קרבן העדה/שבת/ו/ה

קרבן העדה שבת ו ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' בחוטי שער. שקולעת בהן שערה:

בין משלה. תלושין:

בין משל בהמה. כגון של סוס דהכא ליכא למיחש דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושרי להו ואתיא לאתויינהו דהא קי"ל דחוטי שער אין חוצצין:

שהן תפורין. לסבכה דתו לא שלפה להו לאחויי כדי שלא תתגלה שערה:

לחצר. אכבול ופיאה נכרית קאי דאסרינן לעיל למיפק לרשות הרבים ואשמועינן הכא דלחצר מותר שהתירו לה חכמים שני תכשיטין אלו בחצר שלא תתגנה על בעלה:

פיאה נכרית. קליעת שער תלישה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער:

במוך שבאזנה. שנותנת לבלוע לחה של צואת האוזן:

שבסנדלה. לתענוג:

לנדתה. באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה א"נ שלא יפול על בשרה ותייבש עליה ונמצא מצערה:

פלפל. פלפל ארוך נותנת בפיה אשה שריחה רע:

גלגל מלח. כמו גרגר מלח לרפואת חולי שניים:

שן תותבת. מפרש בגמרא:

גמ' ובלבד שלא תצא זקנה בחוטי שער של ילדה ולא ילדה בשל זקנה. דלבנות ע"ג שחורות או שחורות ע"ג לבנות מאוסין הן ואתי למשלף:

הבנות יוצאות בחוטין. שקולעת בהן שערה:

אפי'. השערות והחוטין כרוכין על צוארה מותרת לצאת בהן ומשמע דוקא קטנה אבל גדולה בכה"ג אסורה משום דדמיא לזקנה:

אפי' שאינה יכולה להביא חוטמה לשערה. שהשערות קצרות כל כך שאינן מגיעין עד חוטמה א"נ ה"ג שאינה יכולה להביא חוטה לשערה וה"פ דקשיא ליה א"כ כשהחוטין כרוכין על צוארה נמי ניחוש דלמא מחייכי עלה כי היכי דחיישי' גבי ילדה בשל זקנה דאין דרך לצאת בחוטי שער בצוארה ומשני התם איירי שאינה יכולה להביא כל החוט לשערה ומותר החוט היא כורכת על צוארה ולא מחייכי עלה משא"כ כאן בשל ילדה לזקנה ובשל זקנה לילדה:

לא תצא ילדה בשל זקנה. שכבר גדלו שערותיה והן שחורות ע"ג לבנות ולכך אסורות:

כל שהוא תושב בשיער. כלו' שהרבה שערות זו ע"ג זו נקרא פיאה אע"ג שאינה קצה הראש כשם פיאה בכל מקום:

עודריה דאודניה. מוך שבאזנו:

בעא מיחזרתי' בשבתא. רצה להחזירו לאזנו בשבת:

משום תכשיט. שהוא תכשיט לאיש ולאשה:

ר' ינאי סבר מימר וכו'. כלומר ור' ינאי דרצה להחזירו היה סובר:

שמן הוא שמרפא. וכבר נתייבש השמן שהיה בתוכו ונמצא שמותר להחזירו בשבת כדאמרינן לעיל בפרקין:

נותן שמן ע"ג ראשו וכו'. שמעינן דשמן הוא מרפא ולא הצמר:

ר' ינאי וכו'. כלומר אלא בהא פליגי:

הלכה כר' יוסי. דאמר לקמן ס"פ כל הכלים בכיסוי הכלים בין כך ובין כך ניטל בשבת וכיסוי האזן נמי לכיסוי הכלים דמיא ושרי:

ופריך ולא כן וכו' הלכה כר' יוסי. ולמה גערו בר' ינאי:

אדם לא עשו אותו כקרקע. אלא ככלים ושרי:

אדם כקרקע הוא. ובכיסוי קרקעות אף ר' יוסי מודה דאסור:

עשה בית יד למוך שבאזנו. ש"מ דשרי לטלטלו ואיך סברו דאדם כקרקע הוא:

ומשני וכיני. וכן הוא דשרי לטלטלו אלא בהא פליגי אם מותר לצאת בו לרה"ר:

אין שכיח. לא ישכח ולא ילך בו ד' אמות ברה"ר:

שמעית טעם. שמעתי טעם למה אסרו חכמים בשן תותבת ושל זהב ואיני יודע מה שמעתי:

מיי כדון. סתמא דש"ס פריך ומאי הוא הטעם:

די נפלה. כשהוא נופל היא מחזרת אותו ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר:

שן תותבת. שהוא של עץ מ"ט אסרו חכמים:

עוד היא (הרצועה בכרך ואין הטלית נופל מעליה) מבהתה היא מתביישה לומר לנגר שיעשה לה שן אחר והיא נוטלת זה שנפל ומחזירו ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר:

והורי ליה חבריה. שיצא בשן תותבת וכרבי א"נ לאיסור הורי ליה כחכמים מיהו הראשון נראה:

והורי ליה חבריה. לצאת במוך שבאזנו:

לאסייניה. לרופא של ריב"א:

מן מה דלא אמר ר' יסה. לפי שלא אמר לא אליכם כדרך הקובלים:

לא בטלה מן יומוי. לא נתבטל ממנו כאב השיניים לעולם ל"א לפי שלא הורה ליה דמותר לצאת בשבת בשן של תותבת כי היכי דיתרפא ריב"א נענש ופי' זה נראה עיקר:

הוי הוא דהורי לשינא. פי' הוא דצריך להוראת השן וללשון השני ה"פ הרי שהוא הורי על השן שהוא מותר דאל"כ למה נענש:

פתר לה. הא דתנן ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת אפלפל וגרגר מלח לחוד קאי ומשום שחיקת סממנים כיון דלרפואה הוא אבל מוך שבאזנו והשאר השנויים במשנתנו מותרים:

על כולהון. השנוין במשנתנו אסורה ליתן לכתחלה מפני שנראה כמערמת להוציאה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >

מעבר לתחילת הדף