ראשון לציון/ביצה/ה/א
ראשון לציון 
ביצה ה א
גמרא נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש. כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' קידוש החדש וז"ל כשמעברין החדש מפני שלא באו עדים כל יום שלשים היו עולים למקום מוכן ועושים בו סעודה וכו' ממה שדקדק לומר כל יום שלשים משמע שנתכוון לומר דאם באו יום ל' הגם שהוא מעובר לא היו עושים סעודה האמורה וטעמא דלא הוו עבדי משום דכיון דכפי האמת כבר באו עדים אתמול ואמרו דאין מקבלין אותם כשלא באו מקודם בזה חשיב כאלו כבר עיברוהו בתקנה זו כשלא רצו לקבל וצריך להתיישב בדבריו דאולי דתיבת כל לאו דוקא נכתבה:
שם גמרא מתקנת ריב"ז וכו' דמהכא ומההיא דבסמוך דא"ל לר"א כבר נמנו חביריך והתירו היה נראה דהתם בב"ד תקון אין מקבלין העדות מן המנחה ולמעלה כדתקו' עיבור ירושלים יום אחד לכל צד היו גדולים מריב"ז עם כ"ז נמנה וביטל אשר גזרו ראשונים וטעמא דמלתא משום דאינהו נמי דגזור יודו לסברת ריב"ז דביטל בזמנו דהם לא תיקנו אלא משום תורת הבית וכשאין בית יחזור הדבר לקדמותו ומן הדין שלא היה צריך מנין אלא מעצמו היה הדבר ניתר אלא למיחוש מאי דאסרה תורה צריך מנין אחר לזה הוא דהוצרך ריב"ז והא דבעינן שיהיה גדול מב"ד דקודם היינו אם חולק עמו בעיקר הגזירה ונמנה לבטלה הגם שטעמו של הראשון עדיין קיים ותדע דהתם בע"ז דף ל"ו תנן רבי וב"ד התירו את השמן ופרכינן בגמרא והתנן אין ב"ד יכול לבטל כו' אא"כ גדול וכו' משני מה טעם כו' שמן לא פשט איסורו בכל ישראל כו' וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג וראב"ץ שאמר אין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה ע"כ. הרי עיקרא דהאי מלתא דאין ביד כו' מיירי כשב"ד האחרון חולק ומבטל סברא של ב"ד הראשון כהא דמבטל גזרת השמן הגם דעדיין טעמו של ב"ד הראשון שגזר קיים ודייקינן נמי מהאי סוגיא מדקא מסיק שמן לא פשט איסורו כו' ואעפ"כ קתני מתני' שר' יאודה נמנה עליו להתירו הרי דהוצרך להמנות עליו להתיר והך מנין אינו עולה ממנין האוסרים לא בחכמה ולא במנין כדמשמע התם ואעפ"כ חשיב מנין והכא נמי דכוותה דכיון דאיכא טעם נכון לבטל התקנה דאנן סהדי דאלו הוו קיימי קמאי אינהו גופייהו הוו מבטלי לה יספיק מנין אפילו אינו גדול מהגוזרים ראשונים. אלא שראיתי להרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות ממרים וז"ל ב"ד שגזרו גזירה או תקנו תקנה והנהיגו כו' ועמד אחריהם ב"ד אחר לבקש לבטל כו' אינו יכול עד שיהיה גדול מהראשונים בחכמה ובמנין היה גדול בחכמה ולא במנין אינו יכול לבטל את דבריו אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים אין האחרונים יכולין לבטל כו' והיאך יהיו גדולים במנין הואיל וכל ב"ד וב"ד של ע"א כו' יע"ש וקשה לי לדבריו ז"ל היאך ביטל ריב"ז תקנת קבלת העדים מן המנחה ולמעלה ועיטור שוקי ירושלם לו יהיה שנאמר שהיה גדול מן הראשונים בחכמה עכ"ז במנין מיהא לדברי הרמב"ם דאמר היאך יהיו גדולים במנין קשה. וראיתי להרב התי"ט שכתב בפ"ה דמ"ש אמתני' דמייתי הש"ס הכא כרם רבעי היה עולה לירושלם מהלך יום א' כו' דמינה למד רבינו דין זה והא לך לשון המשנה כרם רבעי היה הולך לירושלם מהלך יום א' כו' משרבו הפירות התקינו שיהיה נפדה סמוך לחומה ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו חזור הדבר לכמות שהיה רבי יוסי אומר משחרב בהמ"ק היה התנאי הזה וכתב הרב תי"ט ותנאי היה הדבר כו' פי' הרמב"ם וכ"ש שאם נתמעטו הפירות ולא סגי בביטול טעם האיסור ונ"ל טעמא כדמסקי' בפ"ק די"ט דכל דבר שבמנין וכו' יעש"ד באורך ואני שמעתי ולא אבין מאי קאמר הרב ז"ל בריש כל מראי"ן אל זה אביט קושית הרב ז"ל דלא סגי בביטול טעם האיסור מאי קאמר בפירושא דמתני' דודאי פירושא דמתניתין הכי הוא כי מתחלה עשו גזירה שיעלו הפירות יום א' לירושלם מהטעם האמור בירוש' שלא היו ענבים מצויים לעשות יין לנסכים בטהרה אח"כ כשרבו הפירות עמדו ובטלו גזירה זו אבל לא ביטלוה לגמרי אלא לפי שעה שהיו פירות מרובין לא הטריחו לישראל בגזירה זו ללא צורך והתנו שכשירצו תהיה הגזרה הראשונה עומדת במקומה שיעלו יום א' הפירות וזולת תנאי זה אף אם יתמעטו הפירות כל א' יפדה פירותיו ותשאר ירושלם חסרה מה שצריכה ולזה לא רצו לבטל הגזירה הא' כל עיקר. מעתה מה מקום לדברי הרב תי"ט שכתב ולא סגי בביטול וכו' ואם כונת הרב לומר ולמה הוצרכו לו' להם משרבו הפירות שיפדו ומעצמן היו פודין ולא מעלין כיון דבטל טעם הגזרה אין צריכין להעלות אם לא נתכוון זו אינה קושיא דכיון דגזרו לא יעברו על גזירת חכמים שגזרו להעלות לזה צריכין הם לומר להם לא תעלו כשנסתלק הטעם דמעצמן לא יעברו על גזירת חכמים שגזרו להעלות ועוד לומר להם קולא בדבר דאפילו סמוך לחומה יפדה אלא דהרב בנה קושיתו לפי פירושו דמסיק דמאי דאמרו משרבו הפירות שיעלו אפילו סמוך לחומה פירושו הוא דאסור להעלות אפילו אם ירצו ודייק תיבת תיקנו ותקנה זו היתה בשביל הזלת שער הפירות וכסברת רבי יאודה דאסר לחנוני לחלק קליות. ולדרך זה הקשה שפיר למה הוצרכו להתנות ולא סגי בביטול טעם האיסור שאסרו להם להעלות ואפילו מסמוך לחומה ולזה תירץ דטעמא משום דחששו שמא לא ימצאו ב"ד להתיר אח"כ כו' יעש"ד. הנה העמוד דתלה ביה הרב זייניה ליישב הוא פסקיה דהרמב"ם והא לך לשון הרמב"ם בפירוש משנה זו וז"ל מה שנתחייב להעלות פירות כו' כדי לעטר ירושלם בפירות וכאשר רבו הפירות בירו' התקינו שיוכלו לפדותו אפי' סמוך לחומה ע"כ הרי בפי' בדברי רמב"ם הפך פירוש הרב דלא גזרו שלא להעלותו לירושלם אם ירצו אלא שיוכלו לפדותו ואה"נ אם ירצו להעלותו ש"ד. ומה שדקדק הר' תיבת התקינו דקתני במתני' הכי פירושו לפי שלא בטלו גזירה הראשונה כל עיקר ולא העמידוה לגמרי אלא שהתירו כל זמן שהפירות מרובות והעמידוה כשיראו שנתמעטו הפירות בירו' והיינו בשירצו לזה התקינו ותו דאפילו תימא שנצדיק עיונו ודבריו ז"ל שהתקינו דקתני היינו שיהיה נפדה ולא יעלוהו ואפילו ירצה להעלותו גם לזאת קשה לעולם אם יבאו ב"ד אחר אפילו קטון ממנו יכול לבטל גזירה זו דיפדה אפילו סמוך לחומה כיון דבטל הטעם ומה שהצריכו לומר ותנאי היה הדבר משום גזירה א' דצריכין להעלותו יום א' לכל צד לירושלם כמו שפירשנו נתכוונו בזה שלא תהיה גזרתם ראשונה בטלה כל עיקר ומאי מוכח ממתניתין ותו קשה דבריו ז"ל שהחששא שחששו לה שהוצרכו לומר ותנאי הוא הדבר היא דלמא לא יהיה ב"ד של הזמן שיבנה בהמ"ק גדולים כמותם שהרי בנין בהמ"ק קודם למלכות ב"ד דהא הרמב"ם דבעדו מליץ הרב ז"ל כתב בפירוש בהלכות מלכים פי"א וז"ל המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות ב"ד ליושנה ובונה בהמ"ק ומקבץ נדחי ישראל כו' הרי להדיא שמלך המשיח נזר ישראל וקדושו הוא הבונה א"כ איך יחושו לשמא לא יהיה ב"ד גדול ואנן ליתובי דעתא דהרמב"ם הוה מיתבינן במלתא דהוי הפך דבריו אתמהא. והנכון בעיני לומר דטעמא דהרמב"ם הוא מההיא דגרסינן בגטין דף ל"ו וז"ל איבעיא להו כי התקין הלל פרוזבול לדידיה או לדרי עלמא כו' ת"ש דאמר שמואל האי פרוזבול עלבונא דדיינא הוא אי איישר חילי אבטליניה ופרכינן אבטליניה והא אין ב"ד יכול לבטל כו' הכי קאמר אי איישר חילי יותר מהלל כו' יע"ש והתם משמע אפילו בטל הטעם שבשבילו תקן הלל פרוזבול כדקתני התם כיון שראו שהיו נמנעים העם מלהלוות וכו' הגם דאכשו' דרי שלא יהיו נמנעי' כו' וכמו שפי' רש"י ז"ל התם בד"ה אבטליניה וז"ל להושיב ב"ד אי אכשור דרי שלא יהיו מונעים מלהלוות וכו' ע"כ הרי דלהאי טעמא נמי מהדר תלמודא בתר ב"ד גדול וזהו טעמיה דהר"מ ז"ל וראיה זו אינה צריכה לפנים ומהשתא מאי דאשכחן דריב"ז ביטל גזירת עליית פירות לירושלים איכא למימר כדאמרי' במ"ק דף ג' דגרסינן התם עלה דההיא דאין חורשין בשדה הלבן עד הפסח וכו' ר"ג וב"ד נמנו על שני פרקין הללו ובטלום א"ל ר"ז וכו' לר"י ר"ג וב"ד היכי מצו לבטולי תקנתא דב"ש וב"ה והתנן אין ב"ד יכול וכו' אשתומם כשעה וא"ל אימור כך התנו וכו' כל הרוצה לבטל יבא ויבטל ע"כ. ומינה דכל דאשכחן דאתא ב"ד וביטל גזירת ב"ד חבירו שלפניו ולא אשכחן פירוקא אמרינן דהכי התנו ביניהם ולהכי אשתומם ר"י כשעה חדא ואהדר לשנויי ולא אשכח שינוייא אז אמור הכי התנו וכו' וטעמא דתלמודא דלא פריך התם גבי תקנתא דריב"ז כדפריך גבי תקנתא דר"ג דשביעית משום דהתם גבי תקנתא דריב"ז הוי מלתא דמוכחא מעצמה דהתנו בתקנתא בדליכא הך טעמא דעיטור וכגון דנתרבו פירות אמאי תהוי הך תקנתא ולהכי כד חזינן דריב"ז ביטל אמרינן מן הסתם ודאי התנו משא"כ ההיא דשביעית דליכא טעמא דיחושו עליה להתנות לבטל הבא אחריהם ולהכי הקשה והוכרח לשנויי אימור כך התנו ונתנו התוס' ז"ל טעמא למלתא בד"ה כל הרוצה וז"ל שמא יתקלקלו הקרקעות ואינן מגדלין תבואה וכו' ע"כ והאי מלתא לאו אדעתיה דמקשה דמלתא כהאי יתנו לב עליה הגוזרים גזירה להתנות ולהכי הקשה משא"כ הך דעליית פירות דאיכא טעם נגלה דיתנו לב עליו ולהכי לא הוצרך להקשות. וההיא דתקון נמי שלא לקבל עדות החדש כל היום לא מצינן למימר הך שינוייא דמ"ק דאימור הכי תקון משום דהך טעמא דבשבילו תקון לא בטיל לעלמין אלא אי חריב בהמ"ק ודבר זר לומר שהתנו אי חריב בהמ"ק ח"ו ואיכא לשנויי דאפשר דב"ד דתקון הך תקנתא הוה ב"ד נמי דריב"ז דהא ריב"ז לימד מ' שנה בפני הבית ויכולני לומר דבאותן מ' שנה נתקנה תקנה זו ואיהו גופיה תקן ראשונה ושניה ואת"ל שלא נהג ריב"ז נשיאות בפני הבית עכ"ז אפשר דאיהו אמרה ואיסתבר טעמיה לב"ד כדאמרינן במסכת ר"ה דף ל"א דהגם דתלמיד הוה יושב לפני רבותיו אמר מלתא דמסתבר בהך תקנתא של לשון של זהורית והסכימו עלה והכא דכוותה הות וכיון דאיהו הוא דאמרה ועל פיו נתקנה אי בטיל טעמא מצי לבטלה הגם דלא הוי גדול מב"ד שלפניו. אי נמי בי דינא דתקון קמייתא הוו קיימי והדרו בהו והסכימו בהדי ריב"ז ובטלו לתקנה קמייתא כדגרסינן במ"ק דף ח' וז"ל המשנה לא יעורר אדם על מתו קודם לרגל שלשים יום. בגמרא אמרינן מ"ש ל' יום אמר רב מעשה באדם אחד שכינס ממון לעלות לירושלים ובא ספדן אחד ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע האיש ההוא ולא עלה לרגל באותה שעה אמרו לא יעורר על מתו וכו' ושמואל אמר לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום מאי בינייהו דקא עבד בחנם ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל התם כתב הר"י גיאת ז"ל וכיון דטעמא משום עליית הרגל האידנא שרי והקשה עליו הוא ז"ל א"כ לימא איכא בינייהו בזמן הזה אלא אף בזמן הזה אסור אי משום דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אי משום דלאו דוקא משום עליית הרגל וכו' ע"כ קשיא לי לדעת הרי"ץ גיאת היכי מצי למימר דכיון דטעמא משום עליית הרגל שרי דמשמע דלא בעי מנין להתירו כל עיקר והרי התם דגזרו לעלות פירות רבעי לירושלם מהלך ליום אחד משום עיטור ירושלים ואעפ"כ הוצרך ריב"ז לימנות עליו להתירו וכדקאמרו ליה תלמידיו לר' אליעזר דרצה לפדותו אי לאו דאמרו לו נמנה עליו ריב"ז וכו' וי"ל בהעיר במאי דקאמר הש"ס איכא בינייהו היכא דעבד בחנם. קשה סוף סוף צריך מנין אחר להתירו דהא עיקרא דהאי דינא דדבר שנאסר במנין דצריך מנין אחר להתירו מאיסור ההר והתם נאמר להדיא טעם האיסור מחמת השראת שכינה ואע"ג דנסתלקה שכינה אעפ"כ הוצרך להתי' וה"נ דכוותה דהגם דעבדי בחנם ונסתלק הטעם שבשבילו גזור אעפ"כ צריך מנין אחר להתירו ונראה לומר דכל כי האי גזירות הוו מדברי להדיא טעם התקנה והיו אומרים בשעת התקנה שהם גוזרים גזירה זו בשביל טעם זה ובכה"ג לא בעי מנין אחר להתירו דהוי כאלו התנו שבהבטל הטעם תבטל התקנה ודוגמא לזה כתבו התוס' ז"ל בד"ה מכדי כתיב גם הצאן וכו' וז"ל ועוד קשה כיון דמההוא משתמע התר להדיא כדפי' א"כ אין צריך מנין להתירו ע"כ והא דאומר להדיא בשעת התקנה בשביל טעם פלוני עדיף מהך דההוא דלא משתמע שפיר להדיא ואפי' רש"י אפשר דיודה ולדרך זה נמי נאמר דהך דאמרי לקמן דהאידנא דאיכא חברי חיישינן ולא קברינן מת בי"ט שני ע"י ישראל ולא אשכחן דאימנו על תקנה זו וביטלוה ואעפ"כ קברי האידנא ישראל בי"ט ב' וכמו כן בהך דגזרו משום גילוי דהא חזי' דהאידנא דבטל הטעם אין חוששין ולא הוצרכו למנין ב' כולם הוו כה"ג דפרשו הטעם בשעת הגזירה וכל כי האי גוונא לא בעי מנין אחר להתירו ומהשתא נוכל לומר דטעמיה דהרי"ץ גיאת ז"ל נמי הוי מהאי טעמא והמקשים עליו ז"ל מחלקים לומר בשלמא מאי דמחלק הש"ס להיכא דעבדי בחנם הוי מלתא דס"ד דמוקים תקנה לומר הטעם משום דנפקא מינה בהעדר הטעם תבטל התקנה אלא הא מלתא דחורבן הבית לאו מילתא דסלקי לה בדעתייהו ח"ו לחוש לאותו זמן ונסתייעו המקשים בדבר מדלא קאמר הש"ס איכא בינייהו בזמן הזה. ולהרי"ץ גיאת ז"ל לאו קושיא דאין ה"נ דלא יתנו אם יחרב וכו' אלא מלתא דאתאמרא בתקנתא הכי הות דגזרו משום כדי שלא יבטלו מעליית הרגל וכמעשה שהיה וממילא משתמעא מילתא דבהבטל הטעם בטלה תקנתא ומאי דלא קאמר הש"ס איכא בינייהו בזמן הזה חדית דאיכא נפקותא אפי' בזמן הבית:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |