ערך/פריה ורביה

מקור

דעת החינוך שמצות עשה של פריה ורביה מקורה בכתוב (בראשית א כח) 'ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה וגו'.

דעת הרמב"ן (שם ט ז) שפסוק זה אינו ציווי אלא ברכה, כלשון הכתוב 'ויברך אותם אלוקים' וגו'. ואילו מקור מצוות פריה ורביה הוא מהכתוב גבי נח (שם) 'ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה'. ואף שכבר בבתחילת הפרק (פסוק א) נאמר 'ויברך אלוקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ' אף פסוק זה לא נאמר אלא לברכה כלשונו.

דעת המזרחי שנחלקו בדבר תנאים.

משא ומתן בנדון זה

• המהרש"א (ח"א סנהדרין נט:) מוכיח מדברי הגמרא בסנהדרין (נט:) והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו. משמע כדעת הרמב"ן שמקור המצווה מהפסוק האמור בנח.

החתם סופר מיישב שבאמת כבר נצטווה בזה אדם הראשון, אלא שהגמרא לא יכלה להביא פסוק זה כיון שנאמר לגביו 'וכבשוה' ואם כן היה אפשר לתרץ שבני נח אינם מצווים על פו"ר כיון שאינם בני כיבוש משעת מתן תורה ואילך.

כעין זה יישב בבנין שלמה שהיה אפשר לומר שבני נח נצטוו על מצוה זו ולא מנאה התנא שם כיון שהיא מצווה בקום עשה, ורק מהפסוק האמור גבי נח הקשתה לפי שילפינן בהקש שכל שאינו עוסק בפריה ורביה הרי הוא כאילו שופך דמים, וס"ל דאין הקש למחצה וע"כ שאף חייב מיתה. וכיון שכל הטעם שהתנא לא מנה מצוות בקום עשה כיון שאין בהם חיוב מיתה ואין זה נוגע לישראל, שוב ממילא הביאה הגמרא הפסוק האמור גבי נח שממנו ילפינן בהקש שאף שפו"ר בקום עשה היא מכל מקום המבטלה חייב מיתה ואם כן היה לתנא לכותבה.

• המזרחי והמהרש"א מביאים משמעות לשון הברייתא בכתובות (ה.) דתני בר קפרא כו' אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם (פרו ורבו ומלאו את הארץ. רש"י). משמע שאינו לציווי אלא לברכה כדעת הרמב"ן.

• עוד הוכיח המהרש"א מדברי הגמרא בעבודה זרה (ה.) למימרא דאי לא חטאו לא הוו מולדו והכתיב ואתם פרו ורבו. ולא הזכירה הגמרא ב' הפסוקים הראשונים לפי שהללו לברכה נאמרו ואפשר שתתקיים בעובדת כוכבים שהם היו מולידות.

• עוד הקשה המהרש"א לדעת החינוך, מאחר שכבר נצטווה אדם הראשון למה הוצרך שוב לצוות לנח. והמזרחי כתב שהיה נוח דואג לעסוק בפרו ורובו עד שהבטיחו הקב"ה על זה, אך דחה המהרש"א דבריו שלזה היה סגי בברכה ולא היה צריך לצוותו שוב.

• מאידך גיסא הוכיח המהרש"א מדברי הגמרא בסנהדרין (נז.) סירוס דכתיב שרצו בארץ ורבו בה, ואידך לברכה בעלמא (לא לפרות ולא לרבות צוום אלא ברכם בפריה ורביה. רש"י). ולדעת הרמב"ן כיון שכבר נתברכו נח ובניו לשם מה הוצרך לשוב ולברכם.

המהרש"א מיישב שכוונת הגמרא לברכה יתירה שהרי בפסוק זה אמר 'ושרצו בארץ' דהיינו כשרצים הללו.

• תלמידי רבי פרץ (סנהדרין נט: הובא בחמרא דחיי) הקשו בשם הר"ם על המבואר בגמרא שם שמצוות פרו ורבו נלמדת מהאמור לנח, והרי בגמרא לעיל מזה ((נז.) מבואר שאין לומדים מפסוק זה כיון שהוא לברכה ואף אם לא נאמר לברכה אין לומדים ממנו אלא סירוס. ולכאורה מבואר אם כן שפריה ורביה נלמדת מפסוק אחר.

תלמידי רבינו פרץ מיישבים בשם רבינו חננאל מקינון שהגמרא גבי סירוס מדברת על הפסוק האמור גבי חיה ועוף (בראשית ח יז) כל החיה אשר אתך גו' ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ, שעל פסוק זה נחלקו אם בא לאסור עליהם את הסירוס שרגילות לעשותו בבעלי חיים.

בחמרא דחיי (סנהדרין נז.) יישב שתחילת הפסוק 'ואתם פרו ורבו' ללמד מצוות פו"ר אתא וסוף הפסוק 'ושרצו בארץ' בא לאסור סירוס או לברכה בעלמא.

• עוד הוכיחו המזרחי והמהרש"א מדתנן ביבמות (סה:) 'האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אתם אלקים ויאמר להם פרו ורבו'. משמע שלריב"ב מקור המצווה מהכתוב בבראשית.

המזרחי הוכיח מכח זה שנחלקו תנאים במקור מצוות פריה ורביה אם מקרא דאדם הראשון או מקרא דנח.

המהרש"א כתב שהוא דוחק לפי שיהיה סתמא דגמרא בסנהדרין וע"ז כדעת הברייתא דכתובות ודלא כדעת המשנה.

המהרש"א יישב דביאור דברי ריב"ב שכיון דפרו ורבו האמור גבי ברכה ע"כ אין ביאורו אאיש ואשה אלא אאנשים דעלמא שהרי איש דרכו לכבוש ולא אשה ממילא אף פרו ורבו האמור בציווי איירי אאנשים דעלמא ולא אאיש ואשה.

---

---

שולי הגליון

---

---