עונג יום טוב/כו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב כו

סימן כו

שאלה מי שנתן חמצו לא"י קודם הפסח במתנה ע"מ להחזיר לו אחה"פ אי מותר אחר הפסח או לא:

תשובה באו"ח (סימן תמ"ח) מבואר דמתנה ע"מ להחזיר אסור בחמץ משום חומרא דחמץ ועמש"כ המג"א ז"ל דהוא רק חומרא ולא מדינא וכ"כ המחנה אפרים הלכות מאכלות אסורות (דף לא) דכיון שנתקיים התנאי והחזירו לו הרי היה החמץ של כותי למפרע ולא עבר אב"י אלא שהקשה ע"ז מהא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ומוקי לה דפליגי בדבר הגורם לממון אי כממון דמי אי לא דמ"ד מעל משום דסובר כממון דמי א"כ חזינן דמה שאחר זמן יהא בו דין ממון נמי מיקרי ממון אף שעכשיו הוא אסור בהנאה ואין להקדש שום זכות בו א"כ בחמץ דפסקינן דבר הגורם לממון כממון דמי מקרא דלא ימצא אם נתן לו במתנה ע"מ להחזיר לא מהני דמ"מ הוי גורם לממון שאחה"פ מחויב הכותי להחזיר לו ומטעם זה כתב דאם החמץ היה ברשות הכותי שרי דכיון דאיסורו משום גורם לממון מהני מה שמוציאו מרשותו וכדעת הפוסקים דבפקדון אם לא היה מונח ברשות ישראל שרי אבל אם היה מונח ברשות ישראל אסור מטעם גורם לממון וכבר עמדנו בעצמינו מהך סוגיא דאוכל חמץ של הקדש במועד:

אבל נראה שיש לחלק דהא דזה מיקרי גורם לממון מה שיהא לו דמים בו לאח"ז הוא דוקא אם עכשיו אין לשום אדם זכות בו רק שרובע עליו איסור חמץ כמו בחמץ של הקדש ולהכי כיון דידעינן שאחה"פ יחזור להתירו מיקרי בר דמים אבל בדבר שעכשיו הוא קנוי לאחר ורשות אחרים עליו לא מהני מה שאחה"פ יחזור לידו דהיכא דאין רשות אחרים עליו רק שיוצא מרשותו ע"י אפקעתא דמלכא שנאסר בהנאה בזה אמרינן שפיר כיון שאח"ז מותר בהנאה ודבר הג"ל כממון דמי אינו יוצא כלל מרשותו אבל דבר שכעת הוא ברשות אחרים הרי ע"כ הוא יוצא מרשותו ועכשיו לאו ממונו הוא:

ובזה מיושב נמי מה שהקשה הקצה"ח (בסימן שפ"ו) מהא דאמרינן בב"ק (דף צ') המוכר עבדו ופסק עמו ע"מ שישמשנו עוד למ"ד יום רמ"א ראשון ישנו בדין יום או יומים רי"א שני ישנו בדין יום או יומים ומפרשינן דר"מ סובר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומיקרי כספו דראשון א"כ קשה דהא ר"מ סובר כר"ש דדבר הג"ל כמ"ד ומקרי גם כספו דשני בתוך למ"ד משום גורם לממון דאח"ז:

ולפי מש"כ א"ש דהתם שבתוך למ"ד הוא ממון דראשון לא מיקרי ממון דשני משום גורם לממון דאחר זמן. ולפ"ז אין לאסור מטעם גורם לממון במתנה עמל"ה ועוד שבעה"מ ז"ל פי' התם הסוגיא דאוכל חמץ של הקדש באופן אחר וז"ל ת"ק סובר דבר הג"ל כממון דמי ואשכחן חמץ בפסח שהוא גורם לממון כגון גזל חמץ ועעה"פ ובא אחר וגנבו ואכלו שגרם לו הפסד ממון שאלו לא גנבו היה זה הגזלן אומר לו להנגזל הש"ל וה"נ באכל חמץ של הקדש שהבעלים חייבים באחריותן שהוא גורם לבעלים תשלומי ממון הלכך בר דמים הוא ובר מעילה הוא מהשתא וי"א סובר דבר הג"ל לאו כמ"ד הלכך לאו בר דמים הוא ולאו בר מעילה הוא ואע"ג דלקמי חזי דא"נ דכר"ש ס"ל מ"מ השתא לא חזי ובתר השתא אזלינן עכ"ל ולדבריו לא מיקרי גורם לממון כל מה שיהא ראוי לאח"ז והא דהוי כממון למ"ד דג"ל כממון דמי הוא משום שהבעלים חייבין לשלם להקדש:

וראיתי לקצה"ח שכ' שלא ירד לכוונתו דכי משום שהפסיד לבעלים באכילתו ישלם קרן וחומש ואשם להקדש הא להקדש לא הפסיד מידי שהרי הוא אסור בהנאה ואדרבה עשה טובה להקדש שהבעלים מתחייבין לשלם דמים ע"י אכילתו ולענ"ד דברי הבעה"מ נכונים וברורים דהא אמרינן בב"ק (דף ק"ה) בבעיא דגזל חמץ ועבר עה"פ ונשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאי מגנב או מתבד בעי שלומי ממונא קכפר לי' א"ד השתא הא איתיה בעיניה ומסיק דמילתא דמיבעי' לי' לרבא פשיט לי' לרבה שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך ש"ח אני ש"ש אני עליו חייב כו' כיון דאי מיגנב ממונא קא כפר לי' אלמא דלמ"ד דבר הגורם לממון כמ"ד אם כפר לי' דבר שאם היה נגנב היה חייב באחריותו לשלם דמים מקרי כפירת ממון א"כ האי חמץ שהבעלים הקדישוהו וחייבין באחריותו כגון שהקדיש ע"מ לחייב באחריותו אף שמעכשיו לאו בר דמים הוא שאסור בהנאה הוא מ"מ יש להקדש זכות בגווי' שאם יגנב אז ישלמו הבעלים ממון להקדש ולהכי למ"ד דהג"ל כמ"ד יש להקדש ממונא בהאי חמץ:

דאף כשהוא בעין עפרא בעלמא הוא דבתר השתא אזלינן והבעלים א"צ ליתן חמץ אחר דמה איכפת להו במה שנאסר החמץ [ולעיל בארנו דאפילו אם פשע במה שלא מכרו יכול לומר גבי הקדש נמי הש"ל וא"צ לשלם דמים] אבל אי מיגנב או מיתבד מחויב לשלם דמים שהרי חייב באחריותו ואף אם נימא דכיון שנאסר קודם שנאבד מפטרי הבעלים מאחריותו שכבר נעשה כעפרא בעלמא והם לא קבלו אחריות רק כשיהא להקדש פסידא ע"י אבידתו מ"מ משכחת לה אם פשע במה שלא מכרו שאז ודאי חייב לשלם אי מיגנב כיון שאינו בעין לומר הש"ל חייב לשלם מחמת אחריותו וכשקיבל אחריות בשעת נדרו חייב גם בהקדש באחריות וא"כ יש להקדש גורם לממון בהאי חמץ שאם יאבד ישלמו הבעלים וכיון דג"ל כממון דמי מיקרי אוכל ממון הקדש וחייב לשלם קרן וחומש ואשם להקדש דהא יש להקדש דין ממון בהאי חמץ שהוא גורם תשלומין לבעלים אם מגנב או מתבד וזה שאכלו נהנה מממון הקדש. ואין לומר דלא הפסיד להקדש מידי משום דעכשיו שאכלו ישלמו הבעלים להקדש משום שחייבין באחריות של האי חמץ דסוף סוף כיון דקיי"ל גורם לממון כמ"ד ולהקדש יש בהאי חמץ גורם לממון והוא אכלו כבר אכל ממון הקדש ולא מיפטר עד דמשלם קרן וחומש ואשם והבעלים באמת פטורין כיון דהוא משלם דמים ושפיר דייק בעה"מ ז"ל בלשונו שהחמץ גורם לממון גבי הקדש שגורם שהבעלים ישלמו אי מגנב. אבל מה שיהא מותר אחה"פ לא מיקרי כלל גורם לממון כיון דהשתא לא חזי מידי אפילו למ"ד גורם לממון כמ"ד וזהו כוונת בעה"מ ז"ל בבירור ואע"ג דהוא ז"ל מייתי גורם לממון דגזל חמץ ועעה"פ ושם גרם לגזלן באכילה זו שמתחייב לשלם ממון ובאוכל חמץ של הקדש לא גרם להקדש שום תשלומין רק שאם לא היה אוכל אפשר שהיה מגנב או מתבד והיה ההקדש מרויח מזה ממון דינו של בעה"מ ז"ל מוכרע מהך דינא דגזל חמץ ועעה"פ ונשבע עליו וכן משורי גנבת והוא אומר ש"ח או ש"ש אני עליו דשם מיקרי גורם לממון במה שמנע ממנו הספק ריוח דדילמא מיגנב ומקרי גורם לממון וחייב קרבן שבועה וה"נ גבי הקדש מנע מהקדש ריוח הספק דדילמא מיגנב וכמו באוכל הקדש דהתירא שהקדישו בעלים וקבל אחריות שהאוכל מעל והבעלים פטורים. ה"נ האוכל חמץ של הקדש שקבלו הבעלים אחריות האוכל חייב ומעל משום שמנע מהקדש ספק ריוח דמיגנב ומתבד דאם החמץ בעין הבעלים פטורים וכשנאבד הבעלים חייבין ולזה מעל האוכל:

והבעלי' פטורי' כיון שהאוכל משלם הרי הוא כמו שהחמץ קיים]:

ועוד נראה דאף אם נימא דא"א לחייב האוכל החמץ משום דמתהני מהקדש ע"י שיש להקדש זכות גורם לממון בהאי חמץ משום דכיון דבאכילה זו גרם תשלומין להקדש שע"י שיאכלו נתחייבו הבעלים להכי לא מקרי מפסיד להקדש לחייבו עי"ז אעפ"י שאכל ונהנה מ"מ הכא מיירי שהבעלים שהקדישום גופא אכלו וכיון שהבעלים הקדישום ע"מ להתחייב באחריות ואי מגנב או מתבד חייב לשלם הרי יש להקדש בהאי חמץ זכות גורם לממון וממונא דהקדש הוא והבעלים שאכלו מחויבים לשלם דאפילו אם היה מתבד היה חייב לשלם כש"כ עכשיו שאכלו ומשלם קרן וחומש ואשם הואיל ויש להקדש בו זכות גורם לממון דומה כמו שהיה בו דין ממון בשעת אכילה ממש ולמ"ד דבר הג"ל לאו כמ"ד ליכא מעילה בזה דאף שהוא חייב באחריותו וכשאכלו הרי ליתא בעינא למימר הש"ל ומחויב לשלם ממון מחמת קבלת האחריות ומעילה ליכא כיון דדבר הג"ל לאו כממון דמי ולא היה להקדש דין ממון בזה ליכא מעילה דמעילה ליכא אלא בהנאה מדבר שההקדש יש בו דין ממון משא"כ בזה דליכא להקדש דין ממון דדבר הג"ל לאו כממון דמי וחייב לשלם ממון מחמת קבלת אחריות דידי' ומ"מ מעילה ליכא להביא חומש ואשם אבל למ"ד דבר הג"ל כממון דמי יש להקדש דין ממון משום האי זכותא דאי מגנב או מתבד וחייב בדין מעילה בחומש ואשם שנהנה מדבר שיש להקדש דין ממון:

ובזה היה מיושב מאי דקשיא לי בהא דמפרש דפליגי אי גורם לממון כממון דמי דא"כ מאי איריא דנקט האוכל חמץ של הקדש האי דינא הוי מצי למיתני בנטל חמץ של הקדש והגביהו ע"מ לטלו דמעל בהגבהה בלא אכילה וצ"ל דמיירי בגזבר או בבעלים שהקדישו החמץ שהוא כגזבר עליהם דלא מעל בהגבהה לחוד כדאמרינן בב"ק (דף כ"א) הכא באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן כמש"כ רש"י שם דהגזבר לא מעל בהגבהה והיא גופא קשיא למה נקט בגזבר וצריך למתני האוכל חמץ של הקדש נתני הנוטל חמץ של הקדש ובאדם דעלמא שאינו גזבר דמעל בהגבהה לחוד אבל למש"כ א"ש דאפשר לומר דאחר שאכל פטור דלא הפסיד להקדש אלא אדרבה גרם רווחא להקדש שבאכילתו מחויב הגזבר לשלם להקדש דאין לו עוד במה לומר הש"ל אבל השתא דנקט גזבר שאכל שפיר מתחייב אף שכבר נאסר בהנאה מ"מ היה להקדש דין ממון בזה דאלו מגנב ומתבד צריך הגזבר לשלם דמים מחמת קבלת אחריות ולהכי מקרי אוכל ממון הקדש שיש להקדש דין זכות גורם לממון בגוויה ולא מיקרי עפר בעלמא:

ויש לי להביא ראי' דכל מידי דאסור בהנאה עכשיו ויהא מותר לאחר זמן הוי ממון למ"ד דבר הג"ל כמ"ד:

מהא דפריך בפסחים (דף כ"ב) לר' אבהו דסובר לא תאכל איסור הנאה משמע מחדש דרחמנא אמר לא תאכל ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ומשני שאני התם דא"ק קצירכם עיי"ש ואמאי לא משני דע"כ חדש מותר בהנאה דהא מייתינן לי' למנחת העומר ואם הוא אסור בהנאה הרי לא חל עליו קדושה כלל דאיסורי הנאה לא מצי מקדיש כדאמרינן בכל דוכתא ובש"ס דב"ק פשיט לי' שאם אין הקדושה חל על הקרבן פסול כדפריך שם (בדף סו) אימת אילימא לפני יאוש איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא וכיון דלא מצי להקדיש פסול הקרבן א"ו דמותר בהנאה ומדפריך מחדש ש"מ שדבר המותר לאחר זמן מיקרי ממון למ"ד דבר הג"ל כממון דמי וחדש מותר לאחר י"ו בניסן ואזלא קושיית הש"ס מחדש לר"ש דסובר כממון דמי [וכן צ"ל בהא דפריך והרי אבמה"ח דא"ר לא תאכל ושרי בהנאה דקשה טובא דאם אבמה"ח אסור בהנאה א"כ איך שרי לחרוש בבהמה בחייה ואיך מותר למכור בהמה ורחמנא אמר לא תחרוש בשור וחמור הא בשור לחודיה שרי וכן במעשר כתיב לא ימכר ולא יגאל הא בחולין שרי. וצ"ל דקושיות הש"ס למ"ד בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת אבל למ"ד לאברים עומדת פשיטא דשרי בהנאה מדשרי לחרוש ומזה ראי' לשיטת התוס' חולין (דף ק"ב) דלמ"ד לאו לאיברים עומדת סובר דלבשר נמי אין עומדת דלרש"י ז"ל שסובר דלבשר לכ"ע עומדת א"כ לכו"ע מוכח דאבמה"ח שרי בהנאה מדשרי לחרוש אע"ג דאית בה איסור בשר מן החי. א"ו דלמ"ד לאו לאברים עומדת לבשר נמי אין עומדת] מיהו כ"ז בדבר שיהא מותר לאחר זמן ועכשיו אין רשות אחרים עליו אבל במה שעכשיו רשות אחרים עליו כמו חמץ שנתנו במתנה ע"מ להחזיר ודאי דלאו כממון דמי ושרי וכמש"כ:

ובהך סברא שחקרנו לעיל אם חייב הנהנה מן ההקדש בקרבן מעילה היכא דיש מי שישלם להקדש פסידא דהקדש מבלעדי הנהנה יש לעיין בהא דתנן בשקלים (פ"ב משנה ב') נתנו לחבירו לשקול על ידו והלך ושקל ע"י עצמו אם כבר נתרמה התרומה מעל ואם עדיין לא נתרמה התרומה לא מעל ופסקה הרמז"ל (בהלכות שקלים) דמשמע שעד שלא נתרמה התרומה אין קדושה בשקלים וכן פי' הרמז"ל (בהל' שקלים פ"ג ה' ו) וז"ל הנותן חצי שקל לחבירו להוליכו לשולחני לשקול אותו ע"י ושקלו ע"י עצמו כדי שלא ימשכנו אותו אם נתרמה התרומה מעל השוקל שזה השקל ברשות הקדש שכבר תרמו על העתיד לגבות ונמצא זה המציל עצמו בממון הקדש ונהנה בשקל הזה ואם לא נתרמה התרומה לא מעל והוא חייב ליתן לחבירו חצי שקל שנתן לו ומדכתב והוא חייב ליתן לחבירו חצי שקל שנתן לו משמע שלא היה קדוש עדיין וכאילו גזל ממנו ממון הדיוט וכמו שכ' אח"כ (בהלכה י"א) הגונב או הגוזל מחבירו חצי שקל ושקל יצא וחייב בתשלומין עכ"ל והשקל משמע שעולה עבור השליח עכ"פ הרי חזינן דליכא מעילה קודם שנתרמה התרומה וע"ז קשה טובא דהא הרמב"ם ז"ל כ' (בהלכות מעילה פ"ו הי"ג) המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל והוא מהתוספתא כמ"ש הכ"מ שם אלמא דיש מעילה מיד שהפריש השקל וכן מוכח מש"ס דב"מ (דף נ"ח) דמייתי שם מתניתין דבני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או שאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגיזברין ואם לאו נשבעין לבני העיר ופריך מזה אמתניתין דקתני בהקדש ש"ח אינו נשבע ומוכח שם דפריך גם מבבא דעד שלא נתרמה תרומה אמאי נשבע דהא ר"י משני התם הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב ופריך תינח עד שלא נתרמה תרומה משנתרמה תרומה מאי איכא למימר משמע בהדיא גם עד שלא נתרמה תרומה ליכא שבועה אלא לר"ש. אבל לרבנן ליכא שבועה משום דהקדש פטור משבועה הרי דגם עד שלא נתרמה תרומה ונתנו לשליח להוליך לירושלים הוי הקדש וא"כ ודאי דקשה אמאי בנותן לחבירו לשקול ושקל ע"י עצמו אמאי לא מעל עד שלא נתרמה התרומה הא בהפרשה בעלמא נמי קדוש ואמאי לא מעל עד שלא נתרמה התרומה דודאי מה שנתן לחבירו להוליכו לשולחני לא גרע מהפריש שקלו דאין לך הפרשה גדולה מזה ואין לומר דלהכי לא מעל עד שלא נתרמה תרומה אף שהשקל הוא כבר קדוש משום דעד שלא נתרמה הוי השליח כגזבר ובגזבר ליכא מעילה עד שיתנה לאחר כדאמרינן בחגיגה (דף י"א) הכא באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן משא"כ כשנתרמה התרומה אז שוב לא מיקרי השליח כגזבר דז"א חדא דעדיין תקשה על הרמב"ם ז"ל שהוא סובר דגם גזבר מועל במה שתחת ידו כמבואר בדבריו (בהלכות מעילה פ' ו' הלכה ז') ובכ"מ ומפרש הא דאמרינן באבני בנין המסורות לגזבר שהמקבל הוא הגזבר עיי"ש דלא כרש"י ותוס' והראב"ד ז"ל ועוד דאם נימא דהשקל קדוש רק שלא מעל מטעם שהוא כגזבר אמאי צריך לשלם למשלח חצי שקל הא השקל עלה למשלח כיון שהשליח לא מעל ולא יצא ע"י מרשות הקדש ומתחילה חלה הקדושה על חשבון המשלח במה יצא מרשות המשלח:

ולכאורה היה אפשר לומר דעד שלא נתרמה תרומה עדיין אינו ברשות הקדש ומשום קדושת הפרשת בעלים ליכא מעילה משום דאמרינן אדעתא דהכי לא קדשו וכמו דאמרינן בב"ק (דף ק"י) גבי נתן הכסף לאנשי משמר ומת דאם כסף אינו מכפר מחצה אמרינן אדעתא דהכי לא נתן וה"נ בטלה קדושתו במה ששקל ע"י עצמו אבל ז"א דאדרבה עדיפא לי' למשלח שלא יבטל הקדושה ויהא עולה השקל עבור המשלח עצמו משיתבטל הקדושה ויעלה השקל לשם שליח כמ"ש הרמז"ל דמשלא נתרמה התרומה עולה השקל עבור השליח ומשלם דמים למשלח לכן נראה לכאורה דטעם משנתינו דבאמת עד שלא נתרמה התרומה מעל והיינו שהשקל יוצא לחולין ע"י ששקלו לעצמו ונהנה ממנו מיהו אינו חייב במעילה להקדש כיון שהבעלים מחויבים ליתן שקל אחר והוא צריך לשלם לבעלים כמ"ש הרמב"ם בהלכות שקלים] ואין להקדש היזק במה ששקל לעצמו להכי אינו חייב לשלם הקרן כיון דליכא היזק להקדש וכל היכא דליכא קרן ליכא חומש ואשם כדאמרינן בפסחים (דף כ"ט) גבי אוכל חמץ של הקדש עיי"ש בתוס' ד"ה ר"נ ודמי קצת לנהנה ולא פגם דאמרינן במעילה דדבר שדרכו ליהנות ממנו ע"י פגם לא מעל עד דפגם כדאיתא שם (דף יח) ובתוס' ד"ה יכול ומטבע דרכה ליהנות ממנה ע"י הוצאה מרשות לרשות שיוצאת מרשות זה ונכנסת לרשות אחר וכשיוצאת מרשות בעלים לצורך הנאתו ליקח איזה דבר איכא פגם לבעלים והנאה להכי היכא דלקח סלע של הקדש שאחר מחויב לשלם סלע אחר מיקרי נהנה ולא פגם בהקדש שהרי האחר ישלם יעו"ש ואף דתנן במעילה (פ"ג) חטאת ואשם מועלין בהן וחטאת ואשם הבעלים חייבים באחריותן שאם אבדו או מתו חייבין להביא קרבן אחר נראה דיש חילוק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית דבקדשי מזבח כיון שיש מועל אחר מועל כדתנן במעילה (דף י"ט) רכב על בהמה ובא חבירו ורכב עלי' שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה כולן מעלו ובתוספתא שם הביאו התוס' ד"ה אין מועיל אמרינן נתנה לחבירו וחבירו לחבירו מעל והשני לא מעל ובעולה כולן מעלו אלמא אף שהראשון מעל ומשלם להקדש מ"מ השני נמי מעל להכי מועל בחטאת ואשם אף שהבעלים חייבים באחריותן אבל בקדשי בדק הבית דאם נתנו לחבירו הראשון מעל ולא השני אמרינן דליכא מעילה אלא כשיש פסידא להקדש אבל אם חייבין באחריות דליכא פסידא להקדש לא מעל בקדשי בדק הבית ולהכי עד שלא נתרמה התרומה דהבעלים חייבים לשלם להקדש שקל אחר לא מעל השליח וחייב לשלם לבעלים שקלו והשקל הזה שמסר השליח להקדש עולה לשם השליח דהא גזלו מבעלים והגוזל שקל יצא ידי שקלו כמ"ש הרמב"ם בהלכות שקלים דאף שאינו מחויב קרן וחומש ואשם מ"מ יצא לחולין וקנהו השליח ועולה לו לשקלו מידי דהוי אנוטל פחות משו"פ מהקדש שיצא לחולין אע"ג דליכא מעילה בפחות מש"פ:

וראי' לזה דגם בפחות מש"פ יצא לחולין מהא דפריך בפסחים (דף כ"ז) אהא דאמרינן ואפר הקדש לעולם אסור והלא מעל המסיק וכל היכא דמעל המסיק נפיק לחולין ולא משני כגון דלא הי' בעצים שהסיק שו"פ דלא מחייב במעילה ולא נפיק לחולין א"ו דנפיק לחולין אף שאין בו שו"פ וה"נ היכי דמעל בדבר שחייב אדם באחריותן אע"ג דלא מחייב קרן וחומש משום דליכא פסידא להקדש מ"מ נפיק לחולין ויצא ידי שקלו כמו בגזל מהדיוט שכ' הרמב"ם ז"ל דיצא יד"ח]:

וכה"ג כתבו התוס' ג"כ לחלק בין קדשי בה"ב לקדשי מזבח בכריתות (דף י"ג) אמתניתין דיש אוכל אכילה א' וחייב עליה חמש חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והוא נותר כו' וכתבו התוס' וז"ל והא דאמרינן דמעל אע"ג דלא שוי מידי ובפסחים אמרינן האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים דלא נחית עלייהו קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו שו"פ ולא נהנה מן ההקדש שו"פ עכ"ל הרי דבקדושת הגוף מעל אע"ג דלא שוי מידי ובקדושת דמים בעינן שיהא להקדש שו"פ אף אנו נאמר דבקדושת הגוף מעל אף שהבעלים חייבים באחריות ובקדושת דמים לא מעל אם הבעלים חייבים באחריות דליכא פסידא להקדש:

שוב מצאתי שמשמע כן מדברי הפ"י בב"ק (דף י"ב) דקאמר התם נכסים שאין בהם מעילה מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי מאן תנא ר' יוסי הגלילי ובקדשים קלים דהוי ממון בעלים. והקשה הפ"י אמאי לא מוקי לה כר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותו הוי ממונו עיי"ש מה שתירץ משמע דבקדשים שחייב באחריותן מקרי אין בהם מעילה ולר"ש חייב בנזקם עיי"ש:

ולפי זה קשה מה שפירשנו בדברי הבעה"מ דמיירי שאכל חמץ של הקדש שהמקדיש חייב באחריותו והאוכל מעל משום דהפסיד להקדש דבר הג"ל הא גבי שקלים אמרינן דהשוקל עד שלא נתרמה תרומה לא מעל ואדרבה המשלח צריך לשקול שקל אחר והמועל פטור מחמת שכבר שילם המשלח וה"נ נימא שהמקדיש ישלם להקדש מחמת שחייב באחריותו וממילא יפטור האוכל שכבר שילם המקדיש:

ונראה דג"ז נכון דודאי באמת עדיף טפי שהאוכל ישלם קרן וחומש והבעלים יפטרו דבהכי איכא רווחי להקדש שיש להקדש קרן וחומש ודטבא להקדש בעינן למיעבד דאם ישלמו הבעלים לא נוכל לחייב האוכל קרן וחומש כיון דלא הפסיד להם מידי שכבר נשתלם הקדש פסידא דידי' מהבעלים להכי עדיף טפי לפטור הבעלים ולחייב האוכל קרן וחומש מיהו גבי שקלים א"א ליפטר המשלח ולחייב השליח במעילה דהא השוקל מחויב לשקול פעם שני כיון שהשליח שקל לעצמו עד שלא נתרמה תרומה מחויב המשלח לשקול שקל אחר לצאת י"ח וממילא ליכא שוב מעילה גבי שליח כיון שכבר נשתלם הקדש מפסידא דידהו ששקל המשלח שקל אחר וכל היכא שכבר גבו הקדש פסידא דידהו ליכא מעילה אבל גבי אוכל חמץ של הקדש שחייב המקדיש באחריות אנו יכולין לפטור הבעלים מתשלומין ומחייבין האוכל במעילה וממילא מיפטרי הבעלים דהא לא הוי פסידא להקדש שקיבלו קרן וחומש ושוב ליכא חיוב אחריות לבעלים וכה"ג מצינו גבי תרומה דתנן (בפ"ו דתרומות) המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הם משלמין קרן וחומש מפני שהם כשוגגין והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירים מדמי תרומה ולא אמרינן שהמאכיל ישלם קרן דהא הוי עלי' גזלן והאורחים יפטרו מקרן וחומש התם ניחא טפי לכהן למימר שהאוכלים ישלמו קרן וחומש והמאכיל יפטור מלשלם דמי תרומה לכהן ואלו שם בפ"ז המאכיל תרומה לעבדיו ובניו הקטנים משלם את הקרן ואינו משלם את החומש מפני שאין להם לשלם וקאמר בירושלמי היו לו נכסים שאין לרבו רשות בהן לא הספיק לשלם עד שנשתחרר נותן היינו העבד נותן קרן וחומש עיי"ש ונקט לא הספיק לשלם עד שנשתחרר הא אם שילם האדון אין העבד נותן אף שנשתחרר אח"כ והיינו דהעבד לא היה לו מה לשלם קרן וחומש והוצרך האדון לשלם קרן אבל אם נשתחרר העבד קודם ששילם הרי יש להעבד מה לשלם ובר תשלומין עדיף טפי למרמי חיובא על העבד קרן וחומש וממילא האדון פטור וזה ממש כדברינו דכל היכא שבידינו לחייב את אחד קרן ואת אחד קרן וחומש עדיף טפי לחייב בקרן וחומש ולפטור את השני מקרן להכי באוכל חמץ של הקדש שהבעלים חייבים באחריות מעל והבעלים פטורים אבל היכא שההכרח לחייב את זה קרן כמו גבי שולח שקלו שצריך לצאת מצות שקל ממילא ליכא על השליח מעילה וכן גבי תרומה שההכרח הי' שישלם האדון מפני שהעבד אין לו לשלם מיפטר העבד מקרן וחומש אף אם נשתחרר אחר ששילם האדון ודברי הבעה"מ ברורים מיהו בחולין (דף קל"ט) דפליגי ר"י ור"ל גבי אומר הרי עלי מנה לבדק הבית וסובר ר"ל דאם נגנבו או שאבדו פטור המקדיש משום דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא פרש"י ז"ל ואם הגנב הוציאו לחולין מעל הגנב והבעלים פטורים משמע דלר"י הבעלים חייבים מחמת שאמר הרי עלי ואף היכא דהגנב מעל ומשלם קרן וחומש ושמא יש לחלק בין קבלת אחריות דשומר לקבלת אחריות דהרי עלי וצ"ע:

ומ"מ זהו שלא כדברי הפ"י ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף