צל"ח/פסחים/צ/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף גליוני הש"ס |
וכ"ת ממאי דהכי סבר לה וכו'. ויש להקשות אם כן למה הביא כלל קרא דאיש כי יהיה טמא לנפש הוה ליה להביא תכף קרא דולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וכו' ונראה דלכאורה מנ"ל דאין שו"ז על טמא שרץ ודלמא על טמא מת דאמר רחמנא שאין שוחטין היינו קודם הזאה ומחוסר הזאה וטבילה אבל לאחר הזאה שאינו מחוסר רק טבילה או ט"ש שאינו מחוסר דק טבילה שו"ז עליו והרי אנן חזינן דהך ולא יכלו לעשות ביום ההוא לא לומר דבשום אופן לא יכלו לעשות ביום ההוא דהרי אחר הטבילה ספיר היו יכולים ועיין בתוספות בד"ה שחל שביעי וכו' וכן הוא דעת הראב"ד ויבואר לקמן ועכ"פ אינו מאמר מוחלט ואם כן דלמא גם הטבילה לחוד אינו מעכבת והם היו באותו שעה עדיין מחוסרים הזאה ואמר להם משה שאם לא יזו ולא יטבלו יודחו ולכן הביא קרא דאיש כי יהיה טמא לנפש וע"י קרא דביום ההוא חזינן דקרא דלנפש לא איירי דוקא קודם יום השביעי אלא אפילו ביום השביעי ומאותו פסוק הוה ממעטינן אפילו טבל כמו"ש התוספות בד"ה מי לא עסקינן אלא שכתבו התוספות דכי יהיה טמא כתיב והאי איקלשא טומאתו וקלישת הטומאה היינו שהותר במעשר כמו ששנינו טבל ועלה אוכל במעשר אבל קודם הטבילה ועברו ושבו והרגו את עובדי העגל ונטמאו כל שבט לוי ושלשת אלפים מישראל אף שכבר הוזה לא נקלשא טומאתו ובכלל כי יהיה טמא לנפש הוא:
והנה רבינו הגדול הרמב"ם חילק בין הפרקים שעל ט"י דשרץ שו"ז ועל ט"י דמת אין שו"ז והראב"ד השיג עליו וזה לשון הראב"ד א"א אין דרך ההלכה הולכת כן שהרי רב שאמר אין שו"ז על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס"ל שו"ז על ט"י וכו' ורצונו של הראב"ד שאם יש מקום להחמיר בט"י דמת יותר מט"י דשרץ אם כן היא גופיה מנ"ל לרב למילף על טמא שרץ אפילו קודם שטבל שאין שו"ז עליו ודלמא טמא מת שאני שהרי אפילו אחר טבילה אין שוחטין עליו והיא קושיא עצומה וכל דברי הכ"מ בזה לא יועילו לדחות קושיא זו שעכ"פ אם יש מקום לחלק בין מת לשרץ שוב לא נוכל למילף טמא שרץ כלל והנלע"ד בזה שדברי הרמב"ם נכונים שהרי רבינו הרמב"ם בטמא מת עצמו חילק בין הפרקים בין טומאה שהנזיר מגלח עליה ובין טומאה שאין הנזיר מגלח עליה שבזה שפיר שוחטין עליו לאחר כטבל כמו על ט"י דשרץ וגם דבר זה צריך ביאור מהיכן למד רבינו חילוק זה ונשים לב לבאר גם דברי רבינו הרמב"ם בהל' נזירות וז"ל ההמב"ם פרק ז' מנזירות הלכה ח' נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת שבעה יזה בשלישי ובשביעי וכו' וכתב הכ"מ ומ"ש ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר טעמו מדלא אמרו כן אלא גבי נזיר אבל הוא דבר תימה שיהיה הנזיר קל משאר בני אדם:
ואומר אני שדברי רבינו מוכרחים מן הש"ס והנה זה מה שהנזיר שנגע בכלים אינו מזה מפורש במסכת נזיר דף נ"ד ע"ב דקאמר ה"נ מסתברא מדקתני כלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו. ופרש"י הני כלים וכו' כלומר ואם נוגע נזיר בהני כלים צריך הזאה בתמיה. הרי מפורש שעכ"פ הנזיר אינו צריך הזאה והתוספות שם בד"ה ומשני וכו' ומוקי לה בשאר כלים שאינם כלי מתכות והיינו לשטתייהו דחרב הרי הוא כחלל הוא דוקא בכלי מתכות ולא בכלי שטף אבל לשטת הרמב"ם דגם כלי שטף דינם כחרב כמבואר בהל' טומאת מת פרק ה' הל' ג' אם כן מוכח דנזיר אינו מזה בנגעו בכלים שנטמאו במת ומה שפסק שמי שאינו נזיר מזה גם על נגיעתו בכלים גם כן מוכח מדברי הגמ' במסכת סוכה דף כ"ה שנחלקו התנאים מי היו האנשים שלא יכלו לעשות הפסח ר' יוסי הגלילי סבר נושאי ארונו של יוסף היו ור"ע סבר מישאל ואלצפן היו ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף בבר היו יכולים לטהר ואם מישאל ואלצפן היו יכולים היו לטהר אלא טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהם בע"פ שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא.
והנה יפלא על ר' יוסי הגלילי ור"ע איך שגו ח"ו ונעלם מהם הסתירה הגדולה שהקשה ר' יצחק שיכולים היו לטהר ואמנם הנלע"ד הוא דהם לא סבירא להו שבשני נשרפה הפרה דלא מצינו זה מפורש במקרא ואפילו בתלמוד אינו מפורש רק הוא בירושלמי ושלמי דמגילה הובא ברש"י במסכת גיטין דף ס' ואם כן יש לומר דריה"ג ור"ע ס"ל דלא נשרפה הפרה עד יו"ד בניסן והיה אז הזאת שלישי וממילא חל שביעי שלהם בע"פ.
והנה התוספות שם בסוכה בד"ה מישאל הקשו למ"ד שריפה ממש היה שנשרפו גופיהן אמאי נטמאו וי"ל דשמא שלדן היתה קיימת כאלו נשרפו ע"ג קטבלא. ובתשו' מעיל צדקה מביא שהרב מוהר"ר בערמאן מפיורדא הקשה על דברי התוספות שהרי אפילו למ"ד שריפה ממש מודה דבגדיהם נשארו קיימין וגם מודה דאתחיל בהו מגואי כעין מיתה כמפורש במסכת סנהדרין ואם כן נטמאו בבגדים שנטמאו במת. והרב המחבר מעיל צדקה השיב לו שאם כן הוה ליה טומאה שאין הנזיר מגלח ושוחטין עליו בשביעי שלו כמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' ק"פ הלכה ב'.
והנה לדעתי תירוצו אינו מספיק דהרי לשטת התוספות אנן קיימינן ולדידהו בכל טומאות שוחטין עליו בשביעי ומה שאמר משה להאנשים ההם שידחו היינו אם לא יטבלו וכמבואר בתוספות כאן בד"ה שחל שביעי יעויין שם ואם כן קודם שיטבלו מה לי טומאת מת שהנזיר מגלח ומה לי אם אין הנזיר מגלח קודם טבילה אין שוחטין עליו ולדעת התוספות אין חילוק בזה בין הנזיר מגלת או לא. ואמנם עקר קושייתו של הרב מוהר"ר בערמן אינו כלום לשטת התוס' דדוקא כלי מתכות אמרינן חרב הוא כחלל ולא בשאר בגדים ואם כן הרי בארבעה בגדי כהן הדיוט אינו בהם כלי מתכות ולא נטמאו בהבגדים כלל אם לא עפ"י השטת קרבן אהרן שבני אהרן ביום משיחתם היו דינם לשמש בשמנ' בגדים והיו בהם הציץ ואמנם לשטת הרמב"ם שפיר נוכל לומר שנטמאו בבגדי' דלדידי' כל הכלי' דינם ככלי מתכות ולשטתו יותר נכון לומר כן מלומר ששלדן היתה קיימת שזה הוא דוחק גדול כיון שלא נשרפו ע"ג קטבלא ומעתה למ"ד שריפה ממש היה חזרה קושיית ר' יצחק על ר"ע למקומה שיכולים היו לטהר. ואין לתרץ שלא היה להם אפר פרה דמה בכך הלא כיון שלא נטמאו אלא בבגדים שנגעו במת אם כן אינם צריכים הזאה כלל והיה יכולים לטהר בלא אפר פרה אלא ודאי שדין זה מיוחד רק בנזיר אבל שאר כל אדם שנטמאו בכלים צריך הזאה שלישי ושביעי ומוכח שטת הרמב"ם. והנה יש להשיב על זה ודלמא לעולם כל אדם שוה בזה לנזיר אלא שר"ע סובר שריפת נשמה וגוף קיים היה ונטמאו במת ממש שהרי דבר זה אם שריפת נשמה או שריפת הגוף הוא גם כן פלוגתא דתנאי כמפורש בתוספות בסנהדרין דף נ"ב ע"א ד"ה ההיא וכו' ונראה כאשר נדקדק בדברי ר' יצחק שאמר אם נושאי ארונו של יוסף כבר היו יכולים לטהר ואם מ"ו היו יכולים לטהר מדוע בנושאי ארונו חמר כבר ובמ"ו לא אמר כבר ועוד יש לדקדק דמה שסיים ר' יצחק אלא טמאי מת מצוה היו שחל שביעי וכו' שנאמר ולא יכלו לעשות וכו' כל זה אריכות דברים מה שלא שייך לפלוגתייהו שהם לא פלפלו כלל באיזה יום מימי טומאתם היה רק מי היה האנשים והיה די באמרו הלא טמאי מת מצוה היו ומה לי אם חל שביעי בע"פ או אחד משאר הימים בע"פ:
ונראה דגם ר' יצחק לא נעלם ממנו שאין לנו הוכחה שהפרה נשרפה בשני בניסן ואולי לא נשרפה עד קרוב לחג הפסח ולא היו יכולים לטהר ואמנם ים היו הרבה מישראל טמאי מת ודאי שהיו זריזים לשרוף הפרה ולא להתעצל בשריפתה עד יו"ד ניסן ולהניח אלפים רבים מישראל על שעה חדא להטהר בערב פסח והנה בעגל נטמאו כמה רבבות מישראל שהרי כל שבט לוי חגרו איש חרבו שנפלו בודאי נקברו על ידי קרוביהם ונטמאו הקוברים ואם כן בודאי נזהרו לזרז בשריפת הפרה בכל מה דאפשר וכן פרש"י במסכת גיטין דף ס' ע"ב שבשני נשרפה הפרה להיות נטהרים לפסחיהן וקודם לכן לא היו יכולין לשרפה דבעינן נוכח פני אהל מועד יעויין שם הרי שאם היה אפשר להם להקדים אפילו קודם ר"ח ניסן היו מקדימין כי היה ממהרים לטהר הצבור ואם כן עכ"פ מסתמא בשני נשרפה.
ואמנם בזית רענן פ' שמיני הקשה בשם ב"א דלמ"ד נ"ז מתו בפנים אם כן נטמא אוהלי המשכן וכל הכלים השלחן והמנורה ותירץ הב"ח דפרשת טמאים בו ביום נאמרה ופ' טמאים היינו טומאת מת ובאותה שעה עדיין לא נאמר והקשה הזית רענן אם כן איך נטמאו מישאל ואלצפן ותירץ בדוחק דטומאת מגע מת נאמר קודם לכן אבל טומאת אוהל נאמר אחר כך ודבריו דחוקים ולי נראה באותו שעה שנשאום אחר שכבר הוציאם מקדש הקדשים נאמרה הפרשה ואם בן הם נטמאו והאוהל לא נטמא. ולפי זה צריך לומר דמי שנגע במת או נכנס לאהלו קודם היום ההוא לא היה צריך טהרה אף אחר שנאמרה פ' טומאת מת מה דהוה הוה ועל להבא נאמרה ולא על לשעבר ולפי זה לא נטמאו שבט לוי בשעת העגל כלל ולא שום אדם מקוברי ההרוגים והיו ישראל טהורים כלם ולא היו בהם טמאים רק יחידים הללו שבאו אל משה ביום ההוא ואם כן אפשר שלא היו ממהרים לשרוף הפרה כל כך.
ואמנם ר' יוסי הגלילי על כרחך לא סבר סברא זו שאלו שנטמאו קודם שנאמרה פ' טמאים לא קיבלו טומאה דאם כן נושאי ארונו של יוסף הלא כבר זה עשרה חדשים שחנו בהר סיני ולא נשאו ואיך נטמאו אלא ודאי דלדידיה גם אותן הקודמים היו צריכים טהרה ואם כן גם כל שבט לוי והרבה מישראל היו צריכין טהרה ובודאי בשני נשרפה הפרה ולכך לר' יוסי הגלילי הקשה ר' יצחק כבר היו יכולים לטהר אבל לר"ע לא היה יכול לומר כבר הוי יכולים לטהר דאולי עדיין לא נשרפה הפרה לכך אמר יכולים היו לטהר פירוש שבאותו יום היו יכולים לקבל הזאת שביעי ולהטהר ע"י טבילה והזאה ושוחטין וזורקין על טבול יום ואלא שלא תאמר דאולי גם בעשרה בניסן אכתי לא היו להם אפר פרה ולא היו יכולים להטהר בע"פ כלל לכן אמר שנאמר ביום ההוא ואם כן על כרחך על כל פנים שביעי שלהם היה והיו יכולים לטהר.
אלא דקשה על יצחק ולטעמיך הרי גם לדידך שטמאי מת מצוה היו קשה שהיו יכולים לטהר כיון שהיה שביעי שלהם וצריך לומר כדברי הרמב"ם בפ"ו מק"פ הל ב' שלענין לשחוט על טבול יום דטמא מת בשביעי שלו יש חילוק שאם הוא טמא במה שהנזיר מגלח אין שוחטין עליו אפילו אחר טבילה והזאה ואם הוא טמאת במה שאין הנזיר מגלח שוחטין עליו אתר שהוזה וטבל ואם כן ר' יצחק כך אמר לר"ע דר' יצחק ס"ל שריפה ממש הוה ואם כן אם מ"ו היו לא נטמאו רק מבגדים ואין הנזיר מגלח והיו יכולים לטהר מאוד ית התוספות כאן בד"ה שחל שביעי שהקשו למה נדחו היה להם לטבול קושיא זו עצמה הקשה ר' יצחק לר"ע אבל לדידיה דטמאי מת מצוה היו לא קשיא שנטמאו במת עצמו ואין שוחטין אפילו אחר טבילה.
ומעתה מוכח מדברי ר' יצחק שמי שאינו נזיר צריך הזאה גם בטומאת בגדים דאל"כ היה לו להקשות גם לר"ע כבר היו יכולים לטהר. ומעתה גם שני דינים של הרמב"ם בפ"ו מק"פ הל' ב' שפסק שאין שו"ז על ט"י דמת ופסק לחלק בין טומאה שהנזיר מגלח והראב"ד כתב שאין לזה שורש בגמ' ולדידי שני דינים הללו מפורשים בדברי ר' יצחק ומעתה נוכל לומר דר"ע ור' יצחק מחולקים בסברת התוס' שר"ע ס"ל כסברת התו' שמשה רבינו שאמר להם לדחות לפסח שני היינו אם לא יטבלו ור' יצחק ס"ל כקושיית הכ"מ שם דלמה שתק להם משה ולא צוה להם שיטבלו ובהכי ניחא הגירסא כאן סבר לה כר"ע דאמר מ"ו היו שחל שביעי שלהם בע"פ. והתוס' בסוכה דף כ"ה ע"ב בד"ה שחל שביעי דחו גירסא זו ולדידי ניחא הגירסא דגם לר"ע קל שביעי שלהם בע"פ:
ובזה מתורץ קושית הראב"ד בפ"ו מק"פ הל' ב' שכתב א"א אין דרך ההלכ' הולכת כן שהרי רב שאמר אין שו"ז על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס"ל שו"ז על ט"י וכו' וכוונת הראב"ד בהשגה זו הוא דלדברי הרמב"ם דט"י דמת חמור מט"י דשרץ א"כ גם גוף הדין דאין שוחטין על טמא שרץ איך למד מטמא מת בשביעי שלו ולדידי ניחא דרב למד מטמא מת שאין הנזיר מגלח והוא בשביעי שלו אינו חמור מטמא שרץ ולמד רב מדברי ר' יצחק שאמר יכולים היו לטהר ולא קאמר שהיו יכולים לשחוט עליהם תיכף אפילו קודם הטהרה מכלל שאין שו"ז על טמא שרץ קודם טבילה:
וע"פי פסקי הרמב"ם הללו שמחלק בין טבול יום דמת לטבול יום דשרץ אמרתי ליישב דברי הרמב"ם שפסק בפ"ד מביאת מקדש הלכה י"ב כיצד דוחה את הטומאה וכו' אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון שרץ ונבילה לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה וכו' הרי שהחמיר רבינו בטמאי מגע שרץ ונבילה שלא יעשו בטומאה ובהל' ק"פ פרק ז' הלכה חי"ת פסק פסת שהקריבוהו בטומאה הרי זה נאכל בטומאה וכו' ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומא' וכיוצא בהם מטמאי טומאת מגע כו' והרי השוה הרמב"ם באן כל טמאי מגע לטמאו מת לענין אכילה ולמה בפ"ד מביאת מקדש לענין הקרבה חילק ביניהם וממ"נ אם דרשינן כי יהיה טמא לנפש דוקא ובטומאת עת הוא דמחלקינן בין איש לצבור א"כ לענין אכילה היכן אתרבי וגם אמרתי ליישב קושיא חמורה שהקשה אותי תלמידי הרב המופלג המושלם מו"הרר אברהם ש"ה מו"צ דק"ק ר"ב על הרמב"ם הנ"ל בפ"ד מביאת מקדש שהחמיר בטמא שרץ יותר מבטמא מת והרי במסכת זבחים דף כ"ב ע"ב פריך אזקני דרום דסברי טמא מת אינו מחלל עבודה וטמא שרץ מחלל עבודה דנילף טמא שרץ בק"ו מטמא מת ומשני קסברי זקני דרום שו"ז על טמא שרץ ומכפרין כמתכפרין וכו' עיין שם וא"כ הרמב"ם דסובר אין שו"ז על טומאת שרץ נשאר עליו קושיית הגמרא דנילף ט"ש בק"ו מטמא מת והנלע"ד בזה דוודאי ילפינן ק"ו אם טמא מת הטעון הזאה שלישי ושביעי הותר ק"ו טמא מגע כדאמרינן שם בזבחים אלא דכיון דסובר הרמב"ם דשו"ז על ט"י דשרץ א"כ ממילא ליכא למלפי' בק"ו מטמא מת דשאני טמא מת דלית ליה תקנתא בטבילה משא"כ טמא שרץ דאית ליה תקנתא ואף שאם היו כל הכהנים טמאי שרץ לית להו תקנתא שאף אם יטבלו ט"י אסור לבוא לעזרה ואסור לעבוד עבודה מ"מ שוב אמרינן מכפרין כמתכפרין מה מכפרין טמא מת אין ט"ש לא ה"ה מתכפרין כדאמרינן שם בזבחים וכל זה לענין הקרבת הקרבן אבל אם בלילה הם עדיין ט"ש בעת אכילה הפיר ילפינן ק"ו מטמא מת ולענין אכילה שהוא בלילה כבר הוא ק"ו שהרי לית להו תקנתא ומיירי שהפסח בא בטומאה שהיה רוב הקהל טמאי מת דאי לא היה הקרבתו בטומאה אינו נאכל בטומאה אלא שאעפ"י שהיה הקרבתו בטומא' אפ"ה לא יאכלו ממנו זבין ומצורעין וכל שטומא' יוצאה מגופו דלדידהו ליכא ק"ו מטמא מת אבל טמאי מגע אתיין בק"ו ועיין בדברינו לעיל דף ס"ז ע"א בד"ה ואמנם רואה אני וכו' ומה שאמרו שם בזבחים דקסברי זקני דרום שו"ז על טמא שרץ אבע"א אמינא דג"כ היינו ט"ש שטבל ואבע"א אמינא דסוגיא דהתם למאן דדריש במועדו ואפי' בטומאה ועיין בתוס' שם בד"ה אי הכי מ"ש בשם ר"ת ומעתה הותרו צבור בטומאה בין טמא מת ובין ט"ש ומה שנדחק ר"ת שם דא"כ זבין נמי יש לומר דגלי רחמנא לנפש למעוטי זבין ומצורעין כדאיתא בפסחים דף ס"ז ע"א וכיון דמועדו כולל כל טומאות אין לנו למעוטי מלנפש רק הני דחמירי מטמא לנפש ולא טמאי מגע דקילי ונשאר בכלל היתר דמועדו אלא דמה שביחיד אינו נדחה גם ציבור לא עבדי בטומאה שזה לא מקרי בטומאה שהרי גם היחיד אינו נדחה אבל מה שהיחיד נדתה ציבור עבדי בטומאה אפי' אפשר להו לטבול דבמועדו היתרא הוא אבל הרמב"ם דרש היתר טומאה מאיש נדחה כמבואר שם בהלכות מקדש וכן בהלכות ק"פ ריש פרק ז' דריש מדכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אבל משמעות מועדו לא דרש ולכך ט"ש לא דוחה בציבור דליכא ק"ו מטמא לנפש כמו"ש:
ואמר רחמנא ידחו. ואומר אני לפי מסקנא זו דרב סובר דט"ש מדאורייתא לא חזי וטבול יום דשרץ חזי ועל כרחך צריכין אנו לומר ההפרש בין קודם שטבל לאחר שטבל הוא משום דזה מחוסר מעשה הטביל' וזה אינו מחוסר מעשה דבקרא ליכא לפרש הטעם דלמא פשע ולא טביל להרמב"ם ליכא לפרש הטעם כמ"ש התוס' בד"ה מי לא עסקינן דאחר שטבל איקלשא טומאתו שהרי בטמא מת ס"ל להרמב"ם שאין חילוק ומכלל דס"ל דגם אחר שטבל איקרי טמא ולא מצינו בט"ש שיהי' נקרא טהור אחר שטבל כדרך שלא מצינו במת אלא ודאי שההפרש הוא דזה מחוסר מעשה וזה אינו מחוסר מעשה ודעת רב בט"י דמת יבואר אח"כ בדברינו] וכיון שהדבר תלוי במחוסר מעשה א"כ ה"ה מח"כ הרי הוא מחוסר מעשה ואין מועיל מה שמסר קרבנו לב"ד וק"ו קודם שמסר שאין צריך לומר הטעם דלמא פשע והרי הוא ממש בטמא שרץ קודם טבילה ולפי זה קשה איך אמר רב שו"ז על מח"ב ולכן נלע"ד דלמסקנא דלרב מדאורייתא לא חזי אעפ"כ הא דשו"ז מח"כ מיירי בשמסר קנו לב"ד ואמנם אין הטעם משום שלא יתרשלו בו אבל הטעם שמסתמא יקריבוהו קודם חצות לא מבעי' מח"כ שקרבנו בהמה שהרי כתיב עליה השלם ואף שבדיעבד אם לא הקריב קודם חצות דוחה עשה דהשלמה מכל מקום חזקה על הב"ד שלא יניחו לבוא לידי כך ואפילו בזב וזבה שקרבנ' עופות מכל מקום אף שעולה לא מעכבא מכל מקום הב"ד לא יתרשלו ויקריבו גם העולה וממילא יקריבו קוד' חצות ולכך שו"ז על מח"כ לפי שמסתמ' כבר הקריבו הב"ד כפרתו וא"כ הרמב"ם שכתב בפ"ו מק"פ הל' ד' מחוסרי כיפורים שחל יום הבאת קרבנותיהן בי"ד בניסן שוחטין עליהם ומקריבין קרבנותיהן בי"ד בניסן בין קודם שחיטת הפסח ובין אחר שחיטתו ואין שוחטין עליהם עד שימסרו קרבנותיהן לב"ד שמא יפשעו ולא יקריבו אותן עכ"ל הרי שכתב שרשאים להביא קרבנותיהן אחר שחיטת הפסח וא"כ הרי בשעת שחיטת הפסח היו מחוסרי מעשה ועוד שהרי סיים שמא יפשעו הרי שהוא רק חששה דרבנן וא"כ פסק דלא כרב ואפי' אם נימא דלרב מותרים מח"כ לשחוט עליהם גם קודם שהוקרב כפרתן ורב תרתי בעי שיהי' נקרא טמא ויהי' מחוסר מעשה וא"כ לכך שוחטין על מח"כ אף שמחוסר מעשה מ"מ לא אקרי טמא דכתיב ובא השמש וטהר וטבול יום דשרץ אף דלא מצינו שנקרא טהור מ"מ אינו מחוסר מעשה דא"כ ממילא גם על ט"י דמת שוחטין שהרי אינו מחוסר מעשה ולמה פסק הרמב"ם שאין שוחטין על ע"י דמת ועוד כיון דמסקינן דלרב מדאורייתא לא חזי אם כן תו לא צריכין אנו לומר כלל דגזרינן דלמא פסע ואם כן מחוסר כיפורים אפילו לא מסר עדיין קנו ביד ב"ד גם כן לא חיישינן דלמא פשע ואמרינן בודאי ימסור הן אמת דצריכין אנו לדברי ר' שמעי' דחזקה שאין ב"ד של כהנים עומדים משם וכו' לרב נחמן דאמר בעירובין דף ל"ב ע"א דבאורייתא לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אבל המסירה ליד ב"ד אינו צריך דאיהו בודאי ימסור ולא יפשע ואם כן למה התנה הרמב"ם במח"כ שימסור קרבנו בי"ד ב"ד. ולרב ששת שם בעירובין דחזקה שליח עושה שליחותו לא הי' ר"ש צריך לומר כלל חזקה על ב"ד והתוספות שם בעירובין סוף ד"ה רב ששת הרגישו בזה וכתבו דר"ש לא הוצרך לזה אלא ליישב דברי רב דאמר אין שו"ז על ט"ש דלמא פשע ולא טביל והוצרך ר"ש לומר במח"כ חזקה על ב"ד וכוונתם בזה דודאי אף דסובר ר"ש חזקה שליח עושה שליחותו מ"מ לא עדיף השליח מבעל דבר עצמו ובמקום שחששו על הבעל דבר דלמא פשע ק"ו שחששו על השליח זהו כוונת התוס' שם ועכ"פ עקר דברי ר"ש הוה על מח"כ בע"פ וכיון דלמסקנא אין טעמו של רב משום פשיעה אלא מדאורייתא לא חזי א"כ לרב ששת אין לנו צורך לחזקה של ב"ד ואייתרו דברי ר' שמעי לגמרי וגם רצוני לתרץ קושיית הראב"ד על הרמב"ם דאיך אפשר לחלק בט"י בין מת לשרץ והרי רב עיקר דינו דאין שו"ז יליף שרץ ממת והגם שכבר כתבתי בסמוך יישוב דבר זה באריכות הנה שבעים פנים לתורה והנלע"ד שאחרי מחילת כבודם של כל מפרשי רבינו הגדול הרמב"ם שלדעתי לא עמדו על סודו בזה כי הם שפטו שהרמב"ם פוסק בפלוגתא זו שבין עולא לרב כרב ואני אומר לא כן הוא והרמב"ם פוסק כעולא כי לדעתי להמסקנא דרב מדאורייתא קאמר אין שו"ז על ט"ש לא נעשה פלוגתא רחוקה לגמרי בין עולא לרב ועולא דקאמר אף שו"ז על ט"ש מדאורייתא קאמר ונ"מ דאינו מכריע הצבור להיות רוב טמאים וכמו כן טמא מת בשביעי שלו אבל מודה עולא דמדרבנן אין שוחטין דגזרינן דלמא פשע ואתיין דברי ר' שמעי' על נכון גם לרב ששת והוצרך ר' שמעי' לחדש חזקת ב"ד של כהנים לעולא דלמה אשתני טמא שרץ ולעולא כיון שהוא מדרבנן אם שוחטו וזורקו עליו הורצה ולרב דהוא מן התורה אפילו בדיעבד לא הורצה ובהכי ניחא דאמר אח"כ תנן זב מראה וכו' מאי לאו דלא טביל וש"מ דשו"ז על ט"ש ולכאורה הוה לסיים וקשיא לרב אבל לפי מ"ש ניחא דגם לעולא אין שו"ז אלא דלרב הוא מן התורה ולעולא מדרבנן וקאמר תנן וש"מ שוחטין וזורקין והוא קושיא לתרוזייהו ורב ועולא פליגי בהך פלוגתא עצמה דפליגי הרמב"ם והראב"ד אם יש סברה לחלק בין מת לשרץ וגם עולא דורש ולא יכלו לעשות ביום ההוא דמיירי שחל ז' שלהם בע"פ אלא דרב סובר כדעת הראב"ד והתוספות דקרא דלא יכלו אינו מאמר מוחלט שבשום אופן לא יכלו דודאי אם היו טובלים יכולים היו וקרא קאמר דחם לא טבלו יודחו לפסח שני וסובר שאין שום חילוק בין טמא מת בשביעי שלו ובין זב בשביעי או טמא שרץ כיון דכולהו שוים שהם טומאת ערב ומשנתינו דזב שוחטין עליו בשביעי היינו אחר שטבל:
ובזה גם על טמא מת בשביעי שוחטין אבל קודם שטבל כיון שגילה הכתוב בטמא מת בשביעי שנדחה לשני ה"ה שאר טמאים טומאת ערב ועולא סבר כדעת הרמב"ם דקרא דכתיב ולא יכלו לעשות ביום ההוא מאמר מוחלט הוא ולא מהני טבילה ולפי זה על כרחך שיש חילוק בין טמא מת בשביעי לשאר טמאים שהרי טמא מת דחאו הכתוב אפילו אחר טבילה ואנן תנן זב שוחטין בשביעי וכיון דעל כרחך יש חילוק בין מת לשאר טמאים אז אפילו קודם שטבל אי אפשר ללמוד שאר טמאים ממת ולכך שו"ז על ט"ש מן התורה אפילו קודם שטבל כקושיית הראב"ד על הרמב"ם ופסק הרמב"ם כעולא ומ"ש בריש פרק ו' הנוגע בנבילה ושרץ וכו' הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול דמשמע הא קודם טבילה לא היינו מדרבנן דלמא פשע ולכך הוצרך להתנות במח"כ שמסר קרבנו ביד ב"ד דאל"כ גזרינן דלמא פשע וכעולא ותדע שכן הוא דאי ס"ד דהרמב"ם פסק כרב ומדאורייתא טמא שרץ נדחה אם כן למה לא הזכיר הרמב"ם דין זה בפירוש שאין שו"ז על ט"ש והזכיר רק בלשון שלילה מדיוקא שכתב ששוחטין עליו אחר שטבל מכלל דקודם טבילה אין שוחטין עליו והרי דרכו של הרמב"ם לאחוז לשון הגמרא ומי סני לשונו של רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אלא ודאי שפוסק כעולא ולשונו של עולא לא היה יכול להעתיק לומר שו"ז על טמא שרץ שהרי עכ"פ מדרבנן גזרינן שמא יפשע ומעתה כל פסקי הרמב"ם נכונים מה שפסק בפ"ד מביאת מקדש שאם היו טמאי מגע שרץ ונבילה אינו דוחה הטומאה וא"כ על הביאה וכו' אינו מפני שאלו חמורים מטומאת מת אבל הטעם כיון דפוסק כעולא דמן התור' שו"ז על ט"ש וכל שביחיד אינו נדחה בצבור לא עבדי בטומאה.
וגוף הטעם שפסק הרמב"ם כעולא ולא כרב הוא משום דסתם משנה ריש מי שהיה טמא אתי כוותיה כמ"ש התוס' ד"ה אלו פטורין יעויין שם ועיקר הוכחה לא כמו שכתבו דא"כ טמא מת בשביעי אמאי פטור מהכרת דלהרמב"ם זה אינו הוכחה דלדידי' ודאי לא שייך בו כרת דמה אית ליה למיעבד שהרי אפי' יטבול לא מהני לדידיה בטמא מת אבל עקר ההוכחה משום דאל"ה איירי המשנה גם בטמא שרץ ואמאי פטור מכרת הרי בידו לטבול אלא ודאי דשו"ז על ט"ש ואינו נכלל בכלל טמא שהוזכר במשנה.
וא"ת אם הרמב"ם פוסק כעולא איך פסק בפ"ה הלכה ג' שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו אעפ"י שבא לערב לא הורצה והיינו כרב ששת שם בריש מי שהיה טמא והרי ר"נ קאמר שם דף צ"ג ע"א ר"ע לטעמי' דאמר אין שו"ז על ט"ש וכו' ואנא ס"ל שוחטין ולדברינו דהרמב"ם פוסק דמדאורייתא שו"ז על ט"ש היה לו לפסוק כר"ל יש לומר דר"נ הוא דס"ל דהא בהא תליא אבל ר"ש דפליג ס"ל דאפילו למ"ד שו"ז על ט"ש אפ"ה דרך רחוקה לא הורצה וראי' לזה דהרי התוס' הוכיחו שם בריש הפרק דהמשנה ודאי ס"ל שו"ז ואם איתא דמודה ר"ש דלמ"ד שו"ז ודאי הורצה למה דחק ר"ש שם לתרוצי מתניתין דאונן קתני בהדייהו הא בלא"ה מתניתין ודאי ס"ל הורצה דלא כוותיה אלא ודאי דר"ש סובר אפי' למ"ד שו"ז אפ"ה בדרך רחוקה לא הורצה:
כל זה אמרתי בילדותי ועכשיו הדרנא בי כי אף שהסברות הם ישרים למוצאי דעה מ"מ רחוק הוא בעיני לחדש דבר שלא נרמז בתלמוד לומר דעולא מודה שמדרבנן אין שו"ז שמא יפשע לכן יותר נכונים התירוצים האחרים שכתבתי ליישב דעת הרמב"ם והבוחר יבחר:
אימא בשמיני פשיטא מ"ד וכו'. הא דהשמיענו חידוש זה בזבה ולא בזב ואלמלא שכתבתי במשנתינו בדברי רש"י שליכא שום רבותא הותר הבאת קרבן זב וזבה אחר תמיד של בין הערבים לפי שאינו אלא חטאת עוף והעולה לא מעכבא הייתי אומר דנקט זבה לרבותא דלא תימא נשים בראשון רשות ולא שייך יבוא עשה שיש בה כרת אבל כבר כתבתי שאפי' בשאר ימות השנה אין בזה רבותא ותדע דאל"כ לא היה מקשה כאן פשיטא וא"כ הדק"ל למה תני תנא זבה ולא זב ונראה דאי הוה תני זב שוחטין עליו בשמיני הוה אמינ' דמיירי בזב בעל שתי ראיות והיא גופא קמ"ל בשמיני אין בשביעי לא דאין שו"ז על טבול יום אבל בעל שלש ראיות דמח"כ אפי' בשמיני אין שוחטין דמחוסר מעשה או משום דלמא יפשעו להכי נקט זבה דודאי לא משכחת כי אם בזבה גדולה דזבה קטנה שוחטין עליה בשלישי אלא בודאי בזבה גדולה דמח"כ ואפ"ה שוחטין:
תוס' ד"ה בשמיני וכו' ולא חיישינן שמא תראה ותסתור. הא דלא ניחא להו למימר דאיצטרך זב בשביעי ושומרת יום בשני אך דמחומרים הערב שמש וכדברי הגמרא לעיל משום דהתוספות קיימי כאן על מה דקאמר בשמיני פשיטא ולפי סברא זו דהי' פשיטא לו בשמיני אף דמחוסר מעשה אם כן ק"ו דפשיטא במחוסר רק הערב שמש דשמשא ממילא ערבא אבל להיפך קשה על הגמר' לעיל דאמר דאיצטרך הואיל ומחוסר הע"ש למה לא אמר דאיצטרך דילמא יטמא שמא יראה ויסתור וזה עדיף ממה דמשני דאיצטרך משום דמחוסר הערב שמש דבזה קשה להיפך עכשיו ששנינו זב בעל שלש בשמיני ק"ו בשביעי ולפי מה שאני אומר דחיישינן שמא יראה ויסתור לאו ק"ו הוא דבשמיני ליכא תשש סתירה ואולי רצה התלמוד לומר דאיצטרך אפי' להני תנאי דסברי למפרע מטמא רק מדרבנן וא"כ אין זה רבותא דלא חיישינן שמא יראה ויסתור דלספיק' דרבנן לא חיישינן: