתים אחרי כן וכן הערותיי על דברי הגאון מקלעצק יצ"ו ועוד איזה דברים שניתוספו לי בעה"י אחרי ששלחתי לו העתק קונטריסי הלזה ולא היו עוד למראה עיניו הבדולחים) ושדר לן מר חורפא קונטריס נפלא מלא רוח חכמה ותבונה ולמזכרת האהבה הנני מעתיק פה את כל נאות יעקב חיים עד העולם. שש ושמח ובריא אולם. ואלה דבריו. [מהד"ת]:

הגיעני קונטרס כתיבת יד מספר שדי־חמד „בדין מציצה” מה שאסף איש טהור הרב הגאון הצדיק שליט"א מספרים וסופרים המדברים בזה. ואחרי העיון בס"ד רשמתי לעצמי הנראה לעניות דעתי הקלושה בשיטת הש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים כזה. ואף אם לא יהי' בדברינו כ"א השנות הדברים די לנו בזה כמ"ש. הרמב"ן בדינא דגרמי [והחת"ס בת']:

בעזה"י
גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

מתניתין (שבת קל"ג א') עושין כל צרכי מילה קתני רישא צרכי מצוה דמילה מוהלין ופורעין ומוצצין. מציעתא קתני אספלנית וכמון צרכי רפואה דהנימול הוא דאחר המילה חולה שיש בו סכנה הוא כמבואר תוד"ה לועס וע' קכ"ט תוד"ה רבא ואם לא יעשו לו תחבושת יסתכן הנימול בגופו וכתב הרמב"ן בחי' לשבת (הובא ר"ן אלפסי סוגי' דמרחיצין ובב"י סי' רס"ו ע"ש) ובתר הכי פיקוח נפש הוא דדחי לי' ומתני' דיקא לה הכי דקתני לא שחק מע"ש עש"ה ובתשו' הריב"ש סי' של"ח כ' וברית מילה ג"כ כך הוא שאעפ"י שהרבה מתרפאין משום דעבדין לי' סמתרי ע"ש היטב ובירושלמי שבת פי"ט ה"ג פריך מה בין מכתו של קטן למכתו של גדול ופי' דלמה לי' למיתני כלל דכי היכי דמתירין בשל גדול ה"נ בשל קטן וע"ל קכ"ח ב' גמר' ורש"י ד"ה פשיטא והכא במשנתנו אשמעינן חידושא דכמה דאפשר לשנויי משנינן בצרכי רפואה כדכ' התוס' ד"ה לועס ושיטת הרמב"ן בס' תורת האדם שה"ס ובמגיד משנה ה' שבת פ"ב הי"א (וע' מג"א סי' ש"ל ס"ק כ"ג) דכל צרכי חולה אעפ"י שיש בו סכנה היכא דאפשר למיעבד לה בשינוי משנינן ואין מחללין וכמו גבי מילה ובתוה"א שם הביא האי נותנין עליו איספלנית וכמון כו' וש"מ אעפ"י שסכנה היא לו אין מחללין כו' אלא עושין המלאכה בשינוי ע"ש. ובחי' הר"ן שבת ק"ל א' כ' ושאני פק"נ דלא הותרה שבת לדחות אצלו היכא דאפשר בלא חילול עש"ה ושיטת הרמב"ם כפמ"ש המ"מ שם שאין חולה שיש בו סכנה בכלל השינוי אלא החי' שכדבר טבעי הוא ודין המילה מפני טענה אחרת שהי' אפשר לעשותן מע"ש והוה כמכשירין וכדכת' הרמב"ם פ"ב מה' מילה ה"ז כל שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת ואם נתפזרו הסממנין עושין לו הכל בשבת מפני שסכנה היא לו (ע"ש ה"ח): בסיפא דמשנתנו קתני דינא דחלוק וסמרטוט ופי' רש"י ד"ה חלוק ומלבישים עד העטרה כדי שלא יחזור העור לכסו' את הגיד עכ"ל וכן הוא בפוסקים ולפי"ז חלוק וסמרטוט לצורך תיקון המילה הוא ג"כ דכשיחזור העור ויכסה הגיד והעטרה הוא כמשוך דצריך למולו מחדש כמבואר יבמות ע"ב ע"ש והוא מדרבנן ומה"ת הואיל ומל א"צ למולו מחדש כמבואר רמב"ם ה' מילה פ"ב עש"ה (ועי' תשו' אדמו"ר צמח צדק יו"ד סי' ר"ב אות ח' ד"ה גם עש"ה):

ונראה דמוצצין חשיב לה בצרכי מצוה דמילה ברישא דכת' התוי"ט פרה פי"ב מי"א דעל שתים לא שייך למתני וכולן ע"ש. ועי' כסף משנה ה' יסוה"ת פ"ו ה"ט כ' ולא יצדק לומר כל על שנים בלבד. ועי' כתובות ח' א' תוד"ה שהכל וברא"ש פ"ק דברכות סי"ג ע"ש. ובס' יד מלאכי סי' של"ו הביא דמצינו כל כולם על שנים. והחיד"א בס' יעיר אוזן אות ה' האריך ע"ד הי"מ. והעלה דהיכי דקתני כל כולם הוא על שלשה כדמוכח מהתוס' והראשונים ובס' שדי חמד כללים ך' אות ל"ב כהחיד"א בזה עש"ה. ולע"ד י"ל עפ"י מ"ש בתוספות יבמות ל"ה ב' ד"ה רצה. חולין י"ח א' ד"ה ולא בכמה דוכתי קתני כו'. אלא הכא שאני דאיכא למיטעי עכ"ל. ועי' חולין ה' א'. תוס' ד"ה עורביים ע"ש. ולפ"ז היכא דאיכא למיטעי וקתני כל או כולן מוכח דשלש המה (אפילו לפי מ"ש היד מלאכי בזה). דאל"כ לא הוה קתני הכי. ואי אמרת דמוצצין במשנתנו משום צרכי רפואה בלבד הוא כאיספלנית וכמון. לא שייך למיתני כל צרכי מילה על מוהלין ופורעין לבד. ואין לומר דאיספלנית וכמון דצרכי רפואה ג"כ בכלל צרכי מילה דרישא הוא. דא"כ למסקנא דגמרא לאתויי ציצין שאין מעכבין כ"ז שלא פירש. ולפי"ז תאמר בעסוק באיספלנית וכמון דבכלל צרכי מילה הוא וחוזר על ציצין שאין מעכבין. וזה ליכא למאן דאמר ופשיטא כשעוסק באיספלנית וכמון וחוזר אז על ציצין שא"מ הוי חילול. (ובתיו"ט שבת פי"ח מ"ג. וכל צרכי מילה עושי' בשבת. הביא ע"ז מוביום השמיני כו'. ולר"א מילה עצמה הלכה היא ע"ש. הרי דפשיטא לי' דהא דקתני כל צרכי מילה. צרכי מצוה דמילה הוא). ועל כרחך מדקתני רישא כל צרכי מילה ובגמרא פריך מכדי קתני כולהו דחשיב מוצצין בכלל צרכי מצוה דמילה. וכמו מוהלין ופורעין. ובפרש"י ד"ה כולהו. כל דברים העושין למילה. כגון מוהלין ופורעין ומוצצין ל"ל דתנן כללא ברישא עושין כצ"מ עכ"ל. מבואר דחשיב מוצצין ג"כ בצרכי מילה דרישא. ואי הוה קתני במשנה עושין צרכי מילה סתמא. הוה פריך ג"כ עושין צרכי מילה לאתויי מאי. כדפריך לעיל קכ"ח ע"ב מכדי תנא מילדין כו' ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי עי"ש. דכיון דחשיב כל הדברים בפרטא למה לי' למיתני ברישא בכללא. ורש"י הכא מפרש ל"ל למיתני כללא ברישא עושין כצ"מ. ולא דייק להא מדקתני כל. ועי' הליכות עולם ש"ג פ"ב כ' ומד' הכריתות נראה דכל לא אתי לדרשא בשום מקום ואותן שמדקדק בהן לאו מלישנא ומשמעותא דכל אלא מיתורא כגון הך דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ כו' דמשנ' יתירה הוא וכן כל כיוצא בזה וביבין שמועה כלל נ"ג מרש"י שם עש"ה:

ב

ב) והנה מדברי רש"י קל"ד א' ד"ה ה"ג ראיתיו כו'. חדא דאי מהיל לא נפיק מיני' דמא והטפת דם ברית מצוה כדכתיב (זכרי' ט') גם את בדם בריתך כו' עכ"ל הרי דהטפת דם ברית מצוה בפני עצמה היא לבד המילה ופריעה:

ובס' משכנות יעקב יו"ד סי' ס"א מבאר בזה שיטת הרמב"ם בגר ונולד מהול וכשיטת רש"י שהטפת ד"ב מצוה היא (והמשכ' יעקב הביא בזה שיטת הזוה"ק ותיקוני' דחשיב ג' מצות מילה ופריעה ואטופי דדמא ומפורש על מציצה בתיקונים תיקון ל"ז לקבל מילה ופריעה ומציצה וי"ג בריתות עש"ה). ובספרו קהלת יעקב חי' שבת קל"ה חי' רמב"ם לפסחים, ובתשו' לאו"ח סי' ב' ע"ש וכ' רק הטפה זו לא דחיא שבת עש"ה ובס' כורת הברית הביא ד' רש"י וכ' דגוף המציצה להטיף דם מצוה הוא עי"ש. ונראה, דשיטת רש"י להוכיח מדר' נתן באדום קאמר ראיתיו שהוא אדום אמרתי לה המתיני ובירוק קאמר ראיתיו שהוא ירוק הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית (כ"ה בגמר' לגירס' רש"י ובירושלמי יבמות פט"ו ותוספתא שבת פט"ז) ושמעינן בירוק הטעם עוד משום דלא יהי' בו דם ברית ומזה דהטפ' דם ברית מצוה בפ"ע היא ומדברי קבלה יליף להא דכתיב גם את בדם בריתך ואיתא בסנהדרין פ"א א' א"כ איבעי לי' לאהדורי כי היכי דאהדרי' משה, רבינו ע"ש (ועי' ארעא דרבנן מ"ת אות קצ"ו עש"ה). ואין לאמר דהדם שיוצא ממילא מעצמו של תינוק בעת החיתוך והפריעה זהו הטד"ב ולעתים רחוקות. כפי שהעידו המוהלים המומחים. לא יראה דם כלל מעצמו של תינוק בעת החיתוך והפריעה. ובספר אות ברית רס"ד סק"ט כתב מהא דיבמות ס"ד ב' דאיכא משפחה דקמיט דמא שהדם נקמט בחוזק ואינו יוצא ע"י החיתוך והפריעה ע"ש בדבריו. ואז המציצה ע"כ משום מצוה דהטד"ב הוא. דא"כ נתת דבריך לשיעורין. וכדאית' מגילה י"ח ב' עש"ה. (ועי' שביעית פ"ב מ"א א"כ נתת תורת כאו"א בידו עי"ש), ועי' מכות ח' ב' כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה (ועי' בחי' הריטב"א ובטורי אבן חגיגה ב' ד"ה לישא שפחה עי"ש) ועי' שבת קל"א א' שאם מצא קצור אינו קוצר וברש"י שם ד"ה שכן עש"ה. ושיטת רש"י הטפת דם ברית דמדברי קבלה הוא מעכבא למצוה בשעתא דביום הח' ועי"ה באור זרוע סי' ק' הרי דמצוה קבועה היא (ועי' בתשו' מהר"ץ חיות סי' ל"ט מ"ש ואפשר דסכנה ליכא כאן עש"ה) וכדיליף לה מקרא דגם את בדם בריתך דכתי' בה קבול שכר כמ"ש רש"י קל"ז ב' ד"ה צוה להציל כו' מגיהנם דכתי' גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו עכ"ל. ואיתא במכילתא בא פ"ה ע"פ ויקחו להם שאין נוטלין שכר אלא ע"י מעשה עיי' שם בפנים. ובגר ועבד מברכין ולהטיף ממנו דם ברית ובתוס' קל"ז ב' ד"ה אבי שזהו כנגד ברכת אבי הבן ובעל המאור בד"ה יש ספרי' כ' והטעם שמברכי' להטיף ממנו דם ברית במילת גר ועבד משא"כ באחר מפני שהם בני דעת כו' וכ' הרשב"א בתשו' סי' י"ח ובמיוחסו' סי' קפ"ט וכן הוא באבודרה"ם כל מצוה שאין בה מעשה אין מברכין עלי' עי"ש ועי' בתשו' הרשב"א סי' תקכ"ה (ובקונטריס תורה מציון שנ"ד סי' י"א עי"ש מ"ש הרב רשמ"ל ואכמ"ל) ובהר"ן אלפסי מבואר שכ' וז"ל חדא דאי מהלינן לי' לא מטיפנא מיני' דם ברית והטפת ד"ב מצוה כו' עכ"ל הרי דמפרש דהגריעותא הוא דלא מטיפנא מיני' ד"ב ולא הדם שיוצא ממילא והא דמטיפנא מיני' אנן ד"ב ע"כ דזהו בהמציצה ובעל העיטור ח"ב ש"ג ח"ד כ' ומסתברא לן לפי שהמוהל והמוצץ ידיו ופיו מלוכלכות בדה"ב עי"ש. והנה ידיו עסקניות הן בדם ברית אבל פיו שמוצץ בו אס"ד דמציצה משום רפואה בלבד היא הרי מלוכלך בדם שמוצץ לרפואה בעלמא וע"כ דמציצה להטפת ד"ב הוא דאתא ג"כ:

ועי' שיטה מקובצת כתובות ה' א' ד"ה דם כ' ומדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת אין ראי' דלא איצטריך משום הוצאת דם אלא להתיר תלישת בשר עכ"ל וי"ל בזה בשיטת הגמ' שבת ק"ו א' ואכמ"ל:

ג

ג) ומוצצין ראיתי בתשו' בנין ציון ח"א סי' כ"ג כ' בזה דבכ"מ שנמצא שרש מצץ הוראתו דדוקא ע"י הפה והביא פסוק למען תמוצו וכן כ' הגאון מלבי"ם באילת השחר סי' שפ"ב מצץ הוא בפיו דבר שיש בו משקה עי"ש וראיתי בתרגום תהלים י"ב ט' (הובא תוס' ע"ז י"ב ב' ד"ה הבולע) כעלוקה דמצצא דמיהון דב"נ ושם ע"ה ט' בתרגום ימצצון ושתיון:

במשנה: הביא בתשו' בנין ציון שם פרה פ"ט מ"ג מפני שהיא מוצצת טבול יום פ"ג מ"ו כל שהוא רוצה למוץ כל שאינו רוצה למוץ זהו תוכן דבריו ולפי"ז משנתנו דקתני מוצצין יגיד עליו ריעו משניות דטהרות וכהא דאיתא ע"ז ע"ו א' ורש"י שם ד"ה ויגיד ונלמוד משנה מחברתה של קדשים ממשנתנו ומשנתנו משל קדשים וכן בב"ב י"ט א' משנה דשבת ממשנה דב"ב ע"ש ובירושלמי תרומות פ"ו ה"ב משנה דזרעים ממשנה דטהרות ע"ש:

בגמרא: הביא בבנין ציון שם כריתות כ"א ב' (כתובות ס' א') דם שבין השיניים מוצצו (ועי' שם בת' ב"צ סי' כ"ד מ"ש בזה) ותנא ושייר יבמו' ק"ה א' יבמה שרקקה דם כו' כאן במוצצת עי"ש גיטין צ' א' אדם שזבוב נופל לתוך כוסו מוצצו ואוכלו עי"ש ב"מ פ"ז ב' ואכלת ולא מוצץ ובתוד"ה שבעך ולא אכילה גסה כו' אי לאו דכתיב שבעך הוה ממעטינן מואכלת אכילה גסה כו' ולא הוה דרשינן ואכלת ולא מוצץ דשתי' בכלל אכילה וע"ש בשיטה מקובצת מ"ש בזה ומוכרח דא"א לפרש מוצץ ע"י ד"א כ"א ע"י הפה חולין ס"ב ב' מוצץ ומקיא ורש"י שם ד"ה תסיל נדה מ"ה א' מעשה באשה א' כו' לתינוק שטמנו לו אצבעותיו בדבש פעם ראשונה ושניה גוער בם שלישית מוצצה עי"ש ועי' ברכות ס"ג ב' רש"י ד"ה מוצץ ועי' ע"ז י"ב ב' תוס' ד"ה הבולע בשם הערוך. ועי"ש י"ח ב' רש"י ד"ה טמש כו' ומצץ את חברתה. ועי"ש נ"ח א' תוד"ה שקדח עי"ש ובערוך ערך סב ב'. וערך תק"ב עי"ש (ובס' כוה"ב הביא חולין נ"ח ב' ומצת עי"ש) תוספתא ב"מ פ"ח ה"ה ולא ימצוץ בענבים וע' תוספתא כלים ב"ק פ"ו ה"י ר"י מטמא בגמי מפני שהרופ' נותנו ע"ג מכה שהוא מוצץ את הליחה ולכאור' פי' התוספת' שהוא מוצץ הרופא מוצץ את הליחה נותן הוא את הגמי ע"ג מכה שמצץ והוא לרפאו' את המכה וכדאיתא עירובין ק"ב ב' כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי ובגמר' ורש"י שם שהגמי מרפא את המכה וכן נראה מס' המפתח לר"ן גאון (הנדמ"ח בש"ס) הביא התוספתא על הא דקתני כורך עליו גמי ושם במשנה ואם להוציא דם ופרש"י שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה הרי דדם שמוציאין ע"י הגמי לא קרי לי' מוצץ כ"א להוציא דם עי"ש ועיי' מד"ר ויקרא פט"ו במעשה דרבי עש"ה (ושם ספוג לא שהוא מוצץ עי"ש) ובהשגת הראב"ד כלים פי"ז ה"ו כ' ולדעת הת"ק אף בלפת כמוש וגמי עושין כן שמניחים אותם ע"ג מכה להיות מוצץ בו את הליחה ובודקי' בהבאת היין והן כמו כלים והכי איתא בתוספתא עכ"ל נראה דמפר' שהרופא נותן את הגמי ע"ג מכה ומוצץ בפיו את הליחה ע"י הגמי וכדקתני התם בתוספתא אגרדמין בודקין את היין ובתוספתא ע"ז נ"ח א' ד"ה שקדח מפרש"י קנה חלול שמוצץ ומעלה בו היין עד פיו עי"ש ורש"י שם בגמרא כ' קנה חלול המוציא ומעלה היין עד פיו עי"ש) וע"ה בסמ"ג ל"ת ס"ה מלאכ' השוחט ובבאורי אא"ז מהרש"ל שם במדרש ואתחנן פ"ב מעשה שהיו רבותינו כו' וא"ל אין לך טבעת מוץ אותה כו' שמע לה ומץ את טבעתו כו' ובמ"כ שם הטבעת והי' מוצץ בו עי"ש. ברמב"ם ה' ברכות פ"ח ה"ה הקנים המתוקים שסוחטין אותן כו' וכן אמרו שהמוצץ אותן קנים עי"ש. ה' יבום פ"ד הכ"ג ואם מצצה ורקקה כשר עי"ש. ה' תרומות פי"א הי"א ויש בהן לחלוחית למצוץ אותן עי"ש (והוא מירושלמי תרומות פי"א ה"ד עי"ש) ה' פרה אדומה פ"ט הי"ב מפני שהיא מוצצת ואין ריר יוצא מפיה ה' מטמאי מו"מ פ"א הט"ז הי' מוצץ ורוקק דם שהדם שמוצץ ה' טומאת אוכלין פ' י"ד הט"ז שהוא רוצה למוץ עי"ש ושם פט"ו ה"ז או ימוצצנו להוציאן ושם ה"ח ומוצצה אצבעה מפני הדם כו' ולעוקרו במציצת אצבע עי"ש (ומקורו ממשנה פ"ח דכלים ולא הוזכר שם מצץ ורבינו מפר' וקתני) ה' שכירו' פי"ב ה"ו אסור לפועל למוץ הענבים שנא' ואכלת עש"ה:

בשו"ע או"ח סי' ר"ב סט"ו וכן המוצץ קנים ועיין מג"א סי' ר"ג סק"א שרף בעלמא כו' ומוצצי' אותם עי"ש ובב"י או"ח סי' ש"ך ומוצץ המשקין דאין במציצת בשר ופת ולא המוצץ בפיו (ועי' באורי אא"ז מהרש"ל סמ"ג ל"ת ס"ה מלאכת הדש מ"ש בד' הרא"מ עי"ש) ובשו"ע שם הג"ה ס"א אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה עי"ש בב"י ובטו"ז סק"ב ועי' בספר אליהו רבא שם ועיין תשובות הגרעק"א סימן ה' מש"כ בזה:

בשו"ע יו"ד סי' ס"ו ס"י ושבין השיניים מוצצו (ועי' ת' הרדב"ז ח"ד סי' מ"ו עי"ש) סי' קכ"ד סי"א או שמצץ במינקת כו' יכול ישראל למצוץ מחוטם זה כו' ושם סכ"ג ומוצץ היין עי"ש:

שו"ע אה"ע סי' קס"ט ס"מ דדוקא במוצצת ע"ש ובפוסקים:

שו"ע חו"מ סי' של"ז סי"ג אסור לפועל למוץ הענבים כו' אפילו אין מתבטל ממלאכתו עש"ה:

הרי בכ"מ שכתוב בש"ס ברמב"ם ובפוסקי' מצץ סתמא הוא ע"י הפה בלבד ולא אשכחן ע"י ספוג או כלי דמקרי' מציצה (וכעין זה רש"י חולין כ' א' ד"ה שן עש"ה) ולהורות שלא ע"י הפה מצינו במשנה בתרומות פי"א מ"ח ובב"ב פ"ז א' הרכינה ומיצת (ופי' רשב"ם שנתאסף מיצוי השמן כו') זבחים ס"ד ב' הי' מתמצה על היסוד מיצה דם הראש (הובא בקונטר' ב' אגודת איזוב) בכורות ז' ב' ואין מתמצות אותן מגופן ורש"י שם ד"ה שמכניסות ועי' רא"ש חולין פא"ט סי' מ"ה ובב"י יו"ד סי' מ"ה עי"ש ועי' מרדכי חולין פכה"ב סי' תרנ"ד והיכי ליעבד ממצא דמא בבגדא או בסנדלא כו' ההו"ג ההוא סנדלא דמצי בי' דמא ובב"י ושו"ע סכ"ח בהג"ה לשחוט ולמצה הדם בבגד ועיש"ה בט"ז וש"ך:

ובספרא פ' ויקרא ונמצה דמו אוחז בראש ובגוף ומוצה משניהם ועי"ש בהתורה והמצוה להג' מלבים סי' פ"ב עי"ש:

ועיין היטב מג"א סי' שכ"ח ס"ק כ"ג. והמוצץ דם בפיו אסור דהוי חבורה. (רש"י פי"ט) עכ"ל. ביאור דבריו להוכיח מרש"י פי"ט דשבת (קל"ג א') ד"ה ומוצצין הדם כו' ואע"ג דהוא עשיית חבורה עיש"ה. הרי דפשיטא להו דמוצצין הכתוב במשנתנו בפה הוא דוקא ובס' התניא לרבינו יחיאל (הובא בתשו' יהודה יעלה יו"ד סי' רנ"ח) כ' ומוצץ המילה בפיו להוציא הדם ובשו"ע יו"ד סי' רס"ה ס"א הג"ה (הובא בקונטר') רוחץ תחלה ידיו ופיו כדי שיברך בנקיות עי"ש והוא מאבודרה"ם ושם כתוב (ובד"מ אות ה') כי ידיו ופיו מלוכלכות מהמילה והמציצה עי"ש והרב ר' שרגא מאיר נ"י העיר בזה מבעל העיטור ח"ב ש"ג ח"ד הובא ג"כ בס' התניא בשמו) שכ' ומסתברא לן לפי שהמוהל והמוצץ ידיו ופיו מלוכלכות מדם הברית הי' מנהג שאחד מוהל ואח' מברך לפיכך אמר המל ואמר המברך עש"ה ד"ק הרי דבעהעי"ט מוכיח מהגמ' שמנהגם שאחר מברך לפי שהמוצץ פיו מלוכלך בדם ורבני אונגרן שליט"א הביאו ממחזור ויטרי עיין שם שכתב בסי' תק"ה ופורע ומוצץ בפיו ומזלף עלי' היין בפיו ונותן כו' עש"ה ובשו"ע יו"ד שם ס"ט בהג"ה נוהגים לזרוק מפיו גם המציצה בחול עי"ש ובטו"ז או"ח סי' תקפ"ב סק"ב (הובקונ"ט) עי"ש ומבואר שהמציצה בפה למצוה היא עי"ש:

ד

ד) אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ועברינן לי' אין לפרש דר"פ לאשמעינן אתא טעמא דמוצצין הכתוב במשנתנו וס"ל דבמציצה לית בה צורך מצוה כלל כ"א משום סכנה דא"כ הו"ל לר"פ לומר בפשיטות אמר ר"פ מפני הסכנה וכדאיתא קל"ד ע"ב בחמין מפני שסכנה הוא לו ושם קל"ה א' אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה ואין לנו להוכיח חידושא מתוך דיוקא בדברי ר"פ מדאשמעי' בלא מייץ תידוק מינה דטעמא דמוצצין לכתחלה מפני הסכנה הוא דהרי אמורא יש לו לפרש דבריו יותר כדכ' התוס' שבועות כ"ו ב' ד"ה אלא ועי' פסחים ק"א ב' רשב"ם ד"ה לקיבעי' עי"ש ועיין ביצה כ"ה א' תוד"ה כאן עי"ש ועי' גיטין ד' א' רש"י ד"ה א"ה דהו"ל לר"נ דהוא אמורא לפרושי למילתי' עש"ה ועי' תשו' מהר"י קולין שרש קל"ז ענף ב' כ' שהרי אין דרך אמורא להשמיענו חידוש מתוך דיוק אלא משמיע כוונתו בהדיא ועי' טו"ז יו"ד סי' רצ"ד סקי"ג ועי' ב"ב ל"ח ב' תוד"ה למחר כו' עש"ה וברא"ש שם פ' ח"ה סי' כ"ה עי"ש וה"נ מדלא קאמר ר"פ בפשיטות לפרושי למלתא דמוצצין לכתחלה משום שסכנה היא לו וקאמר האי דינא באומנא דלא מייץ שמעינ' מינה דבלכתחלה לא איירי ר"פ כלל ופשיטא דמוצצין במשנתנו לכתחלה הוא משום צרכי מצוה דמילה כמו מוהלין ופורעין ג"כ אלא באומנא דלא מייץ דלא שמעינן להא ממתניתין בלא מייץ כי היכי דקתני בלא פרע ואשמעי' חידושא דלא מייץ סכנה הוא וכהא דבבא קמא צ"א ב' א"ר חנינא לא שכיב שכחת ברי אלא משום דקץ כו' ובטו"ז יו"ד ססי' קט"ז וז"ל עוד מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה שלא לקוץ ע"ש והקשו דהא דאורייתא הוא וע"ש בפר"ח מ"ש ובת חיים שאל ח"א סי' כ"ג שחז"ל אסרוהו מפני הסכנה כלומר מלבד איסור תורה ע"ש ובד' היש"ש ב"ק שם ובת' צ"צ סי' מ"א ע"ש ובת' חוות יאיר פי' כ' ע"ש] ועברינן לי' ור"פ הכא בשיטת רבו רבא אמ' לשמעתי' (עי' שבת כ"ז ב' תוד"ה ר"פ וש"נ) דבב"ב כ"א ב' אמר רבא מקרי ינוקא שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין דמי ופרש"י דמסלקין להו בלא אתרייתא אעפ"י שלא התרו בו מקודם לכן עי"ש ובשיטה מקובצת שם ב' הר"י מיגש פי' דאומנא דלא מאיץ עי"ש ובערוך ערך אמן ביאר וז"ל דאומנא היינו אומן המוהל דלא מאיץ מילה כדבעי לה כדאמרינן שבת אר"פ ה אומנא דלא מאיץ סכנה עכ"ל וזהו דאשמעינן הכא באומנא דלא מאיץ דמלבד שביטל מצוה דמציצה משום צורכי מצוה דמילה הוי גם פסידא דלא הדר משום סכנה ועברינן לי' בלא אתרייתא ומדברי רבינו בעל הערוך שכ' לבאר אומן המוהל דלא מאיץ מילה כדבעי לה נראה דהרי במתני' סתמ' קתני ומוצצין ואיך שהוא מוצץ עכ"פ איכא ד"ב למצוה וחידושא דר"פ ודרבא שם בדלא מייץ כדאיבעי לי' סכנה הוא ויתבאר מ"ש רבינו הרמב"ם פ"ב מה' מילה ה"ב עד שיצא הדם ממקומות הרחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה היינו הא דצריך עד שיצא ממקומות הרחוקים משום שלא יבא לידי סכנ' הוא אבל עיקר המציצה מצרכי מילה דמצוה הוא:

וכתב רבינו ירוחם נ"ר ח"ב המוהל שאינו מוצץ כלומר שאינו עושה מציצה סכנה הוא ומעבירין אותו עכלה"ק ולכאורה מאי אשמעינן בזה הא דמפרש כלומר שאינו עושה מציצה ואפ"ל לענ"ד דבגמ' איתא ומוצצין אר"פ האי אומנא דלא מייץ ור"י כ' ע"ז המוהל שאינו מוצץ ואחרי דהגמ' סידר דברי ר"פ על משנתנו דקתני לה מוצצי' בעושין כל צרכי מילה בשבת סלקא אדעתין לאמר דר"פ בשבת קאמ' לה להאי דינא דאומנא דלא מייץ וכדאיתא בס' ברכי יוסף יו"ד סי' רס"ו אות ו' ובס' זכל"א ח"א ה"ש אות מ' מי שהי' מוהל בש"ק ומל ופרע ולא הי' יכול לעשות המציצה מפני שהי' חטטין בפיו יכול אחר לעשות' כיון שיש סכנה בדבר ואם המוהל ידע מקודם המילה שלא הי' יכול למצוץ ועכ"ז מל אם צריך כפרה עי' בס' אדמ"ק ח"ב ס"ז ולפ"ז הוה אמינא לפרש האי אומנא דלא מייץ בעצמו בש"ק סכנה הוא וכיון שיש סכנה בדבר מחויב איש אחר למצוץ משום פק"נ והאי אומן שגרם חילול שבת יתירה דלרבויי בגברי הוי כמו לרבויי במלאכה עי' תשו' שאגת ארי' סי' נ"ט עי"ש ומעבירין אותו וכדאמר רבא חולין י"ח ע"א בטבחא דלא סר סכינא עי"ש (ועי' ס' חכ"א סי' קמ"ט שכ' אלא הפורע ומוצץ ובס' תפארת ישראל משניות שבת פי"ט הלכת' גבירת' מ"ו כ' ועכ"פ הפורע ומוצץ ואכמ"ל) והא דמתקיף לה ר"פ בבריית' דהלקט לימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבדיתו פלגא דמצוה עי"ש הרי מבואר בב"י סימן רס"ו משיטת רש"י דנהי דחיובא דכרת ליכא איסורא מיהו איכא עי"ש ולהכי מפרש לה רבינו ירוחם המוהל שאינו מוצץ כלומ' שאינו עושה מציצה היינו שמונע בכלל מעשיית המציצה ובחול קמיירי וכפרש"י ד"ה מה"ד כו' ואומן דלא מייץ בחול עי"ש וע"כ דברשיעי לא קמיירי (עי' יבמות ל"ג ב' וש"נ ועי' פסחים ק"ה א' וברשב"ם ד"ה דאי עש"ה) אלא דהאומן אומר עפ"י אומדן דעתו והנסיון שלו הורה דלא נצרך כלל עשיית המציצה וקמ"ל דלא סמכינן על אומדן דעתו דאומן וסכנ' היא ולהכי מעבירין אותו בלא התראה משום פסידא דלא הדר כפמ"ש בס"ד:

וראיתי בתשו', מהר"ם שיק או"ח סקנ"ב (הובא בקונטרס) שכ' להוכיח מהגמ' האי אומנא דלא מייץ כו' למה דייק האי אומנא פשיטא כיון דסכנתא הוא מעברינן לי' וע"כ צ"ל דהוא רופא מומחה וברירא לי' דלא הוי סכנתא כו' ואינו נאמן ע"ז זת"ד ולכאור' יש להעיר ע"ז דברש"י שברי"ף פי' בזה אומנא מוהל וכן פרש"י בב"מ ק"ט א' אומנא מוהל תינוקות עי"ש (ועי' שבת קנ"ו א' אי אומנא אי מוהלא כו') וא"כ אין לנו להוכיח מדברי ר"פ אומנא אלא במוהל ואפילו הוא אומן במילה עכ"פ איננו מומחה בחכמת הרפואה ומנ"ל דרופא מומח' דסמכינן עליו בפקו"נ והוא אומר עפ"י האומדנא שלו דלא הוי סכנתא או דמגרע גרע ע"י המציצה דאינו נאמן ע"ז אך ראיתי בה"ג ה' מילה כ' אמר רב האי אסייא דלא מייץ סכנה הוא וידוע דדברי בה"ג דברי קבלה הם וכדכתבו התוס' חולין מ"ד א' ד"ה כדי וברא"ש ובפוסקי' ובכ"מ) וכן איתא בלקוטי הפרד"ס לרש"י האי אסייא דלא מאיץ ואסיא זהו רופא מומחה לכל מיני חולי הגוף (עי' פסחים קי"ג א' רשב"ם ד"ה דרישא ועי' ב"ק מ"ו ב' פ"ה א' ועי' ב"מ פ"ה ב' והכא שבת קל"ג ב' רש"י ד"ה קרעינהו) ועי' ע"ז כ"ז ע"א תוד"ה ברופא מומחה ואפילו אינו מומחה למילה לא מרע נפשי' בכ"ד שיתעסק בו עי"ש והתם הוא ברופא עכו"ם ועכ"ז סמכינן עליו בכ"ד והכא אשמעינן סתמא ובישראל קמיירי דאינו נאמן אצלינו ע"ז (ועי' תשו' תשב"ץ ח"ג סי' פ"ב כ' דלשון אומן הוא המחתך בברזל, (ועי' סנהדרין צ"ב א') כמו המל שנקר' אומן בגמר' כדאיתא האי אומנא דלא מייץ ורופא חולי' במשקי' כו' נקרא א רופא סתם עש"ה בדבריו):

ה

ה) ולכאור' יש להעיר בזה דהרי מצינו שסמכו חכמי' על דברי הרופאים כדאיתא נדה כ"ב ב' אמר ראב"צ שני מעשים כו' ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים וא"ל כו' יעו"ש וכן הוא בתשו' מהרי"ק שורש קנ"ט ענף א' עש"ה ובב"י יו"ד סי' קצ"א לאחר שהביא תשו' הר"ן כ' ול"נ דבלאו הני טעמי איתתא שריא דבהדי' תניא בפ' המפלת שאמר ראב"צ כו' וחכמים לרופאי' ואמרו כו' ובהא נמי כיון שידוע לרופאי' כו' ואין חוששין לה עי"ש. אמנם בד"מ שם אות ד' כ' ותמיהני עליו בזו דהא אמרינן בהדי' בגמר' דלא סמכינן אדברי רופאי' לחוד עש"ה מ"ש בזה. והי' אפ"ל בזה לשיטתייהו הוא דאזלי כי הב"י או"ח סי' של"א כ' ה"מ לדידהו אבל לדידן דבר ידוע הוא שאינו מסוכן הלכך דינו כדין רחיצת גדול עי"ש ובד"מ שם אות ב' כ' ואינני מבין דבריו מה בין זמנינו לזמנם בדבר סכנה ולהמבואר בשיטת הב"י סי' קצ"א י"ל דבר ידוע הוא היינו שידוע עפ"י רופאים שאינו מסוכן והלכך דינו כרחיצת גדול והד"מ לשיטתו דלא סמכינן על דברי רופאים לחוד וא"כ מה בין זמנינו לזמנם בדבר סכנה וכבר האריכו רבותינו האחרונים לבאר סוגי' דהמפלת מקושי' הרא"ש בתשו' כלל ב' סי' ח' עש"ה. ובתשו' עבודת הגרשוני סי' כ"ב כ' די"ל דמה שאמרו בגמר' תטיל למים הרופאים בעצמם אמרו כן שהם הי' מסופקי' וכ"כ בתשו' כנסת יחזקאל סי' ל"ד ובתשו' שבות יעקב ח"א סי' ס"ה עי"ש. אך בתוספתא פ"ד דנדה לא נזכר כלל שאמרו הרופאי' תטיל למים (וכ"כ ע"ז בתשו' צ"צ אדמו"ר יו"ד סי' קי"ב עש"ה) ובירושלמי פ"ב דנדה הובא ג"כ וכתוב סתמא מכה יש לה שומא יש לה הרי דהוה פסיקא מלתא להרופאי' בזה. ובתשו' כנ"י סי' ל"ב כתב דהלשון אם נמוחו טמאה אינו לשון הרופאי' וספיקם דמי שאל להם הדין ע"ש ובס' סדרי טהרה סי' קפ"ח סק"ה כ' דזה דוחק ועי' בסוף ס' בית לחם יהוד' בתשו' בזה מ"ש ע"ש וראיתי בתשו' מעיל צדקה סי' ס"ז שכ' שאין לך אלא מה שאמרו חכמים המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר תטיל למים אם נמוחו טמאה ואף אם יאמרו הרופאי' שאינו מן המקור או מחמת מכה כו' אין משגיחין בהן לסתור משנתנו עכ"ל וכ"כ אדמו"ר בצ"צ שם סי' קי"ב בשיטת הח"צ סי' ע"ג התם עיק' הטע' שזהו נגד המשנה רפ"ה ומטמאין בכ"ש כו' א"כ זהו נגד סברת הרופ' שאומר שא"א שיצא זה מהמקור גם בתשו' שבו"י סי' מ"א חלק ע"ז הגאון רי"מ מצד המשנ' הנ"ל זהו תוד"ק הרי את"ל דסמכינן ארופאי' אבל היכא דדבריהם נגד המשנ' אין משגיחי' בהם וי"ל בזה בסוגיין דהתוספתא פ"ד דנדה אליבא דראב"צ לא כסתמ' דמשנתנו דהמפלת אתיא (ועי' כעי"ז סנהדרין נ"ב א' במשנה ובברייתא שם ב' אראב"צ עי"ש) וסמכו על הרופאי' שאמרו מכה יש לה כי היכי דסמכינן על אשה האומרת מכה יש לה באו"מ. ושיטת הגמר' הכא שהביאו מעשה דראב"צ וקיי"ל ירושלמי פ"ב דפאה דאין למדין הלכה מפי מעשה הכתוב במשנה ובבריית' כדפי' הרשב"ם ב"ב קל"ה ב' ד"ה עד עי"ש ובנמו"י שם (ועי' הוריות ב' א' תוד"ה הכא) וקא פסיק ותני תטיל למים אם נמוחו טמאה היינו אפילו שאמרו הרופאי' בבירור מכה יש לה שומא יש לה לא סמכינן ארופאי' נגד המשנה. ולעד"נ להביא ראי' לזה דכ' הב"י באה"ע סי' ה' והמרדכי פ' הערל כו' דתניא בספרי פצוע דכא חוזר כו' זו היא מהלכות הרופאי' ואין נראה כן מדברי הפוסקי' כו' תברא בצידה דקתני זו היא מהלכות רופאי' אלמא לענין הלכו' הרופאי' מתניא ולא הודו להם חכמי ישראל כו' וכדתני בברייתא בגמר' דידן עכ"ל הרי דלא סמכינן ארופאים היכי דברייתא תניא דלא כוותייהו וכן י"ל בשיטת מהרי"ק שורש קנ"ט לסמוך על דברי הרופאים הוא ביין ושאר משקים שלא הוזכרו בש"ס ופוסקי' דמסבכין וכדכ' בש"ך יו"ד סי' קצ"ט סק"ד עש"ה וכן מבואר בשיטת השאלתות פ' שמות סי' ל"ח כ' ואפילו שלישי שלה חל להיות בשבת אע"ג דהיא אמרה בריאה אני כו' ורופאי' נמי אומרי' לא צריכה אמרו רבנן יולדת כל שלשה ימים כו' דאמרי נהרדעי עי"ש הרי דס"ל דלא סמכינן ארופאי' היכא דדבריה' לא כמה שאמרו רבנן. ושיטת הרמב"ן במ"מ פ"ב מה' שבת הי"ג וב"י או"ח סי' ש"ל הוא דס"ל דנהרדעי כשאין שם חכם ורופא עסקינן ולפי שהדברי' שעושי' לחי' בחול ידוע הוא עש"ה ובד"מ שם סי' ש"ל אות א' הוכיח מתשו' הרשב"א כהשאלתו' עש"ה (ועי' ס' שאילת שלום אות מ"ח מ"ש בזה והעיר דבשו"ע סי' ש"ל כ' סתמא אפי' אמר' א"צ מחללין ולא כ' אם גם הרופאי' אומרי' דא"צ ובמג"א שם קיצר בזה) וכן יל"ר משיטת הב"ח בטוא"ח סי' שכ"ח ד"ה החושש בשיניו כ' נראה עיקר בחולי השיניים כו' אבל אינו החול' כו' אבל ברופאי' אומרי' א"צ אין שומעי' להם דמטעי קטעי דכבר מקובל ביד התנאי' דסכנת נפשו' הוא עכ"ל ובפמ"ג שם סי' שכ"ח א"א סק"ב עי"ש הרי מפורש דהיכא דהרופ' אומר נגד המקובל ביד התנאי' אין שומעי' להם דמטעי קטעו ועי' סנהדרי' ל"ג א' שאמר תודוס הרופ' עש"ה ופריך ולימא לי' טועה בדבר משנ' אתה ופרש"י סתם משנ' הוא בא"ט עכ"ל ועי' שו"ת הב"ח ישנות סי' קנ"ו ובתבו"ש סי' מ"ה סק"א מ"ש בזה עש"ה ועי' חולין ע"ז א' דבר זה שאלתי לחכמי' ולרופאי' עי"ש וי"ל דלהכי שאל גם לחכמי' שאם יש בידם דבר מקובל נגד דברי הרופאי' אזי אין שומעין להרופאי'.

ו

ו) פשיטא מדקא מחללין עלי' שבתא סכנ' הוא וקשה לענ"ד לשיט' המ"מ בפ"ב מה' שבת הי"ד שכ' דאם הוא חולה שיש בו סכנ' משמע דלכל צרכיו מחללין ואעפ"י שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנ' עי"ש א"כ מה מקש' הגמ' פשיטא הלא אחר המילה חולה שיב"ס הוא (כדכ' התוס') ולכל צרכיו מחללי' ואעפ"י שאין במניע' הדבר סכנ' וא"כ לא תידוק ממשנתנו דסכנ' הוא:

ובתשו' יהוד' יעלה שם ראיתי שהוכיח מהכא דמ"ש משבת דפריך הלא גם מבחול הו"ל להקשות דאי לאו סכנ' הוא הא איכא איסור' דחובל בחבירו במציצה ואפי' בקטן נמי כמ"ש הרמב"ם בה' חובל רפ"ה ובב"ק פ"ז עי"ש וע"כ דמציצ' הוא מגוף המצו' כמו מילה ופריע' לכן לא קש' מבחול זת"ד (ועי' פסחי' קט"ז א' וא"ל משום מצו' משום מאי מייתי לה אר"א משום קפא עי"ש) וא"ת בפשיטות דמציצ' מגוף המצו' הוא כמו מילה ופריע' וכנראה לכאור' מדברי הלבוש יו"ד סי' רס"ו ס"ב (הובא שם בתשו' יהודה י' עי"ש) כ' המילה עצמה ופריע' ומציצ' שכולם מעיקרי המילה הם ושם סעי' יו"ד כ' דכתי' וביום השמיני ימול דהיינו מילה ופריע' ומציצ' עי"ש וכן משמעו' דברי הלבו' או"ח סי' של"א עש"ה (וכמפור' בתיקוני' תיקון ל"ז) יתפרש קושי' הגמ' עפ"י התוספת' שבת. פט"ז הי"ג רא"א מילה דוחין עלי' שבת מפני מה מפני שחייבי' עלי' כרת לאח"ז עש"ה ועי' יומא פ"ה ב' נענה ר"א כו' ומה מילה כו' דוחה את השבת ע"ש רש"י ד"ה ומה לפי שחייבין עלי' כרת לאח"ז (ובפי' רבינו חננאל שם (הנדמ"ח בש"ס) שהמל תינוק מצילו כו' מאליעזר בנו של מ"ר כו' ואפי' בשבת כדי לפדותו כו' ונכרתה עש"ה) ועי' יבמות ה' ב' עי"ש ומדקא מחללינן עלי' על המציצה שבתא כעל המילה ופריע' סכנ' הוא וכמו המילה שחייבין עלי' כרת לאח"ז ועי' ע"ז י"ב ב' תוד"ה הבולע שגם שיכול לחיות הרבה מ"מ מחללי' עלי' שיב"ס ועיין תשו' תשב"ץ ח"ב סי' רל"ט שכ' בין שהוא סכנ' לאח"ז עש"ה וה"נ משמע למסקנא דאסיק דומי' דאיספלנית וכמון מה איספלנית וכמון כי לא עביד סכנ' ומינה דהמק' דפריך פשיטא מדמחללין שבת' סכנ' לא הוי ההיא סכנ' כדומי' דאיספלני' וכמון וע"כ דדומיא דמוהלין ופורעין:

וכ' שם בתשו' יהוד' יעלה אבל באמת בלא מצץ לא אמרינן כאילו לא מל ופריע' עדיפא בהא דמציצה רק למצו' ומשום סכנ' ובס' בנין ציון שם סי' כ"ד כ' ומי שלא מצץ כאילו לא מל ולא פרע לא ראיתי ולא שמעתי מי אשר אמר כן ובס' כוה"ב כתב דאם עברו ולא מצצו תיכף והבריא אין מעכב בדיעבד ובס' הקנה (הובא בקונטר') כ' מילה ופריעה ומציצה שוים הם אלא שהמציצה צריך ואינו מעכב ולשיטתם הוי המציצה כהא דאמרי' פסחים ע"ח ב' אכילת פסחי' למצוה ולא מעכבא עי"ש ולפי"ז יתפרש הא דמקש' פשיטא מדקא מחללי' עלי' שבתא דהרי במנחות ע"ב א' מקשה ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת והש"ך יו"ד סי' רס"ב סק"ב הקשה מזה להסוברי' דנימול תוך ח' יצא אמאי דחי שבת עש"ה (ועי' שאג"א סי' נ"ב ובס' כנס"י סי' מ"ב ובמ"א כתבתי ליישב ואכמ"ל) והמציצה דלא מעכבא דיעבד אמאי דחי שבת ומדקא מחללינן עלי' שבתא ע"כ סכנ' היא העדר המציצה לבד מצותה בלכתחלה והא דמנחות ס"ד א' ולא עוד אלא שאומרי' לו הבא שמינה לכתחלה ושחוט הרי דמחללי' שבתא על מצוה בלכתחילה וכדהקש' השאג"א סי' נ"א עש"ה שאני התם דעבודה הותר' וכיומא מ"ו ב' ומילה י"ל דדחוי' וכשיט' התוס' קל"א ב' ד"ה ושוין (ועיין מ"ש הגר"א יו"ד סי' רס"ו ס"ק עש"ה) ועוד התם בחטאת שמינה משום הקריבהו נא לפחתך הוא וכדפי' רש"י (ומצאתי בס' שדי חמד דברי חכמי' שהעיר חכ"א כעין זה ע"ש) דחמיר' וכדאיתא בב"ב צ"ז ב' עי"ש וברשב"ם ד"ה הקריבהו ושם בסוגי' צ"ו א' כיון דדיעבד כשר עש"ה ועי' סוט' י"ד ב' ועי' חולין ג' א' תוד"ה כגון:

ובפשיטות הא דמציצה למצוה משום הטפת דם ברית הוא והטפ' ד"ב לא דחי' שבת ובש"ך יו"ד סי' רס"ב סק"ב כתב ולא נתנה שבת לדחות אלא על מצות מילה ממש ולא על הטפת ד"ב עש"ה ובראשוני' והא דמיל' דוחה ילפינן מקרא וביום השמיני אפילו בשבת ופריע' לשיט' הירושלמי שבת פ"ח יליף לה ג"כ מקרא דדחי שבת ולשיט' הבבלי יבמות ע"א ב' דלא נתנה לא"א והלל"מ הוא כדכ' שם בתוס' ד"ה לא עש"ה הלא כך היתה ההלכ' דמל ולא פרע כאילו לא מל כדכ' התוי"ט פי"ט מ"ו עש"ה והב"ח יו"ד סי' רס"ו דהמל לא קעביד מצוה כלל כיון דלא פרע עי"ש ובס' יש"ש יבמות לאא"ז הרש"ל פ"ח ה"ו כ' דמל ולא פרע הוי כאילו לא מל לגמרי ואפילו חצי מצוה לא קעביד וכן בספ' הפרד"ס לרש"י סי' ך' כ' ומילה בלא פריעה לאו כלום היא דאמר מר מל ולא פרע כאילו לא מל עי"ש ואחרי דמילה דוחה שבת מקרא גם הפריע' דחי לה דנסמכ' אתורה שבכת' וכהא דכ' הר"ן אלפסי שבת פ"ז ד"ה המוציא עי"ש אבל הטפת ד"ב דל"ל רבויא מקרא דדחי שבת ולא נסמכה אתושב"כ להכי קא פריך מדקא מחללינן עלי' שבתא ע"כ סכנ' הוא בלא מייץ ג"כ לבד משו' הטד"ב למצוה:

ז

ז) מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד פרש"י ואין כאן איסור תורה עכ"ל משמ' דאיסורא דרבנן מיהו איכא בהא ואי אמרת דבמציצ' לית בזה משום מצוה כלל ואליבא דהמהו דתימ' גם סכנ' ליכא א"כ אמאי דחי איסורא דרבנן גבי שבת ואיסור' דחובל בחבירו גם בחול איכא בהא כדהוכיח מזה בתשו' יהוד' יעלה שם עש"ה ואין לומר דלהס"ד הוה ס"ל דסכנ' ליכא אבל צער' בעלמ' איכא במניעת המציצה ועפ"י מ"ש התוס' שבת קל"ה א' ד"ה מפני הסכנ' דלאו דוק' סכנ' אלא אפילו בשביל צערא בעלמא מותר מידי דהוה אמפיס מורס' ע"ש וברא"ש סי' ה' ובמפיס מורס' אפילו איסור' דרבנן ליכא דא"כ העיקר חסר מן הס' וה"ל לפרש מה"ד דם מיפקד פקיד ומשום צערא לא גזרו בה רבנן וכדאי' כתובו' ס' א' עש"ה וכעי' זה בכ"מ (ועי' יבמות קי"ד א' תוד"ה שבת דאליב' דאב' שאול לא התירו בשבת ובר"ן פ' חבית הקש' דיעשה ע"י עכו"ם עש"ה ובחי' הריטב' כתובו' ומג"א סי' שכ"ח ס"ק ל"ב טוב דיעשה ע"י עכו"ם אגודה עש"ה) ועוד דגבי מפיס מורס' אמרינן שבת ק"ז ב' אר"י ר' שמעון היא ועי' תוס' ג' א' ד"ה הצד וכתובו' ו' ב' תוד"ה ואם ואליב' דר"י הו"ל מלאכה שא"צ לגופ' דחייב ומתני' דצורכי מילה ע"כ דלכו"ע אתי' ואי אמר' להמהו דתימ' קתני לה אליבא דר"ש הו"ל לפרש ומתניתין ר"ש היא (וראיתי בשיטמק"ו כתובות ה' ב' שכ' דלה"ל לאקשויי פשיט' אלא הול"ל דאתי' כר"י וקמ"ל לאפוקי מדר"ש עש"ה ועי' ס' עה"ד טוב שבת ע"ג לפלפ' בזה ואכמ"ל) ושיט' הרמב"ם דפסק כר"י במלאכה שאצל"ג ובמפיס מורס' וצד נחש כ' במ"מ ע"י מה' שבת הי"ז דשאני התם עש"ה ובמג"א סי' שכ"ח ס"ק ל"ב עש"ה ולשיט' רש"י הכא שכתב להמהו דתימא ואין כאן איסור תורה ומשו"ה שרי פשיטא דסבירא לי' דדוקא הכא במילה שרי להא משום מצוה וע"כ דמצוה איכא במציצה אבל כה"ג בעלמא אסור מדרבנן וכן מצאתי בעז"ה בס' מגיני שלמה כתובו' ו' ב' ד"ה ואם לשיט' רש"י הכא עש"ה ולמדנו מסוגי' דהכא אליבא דהמה"ד דמצוה איכא במציצה [וע' תשו' בן יהודה סי' ק"א מ"ש] ומצינו כה"ג בש"ס עי' שבת ג' ב' ומדלא קא משנינן הכי תפשוט דרב ביבי ועי' ב"ק צ"ט א' ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא כו' מסייע לי' לר"ש ועי' ב"מ מ"ו ב' ושם ע"ב ב' ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא עש"ה:

ח

ח) קמ"ל חבורי מיחבר עי' פרש"י ולכאור' לשיט' הרמב"ם דחובל לא מחייב אלא בצריך לדמו ואי אמרת דליכא מצו' לא צריך הוא כלל להדם ולשיט' התוס' שבת צ"ד א' ד"ה ר"ש ובחגיגה יו"ד ב' תוד"ה מלאכת כשעושה מלאכה וא"צ לעיקר שרש האיסור הו"ל מלאכ' שאצל"ג ול"ד למלאכת המשכן שהיו צריכים לעיקר המלאכ' עש"ה די"ל עפ"י מ"ש המג"א סי' שט"ז סקי"ז ובסי' שכ"ח סק"ג דבחובל לרפוא' חייב לכו"ע עש"ה (ועי' ס' בית מאיר חידושי הש"ס שבת צ"ד ולא זכר דעת המג"א) ועי' צ"צ אדמו"ר משניו' שבת פי"ג מ"ג ד"ה והנה עש"ה מ"ש בזה ועי' תשו' מהרי"ם מבריסק סי' ס' אות כ"ב עש"ה:

ודומיא דאספלני' וכמון ופרש"י מדקתני במתניתי' גבי אספלני' וכמון ולכאור' הרי סידור' דמעש' נקיט לה הכא אספלנית לאחר ומוצצי' ומהיכא דיקא למילף לה דומי' ונלע"ד דבמשנתנו דקתני ריש' צורכי מילה עדיפ' הו"ל לתנא למיתני אח"ז בבא דסיפא דינא דחלוק וסמרטוט דהוי ג"כ צורך מילה בעצמ' שלא יחזור העור לכסו' הגיד אבל איספלני' וכמון צורך רפוא' הוא שלא יסתכן הנימול בגופו ועוד שלא יחזור העור לכסות הגיד והעטר' שלא יהי' כמשוך דאז צריך למולו מחדש מדרבנן ומה"ת ל"צ (כדכתיבנ' בס"ד אות א') הו"ל כהא דמוצצי' דאמרי' שהוא משום הטפ' ד"ב ג"כ ולא ילפינ' לה מה"ת והיכא דיש באחד מעלה על חבירו לא קפיד אסידורא דמעש' כמבואר סנהדרי' מ"ט ב' מ"ט אקדמי לכתונת עש"ה (ועי' תבו"ש סי' ו' סק"א מ"ש) ומדקתני לה למוצצי' גבי איספלני' וכמון כפרש"י מוכיח להא דדומי' ועי' כעין זה ב"מ כ"ז א' אמרי מדקתני לה תנא לסימני' גבי שמלה עי"ש ועי' ב"ק כ"ה ב' א"כ ליתניי' גבי זובו עש"ה ובכ"מ:

מה איספלני' וכמון כי לא עביד סכנ' אף ה"נ כי לא עביד סכנ' וקשה דהו"ל להוכי' בפשיטו' מה איספלני' וכמון סכנ' אף ה"נ סכנ' אלא ע"כ מוכח מהא דעיק' הוכחת הגמ' בהא דכי לא עביד סכנ' ע"כ דעשיית המציצה לכתחיל' לא הוי דומי' דאיספל' דבמציצ' איכא מצו' בעשיית' לכתחיל' אלא הוכיחו דבלא עביד הוי ג"כ סכנה וכדאשמעי' ר"פ אומנ' דלא מייץ וכדכתיבנ' לעיל (אות ד') בס"ד:

והנה לשיט' הרמב"ן דכל צרכי חולה שיב"ס היכא דאפשר למיעבד בשינוי משנינן וכמו בחי' ואיספלנית (עמ"ש אות א') א"כ אס"ד דמציצ' משום סכנ' לבד היא ובכ"ד שמוציאין הדם מהמילה אף לא ע"י הפה ש"ד הו"ל לאשמעינן במשנ' או בבריית' בגמר' גבי מציצה ג"כ דמשנינן בשבת מבחול אחרי דאפשר למיעבד לה בשינוי ואי אמרינ' דדרכ' בפה הו"ל לשנות בשבת בכלי דהו"ל כלאחר יד וע"כ מדלא אשמעינן חידושא במציצ' לשנות בשבת מכדרכ' בחול ומימות עולם ראינו מציצ' בפה בשבת ובחול ההכרח לאמר דכך קבלו שמציצ' בפה למצוה:

ט

ט) וכ' בחידושי הר"ן שבת קל"ג ב' ד"ה אלא ומסתבר' דכ"ז שהוא מתעסק בצרכי מילה כגון חתיכתה ופריעתה ומציצתה לא מקרי פירש דכולהו צורכי מילה נינהו אבל אם סילק ידיו אח"כ היינו פירש כו' ואפילו במציצה עצמה יש לעיין דכל שפרע הרי סיים צרכי מילה ודילמ' המציצ' מיקרי' רפואה ולא צורך מילה היא וצ"ע עכ"ל ופלא לכאורה מעיקרא מאי קא ניחא לי' להר"ן שכ' מסתבר' דמציצ' ג"כ צורך מילה ולבסוף מאי קא קשי' לי' להר"ן (וכעין קושי' הגמר' שבת קל"ב עי"ש) והצ"ע בזה דהמציצ' דילמא מקרי' רפואה ועכ"פ הו"ל להר"ן לפרש מתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר אלא נראה דהא פשיטא להר"ן דמציצה צורך מילה היא והכא בסוגיין דמיירי בשבת לענין פירש כ' דיש לעיין אפילו במציצה עצמה דפשיט' דצורך מילה בחול הוא אבל בשבת י"ל דכל שפרע הרי סיים צרכי מילה דמקרא דילפינן דעשה דמילה דוחה ל"ת ופריע' יליף לה ג"כ מקרא בירושל' ואליב' דש"ס דילן כך היתה ההלכה ונסמכ' אתושב"כ (וכפמ"ש בס"ד אות ו') אבל מציצ' משום הטפת ד"ב הוא שלא נתנה שבת לדחות עלי' ודילמא המציצה צורך רפואה מקרי' בשבתא דהלא משום סכנה הוא דדחי לה מציצה לשבת ולא לצורך מילה הוא דדחי לה לשבת ומיבעי לי' כהא דכתובו' ה' ב' לדם הוא צריך ואסור או דילמא להנאת עצמו הוא מכוין ודם ממילא קא אתי עש"ה וברש"י וה"נ המוצץ בשבת אי לרפואה הוא צריך דלהכי דחי לה מציצה לשבת ומקרי פירש ואסור או דילמא לצרכי מילה מכוין כבחול ורפואה ממילא קא אתי:

ושיטת הר"ן בנימוק"י ב"מ פ"ב ד"ל שכ' גם מצו' מילה לא נגמרה דקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל עש"ה התם הוא דמצות עשה דמילה דחי לל"ת דצרע' מקר' ימול בשר ערלתו אפילו יש בהרת יקוץ כהגמ' שבת קל"ג א' (ועי"ש בהר"ן אלפסי) ואשמעינן דפריעה חשיב בעידנא דמילה משום דכך היתה ההלכ' דבלא פרע שהוא כאילו לא מל לגמרי וכדכ' הב"ח דלא עביד מצוה כלל כיון דלא פרע. ובס' יש"ש לאא"ז הרש"ל שכ' ואפילו חצי מצו' לא קעביד וכפמש"ל אבל מציצה את"ל דצורך מילה הוי לא חשיב הא בעידנא דהעשה דימול בשר ערלתו דהרי לי"ל למילף דהטפת ד"ב ידחה ל"ת דבהרת. ושיט' רבינו יוסף בנימוק"י שם כ' דלא דמי' למילה דמילה כל מה שנעש' בה הוא גוף המצו' ואי לא גמרה לא נעשי' אלא חצי המצוה עכ"ל והרי הר"ן מיירי במילה ופריע' לבד והו"ל לרי"ו לפרש חידושא דפריעה הוא גוף המצו' עצמ' ומדאשמעי' לרבותא דמילה כל מה שנעש' בה הוא גוף המצוה עצמ' ועוד דעל מילה ופריע' בלבד לא שייך לומר כל מה שנעש' בה (וכדכ' הכ"מ פ"ו מה' יסוה"ת וכפמש"ל אות א' עי"ש) ונרא' דס"ל לר"י דגם מציצ' בכלל גוף המצו' היא (ועי' סוכה ל"ט א' תוד"ה עובר גבי נענועי' והובא בקונטר' ואכמ"ל) ולהכי כ' דמיל' כל מה שנעשה בה הוא גוף המצו' והביא ראי' מתקיעת שופר לפי שיש בהן מדרבנן ועיי' ר"ן אלפסי ר"ה פ' ראוהו ב"ד ד"ה אמר רבא בשיט' הרו"ה והר"ן כ' דמ"מ מצוה איכא עש"ה ואם לא גמרה הו"ל חצי המצו' עי"ה מהרי"ט אלגזי בכורו' פ"ח אות פ"ב עי"ש ובה' חלה מ"ש בזה ועיי' בס' ברכי יוסף או"ח סי' תפ"ב ובס' שערי ת' או"ח סי' תפ"ב ותע"ה מ"ש בהא דחצי שיעור למצו' ועיי' שדי חמד כללי' ח' ואכמ"ל ועיי' יומ' ע"ג ב' רש"י ד"ה חצי שיעו' כלומ' פחות מכשיעו' ועיש"ה בס' כפות תמרים מש"ב:

י

יו"ד) ונלע"ד דמילתא דמספקא להר"ן בחידושי' פשיט' לי' לרבינו להרמב"ם שכ' פ"ב מה' מילה ה"י עושי' כצ"מ בשבת מלין ופורעי' ומוצי' וחוזר על ציצין המעכבי' אעפ"י שפירש ועל ציצין שאי"מ כ"ז שלא פירש ונותן עלי' איספלני' ומדקתני לה רבינו הרמב"ם בתר ומוצצין דינא דציצין המעכבין ושא"מ חוזר כ"ז שלא פירש ולאח"ז קתני ונותן עלי' איספלני' ברור דס"ל דמציצה מצרכי מילה דמצו' היא וכ"ז שעוסק במציצ' מקרי עדיין לא פירש וחוזר על ציצין שא"מ וכדיליף לה בגמ' מריבוי' דעושי' כל צרכי מילה וכשעוסק בצרכי רפואה קתני אח"ז ונותן עלי' איספלני' דאז הו"ל פירש ואינו חוזר (ועיי' יד מלאכי כללי הרמב"ם אות ג' דיש לדקדק ולפלפל בדבריו כאשר תוכל לדקדק בגמר' עצמ' עי"ש ובס' שארית יהוד' בשו"ת לאו"ח סי' יו"ד בשם אדמוה"ז בדע' הרמב"ם מסידור לשונו עי"ש) ובס' הכל בו ג"כ כ' בסי' ע"ג עושין כצ"מ בשבת כגון להיות מוצץ ופורע ולחזור על ציצין המעכבי' אעפ"י שפירש ועל ציצין שא"מ אם לא פירשו נותני' עלי' איספלני' עי"ש ומוכח שיט' הכ"ב ג"כ דכל שעוסק במציצ' הו"ל לא פירש וידוע דהכ"ב הולך תמיד בשיט' הרמב"ם כדכ' בס' אלי' רבא סי' שט"ז סק"ו עי"ש ובתשו' יהוד' יעל' שם סי' רנ"ח הביא ד' הכ"ב בקצר' וכ' משמע נמי דמגוף מצו' מילה היא המציצ' ולא ביאר דבריו ועוד הביא שם שיט' הלבוש סי' רס"ו ס"ב שכ' ואפי' בזמנ' אינה דוחה אלא המצו' מילה עצמ' ופריע' ומציצה שכולם מעיקר המילה הם (כמש"ל) ושם סע"י כ' הלבוש לא התירה התורה בשבת אלא מילה דכתי' וביום הח' ימול דהיינו מילה פריעה מציצה עי"ש והביא עוד מס' התניא סי' צ"ו משמע שאחר המילה מברך להכניסו (וכן הוא בס' שבולי הלקט הובא בקו' זכ"מ) וע"כ משום דמציצ' מצרכי מצו' דמיל' היא עש"ה:

יא

יא) וראיתי בס' יראים לרבינו ר"א ממיץ סי' י"ט כ' וז"ל עושי' כצ"מ מוהלי' ומוצצין ופורעין ונותנין עלי' איספלני' וכמון לא שחק מע"ש לועס בשיניו ונותן פי' דכמה דאפשר לשנויי משנינן ומוצצי' דאי לא מייץ מיית והתור' אמרה וחי בהם ולא שימות בהן עכלה"ק ויש להעיר למה הקדי' בסי"ר מוצצי' לפורעין ובמשנתנו כתו' פורעי' ומוצצי' ואחרי דהתנא שנאה בריש' הו"ל להקדימ' ועוד למה כפל הא דמוצצי' הו"ל לפרושי כשהביא תחלה דינא דמוצצי' דאי לא מייץ מיית וכהא דמפרש להא דלא שחק מע"ש לועס בשיניו ונותן פי' כמה דאפשר לשנויי והיראים אשמעינן ברישא בצ"מ מוצצי' סתמא ולאח"ז דמפר' גבי איספלני' באם לא שחק דכמה דאפשר לשנויי משנינן אשמעינן אח"ז ומוצצין דאי לא מייץ מיית והתורה אמר' כו' ועוד קש' שהביא הכא ילפותא דקרא לענין מציצ' והלא כל פקו"נ ילפינן לה מקרא דוחי בהם ומה חידש לן הכא לענין מציצ' דהתורה אמר' וחי כו' וביומא פ"ה ב' ילפינן מכמה קראי לסכנת ודאי ומוחי בהם ילפינן גם לספיקא ולדברי היראים דאי לא מייץ מיית מוכח דסכנת ודאי היא (וע' שו"ע אדמו"ר סי' ש"ו קו"א או"ק א') ונרא' דהנה שם בתשו' יהוד' יעל' סי' רנ"ח כ' דהא ודאי כיון דבלא מייץ סכנ' הוא א"כ גם קודם מ"ת דאמרינן יבמות ע"א לא ניתנה פריעה לא"א אבל מציצ' ע"כ הי' משום סכנ' דכתי' ואך את דמכם כו' ועיי' נדרים ל"א ב' וא"כ הו"ל במשנ' להקדי' המציצ' לפריע' שיש למציצ' קדימה בזמן עד שלא ניתנה פריע' וע"כ צ"ל דהשתא דאיכא מצו' פריע' סידורא דמעש' נקט ואזיל עש"ה בדבריו ולע"ד י"ל אחרי דיש חשיבות מעלה באחד על חבירו לא קפיד התנא אסידורא דמעש' והא דקתני במשנ' מוצצין אחר ופורעין להוכיח מזה דומי' דאיספלני' וכמון ג"כ מדקתני להא גבי איספלני' וכמון כפרש"י (ועמש"ל אות ח') ובס' יראים מתחלה כ' שם לענין פריעה שיט' הש"ס דלא ניתנה לא"א עי"ש והביא ג"כ הבראשי' רבה ורש"י בחומש דמשמ' התם דניתנ' לא"א ומסיק ביראים שם ע"ז (לא שמעתי) וכ' אח"ז עוד וכי חייל שמיני שלו בשבת מהלינן י' כו' דאמר קרא וביום הח' ביום אפי' בשבת ותנן עושין כצ"מ מוהלי' ומוצצין ופורעי' הקדים מציצ' לפריע' מפני שיש למציצ' קדימ' בזמן לשיט' הש"ס דלא ניתנה פריע' לא"א ומדנקט מציצ' בין מוהלי' ופורעין בזה אשמעינן דמצורכי מילה למצו' היא המציצה ג"כ מדסמיך לה בין מילה לפריעה ובס' כ"ב סי' ע"ג כ' שם ג"כ עושי' כצ"מ כגון להיות מוצץ ופורע ולחזור על ציצי' המעכבי' כו' וסדר המילה הוא להיות כורת ופורע ומוצץ ואח"כ לתת איספלנית ורטי' עכ"ל הרי דנקט הכ"ב ג"כ מוצץ קודם פורע וצ"ל טעמא דהקדי' מוצץ לפורע משום דקדים בזמן ולאשמעינן דמצורכי מצו' מילה הוא ג"כ ואח"ז דאשמעינן סדר המילה כ' כורת ופורע ומוצץ כסידורא דמעש' נקט ואזיל עש"ה והיראי' מפרש לאח"ז טעמא דמשנתנו לועס בשיניו ונותן משום דכמה דאפשר לשנויי משנינן ואח"כ כ' ומוצי' דאי לא מייץ מיית והתורה אמר' וחי בהם ותרתי אשמעינן בזה דהרי בתחלה קאמר טעמא דמהלינן בשבתא כי חייל ח' שלו בשבתא משו' דאמר קרא אבל במוצצי' דלית לן קרא דדחי שבת משום מצו' אשמעינן דמשו' דאי לא מייץ מיית ולהכי דחי לה מוצץ לשבתא והביא לזה הא דהתור' אמרה וחי בהם ולא שימות בהם דגם גבי ב"נ י"ל ג"כ וחי בהם ולא שימות בהם וכדכתב המשנה למלך בס' פ"ד דרך האתרים דרוש ב' עי"ש וכ מ בחידושי אגדות נדרי' ל"א א' עי"ש ובס' גור ארי' למהר"ל מפראג שמות ד' כ"ד עש"ה ולע"ד יש להבי' ראי' לכאור' לזה מב"ק ל"ח א' וש"נ מנין שאפי' נכרי ועוסק בתור' הרי הוא ככה"ג שנאמר אשר יעש' אותם האדם וחי בהם כהני' לוים וישראלי' לנ"א אלא האדם הא למד' שאפי' עכו"ם (וע"ש תוס' ד"ה האדם בשם ר"ת) ולפי"ז הוכיח הגמ' מהקרא דוחי בהם שאפי' עכו"ם ושמעינן מינה דגם לב"נ נאמר וחי בהם (ומ"ש התוס' בסנהדרי' ע"ד ב' ד"ה ב"נ הא וחי בהם בישראל כתי' י"ל בפשיטו' דבישראל נמי כתי' וא"כ מישראל נלמוד לק"ה לב"נ עש"ה) וע"כ כיון דבלא מייץ סכנ' וודאי הי' גם קודם מ"ת (וכהא דנדרי') ושמעינן דהמציצ' יש לה קדימ' בזמן גם קודם מ"ת וגם דלא שייך גבי מציצ' כמה דאפשר לשנויי משנינן להכי הקדים טעמא דלועס לטעמא דמוצצין ודו"ק:

יב

יב) והנה בתוס' כתובו' ה' ב' ד"ה דם כו' אבל גבי מילה משמע דאיכ' איסורא דאורייתא בהוצאת דם דאמרינ' בפר"א האי אומנא דלא מייץ כו' (ועיין תוס' שבת ע"ה א' ד"ה כי) הרי דהביאו לראי' דגבי מיל' איכא איסורא דאוריי' מהא דמציצה ואי אמרת דבמציצ' ליכא בזה משום צורכי מילה כ"א משום סכנת' לא הו"ל להוכיח ממציצ' דזהו משום רפוא' לחבור' דמילה ועיי' בס' צ"צ אדמו"ר משניות שבת פי"ג מ"ג מ"ש בשיט' התוס' שבת וכתובו' בזה עש"ה ובסוף אות ה' כ' אבל להתוס' צ"ל דהחבלה עצמ' נצרכת לו להטיף ד"ב וגם דסכנ' הוא כשלא ימוצו את הדם עש"ה. ובס' הפלאה כתובו' שם ה' ב' ד"ה ואת"ל כ' דבאמת המ"ל דלר"י אצטריך גבי מילה משום תיקון דמפרק כו' כל אומנא דלא מייץ סכנתא (הובא בתשו' בנין ציון סי' כ"ד עש"ה) ואצטריך קרא למישרי מילה אף דאתי מיני' ע"כ ח"ש במפרק הדם עי"ש ויש לפלפל בדבריו ומצאתי בתשו' גבעת פנחס להפלא' זצ"ל סי' פ' שהקשה עליו בזה מד' הרמב"ן באשתפוך חמימי עי"ש וכ' דאין לדמות כלל מצו' למכשירי' שאח"כ הרי דחושב בפשיטו' מציצה למצוה ע"כ ל"ד למכשירי' שאח"כ ומסיק שם וז"ל אך האמת דמציצ' מגוף תיקון המילה בשעתה הוא כלשון המשנ' עושי' כצ"מ בשבת מוהלי' ופורעי' ומוצצין ודמי לציצין שא"מ דחוזר עליה' כ"ז שלא פירש ועכ"פ מתקן הוא עכ"ל וא"ש מה שדימה ההפלאה מציצ' לציצין שא"מ אחרי דבשבת קמיירי ושבת לא דחי מציצה משום צרכי מילה (דלית לן ילפותא לזה) אלא משום סכנת' ודמי לציצין שא"מ אף דיש בזה למצו' משום ואנוהו כגמר' קל"ג ב' ולא דחי שבת ומתבאר בשיט' הראשוני' דזה אלי ואנוהו מדרבנן לבד לשיט' בעל העיטו' עי"ש ואכמ"ל וכ' בס' יש"ש לאא"ז הרש"ל יבמו' פ"ח ה"ג דאי לכתחלה קאמר שאינו רוצה לחזור ולתקן ציצין שא"מ פשיט' שעון גדול בידו שמפיר ברי' המילה שאינו רוצה למול כדינו ואי שכח מה יעשה עש"ה והחת"ס ח' שישי חידושי' פ' לולב הגזול שם כ' בהא דאנוהו דאינו מעכ' המילה (ומיירי בציצי' שא"מ) היינו שהתינוק נימול לאכול תרומ' ולעשות פסח אבל האב המצוו' למול בנו לא קיים מצותו עש"ה ולשיט' הסוברי' שהמציצה צריך למצו' ואינו מעכ' עמש"ל אות ו') י"ל בזה לפמ"ש בס' הלכו' קטנות סי' ר"פ דכ"ד שהוא למצו' ולא לעכב ולא עשהו עובר משום לא תגרע עי"ש דהוכיח מזבחי' פ' כשלא נתת עברת על בת"ג ומתן ד' למצו' ולא לעכב ועיי' כתובו' ל' א' תוד"ה איכא בינייהו כיון דלכתחילה לא ישא לא חשיב ראוי לקיימ' עש"ה ועיי' גיטין כ"ח ב' תוד"ה והא עיש"ה ועיי' תשו' מוצל מאש סי' כ"ד בהא דדבר שאמרו בדיעב' מותר מחוייבים ב"ד להזהיר ע"ז עי"ש:

והגיע לידי קונט' זכרון מרדכי (בסוף ס' מלבושי יו"ט) להה"ג מוורשא וראיתי בהשמטות אות יו"ד שכ' דהא דאיתא בס' הקנה דמציצה א"מ י"ל דאינו מעכב לענין תרומה וקדשי' אבל המצו' לא קיים (וראיתי שהעיר בזה שם בקו' א' ע"ד חידושי הר"ן עי"ש) והא דקתני מל ולא פרע כאילו לא מל היינו משום דאם ל"פ הוי ערל לעני' תרומ' וקדשים לכן כאילו ל"מ עיי' בדבריו ולעד"נ הא דהוכיחו מדלא קתני ולא מצץ לאו ראי' היא כלל עפמ"ש אא"ז הרש"ל ביש"ש דחידושא דמל ול"פ כאל"מ היינו דאפי' חצי מצוה לא קעביד והב"ח שכ' דלא קעביד מצו' כלל ולא שייך עכ"פ למיתני הכי גבי מציצה דאי אמר' בלא מצץ דלא עבד המצו' כתיקונ' אבל הא דמדאוריי' למולו עבד בזה מצוה ועוד דבס' המנהיג ה' מילה סי' קכ"ח כ' מה ששנינו פראד"מ המל ול"פ כאילו ל"מ פירשו כל חכמי ישראל ול"פ כו' ולא קרע כו' שתתגלה כולה שאלמלא יגל' אותה כו' כבעלמ' כמו ופרע את ראש האשה כאשר שמעתי מפי הדיוט א' שהי' מוהל ול"פ ול"מ הי' מתערל הילד כבתחלה והבאתי לו ראי' כו' עש"ה וא"ש הא דמל ול"פ כאל"מ אחרי דמתערל הילד כבתחל' בלא פריעה:

יג

יג) וחדשים מקרוב באו לשנות בדבר המציצ' ולא לעשות בפה בהדי' ואומרי' מחששא אולי המוהל חולה ויגרום תחלואים להנימול או אולי התינוק חולה ויגרום להמוהל ויש שעושים ע"י כלי ודרך בה מוצצי' בפה ומפסיקין במעט מוכין בפי הכלי למעלה ויש להעיר בזה מסוט' י"ח א' השקה בסיב מהו ופרש"י שהוא חלול כדרך שהתינוקות שותין דרך שתי' בכך או אין דרך שתי' בכך תיקו ועי"ש תוד"ה בעי ויש שעושי' המציצה ע"י ספוג (וואטע) שמניחי' הספוג על אבר הנימול ודרך הספוג מוצצין בפה ולפי' רבינו הערוך ערך סב היינו האיבעי' דסוט' ע"ש שמפ' שנתן הסיב במים ובלע הסיב להמים כמין ספוג ונתן הסיב בפיה ומוצצת המים עש"ה ועוד ביומ' נ"ח א' בעי מיני' רמב"ח מר"ח הניח סיב פרש"י והוא רך וסופג את הדם והדם יוצא מכל עבריו וקיבל בו את הדם מהו כיון דמחלחל לא חייץ כו' והכי פשיט לי' בדם כשר בקומץ כו' ופרש"י שהקומץ טעון להתקדש בכלי עש"ה ולפמ"ש הערוך ערך אמן אומן המוהל דלא מאיץ מילה כדבעי לה עי"ש אם מוצץ ע"י איזה כלי או ע"י ספוג י"ל דלא הוה כדבעי לה בהיותנו מחדשי' בזה לא כפי שקבלנו מאבותינו:

והנה ביבמות ע"ב א' אמר רב פפא הלכך יומא דעיבא ויומא דשותא לא מהלינן בי' כו' והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה' עי"ש וא"כ מציצה שמאז מעולם ועד עתה מוצצים בפה ודשו בה לית לן למיחש למידי למה שחדשו החכמים והרופאים מדעתם בזה ושומר פתאים ה' ומ"ש בב"י סימן רס"ב בשם הריטב' דמאן דלא בעי למימהל ביומא דעיבא הרשות בידו ושפיר עביד עי"ש אך מדברי רבינו ירוחם וה"ר מנוח שהביא שם בב"י מוכח דלא ס"ל כהריטב' ובשו"ע לא הביאו דעת הריטב' בזה והא דג' נשים משמשות במוך יבמות י"ב ב' כתובות ל"ט א' דפרש"י שם לר"מ מותרות לשמש במוך והק' הריטב"א בחידושיו ליבמות וכתובות שם לשיטת רש"י לרבנן דאמרו משמשת כדרכה משום שנאמר שומר פתאים ה' דאין מותרות לשמש במוך ואמאי כיון דאיכא סכנה האיך מכניסות עצמן לזה משום שנאמר שומר פתאים ה' ולהכי פי' הריטב' דלר"מ חייבת במוך ולרבנן מותרות לסמוך על שפ"ה ואין חייבות במוך עי"ש ובחידושי הרמב"ן כתובות שם ובחידושי הרשב"א יבמות הקשו לשיטת רש"י דלית בזה משום השחתת זרע דאינה מתעברת עי"ש ולא הקשו מחשש סכנה כהריטב'. והפוסקים השמיטו הא דג"נ מוכח דסמכינן עשפ"ה (ועיי' ספר בית מאיר אה"ע סימן כ"ג מ"ש עש"ה) ובתרומת הדשן סי' רי"א כ' לענין קטלני' דרשו בה צ"ע אי שייך למימר האי טעמא דשופ"ת לת"ח שהוא יודע ומכיר עש"ה והובא ב"י אה"ע סימן ט' עי"ש ובס' יש"ש לאא"ז הרש"ל יבמות פ"ח סימן ד' עש"ה ומצאתי בעז"ה בתשובת חיים שאל ח"א סימן נ"ט העיר בדברי הריטב' שהובא ב"י סימן רס"ב ביומא דעיבא ובדברי התרומת הדשן סימן רי"א וכ' דמרן הב"י דעתו לפסוק כרבינו ירוח' והרמ"נ שהובא שם ומדסתם בשו"ע והרי"ף והרמב"ם והרא"ש מוכח דסברי ג"כ דאין חילוק בין יום המעונן לשאר הימים ובתה"ד לענין קטלני' שאני התם דמש"ס ופוסקים מוכח דאסור' והא דדשו ביה רבי' הוא בזמן האחרונים ולא בכל המקומות עהיב"ד ועי' תשו' אדמו"ר ל"ל אה"ע סי' פ"ט מ"ש לדינא בהא דג"נ עש"ה ועיין צ"צ פיס"ד לאדמו"ר יו"ד סימן רס"ג ד"ה מהיות עש"ה ועיין ירושלמי מעשרות פ"א ה"ב ניקורי רטב באבוהן אסור והרבים נהגו בהן היתר ואינן ניזוקין עש"ה:

ואפ"ל שאני התם ביומא דעיבא דכ' שם הריטב' ביבמו' ע"ב ד"ה דלא נבדור כיון דדינא דאוריי' דמילה דספק סכנ' אפשר להשהות' עיי"ש והלא עביד לה לאח"ז כתיקונ' וכ' בתו' שבת קל"א א' ד"ה ושוין שאותה מילה עצמ' שהוא עושה בח' הוא עוש' בט' ובתוספתא מגילה פ' נולד בה"ש מאחרין ולא מקדימין דאחר שמונה מצוה ובתוך שמונה אין בו מצוה ע"ש ובנדרי' ל"א ב' אמול ואצא סכנ' הוא לולד ושם רש"י ל"ב א' ד"ה מפני שהתינוק לא הי' באות' שעה בן ח' ע"ש הרי משום חשש שלא יהי' אפש' למולו בזמנו רצה למולו תוך ח' והוה מקיים בזה מצות מילה ומשו' סכנ' משהא לה לאח"ז ועביד לה אז כתיקונ' ומקיי' המצו' ועי"ה בתשו' כנס' יחזקא' סי' מ"ב עיש"ה אבל בנ"ד אם באנו לחוש לדברי החכמי' והרופאי' לא נעשה המצו' כתיקונ' דהרי חוששי' בכלל למציצ' ואף אם מוצץ ע"י הפסק כלי או ספוג אולי לא יצא הדם ממקומו' הרחוקי' ולא הוי כתיקונ' כפי שקבלנו מאז מעולם למצוץ בפה כו' בזה מבואר במרדכי פ' כל שעה סי' תקצ"ג במים שלנו למצת מצו' לא חיישינן לחשש סכנ' משום שומר מצו' לא ידע ד"ר ובשאר לילות ש"פ כ' שם המרדכי הטע' דשומר פתאי' ה' וחלילה שיארע דבר תקלה במצות ה' עי"ש ובטוש"ע או"ח סי' תנ"ה ובטו"ז שם סק"ג כ' דשל מצ"מ אסו' לשפוך אותם דהוי מזלזל במצות ומראה עצמו כמחזיק בדעתו שאין המצוה מגנת עליו מהתקלה וקל עיניו מאמר הכתוב שמליד"ר עכ"ל ועי"ש בס' א"ר דשכיח הזיק' מקרי ולמצ"מ שיעשה כתיקונה סומכין ע"ז עש"ה וא"כ בשעה שעושה מילה ופריעה וצריך למצוץ אם באת לחוש להבל פי המוך אולי הוא ארסי ויגרום חולאים להנימול או אולי יש ארס בהנימול ויגרום חולאים להמוצץ הוא מזלזל ומחזיק בדעתו שאין המצוה אפילו בשעה שעוסק בה מגנת מהתקלה וקל בעיניו מאמר הכתוב והתינוק הנימול הוא ג"כ בכלל המצוה כדכ' הרא"ש בנדרים שם ל"ב א' ד"ה הוי אומר זה התינוק שמחתנין אותו במצוה ראשונה וכן כתב המהרש"א בחא"ג ד"ה מי עי"ש ועיין מנחות מ"ג ב' וראה עצמו ערום וכיון שנזכר במילה כו' על מילה שניתן בשמיני עש"ה הרי דמצות מילה בשמיני הוא גם על הנימול בעצמו ועיין סנהדרין ס"ח ב' תוד"ה קטן כו' שכתבו ואפילו בתינוק דלאו ב"ד וכו' שהזכיי' הוא בעצמו כו' כדפרישית שהמילה והטבילה בגופו עי"ש ובתשובת הרד"ך בית ב' חדר י"ג כ' והיינו טעמא דשומר מצוה דכתיב בקרא היינו בשומרת לשמה כדאמרינן שבת פ' במה אשה כו' ובלא"ה לא הוי בכלל קרא דשומר מצוה עיי"ש והתם בשבת איתא כל העושה מצוה כמאמרה עיי"ש והלא מנות מילה מיוחדת שנעשית לשמה דאפילו סתם מילה לשמה קיימא כדכ' התוספות מנחות מ"ב א' ד"ה ואל עי"ש ונעשית כמאמרה וזהירים וזריזים בה כמבואר שבת ק"ל א' עש"ה ואם נעשית המצוה כתיקונה וכמאמרה הוי בכלל קרא דשומר מצוה גם לשיטת הרד"ך. (אחרי כותבי כ"ז ראיתי בספר דברי חכמים שדי חמד סי' פ"ב מש"כ בש' ח"א בזה וי"ל). ועוד לשיטת הריטב"א ביומא דעיבא החשש מבואר בגמרא ובמדבר לא מלו משום זאת ועיין תשו' חתם סופר או"ח סי' ר"ח מש"כ בזה והריעותא דיום המעונן לפנינו וכן בהא דג' נשים משמשות כו' החשש סכנה מבואר בגמרא והריעותא לפנינו ובקטלנית שכיח הזיקא מקרי כדכ' החכם צבי סי' א' עש"ה (ועיין בספר ברכי יוסף אה"ע סי' ט' עי"ש) אבל היכא דלא חזינן ריעותא דחולי לפנינו בהמוהל ובהתינוק הנימול וכולי עלמא בחזקת בריאים קיימי כדאיתא קדושין ע"ט ב' ועיין פסחים מ"ו ב' תוד"ה רבה כיון דלא שכיח כלל. לא אמרינן הואיל (ובתוס' חולין ט"ו ב' ד"ה כגון שרגילות הוא לחזור לחליו עי"ש התם הוא שהי' חולה מבע"י רגילות הוא שיחזור לחליו) ועיין תוספות יו"ט ביצה פ"ב מ"א ד"ה וסומך. ולפ"ז לא חיישינן אפילו במידי דלאו מצוה נינהו וכדכתבו התוספות ע"ז ל' ב' ד"ה פי תאנה דהא דאמרינן שמא במקום נקב ניקב ואסור (עי"ש בחשש סכנה) שאני התם דאיכא ריעותא דניקור עיי"ש ופי תאנה דליכא ריעותא לא חיישינן למידי והא דחששו בירושלמי תרומות פ"ח ה"ג דלא למיתן ב"נ פריטין גו פומא עיי"ש התם הוא כדמפרשי טעמא ובר"ן פ"ב דע"ז שיד הכל ממשמשין בהם ויש מהן חולים וזוהמא עי"ש והרי כמה חולאים איכא בשוקא אבל באומן המוהל שהוא לפנינו והתינוק ולא חזינן בהו ריעותא הרי המה בחזקת בריאים וכמבואר בתוספות ב"מ קט"ז א' ד"ה והא רבא כו' לענין אחזוקי אינשי בגנבי עש"ה (ויש להאריך בזה ובדברי הד"ג כ"ק החח"מ שליט"א מ"ש אלי בקונטריס ע"ד אחזוקי אינשי ברשיעי ואכמ"ל) ועיין פסחים קט"ז א' תוד"ה קפא שכתבו ושמא ברוב ירקות אין בהם קפא וסמיך שמואל ארובא ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא עש"ה הנה לדינא קיי"ל שם דחרוסת למצוה כראב"צ וכן הוא ברמב"ם ובטוש"ע ואליבא דת"ק הרי המשנה משמיענו משום קפא אפשר לתקוני בחרוסת (ועיין בעקרי הד"ט יו"ד סי' י"ד אות ב' בה"ג הד"ט ובספר ערוגת הבושם סי' ו' עש"ה) והכא רובא וחזקה רובא דעלמא לאו חולים נינהו וחזקת בריא איכא ועיין בספר מחצית השקל סי' שכ"ט סק"ב שכתב לענין פקו"נ ברובא וחזקה אפשר דאזלינן בתרה עש"ה. ולחוש ממה שראינו בילדים אחרים שמלו אותם מוהלים חולים ואיתרע חזקת בריאותם וגרמו במילתם חשש סכנה וכן מאיזה תינוקות חולים שגרמו במילתן חשש סכנה ויהי' החשש לא מעצמו של התינוק ולא מעצמו של המוהל שהוא בפנינו לזה אין חוששין כלל כדכתב החתם סופר יו"ד סי' רמ"ה ד"ה ומעובדא דר"נ עש"ה ושם כתב עוד בדבריו שמעת מינה הולכים אחר הרוב בפק"נ לענין מילה עש"ה ובספר תורת חסד להגר"ז מלובלין סי' י"ב ס"ח כ' דהא דאין הולכין בפק"נ אחר הרוב היינו כשנודע בבירור שנתחדש מעשה כזה שעי"ז נולד לנו ספק של פק"נ אבל היכא שלא נתקדש שום מעשה לפנינו ולא שום רגל"ד כו' וכגון שלא איתחזק כלל שהי' כאן חולה כו' בזה באמת הולכין בפק"נ אחר הרוב עכ"ל ועיין בתשובות שואל ומשיב מה"ק ח"א סי' קי"ב עש"ה:

יד

יד) וראיתי בתשו' הגאוני' בקונט' ומסקנ' הד"ג כ"ק החח"מ שליט"א להלכ' ולמעש' שלא לשנות מקבלותינו באופן עשיית המצו' ולעשות המציצ' דוקא בפה ולא ע"י כלי או ספוג ובתשו' מהר"נו שי"ק או"ח סי' קנ"ב כ' עפמ"ש בתבו"ש סי' י"ח ס"ק כ"ט דבר שיצא בהיתר הוי כחזקת היתר שהוא סוגי' מפורשת כתובו' כ"ד ב' גדולה חזק' שהתירו לכהני' לאכול בקדשי הגבול עי"ש וה"נ מקרי חזק' מה שמימות עולם מצצו בפה זת"ד ויש לפלפל בד' הת"ש שכ' דחזק' זו אינה כשאר חזקות שבגמ' עש"ה ועיי' קדושין ע"ט ב' ושלטי הגבורי' באלפסי שם בשם הריא"ז כ' וחזק' זו הוא עפ"י המנהג וההרגל עי"ש ועיי' תשו' מהרי"ק סי' פ"ז ואכמ"ל אך שם החזק' בכהני' ההם שאכלו בגולה מקדשי הגבול ואין מוציאי' אותם מחזקתן לאח"כ אף דאיכא ריעות' ומינה יש להוכיח דאין למנוע מציצת הפה כיון דאיתחזק עד הנה אבל שלא למצוץ ע"י ד"א לא שמענו ולע"ד י"ל בזה מהא דמנחו' ל"ה ב' א"ל רב אחא בדר"י לר"א מהו למתפרי' כו' א"ל פוק חזי מה עמא דבר ופרש"י וכיון דאין נוהגין כן לא תעש' עכ"ל ובתוס' שם ד"ה פוק פי' הקונט' להחמיר ור"ת מפרש להקל עיי"ש וי"ל בזה בפלוגת' דהש"ך והש"ג בחו"מ סי' ל"ז סקל"ח דהש"ג ס"ל דאין נקרא מנהג דבר שלא נעשה מעולם ודוקא היכא דאירע מעשה ונמנעו לעשותו חשוב לא ראינו ראי' והש"ך ס"ל הא דבמנהג הוי לא ראינו ראיה מיירי שאין אנו יודעים שאירע מימות ראשונים המעשה אלא שלא ראינו מי שהחמיר בזה עש"ה ולפי"ז לשיטת הש"ג לא הוי ראיה מהא דאין נוהגים כן דזהו מדבר שלא נעשה מעולם ולהכי לא מפרשי התוספות כשיטת רש"י ולשיטת הש"ך א"ש שיטת רש"י דאפילו מדבר שלא נעשה אלא שלא ראינו מי שהחמיר בזה והוי לא ראינו ראיה בכה"ג (ועיי' בית שמואל סימן מ"ז סק"א) וכן הוא בירושלמי יבמות פי"ז ה"ג כל הלכה שהיא רופפת בידך ואין אתה יודע מה טיבה צא וראה האיך הציבור נוהג ונהוג כן ואנן חמיי' ציבורא דלא מוכלין עש"ה והרי למדנו מהא דאין מוכלין ועיין תשו' שער אפרים סימן קי"ב שהאריך בזה והעלה דבדבר שהוא בא בתדירו' הוי לא ראינו ראיה עש"ה וא"כ כיון דמימות עולם ראינו דמוצצי' בפה והדבר בתדירו' ולא ראינו דמצצו ע"י ד"א הוי ראיה דאין למצוץ ע"י ד"א כ"א ע"י הפה דוקא:

ואין לומר דמימות חכמינו ז"ל ועד היום לא ידעו להזהר על החששות שחדשו בזמנינו החכמים והרופאים לכן לא הקפידו ע"ז עיין ב"ב כ"ג א' דאמר ר' יוסף לדידי דאנינא דעתאי כי קוטרא ובה"כ דמי עי"ש והתם הוי אומני מקיזי דם יתבי והעורבים היו אוכלים הדם ומקנחים בפירות עי"ש בתוספות ובסמ"ע סימן קנ"ה ס"ק פ"ה דלסתם בנ"א מקנחים הדם מהפירות ואוכלים ואניני הדעת כרב יוסף נפסד להם הפירות במה שקנחו העורבים מדם ההקזה של אחרים עש"ה. ובירושלמי תרומות פ"ח ה"ג אסור דלא למיתן בר נש פריטין גו פומא עיי"ש והרמב"ם פי"ב מה' רוצח ה"ג שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעין או זיעה עיי"ש ובר"ן פ"ב דעבודה זרה שיד הכל ממשמשת בהן (ועמ"ש לעיל אות י"ג) ויש מהם חולאים או זוהמא עיי"ש ובטוש"ע יו"ד סימן קט"ז ס"ה עש"ה. ובמסכת דרך ארץ והוא בשו"ע או"ח סימן ק"ע סט"ז לא ישתה מן הכוס ויתן לחבירו מפני ס"נ ובמג"א שם הטעם מחמת מיאוס ובטו"ז סק"ח הביא צוואת ר"א הגדול שמא יש לו חולי בתוך גופו ויצא ריח מפיו לאותו שיור (ועיי"ש פמ"ג מש"ש סק"ח ולבוש שם סט"ז מש"כ בזה) הרי דידעו והזהירו על חששת הפה ולאניני הדעת בדם של אחרים כרב יוסף ואף אם נאמר דנשתנו הטבעים ונתרבו החולאים בדורותנו עכ"פ הרי חז"ל דידעו מהחששות והזהירו בכל מקום אף מחשש מיעוטא דמיעוטא במקום חשש סכ"נ ומציצה בכל יום הוא ולא הקפידו על חששא דחולי המוצץ או הנמצץ אלא ע"כ דקים להו וקבלו דמציצה בפה למצוה דוקא ולא ע"י כלי או דבר אחר להכי לא חיישי לכלום. וילה"ר לזה מהא דשו"ע או"ח סימן רע"א סעיף י"ד דמצוה מן המובחר שיטעמו כולם מכוס של ברכה וכן הוא בסימן ק"צ ס"א לענין כוס של ברהמ"ז עש"ה והרי בסתם כוס הזהירו שלא ישתה מהכוס ויתן לחבירו מפני סכ"נ וכהמג"א והט"ז שם וטעימת כוס של ברכה למצוה מן המובחר הוא ולא חיישינן לכלום:

טו

טו) ומדבריהם למדנו לענ"ד הטעמים והחששות בזה:

(א) משום שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך עיי' שבת כ"ג א'. והרמב"ם פי"א מה' ברכות ה"ג כ' הטעם על ברכת וצונו מלא תסור כרב אויא ע"ש בכ"מ ולפי"ז צ"ל שהפסוק שאל אביך הוא על סידורי המצות וכ' בדרשו' הר"ן סי' ה' דל"ת דדבריהם הוא בלא תסור. אבל בעשין של דבריהם אין להם סמך אלא מפסוק שאל אביך ויגדך עי"ש. והרמב"ם הל' שמיט' ויובל פ"י ה"ו כ' שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהורא'. ובהן ראוי להתלות עש"ה. ובס' הישר לר"ת סי' תרי"ט כ' וכל שאינו בקי בסדר רב עמרם ובה"ג ובמס' סופרי' ובפר"א וברבה ובתלמודינו ובשאר ספרי אגד' אין לו לחרום דברי הקדמונים ומנהג' כי יש עלינו לסמוך בדברים שאינם מכחישים תלמוד שלנו אלא מוסיפין והרבה מנהגים בידנו על פיהם עש"ה ועי' תשו' בית אפרים או"ח סי' ו' עש"ה. ובתשו' ח"ס יו"ד סי' שנ"ו כ' מי יוכל לשנות הדבר בענין הנהוג בכל יום ויום לפני זקנים ונביאים אם לא כך ראינו בעינינו ממש"ר ע"ה ותלמידיו ותלמידי תלמידיו עד היום הזה כו' עש"ה. ובתשו' מהר"מ שי"ק שם (הובקו"נ) כ' בזה עפמ"ש הרמב"ם ה' ממרים דהמבטל מנהג עובר משום לא תסור עי"ש ובתשו' בנין ציון ח"א סי' כ"ג וסי' כ"ד (הוב"ק) האריך בזה, עי"ש דבריהם הק'. ואף אם לא נודע לנו הטעם למציצה בפה דווקא הרי בירושלמי פ"ב דפיאה ה"ז (ורמז לזה המהר"מ שי"ק בתשובה) אר"ז בשם ריו"ח אם באת הלכה ת"י ואין אתה יודע מה טיבה (מה טעם של אותה הלכה) אל תפליגנה לד"א (לומר בה שבודאי יש להלכה זו איזה ענין אחר ולא כך אמרו חכמים ומחמת כן תזלזל בה) שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני (ואין אנו יודעים הטעם) וכולהון משוקעות הן במשנה (ולפיכך לא תפליג למשנה שאין אתה יודע טעמה שכך נמסרה למשה בסיני. פ"מ) ועי"ה בב"י או"ח סי' נו"ן מ"ש גבי איזהו עי"ש ועיי' משניות תפארת ישראל מכות פ"ג מ"ה אות כ"ג מ"ש עש"ה:

(ב) כפי שעושין בזה ששורי' הספוג (וואטע) מתחלה במים ואח"כ מניק הספוג על אבר הברית ומוצץ הדם ע"י הספוג בהנחת הפה על הספוג יש בזה משום איסור סחיטה בשבת כמ"ש הגאון בנין ציון שם בסי' כ"ד מהגמרא שבת קל"ד ב' ועפ"י מ"ש המג"א סי' שכ"ח ס"ק כ"ד עש"ה במחהש"ק מ"ש בזה וכן מפורש בספר שע"ת או"ח סי' תרי"ב סק"ג מה שכתב דביוהכ"פ אין לעשות במוך משום חשש סחיטה עש"ה. ועפ"י מ"ש בשו"ע סי' שכ"ח סמ"ח י"ל בזה גם משום צובע ומ"ש בתשובת הרדב"ז ח"ד סי' קל"א שחומרא יתירה היא תדע שהוא דרך לכלוך שהרי אינו צובע כל הבגד וכיון דאיכא תלת לטיבותא אין לחוש והמחמיר תע"ב עכ"ל הכא שאני שצובע כל הספוג וליכא תלת לטיבותא והמג"א סי' ש"ך סקכ"ד מסיק בדברי הרדב"ז דאין להקל עי"ש. ובספר אליהו רבא שם כ' להקל באדום או אפילו בלבן שא"א בענין אחר והכא עצם המציצה יכול לעשותה בפה אף אם לא יניח הספוג ובספר עולת שבת סי' ש"ך ס"ק ל"ו הביא ד' הרדב"ז וכתב ודבריו לא נהירין לי ואין להקל עכ"ל ובטו"ז או"ח סי' תקי"א סק"ח עי"ש מ"ש גבי אולודי ריחא ביו"ט והכא ג"כ ניחא להו בצביעת הספוג ומכוונים לכך ועוד דההכנה לזה ששורין מתחלה הספוג במים קודם המילה ולפי האלי בשו"ע יו"ד סי' רס"ו ס"ד ובש"ך ש ב שם ס"ק ובב"י שם יותר טוב לדחות המילה מלהכין קודם המילה באיזו חילול שבת ואם תאמר לעשות הכנת שריית הספוג וסחיטתו לאחר המילה ופריעה קודם המציצה (ודלא כב"ח ולבוש וש"ך) הלא בשהייתו לעשות הכנות שריית הספוג וסחיטתו יצא דם מהנימול ויצטער הרבה ויהיה הפסדו מרובה משכרו. ומ"ש במכתב ד' בקונטרס שד"ח וז"ל אך בשבת נכון יותר לעשות בפה עתה שאין דרכו בפה עי"ש דמיירי ע"י כלי בחול ולע"ד הקלושה שתי תשובות בדבר. א) מאי חזית דדמא דתינוק הנימול בחול סומק טפי לחוש לספק חולי מהבל פי המוצץ ותינוק הנימול בשבת לא איכפת לן אולי יתהוו חולאים מהבל הפה המוצץ ההוא שאסרת בעש"ק מבעו"י ומתחזי כחוכא ואיטלולא עיין שבת ג' ב' תוד"ה ואבע"א כ' שאין נראה לומר סברא וכו' דאי משחשיכה לא קנסו שוב אין לומר מבעו"י קנסו דהוי כחוכא ואיטלולא ועי"ש י"ד א' תוד"ה ר"י אומר ושם ט"ז ב' תוד"ה בנות ועיין עירובין ס"ח ב' ושם ע"ו א' רש"י ד"ה לא מנכרא מלתא עש"ה ועיין חולין ל"ד א' תוד"ה שני וע' ב"ב ל"א ב' רשב"ם ד"ה לזילותא דב"ד שמא ילגלגו הבריות על ב"ד על שסותרין את דיניהם ודמי לחוכא ואיטלו' עי"ש ועיין נדה ס' א' תוד"ה באנו עי"ש ועיין חי' הרשב"א שבת קל"ד ב' ד"ה הלכה עש"ה ועיין פר"ח ה' ראש השנה סי' תקפ"ח ס"ה שכ' דא"כ מחזי מילי דרבנן כחוא"ט דביו"ט לא גזרי ובשבת גזרי עי"ש (ועיין שעה"מ ה' שופר פ"ב ה"ו מ"ש) ואתי בזה לידי תקלה לדחות מ"ע דביום הח' אחרי דיתקנו למצוץ בחול ע"י מכונה או הפסק ספוג משום ספק סכנה לדעתם שלא יתהוו בהנימול חולאים מהבל פי המוצץ ובשבת הלא אסרינן ע"י הפסק יבואו לדחות המילה עד יום א' דהרי משום ספק סכנה משהינן כמבואר בגמרא וטוש"ע סי' רס"ב עי"ש ובנתפזרו הסממנין פסק הב"ח והלבוש ובש"ך בסי' רס"ו דתדחה המילה עש"ה. ב) ועוד במתניתין וגמרא בפירקי' דר"א דמילה קתני באיספלני' וכמון וחלוק וזילוף לשנות בשבת מבחול ואי הוה קים להו במציצה דבחול מצינן למיעבד ע"י כלי או בהפסק ספוג הוה להו לאשמעינן דבשבת מוצץ בפיו ולא ע"י הפסק ומדסתם לן התנא מוצצין מוכח דל"ש שבת מבחול וכפי שראינו מאבותינו שהמציצה בפה בחול ובשבת דא"ת דאפילו בכלי או ספוג הוה קתני לה ואי הוה חלוק שבת מבחול הוה להו לאשמעינן (ועמש"ל אות ח'):

(ג) כפי המבואר ברמב"ם וטוש"ע ופוסקים דמוצצין עד שיצא הדם ממקומות הרחוקים והגאונים בתשובותיהם (הועתקו דבריהם בקונטרס שדי חמד הנ"ל) חששו לזה גם במוצץ ע"י מכונה אולי לא יצא הדם ממקומות הרחוקים וכ"ש שיש לחוש במה שעושים בהפסק הספוג (וואטע) שזהו חציצה בין הפה לאבר הברית וא"א למצוץ היטב עד שיצא הדם ממקומות הרחוקים ועיין ב"ק קט"ז ב' דמנח מידי אפומא דחביתא עש"ה ואם ירצה למצוץ בחוזק ע"י הספוג אז ע"כ יצא דם הרבה שהרי טבע הספוג בעצמה להוציא דם וע"י מציצתו בכח יוצא הדם בריבוי יותר מכפי מציצה ע"י פיו לבד אז יהיה חייב משום חובל בחבירו ואפילו בקטן נמי כפמ"ש בתשובת יהודה יעלה שם (עמש"ל אות ובשבת יש בזה משום נטילת נשמה וכשנוטל מקצת דם ביותר מכפי הנצרך נוטל מקצת נשמתו כדכתבו התוספות כתובות ה' ב' ד"ה דם עי"ש:

(ד) הגאון מלבוב בס' בית יצחק יצ"ו (הוב"ק) כ' בזה דנראה כמקלל קדשי שמים ע"ד שאמרו פסחים נ"ז א' על יששכר איש ברקאי דהוה כריך ידיו בשיראי עי"ש ומצות מילה הוה כמקטיר קטורת עש"ה בדבריו (ועיין פתחי תשובה יו"ד סי' רע"א סקי"ט) ועוד, אפ"ל דהרי אמרו בשבת כ"ב א' שלא יהיה מצות בזויות עליו ואחרי שאינם מוצצין בפיהם מאבר הברית כ"א מפסיקי' בספוג (וואטע) למצוץ ע"י בהנחת הפה על הספוג ולא על אבר הברית עצמו נראה כמצות בזויות עליו ועושה המצו' בבזיון וכפמ"ש הטו"ז באו"ח סי' כ"א סק"א עש"ה ובטוש"ע יו"ד סי' כ"ח התם יליף לה מקרא בברייתא דבמה ששפך היינו סכין יכסה ג"כ בכלי כמו בסכין ולא ברגל משום בזיון עש"ה בלבוש ובת"ש:

[ד"ק של הד"ג החת"מ שליט"א. ולא נפלאת היא לדון שמה שממאנים המתחדשים לעשו' המציצ' בפה הוא משום מיאוס כאשר אמר א' מהם שלפעמי' יזדמן שגיד התינוק קודם החיתוך הי' צבה ודחקו ביד באותו מקום ויצא משם מוגלא נסרחת ושנמצא אחר חיתוך ערלתו שזב ממנה מוגלא הרבה ואמר שלכן לא נכון להמוהל לשום את גיד התינוק בפיו משום מיאוס ובלי ספק יש הרבה מהם שרק מפני זה מבקשי' עצות לבטל המציצ' בפה וזה בלי ספק ביזוי מצו' שחוששין למיאוס אף בכל התינוקות הבריאים כראי מוצק כי התינוקות שימצא בהם הגיד צבה ומלא מוגלא בלי ספק הם מיעוטא דמיעוטא נגד כל הנימולים שבעולם ולא היה להם לחוש למיעוטא דמיעוטא ולפרוץ הגדר מפני זה בכל התינוקות שבעולם אם לא כי מאוס אבר המילה בעיניהם וכפיגול הוא שלא יבוא בפיהם. ע"כ ד"ק של החח"מ שליט"א]:

ובכריתות כ"ח ב' פרש"י שם ד"ה כריך כדי שלא ילכלך ידיו בבשר ודם עכ"ל וע"כ צ"ל דהכהן טעמא הוה יהיב למלתי' משום חשש סכנה שיכול להיות כשיגע בידיו ממש בבשר ודם של בהמות וכבשים וכידוע היו להם ג"כ החששות ומאורעות (עיין מש"ל) לזאת היה כורך בשיראי ועיין תמיד ל"א ב' לא היו כופתין את הטלה כו' ר"ה ור"ח ח"א משום בזיון קדשים כו' א"ב דכפתי' בשיראי עי"ש פרש"י דמשום בזיון קדשים ליכא היכא דכפתיה בשיראי ועכ"ז בכריך ידיו בשיראי ועביד עבודה חשיב לה הגמרא מבזה קדשי שמים וה"נ אי קפיד לעשות ע"י כלי או ספוג לא בפה משום איזו חששות ומאורעות הוה בזיון להמצוה וזלזול בהמצוה שמחזיק בדעתו שלא תגין עליו מן התקלה וכמ"ש בטו"ז או"ח סי' תנ"ה סק"ג עש"ה:

וראיתי הובא מספר ברית אברהם ועוד להוכיח מפיוט הרחמן ה"י המל בשר הערלה ופרע ומצץ ואם שלש אלה כו' ומדחשיב הפייטן שלש אלה עם המל ופרע ומצץ ע"כ דמצוה איכא במציצה והיטב אשר דברו בזה כי הלא הפוסקים מביאים ראיות לדינא מפיוטים עיין תוס' חולין מ"ב א' ד"ה דרוסת ע"ש ובכ"מ ולע"ד נראה עוד בזה כוונת הפייטן איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה מאי האי דקאמר אי במוהל ופורע ומרכות לבבו ויראתו אומנתו שלא כהוגן הלא אין זה מילה ועבודה כלל ונצרך לתקן מחדש כד"ת (עפ"י השו"ע ופוסקים) ואם מקלקל הוא מחמת עילופו ונעשה תקלה שאין תקנה שוב הלא לא קיים העבודה ואולי חייב גם עונש גלות ומדקאמר עבודתו פסולה ע"כ דמיירי שהעבודה שעבד במילה ופריעה ומציצה עשה כתיקונה כ"א שהוא מוחזק לאיש הירא ורך הלבב ואמאי פסולה עיין שו"ע יו"ד סי' א' ס"ג מי שדרכו להתעלף וא"י שאינו מוחזק ושחט ואמר בריא לי שלא נתעלפתי נאמן ובש"ך שם ס"ק י"ג ה"ה דאפי' שותק ואינו אומר כלום עי"ש ובת' תה"ד סי' רס"ה דלא חיישינן במוהל לעילופי כדחיישינן גבי שחיטה עש"ה אלא בכגון זה איש הירא שמא יגרום סכנה להתינוק במגעו בפיו או בידיו ורך הלבב הוא שמא יסתכן הוא מהנימול ע"י מגעו ולזאת עושה הוא עבודתו ע"י ספוג או כלי וכפי המפו' סוטה מ"ד א' וע"ב בפי' הכתוב איש הירא ורך הלבב כמשמעו ועיין מד"ר בראשית פ' ע"ו ורש"י חומש פ' וישלח ל"ב ח' עש"ה וקאמר עבודתו פסולה וכהגמ' פסחים וכריתות דקרי לה מבזה קדשי שמים:

טז

טז) והנה במד"ר שמות פי"ט במד"ר פי"א שה"ש פ"א ר' ברכי' תני לה בשם רשב"י משה מוהל ואהרן פורע ויהושע משקה וי"א יהושע מוהל ואהרן פורע ומשה משקה ופירשו המפרשים כוס ש"ב ומשקה הנימולים כמנהגא ולכאורה העיקר בזה הוא הברכה והוה ליה למימר יהושע או משה מברך ועוד דברכות הוא דרבנן כדאיתא ברכות ט"ו א' עי"ש ובפירוש רש"י (אם כי בירושלמי ותוספתא ילפינן מאסמכתא דקראי ואכמ"ל) ולע"ד אפשר לפרש כפשוטו יהושע משקה היינו שהיה מוצץ בפיו וכדאיתא ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ז יש דברים שמשיקים עליהם את הפה היך כמה דאת אמר ישקני מנשיקות פיהו עי"ש (הובא בתוספות ע"ז ל"ה א' ד"ה מ"ש) ובביצה י"ז ב' ושוין שמשיקים את המים עי"ש ומקוואות פ"ו מטהרים ומשיקו אפילו כשעורה עי"ש ובמד"ר שה"ש פ"א סט"ז ישקני יטהרני כאדם שהוא מושק שני גבין זע"ז ועי"ש עוד ישקני ידביקני וזהו משקה שמשיק את הפה על המילה וא"ש דבצורכי מילה איירי משה מוהל ואהרן פורע ויהושע משקה היינו מוצץ שמשיק עליו הפה ומוצץ כדרכו וראיתי בתשו' יהודה יעלה שם סי' רנ"ח הביא מס' זכירה דף ק"ז וז"ל ג' היו מלין במדבר משה היה מוהל ואהרן פורע ויהושע הוי מוצץ מד"ר שה"ש עכ"ל ולפמ"ש א"ש בס"ד:

יז

טו"ב) ובקונ' שד"ח במכתב ו' האריך להקשות בשבת שם קל"ג ב' מה"ד דם מיפקד פקיד ופרש"י ואין כאן איסור תורה ומש"ה שרי והקשה לשיטת רש"י ע"ג ב' הוי לי' מפרק ואיסור דאורייתא ורצה הרב מקלעצק לומר דשרי בכלי נמי הלכך בכלי הוה מפרק כדרכו ובפה הוה מפרק כלאח"י והוה ס"ד דבמקום צערא דתינוק לא גזרו זת"ד ובמכ"ת רוצה לבנות בנין חדש על יסוד רעוע וכתב הרא"ש פרק ואלו מגלחין סימן כ"ח (הובא ביד מלאכי ובשד"ח כללי הפוסקים) שאין לעשות בנין בלא יסוד ולומר סברות רחוקות ודחוקות מכח קושי' ואם יש תירוץ להקושיא יתרועע היסוד ונפל הבנין עי"ש ויסוד דבריו א"א לאמרו דהרי רב יוסף כתובות ב' א' ב"ב קל"ד ב' אמר מרי' דאברהם תלי תניא בדל"ת ופירש הרשב"ם תולה טעמו בדבר שאינו במשנה ובברייתא עי"ש והאיך סא"ד לפרש דלכך התירו למצוץ בשבת דהוא בפה והוי כלאח"י בזה מבחול שמוצץ בכלי הלא לא תניא כלל במשנה או בברייתא דבחול מוצצים בכלי ובשבת מוצצים בפה ושחלוק בזה שבת מבחול וכדקתני גבי כמון ואיספלנית וזילוף דשאני שבת מבחול ורש"י דרכו לפרש והכא סתים לה ועיקר חסר מן הספר ובכ"מ דאשמעינן התירא דכלא"י מפרש לה עיין שבת ע"ג ב' רש"י ד"ה אין דרך כתובות ס' א' עי"ש ועיין עירובין ק"ג א' רש"י ד"ה אם בכלי עי"ש ובכ"מ. ולענין מפרק אם אורחיה בפה עי"ה במג"א סימן של"ו סקי"א ובמחה"ש שם מ"ש ובפמ"ג שם הביא בשם ת"ש ובבכ"ש שבת ע"ג ב' דכתבו מפורש דאורחי' גם בפה והביא ראיה לזה עי"ש ועיין תשובת שואו"מ מהדו"ק ח"ב סימן קמ"ו עש"ה ובכתובות ס' א' דם שבין השיניים מוצצו והוי בפה ואין שייך לחלק בין שלו לחבירו עיין עירובין ק"ג ב' מה לי הוא מה לי חבירו ובתוספות שם דגבי בהמה איכא דמיאוס משמע דלחבירו לא שייך הסברא דמיאוס עי"ש ואכמ"ל:

ומ"ש הרב מקלעצק בפ"ק דכתובות ה' ב' ללישנא דמיפקד פקיד דעדיף להוציא הדם ע"י אצבע וכדאמרינן גבי תמר באצבע מיעכ' וע"י בעילה הוי כלאח"י ובמקו' מצוה ל"ג זת"ד עיין תשובת יהודה יעלה או"ח סי' ע"ז מבוא' עד"ז עש"ה ולענ"ד לא נהירא דבאצבע מיעכה זהו מיעוטא ובמועכות של בית ר' ותמר מיעכו בעצמן ועיין שבת קמ"ד א' של בית מנשיא עי"ש בגמרא ורש"י ותוספות עש"ה עכ"פ א"ת דהוי אורחי' ע"י אצבע הוי אורחיה ע"י בעילה ג"כ כרובא דעלמא ואיך תאמר ע"ז דהוי כלאח"י ועיין שבת י"א ב' תוד"ה ואם יצא שכתבו שדרך להוציא המאכל בפה עי"ש:

ובעיקר הקושיא לשיטת רש"י דהוה ליה מפרק כבר האריכו בזה בספרן של צדיקים עיין בספר ישועות יעקב באו"ח סימן שט"ז אות ו' עש"ה ובספר מנחת חינוך מצו' ל"ב בקונטרים מוסך השבת הקשה הקו' לשי' רש"י והרמב"ם עי"ש מה שתי' דאתיא אליבא דרבנן:

[אמר המחבר אפריון נמטיי' כי עיינתי במנחת חינוך בפ' יתרו מצוה ל"ב בקונטריס מוסך השבת וראיתי במלאכת הדש בדמ"ו ע"ב (ד"ה וכתב עוד הרמב"ם) שהקשה כקושית הגאון מקלעצק יצ"ו דהא לשיטת רש"י גם בפקיד חייב משום מפרק תולדה דדש ותירץ אך נראה לי דממשנ' אין ראיה דאמרינן מיפקד פקיד דאתיא כרבנן דלא שייך מפרק באינו גידולי קרקע לכן אמר האי דלא מייץ וכו' גם הסוגיא דכתובות ד"ה ב' דאיבעיא לן אי מיפקד פקיד או חבורי מיחבר אתיא אליבא דרבנן דלא שייך מפרק באינו גידולי קרקע אבל לר"י חייב וכו' וכל הסוגיא שם אליבא דרבנן וכו' אלו תדב"ק עלץ לבי שזכיתי לדעת הגאון מנח' חינוך שלדעת רש"י הסוגיא דפר"א אתיא כרבנן ואעש מטעמים משום דסתם משנה דתני ומוצצין הוא ר"מ ב"פ דר"י וכו' וגם סוגיא דפ"ק דכתובות מוקים לה הג' מנחת חינוך אליבא דרבנן ולא קשיא קושית הג' יצ"ו:

וראיתי עוד במנחת חינוך (שם בסוף ד"ה הדש) שכ' שהתוספות כתבו דרש"י פוסק כר"י דיש דישה באינו גידולי קרקע וכ' ע"ד אבל אפשר שסובר כהרמב"ם דבהרמב"ם אנו מוכרחים לומר דהוי גידולי קרקע שהרי פסק בפירוש דאין דישה אלא בגידולי קרקע וכ' ההמ"ג שסובר הרמב"ם דבהמה חיה ועוף חשיבי ג"ק ורק דגים ל"ה ג"ק וא"כ אפשר דרש"י ג"כ סובר דבהמה הויא ג"ק וחייב אליבא דכ"ע ואין הכרח שפוסק רש"י כר"י א"ת ד"ק ותמיה לי במ"ש דהתוספות כתבו שרש"י פוסק כר"י שהרי לא מצינו להתוס' שכתבו כן רק כתבו דלשיטת רש"י דמפרק תולדה דדש צ"ל דהלכה כר"י ולא שרש"י פוסק כן ואין הכרח לומר כן וכמ"ש למעלה בסעי' ח' (בד"ה ובר מ"ד) גם מה שייחס לרש"י שאפשר שסובר כדעת הרמב"ם דבהמה חשיבא ג"ק עיין במ"ש בסי' א' סעי' ח"י בהגהתי ע"ד הגאון מוהר"י אסאד בד"ה ועוד נ"ל ראיה ברורה שנראה שדעת רש"י היא דלענין חיוב בשבת בהמה ל"ח ג"ק ע"כ דברי פי חח"מ] ועוד דא"צ לדם (ועיין עץ הדעת טוב שבת ע"ד ב' מ"ש בזה ועיין פני יהושע כתובות ה' ב' תוד"ה דם עי"ש) וכר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור (ועדיפא הוה להו למימר דבא"צ לדם ל"ה מפרק כדכתב הר"ן שבת פי"ד עי"ש ועיין שבת קמ"ה א' רש"י ד"ה לגופו עי"ש) ועי' ש"ה בד' המנחת חינוך מ"ש בזה ועיין תשו' יהודה יעלה יו"ד סימן רנ"ה הקשה בזה לשיטת הרמב"ם והוכיח מזה דמצוה היא המציצה עש"ה ועיין תשובת גבעת פנחס להג' הפלאה זצ"ל סימן פ' מ"ש בזה ועי"ה באו"ז ה' שבת סימן נ"ח מ"ש בשיטת רש"י בדש לענין גידולי קרקע ובמפרק עש"ה. ולענ"ד אפ"ל דא"ש בפשיטו' לפי המבוא' בתוס' רי"ד שבת שם וז"ל פי' ה"א דם מיפקד פקיד ובלא מציצה נמי הוא עתיד לצאת ולא בא התנא להתיר המציצה אלא משום דעביד טירחא יתירה עכ"ל ולהכי דקדק רש"י הכא לפרש מיפקד פקיד מופקד ועומד שם כנתון בכלי ודבר הנתון בכלי יכול לצאת בעצמו אם הכלי פתוח עיי' שבת קנ"ו א' רש"י ד"ה מהו לפרק ע"ש ובכתובות ה' ב' רש"י ד"ה מיפקד כנוס ועומד וכו' אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא עי"ש והכא הנה הערלה נחתך ובלא מציצ' נמי עתיד הדם שעומד שם כנתון בכלי לצאת בעצמו להס"ד דמיפקד פקיד ולהכי במוצץ ל"ה בזה איסור תורה אלא דרבנן וכשיט' רש"י שבת י"ח א' ד"ה שטוענין וגמ' שם י"ט א' דמשקה נפיק ממילא וע"י סחיט' בידים אין איסור אלא מדרבנן עש"ה ובטו"ז או"ח סי' נ"ב סק"ו ובב"ח שם ושאני דש תבואה מקשין שלה שהתבואה גדל בתוכו והוי מפרק וכדפרש"י כתובו' ס' א' ד"ה מפרק ועיי' שבת קמ"ה א' ד"ה פטור וכדמפר' רש"י שבת ע"ג ב' ד"ה מפרק ושם ע"ה א' ד"ה בכלל ושם צ"ה א' ד"ה מפרק (ומ"ש רש"י שם דלאו מחובר אלא פקיד ועקיר אפ"ל לענ"ד דהרי חלב הבהמה מכלל האברים קאתי כדכתב הרמב"ם בפ"ה מה' מאכלות אסורות הי"ב ועי"ה תשו' חת"ס יו"ד סי' ע"ה ושלא תימא דבשעת החליבה קאתי החלב מהאברין ע"כ פרש"י דלאו מחובר הוא בשעת חליבתו אלא החלב פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד (ועיי"ה ב"מ ע"ד א' מנחות פ"ו א') כתבואה בקשיה עכ"ל והאית דאמרי זהו מפורש בירושלמי פ"ז שם ועיין במהרי"ט אלגזי בכורות פ' ג' אות מ עש"ה ואכמ"ל) וכן דקדק רש"י לפרש ביצה ג' א' ד"ה שמא יסחוט וכו' שמפרקין מתוך זג שלהם כמפרק תבואה מתוך קש שלה עיי"ש ועיין תשובת יהודה יעלה או"ח סימן ע"ז מ"ש לחלק בהא דדש התבואה מקשיה עיש"ה ועיין פמ"ג או"ח סימן ש"ך מ"ש בכללא דמפרק עש"ה ועיין צ"צ אדמו"ר משניות שבת פ"ז ופכ"ב מ"ש לדינא ואכמ"ל:

יח

ח"י) וראיתי בספר יד אלעזר סימן נ"ה שכתב בפשיטות לעשות המציצה ע"י ספוג ועפ"י הסכמת רבו החת"ס זצ"ל מחמת הסיבה הנזכרת בכוכבי יצחק ומהר"מ שי"ק תלמיד מובהק להחת"ס זצ"ל בתשובת או"ח סימן קנ"ב האריך לחלוק בזה והביא דהוראת החת"ס בזה לא נאמר אלא להוראת שעה ושעת הדחק שהיה אז בזה (והלא גם הי"א כתב מחמת הסיבה כו') והביא ראיה לדבר דהרי בפנקס התשובות שלו לא הועתק זה ולא בא בדפוס עיי"ש ולענ"ד דבריו יש להם סמוכין עפ"י המבואר בב"מ נ"ה א' חולין ק"ח ב' ולוי אמר כו' וכן תני לוי במתניתי' וביבמות יו"ד א' ואעפ"כ (דמהדר ליה לוי לרבי) בדקה לוי במתניתי' וכן הוא ב"מ מ"ח א' ופרש"י הגיהה והוסיפה בתוספתא שסידר ושנאה בה עכ"ל הרי דהוכיחו דס"ל להלכה מהא דהגיהה והוסיפה בתוספתא שסידר ולפי"ז החת"ס מדלא הוסיף הלכה זו בקובץ התשובות שסידר להלכה והלא הוא כ' (הובא בהקדמת חת"ס ליו"ד עש"ה) והנני כותב על הספר בדיו כל מה שחנני השי"ת בהלכה עיי"ש ש"מ דלא נאמרה הלכה זו מפי החת"ס לדורות כ"א הוראת שעה ושעת הדחק היתה ואין למדין הימנה וכהא דכתובות ט"ו א' ור"ח ב"כ א"ר הורא"ש היתה ופרש"י הך דריב"נ צורך שעה הית' כו' אבל לדורות ת"ר בעינן ובמשנה פרה פ"ז מ"ו הור"ש ופירש הרע"ב שע' הדחק הי' הא לא"ה לא עיי"ש ואף לגבי מנהג בעלמא כתב בתשו' החת"ס או"ח סימן קנ"ד בהיתר הנוב"י גילוח בחוה"מ דהורש"ע היתה וכתב אבל יחיד בדורו כו' לא נכון להתיר אפילו מנהג קטן ממנהגי ישראל עיש"ה והחת"ס דהתיר ביחידי מציצת הפה לו יהא דמנהגא בעלמא הוא לא יכון להתיר ביחידי אלא משום הורש"ע:

וכ' בספר באר שבע ח"ב סימן ל"ה אעפ"י שאין משיבין את הארי אחר מותו היינו במקום שאין טעמו ונימוקו מפורש בצידו אבל אחר שאתה רואה שהג' גילה את דעתו מבוארת ומבוררת וזהו כל היסוד שבנה עליו בנינו לענין פסק הלכה הורשינו להשיב ע"ד עש"ה מ"ש (הובא ביד מלאכי כללי שאה"פ ל"ד) ולענ"ד י"ל בזה מהא דב"ב ק"ל ב' דאמר רבא לר"פ ולר"ה בדר"י לאחר מיתה לא מקרע תקרעוני' ומגמר נמי לא תגמרו מיני' עש"ה בגמ' ובחידושי הרמ"ה שם התם הוא בבא הפס"ד לפנינו בלא טעם מפורש דאי לא שאל ל"צ לאודועי מאיזו טעם כסנהדרין ל"א ב' תוד"ה ואם וב"מ ס"ט ב' תוד"ה כה"ג עש"ה אבל היכא דהטעם מבורר הורשינו להשיב כי תורה היא וכדכ' הבא"ש עש"ה ועיי' ב"מ ס"ו א' חזא בי' טעמא וקרעי' עי"ש:

ולפי שראינו בנדפס "המאסף" שנה רביעית סימן קכ"ב גם "המליץ" תרנ"ט קכ"ז העתיקו מכוכבי יצחק (שרמז היד אלעזר בתשו') מ"ש היד"א למר"ן החת"ס ותשובת הגאון ח"ס להיד"א. עיקר יסודו של היד"א מהאי דלא פירש דצריכה להיות המציצה דוקא בפה ושפתי' כו' ואין להשיב ולאמר כי הלשון מייץ הנזכ' בד' ר"פ מורה דוקא על מציצת הפה ושפתים דהא מצינן בשבת פ"ח וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתי' דמא ופרש"י דהיה מעיק ברגליו זת"ד ולפמ"ש בס"ד לעיל אות ד' דר"פ לא בא לאשמעי' טעמא דמוצצין לכתחלה כ"א אשמעינן בדיעבד בדלא מייץ האומן וא"כ אפילו את"ל כדברי היד"א דמייץ מורה ג"כ על לשון מעיקה וכבישה כהא דשבת פ"ח אבל מוצצי' הכתוב במשנתינו מורה דוקא על מציצת הפה ושפתים כפמש"ל אות ג' עי"ש (ועיין כעין זה בספר יד אלעזר סי' ע"ך עש"ה) וי"ל דר"פ אשמעינן באומן דלא מייץ היינו אפילו בכלי או ד"א לא זו בלבד דאינו מוצץ בפה כלכתחיל' הכתוב במשנתינו דהוי למצוה ואם האומן אפילו בכלי לא מייץ סכנה הוא ותשמע מינה הא אם מוצץ בכלי (לפי"ד היד"א) מידי סכנה יצא דהוציא דם המילה איך שהוא אבל מוצצין הכתוב במשנתינו לכתחלה לא עשה בזה אבל באמת הוכחת היד"א בזה לאו מלתא היא דהלשון מייץ מורה על מציצת הפה כמ"ש בספר כורה"ב משבת קל"ד א' ינוקא דלא מייץ ובתשובת בנין ציון שם הביא מגיטין נ"ו א' גרוגרות מייץ מייהו ובשבת פ"ח א' שם ע"כ דנשתמשו בו ע"ד שם המושאל להכי אצטריך לרש"י לפרש בו קא מייץ בהו היה ממעכן ברגליו (דבמה שהזכיר דהוי אצבעתי' דידיו תותי כרעי מגלה ע"ז) דבכ"מ דכתיב מייץ ומוצצין בגמרא ואיירי במציצת הפה לא מפרשי כלום ועיין ב"מ מ' א' מייץ טפי ועיי' ע"ז ל"ב א' ומייצי להו לחמרייהו עי"ש התם היין והשמן שהזכירו עמהן מגלין עליהן והכא בשבת האומנא שהזכיר מגלה ע"ז דמיין בפה שלו דאל"כ הול"ל ולפרש דאפילו בכלי ובתשובת הרשב"א סי' תקכ"ג מפרש הירושלמי פ"ק דר"ה דברה תורה בכל לשון עש"ה מ"ש ולפי שאמרה המשנה לשון זר ושהוא בא בכ"מ בענין אחר ארי"צ כן כו' וממנו למדו חכמים כו' שהיין והשמן שהזכירו עמהן מגלה עליהן עש"ה וראה בשיט"מ ב"ב כ"א ב' ובספר יד רמה להרמ"ה שם בב"ב ובלקוטי הפרד"ס לרש"י איתא האי אומנא דלא מאיץ וכן הוא בערוך ובבעל העיטור איתא דלא מצץ ואתי שפיר:

ומה שהעיר בספר יד"א סי' נ"ה שם מדברי הב"י או"ח ברחיצה מזמן חכמי הגמרא שחשבו לסכנה והאידנא לא נהגו ברחיצה עי"ש כבר השיב ע"ז בספר בנין ציון שם דמסוגיא דשבת דאיפלגו בה תנאי ע"כ דלא היה אצלם דבר מקובל בזה ויל"ר לדבריו מדברי התוס' יבמות ע"ז ב' ד"ה הלכה עש"ה וראה מפורש הוא בהרמב"ם ה' מילה פ"ב ה"ח כ' מקום שמרחיצין כו' עש"ה ובב"י יו"ד סי' רס"ו כ' ומתוך ד' הרמב"ם יתבאר לך שכל מה שאמרו להתיר ברחיצת חמין בשבת אינו אלא במקום שדרכן לרחוץ הקטנים כו' אבל במקום שאין דרכן לרחוץ בחמין לא עכ"ל הרי דפשיטא להו דמקומות מקומות יש:

וראינו היסוד שבנה עליו הגאון חת"ס בתשובתו להיד"א (הנדפס שם בכוי"צ) וכ' כי לא נמצא מציצה בפה דוקא כ"א למקובלים ואין לנו עסק בנסתרות עכ"ל ולכאורה סתרו דבריו בזה למ"ש בחת"ס או"ח סי' ל"ו כיון שתפסו המנהג כהזוהר כו' אותו מנהג עוקר הל' ונעשה הל' רווחת בישראל עש"ה וא"כ אפי' את"ל דמציצ' הפה תפסו בזה למנהגא עפ"י דברי הזוהר ותיקוני' תיקון י"ח ותיקון ל"ז עש"ה וכפי שכ' המקובלים הטעמים בזה הלא נעשה הלכה רווחת בישראל ועיין בספר יש"ש לאא"ז הרש"ל קדושין פ"ק סי' ס"ג שכ' מאחר שנהגו מאבותינו הקדושים כו' הוי כאילו אומר לו שלא יעשה דבר שהוא מד"ס עכ"ל עש"ה:

וכ' עוד היכא דאיכא למיחש לסכנתא כל דהוא עכ"ל י"ל התם הוא כפי הצעת השאלה בכמה ילדים נמולים ממוהל מומחה חלו כו' וכמה ילדים מתו כו' ושפטו הרופאים כי כן באה להם הרעה הזאת מחמת המציצה שבפה המוהל עי"ש וי"ל התם הוא דסמך החת"ס אדברי הרופאים גבי המוהל ההוא שהרי רגלים לדבר מהילדים שחלו ומתו ממילת המוהל ההוא וע"כ חזקת אומנתו ובריאותו איתרע בזה וכפמ"ש בתשו' פנים מאירות ח"א סי' י"ב לענין נאמנות הרופאים היכא דאיכא סמך וראיה לדברי הרופא וכההיא מעשה דהר"ן שאמרה האשה שמרגש' זה ראיה גדולה לדברי הרופא עש"ה בדבריו ויש להעיר בזה מהא דסנהדרין ע"ח א' במשנה שם שרגלים לדבר וברמב"ם פ"ד מה' רוצח ה"ה עי"ש כ"מ ועיין תשו' מהר"י אסאד חיו"ד סי' קצ"ג עש"ה והחשש מעצמו של המוהל שהוא בפנינו ואיתרע חזקת אומנתו ובריאותו אבל היכא דלא ידעינן ריעותא בהמוהל שהוא לפנינו לחוש מחשש של אחרים לא מעצמו אין חוששין לשיטת החת"ס יו"ד סי' רמ"ה (עמש"ל אות י"ג עי"ש):

ומ"ש עוד אפילו אם היה מפורש בש"ס מוצץ בפיו מ"מ כיון שאי"ז מהכשר מילה עכ"ל עיין שו"ע חו"מ סי' כ"ה הג"ה ס"ו שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוה שמיע להו הוי הדרי בהו עי"ש הובא הנהגת או"ה בש"ך יו"ד סי' רמ"ב עי"ש ועיין תשובת מים עמוקים להראנ"ח סי' כ"ה עי"ש ועיין תשו' מהרי"ט ח"ש אה"ע סי' כ"ב מ"ש עש"ה וכה"ג כ' החת"ס יו"ד סי' ר"ן על הש"ך מדלא הביא ד' התשב"ן עי"ש ובספר יד"א סי' ק"ל כ' על זקינו בעל הפלאה ורבו החת"ס לסתור פסק דבריהם מהלכה מדלא הביאו דעת זקיני הרש"ל ביש"ש עש"ה ובנ"ד י"ל מדלא הביאו שיטת הפוסקים בזה וכפי שהוכיח בתשו' מהרי"א מהכ"ב ותניא והלבוש יו"ד ובספר הפלאה. ובתשו' גבעת פנחס מפורש דמהכשר מילה הוה ואי הוה שמיע להו הוי הדרי בהו (והרבנים במכתבים שבאו בהקונט' שד"ח שכתבו דאין חילוק בין ביד בין בכלי לא ראו דברי התשובות בזה בטעמים נכונים עפ"י הגמ' ופוסקי' ואילו הוה שמיע להו הוה הדרי בהו ועיין בס' שד"ח בסוף מערכת חנוכה במכתב הג' רמ"נ שהביא בשם הגדול ממינסק שהתיר מתחלה לאפות מצות על המאשינע ואח"ז ביארו לפניו החששות ותשובות האוסרים חזר בו והורה לאיסור עי"ש):

ומ"ש החת"ס עוד בסוף דבריו אך יזהירו הרופאים המומחים שיעידו באמת אם הספוג עושה פעולת המציצה כמו בפה עכ"ל נלע"ד יסוד דבריו בזה עפ"י שיטת הריצב"א בב"י יו"ד סי' קפ"ז אם הוא ישראל עי"ש ובשו"ע שם ס"ח ויש מי שמתיר עש"ה וכפמ"ש החת"ס אהע"ז ח"א סי' ט"ז וז"ל עפ"י מ"ש הרמ"א בשו"ע אה"ע סי' קמ"ט סעיף ט' דאין רופאי זמנינו בקיאים באומדנא ומכש"כ אם אינו כשר לעדות וכמ"ש ב"י יו"ד סי' קפ"ז עכ"ל עש"ה ועדות באמת מהכשר לעדות יעויין בחו"מ ה' עדות בזה וא"ש מ"ש מהר"מ שיק בתשו' סי' קנ"ב (הוב"ק) אבל הרופאי' דהשתא רובם כו' ואין להם נאמנות עי"ש דבריו ובשיטת רבו החת"ס אמרה להלכה ועיין חת"ס ח' שישי חידו' ע"ז ל"א ב' בגמרא איידי דאכלי שקו"ר חביל גופייהו כ' שם החת"ס אחר שכל רופאי ישראל לומדים בבי"מ לאומי' וחכמים וכל חכמת' בנוי' על טבעי גופם דאכלי שקו"ר ולא דאיגי במצות איך ישפוט מזה על גופי ישראל דלא אכלי שקו"ר ודאיגי במצות עשה"ד:

ומה שהביאו תשובת הגאון ר' יצחק אלחנן זצ"ל להתיר ע"י כלי מבואר המעשה בהמאסף ש"ג סי' ג' מ"ש במקומות ההם או רובם אין יר"א בלבם כו' הן מהאבות הן מהמוהלים נדבק' המחלה הנוראה מחלת הסיפולוס ר"ל עי"ש באורך דשם שכיח הזיקא מקרי וכהא דשבת ל"ג א' הממרק עצמו לעבירה חבורות ופצעים יוצאין בו ובילקוט קהלת סי' תתקע"א אל תתן את פיך כו' אלו הבנים שהן לוקין בצרעת עש"ה ועיין סוטה מ"ז א' במתניתין וברמב"ם פ"ג מה' סוטה הי"ט עש"ה. ושם הסכים הגאון ריצ"א ז"ל כפי שכתב בהמאסף ותשובתו נדפסת בס' תיו יהושע וז"ל הנעשה בעוה"ר במדינתו אינם מניחים למצוץ כו'. ואחרי שאסרו עליהם עפ"י המושל י"ל בזה עפ"י הגמרא שבת כ"א ב' בשעת הסכנה מניחו על שלחנו עי"ש פרש"י ושיטת התוספות ובשו"ע או"ח תרע"א בשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה עי"ש. ובסוכה י"ד ב' בשעת הסכנה ופרש"י שגזרו על המצות ובגמרא שם משם ראיה אין שעהד"ח ראיה עש"ה והתירו ע"י פכי המציצה אשר ע"י מוצצין בפה וסיים הגריצ"א ז"ל בתשובתו וז"ל דהא עכ"פ נמצץ הדם עי"ז ומקיימי' ג"כ עי"ז את מצות המציצה עכ"ל הרי דדוקא בכעין זה שמוצץ בפיו ע"י הכלי התיר בשעת הדחק דעכ"פ לא מעקרא לגמרי מציצה (ועין תוס' ע"ז נ"ח א' ד"ה שקדח) אבל לסחוט ביד או להוציא במכונה בידים שלא בפה כלל דמעקרא לגמרי מציצת הפה לא התירו אף בשעהד"ח וילה"ר לזה מכתובות ג' ב' ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי עש"ה דאמרי בתולה הנשאת כו' ולעקרי' פרש"י הואיל וזימנין דאיכא סכנה כו' ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן עש"ה בסוגיא ופרש"י והכא נמי נאמר כן לעקור לגמרי אף בשעת הדחק וסכנה לא עקרינן עכ"פ אין ללמוד מהוראת שעה שהורו המתירים שרצתה הממשלה לבטל מכל וכל ות"ל אשר בארצנו מלך חסד סוכך עלינו באברתו. יעזרנו השי"ת לקיים כל המצות באהבה:

וראיתי בסו"ס מלבושי יו"ט מ"ש הה"ג מווארשא דמה שאמר ר"פ סכנתא היא עפ"י מ"ש התוס' מגילה כ"ד ב' ד"ה סכנ' בשעת הסכנה יכול להסתכן ולא תגין עליו המצוה וכהא דגיטין נ"ז ב' עליך הורגנו כו' זו מילה שהקטן רך ומסוכן למיתה והחת"ס יו"ד סי' רמ"ה כ' דעפ"י דה"ט היו המיעוט מתי' ח"ו אלא דמצוה מגינה ומצלי עי"ש ויש להוכיח מברכות י' ב' אר"ט אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הליסטי' א"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה עי"ש והלא התם קיים המצוה לקרות ק"ש ומחלוקת ב"ש וב"ה הלא אלו ואלו דא"ח אלא דהלכה כב"ה ובהיותם בדרך וסתם דרכים בחזקת סכנ' הם אלא בקורא כדרכו כב"ה דהלכה כמותם אזי שומר מצוה לא ידע דבר רע ומגינה עליו מפני הסכנ' ור"ט שהטה עצמו כדברי ב"ש הלא לא עשה המצוה כתיקונ' וכמאמרה ע"כ סיכן בעצמו מפני הליסטי' וזהו שאמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה אם כי או"א דא"ח אך לפי שההלכ' כב"ה ע"כ לא הגינה המצוה (ועיין תפארת ישראל שם במשניות מ"ש בזה) וא"כ בהיותנו מחדשים בסידורי המצות דמילה לא כפי שקבלנו מאבותינו וכמבואר בבעל העיטור ובתניא רבתי וברמ"א ובכ"מ שהמציצה בפה דוקא והמקובלי' כתבו בזה טעמי' עפ"י הסוד יש לחוש שהמצו' לא תגין עלינו ח"ו והשומר מצוה כמאמרה ותיקונה לא ידע דבר רע ומגינה ומצלי ושלום על ישראל. והשי"ת יאר עינינו במאור תורתו לכוון האמת בתורה דכתיב בה אמת. הצעיר עבד נאמן ליראי ה' ולחושבי שמו זעירא דמן תלמידי חברייא חיים יעקב רש"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף