משתמש:הר יונה/ארגז חול

תחילתדףכאן קפג

נדון העירוב שהתירו ע״י עכו״ם לתקנן אף שהי׳ מקולקל מע״ש

הנה אם כי יש לפקפק בזה מ״מ אין בזה לערער עליהם דגבי עיר גדולה דיש חשש דיבואו בני אדם לידי מכשול לחלל שבת בשוגג הוי זה צורך גדול וכדי להקל בזה באמירה לנכרי ובפרט הרי קודם שבת הי׳ יו״ט וא"כ י״ל דמה דיש להחמיר בנתקלקל קודם שבת היינו כיון שהי׳ אפשר לתקנו בחול אבל כאן בנתקלקל ביו״ט לא הי׳ אפשר לתקנו ביו"ט רק ע״י נכרי נהי דשאני שבות שבת משבות יו״ט כמ״ש בפ״ב דביצה מ״מ אם לא עשו כן אין לקנסם ובפרט די״ל דנהי דשבות יו״ט קיל משבת מ׳׳מ הוי בו איסור אחר שמכין מיו״ט לשבת והוי ב׳ איסורין ובשבת הוי רק איסור אחד. הן אמת די״ל כיון דהוצאה שלא לצורך כלל גם ביו״ט אסור א״כ יו״ט לעצמו הכין מ״מ כל שלא עשה כן אין מזחיחין אותו:

תחילתדףכאן קפד

ט"ז בסי׳ שס״ח כ׳ דטוב יותר שכ״א יערב בע״ש והעירני ח״א שהוא סותר לדברי הח״ץ בתשובה סי׳ קי״ב והחכם הנ״ל נדחק לחלק דכוונת הטו״ז על תנאי ואח״ב תמה על הח"צ מעירובין דף מ׳׳ה ודף ס״ח דמוקי לה דברי ר״ש שלש חצרות פתוחות זו לזו דנתנו עירובו בחצוניות והכי קיי״ל בסי׳ שע״ח ומוכח דלא כהח״ץ עכתו״ד.

ובאמת לא ירד לכוונת הח״צ ולדבריו קשיא הלכתא אהלכתא דהרי קיי״ל כשמואל בסי׳ שס״ו סעיף ד' דחולק עירובו אין עירובו עירוב ובסי׳ שע״ז קיי״ל כר״ש וכדמתרץ לה הש״ס בנתנו בזה ובזה אך באמת א״ש דהח״ץ מיירי דגבו העירוב מכל אחד מעט כמנהגנו עכשיו וממה שהוגבה כל העיר נתנו מקצת בזה ומקצת בזה והנה בזה יתכן שיהי׳ חלק מקצת בני אדם רק בבה״כ זה וחלק מקצת בני אדם רק בבה׳׳כ זה ואין לזה ולזה לכולם כחד מקום היינו דין הח״צ דלא מהני וזה הוי כוונת שמואל במ״ש החולק ערובו אין עירובו עירוב היינו מחשש דלמא חלק זה לבדו וחלק זה לבדו אבל באם ידוע דנתערבו החלקים יחד ומונחים ביחד רק דמערב עם זה ומערב עם זה ודאי מהני והיינו דין הש״ס בשלשה חצרות ודין הטו״ז כיון דנתן לזה חלק ולזה חלק ודאי מהני ואין איסור מה דמערב עם זה ועם זה וז״ב.

והנה יש לי להתנצל על מנהג האמבורג שהתלונן הח״צ והוא דהרי מבואר בש״ס מ׳׳ח כמאן כב״ש וכו' אפי׳ תימא ב״ה ע״כ לא קאמר ב״ה אלא דמליא למנא ואייתרא אבל היכא דפלגי׳ מפלג לא וא״כ הוי ק״ו דמה במליא למנא ואייתר כל דאינו חולק הוי עירוב מכ״ש אם נתערבו יחד כל החלקים ואין ניכר חלק זה וחלק זה ואח״כ חולקים דזה עדיף ממליא למנא ואייתר וזה אפשר אף לב״ש מהני ולב״ה ודאי מהני וע״כ לא קאמר שמואל רק באם לא נתערבו העירוב בתחלה יחד וניכר כ״א לעצמו וחלקו זה כאן וזה כאן משא״כ בנתערבו יחד תחלה וז״ב ונכון

---

תחילתדףכאן קפה

בדין העירוב וכו׳ הנה עיקר ספק שלו בתקנה שלו מכח דאינן ראויות לנעול מכח השרים ומכח איסור שבת ע״י השראפין גם נסתפק אם מהני ראויות לנעול או לא.

לדעתי פשוט דאף למי שסובר בש״ס ובסי׳ שס״ד דבעינן נעולות שזה הוי דוקא בר״ה ולא בכרמלית. וכן מוכח מלשון רש״י דף ו: ד״ה אבולי דנהרדעא מפולשין הי׳ שני ראשיהן לרה״ר ותיבת לרה״ר מיותר דזה יובן ממילא מוכח דקמ״ל דדוקא לרה״ר הוא דס״ל לחד דבעינן נעולות אבל לכרמלית די בראויות לנעול כיון דבכרמלית הוי רק להיכר גזרה אטו ר״ה וא״כ די בדלתות והוי היכר והרואה אינו יודע אם נעולות בלילה או לא ויתכן שסובר דהם נעולות בלילה ואפשר בכרמלית אף דאינן ראוין לנעול מפאת עצמן דהם מגופות בעפר נמי מהני דלחד דעה שם הוי באבילי מגופת בעפר עד פלגא ומהני נהי דאח״כ אמר ר"כ דפנינהו לעפרא מ״מ י״ל דתחלה הוי ס״ל כיון דבידו לפנות העפר אף דאינו מפנה ובשבת אסור לפנות מ״מ מהני ולכך נהי דמסיק דפנינהו ולא מהני בידו היינו רק בר״ה ולא בכרמלית ובדרבנן הוי ספקא לקולא ועוד דבסי׳ שס״ד הביא דעות שגם בר"ה די בראויות לנעול. ונהי דכתבו לדעה זו בשם י״א וכתב רו״מ דבכ״מ קיי״ל כדעה א׳ אך ז״א דזה הוי אם הוי כותב הש״ע דין זה בכרמלית אך בש״ע מבואר דין זה בפי׳ בר״ה י״ל דלא ס״ל כדעה א׳ בר״ה אבל בכרמלית מודה כדעה אחרונה דהלכה כדברי המיקל בדרבנן. ועוד דמפורש בעדיות דלמה נשנה דברי היחיד לומר כדאי פלוני בעת הדחק ולא גרע דברי הש״ע מדברי המשנה ולכך מביא דעת הי״א לסמוך עליו בעת הדחק ונהי דמבואר באה״ע בחלקת מחוקק סי׳ י״ז (ס"ק ל"א) דהיינו אם פליגי שלא בשעת הדחק אבל אם פליגי בעת הדחק לא אמרינן כן מ״מ בזה י״ל דהם לא פליגי רק שלא בשעת הדחק במקום דאפשר בלי עירוב ואפשר לתקן הדבר להיות נעולות ממש אבל בנ״ד לעשות עירוב א״א ולהיות נעולות ממש א"א ע״י שרי המלך ושלא לטלטל בשבת בעיר א״א להיות נשמרין כידוע ולכך כדי שלא יבוא לידי ח״ש ודאי הלכה כי״א ודי בראויות לנעול. ומה שחשש שאין ראויות לנעול ע״י השראפין מכח חילול שבת ז״א חשש כלל דאטו אנן בעינן שיהיו ראויות לנעול בכל לילה ולילה ז״א אם רק ראויות לנעול בשאר לילות בחול די בזה ועוד דבאמת ראוין לנעול רק מכח איסור שבת אין ראוין, זה נחשב ראוי כמ״ש התוס׳ בסוגיא דעבר ומיעטן כשר דמה דבידו למעטן אף דהוי דרך איסור מ״מ נחשב נראה ולא נדחה עיי״ש מוכח דזה נחשב ראוי במה שבידו לעשות אף דהוי דרך איסור ומה דחשש דהשרים לא ינוחו לנעול גז״א דמה דבעינן ראוין לנעול היינו שמפאת עצמן יהיו ראוין דבעינן שיהי׳ שמם דלתות ומה דמפאת עצמן אין ראוין לנעול לא הוי שם דלת אבל מה דמכח דבר אחר מכח גזרת השרים אין ננעלים מה בכך כיון דמצ״ע ראוין לנעול שם דלתות עליהן ועוד דגם בהם אם יבא אחד וינעיל יהי׳ ננעלים רק דהשרים ישלחו לפתחן אבל מ״מ תחלה יהיו ננעלים ואטו הוי שיעור כמה שעות אם ננעלים מעט די בזה והרי ס״ס הי׳ נעולים רק שיחזרו ויפתחו והאיש שנעלם יקבל עונשו אבל הם היו נעולים וגם אפשר לנועלם בסתר שלא יודע מי נעלם לכך מכח כ״ז נחשבו ראוין לנעול לכך נלפענ״ד להקל בזה ומותר לטלטל ע"י תקנה שלהם:

תחילתדףכאן קפו

מה ששאל על המים שחוץ לעירוב ודאי לא טוב עושין למלאות ממנו בשבת ומה שרוצה לעשות תקנה לעמוד צוה״פ במים זה טעות שאינו דומה למחיצה תלוי' דהתם הוי מטעם מחיצה ומחיצה מהני אף במים אבל צוה״פ דידן הוי מטעם פתח ופתחא במיא לא עבדי אינשי כמ״ש בש״ס ופוסקים לכך לא שייך תקנה זו ואם יעשה כן בטל כל צוה״פ שם:

---

תחילתדףכאן קפז

שא' בעיר אחת שיש בה שתים היינו שהנהר מחלק אותה לרחבה וגדודי ההר שמכאן ומכאן גבוהים י״ט אך שגשר עובר על הנהר ומחבר את העיר יחד והגשר גבוה מעל המים י״ט אם יכולין לערב שתי העיירות יחד בלי שום תיקון לצד הגשר וכו' לדעתי הדבר פשוט דהיינו דין המפורש בסי׳ שע״ב סעיף י״ז בחריץ שבין ב' בתים ונתן עליו נסר וכו' דמערבין יחד דהוי כפתח ואם חושש רו״מ לדין המפורש בש״ע באם הוי הנסר זה שלא כנגד זה דאין מערבין אחד כן ה״נ חושש לאלו הבתים שאינן זה כנגד זה גם זה אינו דהש״ע מיירי שהוי רק ב' בתים לבד והנסר אינו זה כנגד זה אז נחשבו לב׳ אבל בעיר כיון דעכ״פ בית אחד בעיר הוי הגשר זה כנגד זה א״כ הב' בתים יכולין לערב יחד כי דהוי זה כנגד זה וא״כ כיון דאלו הב' בתים נחשבו כחד שוב כל צד יכול לערב עד ביתו שבצדו דהרי הוי עמו יחד בלי הפסק והרי בכל עיר הוי כן אף דר״ה מפסיק באמצע מ״מ מערבין יחד דכל בית שבכל צד נחשבו כולם כחד ומערבין יחד כן ה״נ בזה ולכך אין כאן ספק דמערבין יחד וא״צ לתקון הגשר כלל וז״ב לפענ״ד.

שנית להשואל מ״ש דהגשר פרוץ למים דממ״נ אם אין הנהר מפסיק בין שני צדדי ההר והעיר סתום מכל צדדיו ע״י הבתים וצוה״פ א״כ גם המים אינו כרמלית והוי כבור ברה״י ואם המים בוקעין בין ב׳ צדדי העיד והמים מפסיקין בצדדי העיר א״כ למ״ל הגשר הול״ל דהעיר פרוצה למים אך י״ל בזה דגדודי הנהר הוי כמחיצה אך הרי החשש שמא יעלה הים שרטון וגם מה יעשו בחורף אם נקרשו המים אך מ״מ נראה דיעשו בצדדי העיר בהפסק ע״י הנהר יעשו צוה״פ ויעמדו הלחיים אצל ב׳ הבתים שבצד זה וצד זה ויהי׳ כעין מסילה בצד זה וצד זה שילכו דרך הצוה״פ ואז יהי' כל העיר סתום גם הנהר שבתוך העיר ויהי' מותר לטלטל בתוך העיר בלי פקפוק ומ״ש דהבתים יהי' שוין היינו דבלא״ה אין מערבין אחד כיון דנחלקו בהנהר ובזה בעינן שיהי' שוין זה כנגד זה והוי כפתח ומערבין אחד :

תחילתדףכאן קפח

ע״ד תיקון עירובין בק״ה בעיר הישן שנתתי להם עצה דאף דהשר לא רצה למכור רשותו נתתי עצה או לשכור אצל הקאמיסער שלו או אוקענאם או שיקנו הרשות מאת שר חיל הקיר״ה או שיבקש איזה אדם חשוב אצל השר ליתן לו רשות להניח שם חפציו או עצים ברחוב כל העיר באיזה מקום שירצה ואז ישכרו מן הישראל זה הרשות וכעת רוצים לעשות גם בעיר החדש עירוב אך שם יצטרך העירוב לעמוד אצל הבתים של השר עצמו.

לא ידעתי מה זו שאלה דמה בכך שיעמדו אצל בתיו אם קונין רשותו עפ״י אחד מאופנים הללו יכולין לעמוד אצל בתיו בלי חשש כלל ואם כוונתו דהשר לא יניח להעמידו אצל בתיו בזה מה אני יכול לעשות אין זה נוגע להוראה אבל מצד הוראה יכולין לעמוד אצל בתיו ומ״מ איני אוסר ע"פ אחד מאופנים הללו :

תחילתדףכאן קפט

שא׳ בדבר התחומין אשיבהו בקצרה הנה אם הולך באמת באלכסון ודאי שלו יותר מאלפים כפי ערך האלכסון דהוי יותר מן הרבוע בשוה וכן מורה להדיא לשון הש״ע בסי׳ שצ״ט בסעיף יו״ד אבל לילך בשוה יותר מאלפים אין נראה דמשמעות הש״ס והפוסקים לשון אלפים משמע אלפים דוקא ולא יותר מאלפים שוב ראיתי בהה״מ פכ״ז משבת הלכה ב׳ שהביא ב׳ דעות בזה והעלה דהעיקר דבשוה אין לו רק אלפי׳ רק באלכסון יכול לילך יותר:

תחילתדףכאן קצ

ששאל אם במקום אחד יכול לילך לשם שאין שם יותר מאלפים אך מחמת סיבה אין רוצים לילך דרך שם אם יכולין לילך דרך מקום הרחוק יותר מאלפים מכח כל הראוי לבילה וכו׳ הנה זה ודאי אינו ומתוכו מוכח דלהסוברים דבשוה א״י לילך רק אלפים ודאי מוכרח כן דהרי יכול לילך דרך אלכסון יותר מאלפים ואעפ״כ בשוה אינו יכול לילך רק אלפים רק גם להמתירין לילך בשוה נמי מותר כשיעור אלכסון מ״מ דוקא התם כיון דחז״ל נתנו לו שיעור אלפים נתנו לו הם ואלכסונן אבל בלא״ה ודאי לא מהני לילך במקום רחוק במקום שהי' יכול לילך בקרוב וכן מוכח מלשון הרמ״א בסי׳ שצ״ט סעיף ח' במדד ומצא במזרחית צפונית יתירא על שכנגדה במזרחית דרומית לא מבעיא להסוברים דמותח החוט באלכסון ודאי מוכח כן דא״י לילך במזרחית דרומית רק כפי מדתה ואין לו היתר מה שבמזרחית צפונית יכול לילך יותר ואף להמקילין עם שמותח בשוה מ״מ היינו רק אם במזרחית הוי המדידה רק אלפים או פחות לכך הולכין אחר מדה זה אבל בלא""ה ודאי אסור לומר הואיל שיכול לילך דרך קרוב והכלל דכל הראוי לבילה יעיין בחבורנו בעזה״י מ״ש כמה פעמים בשם הרשב״ם ב״ב (רשב"ם/בבא בתרא/פא/ב|דף פא:]] דכל הראוי לבילה לא אמרינן רק בסניף המצוה ולא בעיקר המצוה עיי״ש:

תחילתדףכאן קצא

שא׳ אם מותר לילך חוץ לתחום בשבת להתפלל בעשרה הנה כבר ראה רו״מ מ״ש המג״א בסי' תט״ו דאפי' לערוב ערובי תחומין לילך למנין אוסר המהרי״ל ואף שהמג״א מתיר היינו רק ע״י עירוב אבל בלי עירוב מודה דאסור ומה שהעיר ממה דר״א שיחרר עבדו והשלימו לעשרה מכח דהוי עשה דרבים עיין במג״א סי׳ צ' דדוקא אם מזכה הרבים הוי עשה דרבים אבל אם אינו מזכה הרבים לא הוי עשה דרבים גם י״ל התם לא שיחררו תחלה רק ציוה לצרפו לעשרה ובמה שיתפללו בעשרה והרי עבד אין מצטרפין בע״כ יהי׳ נעשה משוחרר וא״כ הוי בעידני׳ לכך דוחה עשה דרבים אבל לילך למנין דלא הוי בעידני׳ י״ל אף בדרבנן אסור כיון דשבת הוי עשה ול"ת וכל שמדאורייתא לא דחי ה״ה בדרבנן כמ״ש המג״א סי׳ תמ״ו וגבי ר״א הוי רק עשה לבד לכך דחה ולא תחנם לא שייך בעבד כיון דהוי בר מצוה ושוה לאשה מיהו במה דמשני הש״ס דתרי הו״ל שחרר חד ונפיק בחד א״כ בזה בע״כ הוי השחרור קודם התפלה יהי׳ מוכח דנדחה אף דאינו בעידנא מיהו י״ל גם בזה לא שחרר תחלה רק אמר שזה יצטרפו למנין וזה יצא לחרות ע״י מה שמתפללין ומצרפין אותו ולדינא ודאי אין להתיר לילך למנין בלי עירוב:

(נשמט מלעיל)

שי״ל לפמ״ש בסה״ח דהיכי דעשה דוחה ל״ת היינו רק אם מכוין לשם מצוה אבל באינו מכוין לשם מצוה אף דמצוה א״צ כונה היינו אם עושה דרך היתר אבל בעושה דרך איסור רק דדוחה בעי כונה עיי״ש א״כ י״ל ר״א ודאי כוון לשם מצוה לכך שיחרר עבדו ודחה מצוה דרבים לעשה דלעולם וכו' אבל בזה"ז יש לחוש דלמא לא יכוונו לשם מצוה לכך אין להתיר שום איסור עבור קיום איזה מצוה:

תחילתדףכאן קצב

שא׳ אם להספיד בע״ש אחד חצות לעשיר נכבד הנה חס להזכיר זה ומעולם לא נשמע כזה ומה שרצה להביא ראי׳ מלילה דאין אומרים צ״ה ומספידין אין ראי׳ דבלילה אין הטעם מכח מועד רק מכח תוקף הדין ולכך בהספד לא שייך זה אבל בע״ש אחר חצות דהטעם משום התחלת קדושת שבת ודאי כמו דאין אומרים צ״ה אין מספידין ומה שהביא ראי׳ מחכם בפניו דמספידין אין זה ראי׳ דדעת הטו״ז הל׳ ר״ח סי׳ ת״כ והל׳ חנוכה סי' עת״ר דבאמת גם צ״ה אומרים לחכם בפניו עיי״ש שכן העידו בשם הרמ״א וכן עשו לו ועיין בטו״ז הל׳ חנוכה בשם הלבוש משמע מלבוש ג״כ דדין צ״ה והספד שוין עיי״ש ולכך אף להסוברים דגם לחכם בפניו אין אומרים צ״ה מ״מ להיפוך אין להקל להספידו ע״ש אחר חצות ושוב ראיתי בפמ״ג סי׳ תקמ״ז במשבצות משמע מדבריו דאין להספיד ע״ש אחר חצות והדין דין אמת כתבתי ואין להאריך בזה :

תחילתדףכאן קצג

במ״ש המג״א בסי׳ תכ״ו דנשים פטורות מקידוש הלבנה דהוי מ״ע שהז״ג ובחידושי תמהתי עליהם דמ״ע שהז״ג לא הוי רק אם גוף המצוה שייך בכל יום בשנה ואין מניעת קיומה רק מכח הזמן בזה נחשב מ״ע שהז״ג אבל בלבנה אין המניעה מכח הזמן רק מכח גוף הלבנה שאינה מתחדש רק מחודש לחודש ול״ש לברך אחר שכבר הולכת וחוסרת והוי כאלו לא הי' לבנה מעולם וא״כ אין המניעה מכח הזמן ולכך ל״ש לומר דהוי מ״ע שהז״ג וראיתי שבזה י״ל ע״נ מ״ש בסנהדרין פ' הי' בודקין וז״ל א״ל ר״א לר״א במערבא מחדש חדשים א״ל האי נשי דידן נמי מברכי אלא מה מברך כדר״י דאר״י אשר במאמרו ברא שחקים וזה אין לו הבנה מ״ש האי נשי דידן נמי מברכי וכי דרך נשים לו לדבר דרך קנתור והיתול ועיין במהרש״א שנדחק ולדרכנו א״ש דהחילוק הוי כך דברכת מחדש חדשים הוי שייכא רק על הלבנה לבד אבל בברכה אשר במאמרו וכו׳ וברוח פיו כל צבאם וכו׳ זה הוי ברכה כוללת על כל מעשה בראשית ואין לו ענין לקידוש הלבנה דוקא רק מה דנתקן זו ברכה עכשיו היינו ע״ד מ״ש הטו״ז בהל׳ שחיטה בברכת שחיטה וברכת אירוסין דהוי הודאה על איסור עריות רק דנתקן בזמן הנשואין עיי״ש א״כ ה״נ הך ברכה דאשר במאמרו וכו' שייכא תמיד על כל מעשה בראשית רק דתקנוהו עכשיו בזמן חידוש לבנה ולכך א״ש דגוף ברכת הלבנה ברוך מחדש חדשים לא נחשב מ״ע שהז״ג כיון דזה שייך רק על לבנה בחידושה והוי מניעת הברכה מצד הלבנה שלא נתחדשה עד היום ולא מכח הזמן אבל ברכת אשר במאמרו וכו׳ שייך בכל יום ובכל שעה וא״כ כיון דשייך לברכה תמיד ואעפ״כ לא קבעוה רק בזמן חידוש לבנה שפיר נקרא ברכה זו מ״ע שהז״ג ולכך ראוי לפטור בזה הנשים. וז״ש עמ״ש לו דבמערבא מברכין מחדש חדשים א״ל ההוא נשי דידן מברכות כלומר דברכה זו לבדה שייכא אף בנשים דברכה זו לא הוי מעשהז״ג אלא כדר״י דמברך אשר במאמרו וכו׳ דברכה זו שייכא על כל מעשה בראשית ואעפ״כ לא נתקנה רק בזמן חידוש הלבנה לכך שפיר הוי מעשהו״ג וזה ל״ש לנשים רק לאנשים ואח״כ בינותי בישיע״ק הרגיש במקצת דברינו

תחילתדףכאן קצד

במ״ש בסי׳ תכ״ח סעיף ה׳ לענין פ׳ האזינו תמה הטו״ז על הרמ״א שלא הביא כאן דבר שאין אנו נוהגין כהש״ע ועיין בספרי סת״ם ולפענ״ד צדקו דברי הש״ע מאד כיון דקי״ל דאין לסיים בדבר רע אבל רעת עכו״ם אינו רעה וא״כ ה׳׳נ אם יסיים באמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם מסיים בדבר רע על ישראל ח״ו אבל אם יסיים אצל לו חכמו יסיים בדברי רע על עכו״ם וזה אינו רעה לכך יסיים ויתחיל בפסוק לו חכמו וכן בהסוף יסיים ואין מידי מציל כי הוא טובה כנלפענ״ד נכון

תחילתדףכאן קצה

שאלתי לפי דברי הפר״ח שמהני תשלומין לק״ש כמו לתפלה אם מהני נמי ליצי״מ ולהלל. הנה הדבר פשוט דליצי״מ מהני השלמה כמו לק״ש והיינו דבזה כיון דבזה כל הימים שוין שייך בי׳ תשלומין אבל בהלל כיון דיומא דקא גרים ואין בו שייכות בימות החול לא שייך בי' תשלומין ואף אם הוי ב׳ ימים ר״ח או בימי החג נראה דאינו דומה כיון דבק״ש אף דאינו מחויב אם קרא פ״א מ״מ אם קורא עוד ליכא עברה דהוי כקורא בתורה וכן בתפלה לחד דעת בש״ס הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ולכך שייך בי׳ עכ״פ תשלומין אבל בהלל כיון דאחז"ל בברכות כל האומר הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף א״כ נהי דביו״ט הוי החיוב לומר הלל פ״א מ״מ אין להוסיף עליו ולומר ב' פעמים ביום הלל וכל המוסיף גורע לכך אין בו תשלומין ג״כ וז״ב ופשוט

תחילתדףכאן קצו

המג״א והאחרונים בסי' ת״ל הביאו דעת מהרש״ל שיש לאכול מעט מקמחא דפסחא כדי לתלות וכו' והמג״א חולק עליו ונראה דהמהרש״ל לשטתו דס״ל בש״ע סי' תצ״ח בנתערב דם בהמה ודם חי' חיישינן שמא מכסה דם הבהמה לבד וכו' והובא בטו״ז שם מוכח דס״ל דבלח בלח נמי אין בילה ממש והטו״ז באמת השיג עליו ובחידושי להל' יו״ט הבאתי ראי׳ למהרש״ל מתוס׳ חולין ופרשתי כוונתו דבלח בלח בנתערב ממילא נמי משכחת לה שלא נתערב יפה יפה רק דיש לו תקנה שיערבנו יפה יפה עיי״ש א״כ א"ש דכאן בקמח בקמח נהי דהוי לח בלח היינו לחומרא דבעינן ס׳ אבל מ״מ יש לחוש שמא לא נתערב יפה יפה ואף אם נימא לו לערבו דלמא ישכח מלערבו יפה או דבהרבה קמח אף אם יערבנו יפה שמא לא יוכל לערבו כ״כ יפה או שמא לא ידקדק לערבו כ"כ יפה לכך צוה לאכול מעט ולכך אם יש כאן חשש חמץ שלא נתערב יפה יתלה שכבר נאכל והוי כאן ספיקי טובא שמא אין כאן חמץ כלל ואם יש כאן שמא נתערב יפה יפה ואם לא נתערב שמא נאכל כבר כנלפענ״ד דעת מהרש״ל ולשטתו בזה דס״ל אף בלח בלח אין בילה ממש ולדידי' נראה אף בשאר איסורים דמותר ביש ס׳ אין היתר רק לערבו יפה יפה תחלה קודם אכילה דבלא״ה חיישינן שמא עומד במקום אחד האיסור בפ״ע ונהי דלא נהגינן הכא בפסח יש להחמיר כן ודו״ק:

תחילתדףכאן קצז

מה דמסתפק במערב ק״פ חמץ במצה אם קיים עשה דתשביתו.

אין כאן מקום ספק דממ״נ אם נתערב ממילא ודאי אין כאן קיום עשה דכל עשה בעינן שיהי׳ נעשה בידי אדם לא בנעשה ממילא ואם ערבו בידים אף אם מותר לבטל ק״פ כדעת המתירין מ״מ תשביתו לא קיים דהרי עיקר השבתה הוי להראות שאינו חפץ בו ולא ניחא לי' בי׳ וכשמערבו אדרבא מגלה דעתו דניחא לי׳ בי׳ ורוצה בו לכך ודאי לא הוי השבתה :

תחילתדףכאן קצח

שאלה באחד שהשכיר ביתו לנכרי בי״ג בניסן למזוג שם יי״ש אם מחויב המשכיר לבדוק שם חמץ:

תשובה. בודאי על המשכיר לבדוק דבש׳ע סי' תל״ה נקט בלשונו ישראל היוצא מבית עכו״ם משמע דוקא אם הבית של עכו"ם בזה מחלק שם בין יש לו בית אחר או לא אבל אם הוא ביתו רק שמשכירו לנכרי ודאי חייב לבדוק בכל ענין אף למה שמביא הרמ"א דיש מקילין כשנכנס בו עכו״ם מ״מ היינו רק בבית עכו״ם ולא בבית ישראל שמשכירו לעכו״ם אף דכאן משכירו למזוג בו חמץ מ״מ אין לחלק בזה ואינו דומה למ״ש אני בעזה״י בחבורי ק״ס דבחבורי מיירי במוכר חמץ לנכרי דאז כיון דהוי דעת אחרת מקנה מהני אבל בחמץ הזה אם יהי׳ נמצא בבית הרי אינו דעתו כלל שמקנהו לנכרי א״כ הוא אינו מקנה לנכרי והנכרי אינו מכוין לקנותו כלל ודאי הוא מחויב לבדוק החמץ שלו דהוי בכל חמץ אף דמבטלו מ״מ צריך לבדוק ג״כ וה״ה בזה וז״ב:

תחילתדףכאן קצט

שאלה נדון בדיקת חמץ שצריך לבדוק גם בחנות אם די בברכה אחת או דנימא דהליכה הוא הפסק הנה בזה כבר ראה הדעות בזה ועיין בחבורי סה״ח הל׳ ר״ה סי' תקצ״ב מ״ש בזה ובנדון הבדיקה נראה שיעשה כך שיכוין בשעת ברכה שאינו יוצא בזה רק להבית ולא להחנות או שיעשה אח״כ איזה הפסק בכוונה כדי שיצטרך אח״כ ברכה אחרת ואין בזה משום גורם ברכה שא״צ המבואר באו״ח סי' רט״ו כיון שעושה כן מכח ב' דעות בזה וכיון דיש פלוגתא מותר לעשות כן:

תחילתדףכאן ר

מה דפסקינן בסי' ת״מ סעיף ב' בהג״ה ועכו״ם שהניח חמץ וכו' ואם הוא בחוה״מ צריך לעשות לפניו מחיצה.

לכאורה נלפענ״ד דהיינו דוקא במקום שנהגו היתר בפת של נכרים אבל במקום שנוהגים איסור הנה אם אין צורת הפת משונה ג״כ יש לחוש דלמא יסבור דישראל הוא ולא שייך בדילי מיני' אבל אם צורת הפת של נכרים משונה משל ישראל כמו שדרך להיות בינינו פת של בני חיל א״כ כמו דמהני שינה צורת הפת לענין חשש בב״ח דמותר לעשותו עם חלב לכתחלה ולא חיישינן שיטעה לאכלו עם בשר כיון דיש שינוי א״כ ה״נ בזה כיון דלנו נחשב פת של נכרים איסור גמור במדינתנו ויש היכר לפת של נכרים בפ״ע לא חיישינן שיבא לאכלו כיון דבדיל מיני׳ כולי שתא ודומה למה דאמרינן בש״ס דאם של הקדש הוא א״צ מחיצה דבדילי מיני׳ כן ה״נ לדידן בפת נכרים ומה דאמרינן בש״ס בשל הקדש וכו׳ נראה דהיינו דוקא בשינה צורת הפת רק דמיירי במקום דנוהגין היתר בפת נכרי לכך חיישינן לאכילה ואינו בדיל רק בשל הקדש אבל באם לא שינה צורת הפת אף בשל הקדש אסור דסוף סוף יש לחוש שישכח שהוא של הקדש ויאכלנו או אף אם נאמר דבהקדש אף בלא שינה כיון דהקדש איסור חמור ובדיל מיני׳ כל השנה א״כ רמיא אנפשי׳ ומזכיר ואף בלא שינה לא חיישינן שמא ישכח ויאכלנו ואינו דומה לבב״ח דהתם אוכלו בפ״ע משא״כ בשל הקדש דבדיל מיני׳ לגמרי אבל בשל נכרים דלא הוי איסור חמור כ״כ ולכך בלא שינה חיישינן נהי דאינו אוכל פת של נכרים מ״מ לא רמיא אנפשי׳ כ׳׳כ למזכר כיון אם יטעה אין כאן איסור חמור לכך חיישינן שישכח ששל נכרי הוא אבל באם שינה צורת הפת דניכר ששל נכרים הוא וכיון דיש ב׳ למעליותא דשינה צורת הפת גם בדיל מיני׳ כולי שתא מכח איסור פת נכרים נראה דיש לסמוך להקל בפרט ע״י כפיית כלי ואין להטריח לעשות מחיצה בחוה״מ אם אי אפשר להחזירו לנכרי כנ״ל בזה דעיקר הגזרה דרבנן הוא דיש לסמוך ע״ז בענין שזכרתי:

תחילתדףכאן רא

כתב המג״א תמ״א ס״ק ו׳ דישראל הממשכן מיד ישראל חברו עובר עליו דקונה משכון וכו׳ והנה בסי׳ ת״נ מבואר דמ״מ גם הלוה צריך למכור החמץ שיש לו במשכון אצל אחר ולפ״ז נ״ל דין חדש באם הלוה עשה שליח למכור חמצו והמשכון בכלל והשליח עבר ולא מכר והלוה לא ידע מזה וגם ביטל כדינו באופן שהחמץ שלו מותר בהנאה כיון דהי׳ אנוס במכירה וביטל ונשאר כל חמצו בהפקר וגם המשכון נעשה הפקר גמור להני דעות דביטול מטעם הפקר והמלוה ג״כ מכר כל חמצו והמשכון בכלל ואח״ב חזר ולקחו מהנכרי כמה אם המשכון הוא בחצרו של מלוה המשתמרת או שהמלוה עומד אצל חצרו אז קונה לו החצר את המשכון דהוי דבר של הפקר והלוה עדיין לא זכה כלל בהחמץ כיון שאינו תחת ידו ונשאר הפקר וזכה המלוה מן הפקר והוי שלו וגם החוב חייב לשלם למלוה ואין המשכון נכנס בכלל פרעון כלל והוי שניהם של המלוה החוב והמשכון אך היינו דוהא להני דסוברים דביטול הוי מטעם הפקר אבל לדעת רש׳י והר״ן שביטול לאו מטעם הפקר דהפקר לא מקרי רק בפני ג׳ רק מטעם גילוי דעת ולפ״ז אחה״פ נשאר החמץ של הלוה כבתחלה ואחה״פ לא שייך סברת הר״ן הא דמהני ביטול עיי״ש ולפ״ז לא מצי המלוה לזכות בהמשכון כלל ולפ״ז אם הלוה מוחזק בהפרעון יכול לומר קים לי כהפוסקים דביטול לא הוי הפקר אבל אם תפס המלוה יכול לומר להיפוך קים לי דביטול הוי הפקר וצריך לשלם החוב חוץ המשכון כ״נ לי. שוב ראיתי שזה ליתא דהנה בודאי אם ביטל בינו לבין עצמו הנה מן התורה די בינו לבין עצמו אבל מדרבנן צריך ג׳ וא״כ שלא יעבור בב״י מן התורה די שיפקיר בינו לבין עצמו אבל מ״מ לענין שמצי לזכות בו אחר אין מצי לזכות בו דמדרבנן צריך ג׳ דוקא ועוד אף אם ביטל בפני ג׳ מ״מ לא מצי אחר לזכות בו דזה דמי למה שמבואר באו״ח סי׳ שמ״ו בהג״ה שאף אם הפקיר בהמתו בפני ג' מ״מ לא מצי אחר לזכות בו דלא הפקיר אלא להפקיע איסור שבת וכתב שם הטו״ז דלא הפקיר אלא ליום השבת כן ה״נ לא הפקיר אלא להפקיע איסור חמץ ולא הפקיר אלא ליום הפסח ורק במכירה כתב הטו״ז כאן בסי׳ תמ״ח ושם בסימן רמ״ו שלא אמרינן שלא עשה אלא להפקיע איסור חמץ משום דבמכירה צריך להיות יכול לעשות בו כל חפצו למכור לאחר כמו מעשה דבית חורון וכו׳ עיין בסי׳ רמ״ו אבל בהפקר שפיר אמרינן כן דלא עשה אלא להפקיע איסור ולא הפקיר אלא לימי הפסח ולא מצי אחר לזכות בו כלל ונשאר לבעליו בלי שום זכי׳ כנ״ל ברור לדינא:

תחילתדףכאן רב

שאלה יהודי רדף בפסח אחר גנב עכו״ם ולקח ממנו חמץ שגנב במק״א תתוודע הדבר שלקח החמץ לביתו שלחתי אחריו ושאלתיו למה לקח לביתו הלא ידוע שחמץ בפסח אסור לקחת לבית והשיב שיודע שחמץ זה של ישראל הוא אשר מכר לעכו"ם והי׳ כי ישאל ישראל עבורו אחזיר לו ואמרתי לו מהיכן לישראל חמץ בפסח וצויתי לו לבער החמץ הלז מאחר דדעתו הי׳ לזכות או עבורו או עבור איזה ישראל אחר הגם דישראל האחר לא קנהו דהיתרא ניחא לי׳ למקני ולא איסורא עכ״ז כיון דדעת הישראל המוציא לא לזכות לעכו״ם הי׳ וגם אפי׳ בדעתו הי׳ לזכות להעכו"ם הקונה החמץ אין זכי׳ לעכו״ם וסתם גניבה יאוש בעלים הוא והעכו״ם הקונה נתייאש מהחמץ שלו אם יתנו לעכו״ם הוי בדרך מתנה וזה אסור ע״כ צויתי לבערו יורני אדמו״ר אם כדין הוריתי:

תשובה. יפה הורה כי נהי מה שכוון לישראל לא מהני כיון דאיסורא לא ניחא לי׳ דלקני וגם הוא לא רצה לזכות בו לנפשו ומה בכך דהנכרי מייאש נפשי׳ וגם י״ל דיאוש של״מ הוי עדיין מיהו עכ״פ הוי כחמץ של נכרי באחריות ישראל כי אף דאין דין שומרים לנכרי כמ״ש בח״י סי׳ תמ״א מ״מ כיון דבדיניהם הי׳ חייב לשלם לנכרי בעל החמץ הוי נמי באחריותו לכך היטב הורה לבערו בפסח

תחילתדףכאן רג

מה שמסתפק באם הלוה עכו״ם לישראל וקיבל ממנו משכון ואח׳׳כ מכר ישראל הלוה החמץ לנכרי והנכרי נתן לו המשכון שיש לו מישראל הזה לדראהן על החמץ ואחה״פ החזיר הישראל המשכון להנכרי ולקח ממנו החמץ

תשובה, הדבר פשוט דלא נקנה בו החמץ בתורת כסף כי אפי׳ ישראל אם קדשה במשכון דאחרים היכי דלא קנה המשכון אינה מקודשת כמבואר באהע״ז סי׳ כ״ח א״כ ממילא במכר לא קנה וכדמוכח בפ״ב דקידושין בסוגיא דמקדש במלוה דמכר וקידושין שוין ומכ״ש בנכרי דהוי כן ואם הי׳ אומר שיקנה החמץ בהמלוה שיש לו בידו נמי לא קנה כדמוכח בקידושין הנ״ל וחו״מ סי׳ קצ״ט סעיף ב׳ וסי' ר"ד סעיף יו״ד ואף אם דעתו לשקעו לא מהני לקולא רק לחומרא כדמוכח בהל׳ קידושין סי׳ כ״ח דאינן מחלקים שם הפוסקים כלל בין רעתו לשקועי או לא מוכח רבכל ענין אינה מקודשת וא״כ ה״ה במכר לא קנה והך אומדנא דדעתו לשקועי הוי רק לחומרא אבל לא לקנות בו חפץ או אשה להוציא הדבר מרשות לרשות בזה בעינן שיהי׳ הדבר מבורר שהוא שלו ולא מכח דעתו לשקועי וז״ב:

תחילתדףכאן רד

שאלתו בטאביק אם יש בו חשש חימוץ.

הנה כבר כתבנו בבמה דוכתא שאין בזה חשש חימוץ דלו יהא דהוי בו איזה חמץ הוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו ואין לו ענין ליי״נ ומ״ש המג״א דטאבאק צריך לסגרו בחדר נראה דהוא מיירי בטאבאק הנקרא טוטין ששותין אותו בעשן דזה נקרא שתי׳ לכך אוסרו דחושש לדעת הרא״ש שהביא בסי' תמ״ב דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה אבל לא באכילה וה״נ כיון דנקרא שתי׳ לכך אסור אף דהוי שלא כדרך אכילתן אסור מדרבנן אבל הטאביק שהוי דרך נחירין ודאי אין בו חשש כלל וכן הראני בספר עקרי הד״ט בשם מור וקציעה להרב מהר״י עמדין שכתב בשם אביו הגאון ח״צ דאין בטאביק חשש כלל ואף אם נעשה בפסח ביד נכרי נראה נמי דמותר כמ״ש בתשובה מכבר והוגד לי שגם בתשו׳ ב״א כתב כן דמה דנעשה ביד נכרי הוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו לכך אין לחוש בזה כלל וז״ב

תחילתדףכאן רה

בנדון הטאבאק בפסח הנה ה ג׳ שנים בא לפה קול ערעור כזה וצחקתי דלו יהא אם היינו רואין בעינינו אשר הי׳ נותנים בו יי״ש ק׳׳פ הרי נפסל מאכילת כלב קודם זמנו ומותר עכ״פ בהנאה אחד זמנו ובפרט כיון דהוי שלכד״ה דאטו יי״ש וכדומה עומד להריח בו הרי נעשה רק לאכילה והוי שלכד״ה וא״כ מחמץ ממש אין בו איסור רק דרבנן ובודאי יש להקל בזה אם נפסל מאכילת כלב קודם זמנו ואח״כ הביאו לפני ספר עקרי הד״ט הביא בשם שאילת יעב״ץ בשם אביו הגאון ח״צ ששחק על האוסרין ונהניתי ומאז והלאה שקטה פה הקול וכולם מריחין טאבאק בלי שום חשש כלל:

תחילתדףכאן רו

מה שמסתפק בענין ביטול ומכירת חמץ דאין כל המדינות שוין ויש שהוי בהם היום קצר ויש שהוי בהם היום ארוך אם יכולה מדינה אחת לסמוך על השני׳.

לדעתי ודאי לא כן הוא רק כל אחד נדון בפי מקומו סמך לזה מה דאמרינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו ה״ה נמי בזה וראי׳ קצת מרפ"ב דפסחים דפריך שם על לשון המשנה דכל שעה שמותר לאכול ולא תני כל שעה שאוכל מאכיל ולמה לא משני כה״ג דכל שעה שמותר לאכול במדינת אחת מאכיל במדינה אחרת ובע״כ אין חילוק כלל וז״ב :

תחילתדףכאן רז

בדין גידולי חמץ דעת הח״י דמותרין והמק״ח דחה דבריו ולפענ״ד הדין עם הח״י דמה שהביא המק״ח ראי׳ מאם לקח הימנו כרכר נ״ל דאדרבא כיון דקיי״ל בכל האיסורי׳ זוז״ג מותר רק בחמץ וע״ז קיי״ל דזוז״ג אסור וכ׳ המג״א בסי׳ תמ״ה הטעם דה״ט כיון דחמץ וע״ז במשהו לכך זוז״ג אסור א״כ בחמץ לאחה״פ כיון דקיי״ל דבטל ברוב פשיטא דזוז״ג מותר א״כ הגדולין הוי ג״כ בתורת זוז״ג וא״כ בודאי דמותר ובפרט כיון דקיי״ל בחמץ שעעה"פ דאף ס׳ לא צריך רק די ברובא בעלמא וא״כ ה״נ הגדולין לא גרע מנתבטלו ברוב כיון דבעלמא אין די באיסור ברוב והכא די בע״כ הטעם משום דלא קנסוהו רק בעיני' ולא כשהוא אינו בעין שוב לא קנסוהו א״כ ה״נ בגדולין עכ״פ אינו בעין ולא קנסוהו ובודאי רוב יש מן החדש נגד זרע הישן ובודאי מותרין הגדולין בחמץ שעעה״פ כנלפע״ד, ועיין ביו״ד סי׳ ק״ב בטו״ז מוכח ג״כ דגדולין הוי רק כעין תערובות ביותר מס' עיי״ש. וראי' לדברי הח״י ולדברי נ״ל מהש״ס נדרים דף נ״ט והפוסקים ביו״ד סי' רט״ז שהקשו דלבטלו הגדולין ברובא ותי׳ דהו״ל דשיל״מ ולא בטל מוכח דאם לא הוי דשיל״מ הי' בטל ברובא אף דזוז״ג אסור בנדרים כמ״ש הב״י והטו״ז הביאו שם בס״ק ו' מוכח דזה עדיף ובטל ברובא רק דדשיל״מ לא בטל וא"כ חמץ אחה״פ דבטל ברוב ודאי דמותרין הגדולין דהחמץ בטל בהם ברוב וא״ש אך המעיין בטו״ז שם מוכח דאף מה דזוז״ג אסור בנדרים הוי מטעם דשיל״מ אך עכ״פ מוכח מזה דחמץ אחה״פ כיון דאין לו מתירין ובטל ברוב מכ״ש דזה וזה גורם מותר ודו״ק:

תחילתדףכאן רח

מ"ש בסי׳ תמ״ד סעיף ב' טוב לבער בע״ש קודם חצות וכו׳ לדעתי הי׳ נראה דבזמנינו דהמנהג הוי שקורין בכל שנה לבער חמץ א"צ לבער בע״ש כדרך כל השנים דאין חשש פן יבוא לטעות בשאר השנים דהרי בשאר השנים יכריזו וליכא חשש שכחה וכה״ג כתבו האחרונים לענין אכילה קודם התפלה וקודם ספירה דבמקו׳ שמכריזין ליכא חשש שכחה א״כ ה״נ בנ״ד ממש כיון דמכריזין בכל שנה ושנה א״כ אין חשש שיטעו בשאר שנים כיון דישמעו הכרזה לכך יכולין לבער בע״ש בחל ע"פ בשבת אימתי שירצו וז״ב ונכון תחילתדףכאן רט

במ"ש בסי׳ תמ״ו ס״ג ה״ז דוחפו בקנה הטעם דאסור ליטלו בידו מכח דלמא אתי למיכל מיני׳ נראה דדוקא בחמץ דאוריי׳ ושעות דאוריי׳ אבל בחד דרבנן או חמץ או שעות מותר ליטלו בידו ובדרבנן לא גזרו דלמא אתי למיכל מיני׳ וראי׳ מפורשת ממשנה דתרומות פ״ט הלכה ב׳ בגדולי תרומה דאמר שם ר״ט לא ילקטו אלא עניי כהנים שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם ואמר לו ר״ע א״כ לא ילקטו אלא טהורים ועיין בתויו״ט דרע״ק ות״ק בחדא שיטה קיימא ושכן פסק הרמב״ם כת״ק וא"כ מוכח דלא גזרינן דלמא אתי למיכל מיני׳ ואין לומר דתבואה שלא נטחנה לא שכיח שיאכלו ממנו דהמעיין בפ״ק דפסחים דפריך שם דרבנן אדרבנן ודר״י אדר״י וקאמר שם מתוך שלא התרת לו אלא ע"י קטוף זכור הוא משמע דבלא קיטוף גזרינן אף בשבלים למאן דגזר וא״כ למה לא חיישינן הכא אלא ודאי דגדולי תרומה כיון דדרבנן הוא לא גזרינן דלמא אתי למיכל מיני׳ אף דישנו תרומה דאורייתא ועיקרו בא מדאורייתא אעפ״כ כיון שעכשיו דרבנן לא גזרו א״כ ה״ה בחמץ דרבנן או שעות דרבנן לא גזרינן ומותר אף ליגע בו ממש ולטלטלו להדיא וז״ב לדינא. ואינו דומה למ״ש ביו״ד סי׳ פ״ח בבשר עוף על השלחן עיי׳ בפרש״י שם דף ק״ד ד״ה אבל הכא וכו' דכי מסיק להו היינו אכילה וכו' כלומר דשם חדא גזרה הוא דזה הוי כודאי אם מסיק להו אתי למיכלינהו בודאי ודוק היטב : תחילתדףכאן רי

שאלה באשה שלקחה מגלגלת של חמץ וגלגלה בהם כמה מצות ונתערבו אותן מצות באחרות מה דינם.

לדעתי פשוט דאין כאן בית מיחוש דמה שחשש רו״מ שמא הי׳ פירורין על המגלגלת ז״א דלו יהא דהוי ספק הרי ספק משהו דהוי דרבנן וספקו לקולא ואף אם נמצא עתה בצק על המגלגלת הרי ש״ס מפורש בפסחים דף ו׳ דאזלינן בתר בתרא אף דשם הוי לענין איסור תורה מכ״ש כאן לענין חשש דרבנן דאזלינן בתר בתרא ובפרט דבנדון כזה דומה למה דאמרינן בנדה חזקה בנות ישראל בודקין כתונותיהם בשעת כיבוס כן ה"נ חזקה על כל אשה כשבאה ללוש בודקת המגלגלת שלא יהא עלי' שום פירור ולכך אין לחוש בזה לפירור כלל. ולחוש למה שחשש דלמא הוי המגלגלת כבית שאור ודעת הלבוש בסי׳ תנ״א וא״ר סי' תמ״ב הובא במשבצות סי׳ תנ״א ס״ק כ״ו ובא״א שם ובסי' תמ״ב דאסרי בלש בעריבה של חמץ ג״ז אין חשש חדא כדבריו דאין המגלגלת דומה לבית שאור כלל דשם החמץ עומד בו זמן מה משא״כ במגלגלת הוי רק דרך ארעי בעלמא ועוד גוף דעת הלבוש בזה הוא דעה דחוי' ואף לדעתם נראה דהם מיירי רק בתוך הפסח בזה מכח חומרא דחמץ אסרי אף בצונן כמו דיש דעות לאסור בבשר השרוי במים בצונן ונמצא שם חטה אף דבכל איסורין אין פוצה פה לאסור בצונן מ״מ בפסח מחמירין לכך ס״ל להלבוש אף למקילין מ״מ בבית שאור וכו׳ אסרי בצונן והיינו בפסח אבל ק״פ אף הם מודים דאינו אוסר בצונן וכיון דלא נאסר ק״פ מותר דלא שייך חוזר וניעור בדבר שאינו בעין רק טעם כמ״ש בסי' תמ״ז לכך הדין ברור דאין בזה חשש איסור אפי' דרך חומרא ולדעתי אפי' הי' המצות בעין מותרין מכ״ש בנתערבו ואכמ״ל: