משתמש:בן עזאי/שבת/קמה/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

בן עזאי שבת קמה ב

בישול אחר בישול ובד' הרא"ש בזה

איתא במשנה קמ"ה: כל שבא בחמין מער"ש שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מערב שבת - מדיחין אותו בחמין בשבת. חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. ובגמ' שם מפרש דהיינו כגון תרנגולתא דרבי אבא, יעו"ש.

והנה מהך דינא דכל שבא בחמין מער"ש שורין אותו בחמין בשבת, הוציאו הראשונים דין חדש והוא דאין בישול אחר בישול, [עיין בטור סי' שי"ח וברא"ש פ' כירה ובר"ן פ' כירה דף י"ט. מדפה"ר ד"ה תנו רבנן מביא ובהגה"מ ועוד], והיינו עכ"פ בדבר יבש שנתבשל כבר דמאחר שנתבשל שוב לית בישול עוד .

והנה בתורא"ש בסוגיא דלקמן שם מבואר דדין זה דאין בישול אחר בישול הוא דבר פשוט וזה אי"צ לחדש ואינו עיקר חידושא דמתני', אלא חידוש המשנה היינו דשורין אותו כדי שיהא נימוח וכמש"כ רש"י שם, והיינו דמחדש דאפילו היכא דנימוח דג"כ אי"ז חשוב מה שנימוח כתיקון של בישול. וצ"ב אמאי פשיטא ליה להרא"ש דמה דאין בישול אחר בישול זהו דבר פשוט, דראשית ילה"ק דכמו שבלח יש בישול אחר בישול [עכ"פ לדעת הרא"ש עצמו] והיינו דחימומו זהו בישולו, א"כ מה פשיטא כ"כ בזה דביבש ליכא בישול אחר בישול, ועוד דהיה משמע דאם לא היה זה מילתא דפשיטא דאין בישול אחר בישול, א"כ הוו"א דבאמת בכה"ג שנימוח בזה כן יהיה בישול אחר בישול.

ומשמע דזה גופא מה שפירש"י לחידוש המשנה בכה"ג שנימוח היה הכרחו דהרא"ש לומר דעיקר הענין מה דאין בישול אחר בישול זהו מילתא דפשיטא, דאל"כ אלא דהיה זה חידוש עצם הדין מה דאין בישול אחר בישול, א"כ מנ"ל היא גופא דגם בכה"ג דנימוח אין בישול אחר בישול, דדילמא בזה כן יש בישול אחר בישול, וע"כ הוכרח הרא"ש לומר דעיקר הדין דאין בישול אחר בישול הוא מילתא דפשיטא ושוב שפיר מצינן לומר דאשמעי' מתני' דבכה"ג שנימוח ג"כ אין בישול אחר בישול, אמנם זה גופא צ"ב מה הכריחם לומר דעיקר הדין דאין בישול אחר בישול הוא מילתא דפשיטא כי היכי דיוכלו לחדש דגם בכה"ג דנימוח ליכא בישול אחר בישול, והא משכחינן בדבר לח בישול אחר בישול ושם בישולו זהו מה שנתחמם, וא"כ שפיר י"ל דחידש התנא דמ"מ בדבר יבש אין בישול אחר בישול.

והנה בעיקר הענין בהא דאין בישול אחר בישול הנה כבר חקרו בזה ביסוד הדין מה דאין בישול אחר בישול, דיש שביארו בהא דאין בישול אחר בישול, דלא נחשב החימום שבח בדבר יבש, ומשו"ה אין בישול אחר בישול כשנצטנן, [ולגבי דבר לח נחלקו הראשונים ביסוד הדין בישול בהו, אם מצד דנחשב בהם החימום שבח, והגם דאין החימום מתקיים מ"מ סגי בזה לענין החסרון דבעינן שיהיה מלאכתו המתקיימת, כיון דתכליתו לשעה, אמנם החזו"א (סי' נ' ס"ק ט') ביאר דגם בדבר לח דנעשה איזה שינוי ע"י הבישול, ולכן יש מהראשונים דס"ל דגם בלח אין בישול אחר בישול ].

אמנם בביאור הגר"א [סי' שכ"א] מדמה הא דאין בישול אחר בישול להך דינא דאין טוחן אחר טוחן, ור"ל דמבואר בד' הגר"א דמה דאין בישול אחר בישול עניינו דליכא חשיבות מלאכה במה שהוא כבר מבושל לבשלו עוד.

עוד רצו לומר בזה בדרך ג', דמה דאין בישול אחר בישול זהו משום דלא שייך לחייב על דבר שכבר נתחייבו עליו מצד בישול, דדבר שכבר נתחייב עליו מצד בישול תו ל"ש ביה עוד תורת בישול, ויסוד לזה מד' הרא"ש [סי' י"א] דהרא"ש מייתי ראיה להא דיש בישול אחר בישול בלח, מדאיתא בביצה בפ' המביא, וז"ל: ת"ר אחד מביא האור ואחד מביא העצים ואחד שופת את הקדירה ואחד נותן לתוכה מים ואחד נותן לתוכה תבלין אחד מגיס בה כולן חייבין אף על פי שאותו שנתן לתוכה מים נתחייב משום מבשל המגיס בה נמי חייב משום מבשל אלמא יש בישול אחר בישול, עכ"ל. ולכאו' צ"ב מה הוכחה יש ממה דהמגיס בה נמי חייב משום מבשל, ומה דמי זה לבישול אחר בישול דכבר נתבשל כבר פעם אחת, ולכאו' מבואר בזה דהרא"ש נקט דחסרון בישול אחר בישול היינו משום דל"ש לחייב על דבר שכבר נתחייבו עליו מצד בישול , ויתבאר עוד להלן.

והנה בעיקר גדרי הבישול בדבר יבש ובדבר לח מצינו כמה חילוקים. ראשית, דבדבר לח יש בישול אחר בישול לשיטה אחת בראשונים וכ"ה בשו"ע [סי' שי"ח ס"ד] אך בדבר יבש ליכא בישול אחר בישול. ושנית, לדעת הרשב"ם בתוס' לק' מ"ח. ד"ה דזיתים, דהוא סובר דפירות הנאכלין חיין כמות שהן, ליכא בישול, ומדמה זה לבישול אחר שהגיע לשיעור מאב"ד. והיינו דמה שנשתנו הפירות ואפי' לא נשתנו אלא מה שבאו לחום דיד סולדת בהן זה אינו נחשב לו כבישול, אך בדבר לח הרי עיקר הבישול זהו מה שבאים לחום בשיעור דיד סולדת בהן. וכדעת הרשב"ם כן מדוקדק בלשון הרמב"ם (פ"ט ה"ג) "דבר שאי"צ בישול כלל, פטור".

ובאמת כבר עמד בזה המג"א סי' רנ"ד ס"ק כ"ו מדתניא בברייתא [דף י"ח:] "לא ימלא נחתום חבית של מים" וכו', וקשה לדעת הרשב"ם דאיך מצי אמר דבפירות הנאכלין חיין כמות שהן ליכא בישול, הא במים חזינן דיש בישול גם במה שנאכל כמות שהוא.

וקושיא זו תיקשי נמי על מש"כ האו"ז [ח"ב סי' ס"ב] לחלוק על הרשב"ם דהוא ס"ל דיש איסור בישול בפירות חיים, אך ביאר בזה משום "דמתמתק טעמם ומשתנה ע"י זה". וא"כ תיקשי נמי לדידיה דהא במים חזינן דיש בישול הגם דלא משתנה טעמים ע"י זה, ואמאי בפירות חיים לא סגי ליה בהך טעמא דהשינוי הוא במה שבאו לחום בשיעור דיד סולדת בהן.

והמג"א שם כ' בתי' אחד דחמין אינם ראויים לאוכלם כמו תפוחים, אך בתי' אחר כ' מכח קושיא הנ"ל דבר מחודש מאוד, דאה"נ דהברייתא דלא ימלא הנחתום מים מיירי במים לרחיצה, ומים קרים אינם ראויים לרחיצה, וחיישינן לחיתוי , [ועי' בהע' להוכיח לא כן מהמרדכי].

אמנם בפשוטו מה דיש לומר בישוב שיטת הרשב"ם ממה דיש בישול במים הגם דנאכלין חיין כמות שהן, מ"מ גדר הבישול בלח שאני מבישול בדבר יבש, דבישול בדבר לח היינו מה שמביאו לידי חום בשיעור י"ס בו, אבל בדבר יבש ענין בישולו זהו מה שהופכו ראוי לאכילה, אבל במה שנאכל חי כמות שהוא הרי היה מוכן לאכילה כבר קודם בישולו, וא"כ ליכא הכא בישול ההופכו לראוי לאכילה.

ובזה מבואר גם מה דבלח יש בישול אחר בישול וחלוק מדבר יבש דל"ש ביה בישול אחר בישול, כיון דבלח ענין הבישול דידיה זהו מה שמביאו לשיעור חום די"ס בו, וע"כ יש בישול אחר בישול דכיון שנצטנן א"כ מה שמביאו שוב לידי יס"ב חשיב ג"כ בישול, אבל ביבש הרי הדבר כבר נעשה ראוי לאכילה בבישול הראשון, וא"כ תו לא שייך דיהיה בזה עוד בישול.

וכ"מ במה דלא הקשו נמי איך אמרי' דיש בישול במים הא תועלת הבישול אינו אלא שעה ואי"ז מלאכה המתקיימת, וע"כ כיון דענין הך בישול כל תכליתו הוא לשעה והיינו דענין הבישול זהו מה שבא לידי חימום, וע"כ ליכא בזה חסרון של מלאכה שאינה מתקיימת. ובאמת לפי"ז צ"ב כל עיקר קושיית המג"א והאחרונים, וכי לית ליה הך סברא דשאני מים דענין בישולם היינו מה שבאים לידי חום.

אך זה אכתי צ"ת דמנלן באמת דבמים יסוד בישולו זהו מה שמביאו לידי חימום ואילו ביבש זהו מה שהופכו עי"ז ראוי לאכילה, דדילמא גם ביבש נימא דמה שמביאו לידי חום זהו בישולו ולא רק מה שהופכו עי"ז להיות ראוי לאכילה.

וצ"ל דזה ודאי מבואר דבמים ענין הבישול בהם תכליתו מה שבא לידי חום וזה תכלית בפנ"ע במים מה שבאים לחום ובזה הם חלוקים ממים צוננים, אך ביבש זה ברירא לן דליכא בהו ענין בישול דחימום אלא רק מה דמשתנים עי"ז ונעשים ראויין לאכילה.

והנה לולי דברי הרשב"ם דל"ש בפירות חיים הנאכלין ל"ש בישול, הו"מ לדון דאולי יש בהם בישול, אך יהיו חלוקים מדבר יבש, דבכל יבש ליכא בישול אחר בישול, אך בפירות חיין הנאכלין כמות שהן, נימא דהרי כמו מים, דהא כיון דראויין לאכילה גם קודם בישולם א"כ נימא דענין בישולם תכליתו מה דבא לידי חום, וא"כ גם בזה יהיה בישול אחר בישול, ואולי זה היה גם הכרח קו' המג"א הנ"ל, דמ"ש גבי מים דאמרי' מכח הך סברא דהם ראויין לאכילה קודם בישולם, דע"כ אדרבה לא רק דיש בהם בישול אלא יש בהם בישול הגם דמתקיים רק לשעה ועוד דיש בהם בישול אחר בישול, ואילו גבי פירות הנאכלים חיים כמות שהן אמרי' מכח טענה הנ"ל דהא ראויין לאכילה גם קודם הבישול, דע"כ ל"ש בהו בישול.

אמנם נראה דזה אינו, דודאי בפירות חיים הנאכלין כמות שהן, מ"מ בבישולם נעשה בהם שינוי וא"כ שפיר י"ל דענין בישולם שווה לדבר יבש, ורק דלדעת הרשב"ם יש גריעותא במה דכבר ראויין לאכילה קודם הבישול, וע"כ ס"ל דליכא בהו דין בישול. והנה ברא"ש [בפסקיו שם] השווה להא דיש בישול אחר בישול בדבר לח שנצטנן, ההיא דלעיל י"ח: גבי יורה עקורה פריך בגמ' "והלא מגיס" ופירש"י "ובמבושל הוי בישול" וכ' הרא"ש: "דמדבריו למדנו שאף בתבשיל שנתבשל ונצטנן שייך ביה בישול כיון שיש בו משקה והא דאמרינן כל שבא בחמין לפני השבת שורין אותו בחמין בשבת היינו דבר יבש כגון תרנגולתא דרבי אבא, ע"כ. והיינו דהרא"ש משווה מה דיש בישול אחר מאב"ד בכה"ג דמגיס עכ"פ , למה דיש בישול אחר בישול בדבר לח שנצטנן. ולכאו' צ"ב ענין הדמיון ביניהם, דהא ממ"נ אם מה דיש בישול ביורה עקורה במגיס, הוא ענין מיוחד במגיס דעד כל צרכו חשיב בישול או משום דס"ל כהרמב"ם דיש בישול עד שיבוא לכל צרכו, א"כ מה דחייב משום דעושה עיקר בישולו הראשון ומה דומה זה לבישול אחר בישול דשם כבר נעשה כל בישולו הראשון.

ועוד דגם אם יש בישול אחר בישול בדבר לח, הרי זהו משום דענין בישול בדבר לח זה מה שמתחמם וע"כ כיון שנצטנן שוב הדר ענין הבישול ושייך עוד בישול וכמו שביארנו, וא"כ איך חזינן במבשל אחר כמאב"ד יסוד זה דדבר לח שנצטנן נתבטל בישולו הראשון ושוב שייך לעשות בו עוד בישול.

ונראה הביאור בד' הרא"ש דהוא מעמיד יסוד הנידון אם יש בישול אחר בישול בדבר לח בשורש השאלה אם שייך דיהיה תרי בישולים בדבר אחד, דדלמא כל דבר שנתבשל שוב ל"ש בו עוד בישול אחר בישול , והגם דבלח שנצטנן הרי נתבטל תועלת בישולו הראשון, וא"כ שוב נימא מצד הסברא דיהיה בו נוהג בו עוד בישול אחר, אך נראה דהרא"ש מבאר דדבר שנעשה בו בישול חייל ביה "תורת מבושל" דמה שהוא מבושל שוב ל"ש בו עוד בישול, והכלל בזה דחזינן אם בדבר יבש שייך דיהיה עוד בישול אחר דכבר חייל ביה "תורת מבושל" וא"כ הגם דבלח הרי נתבטל תועלת בישולו הראשון, מ"מ אנן לא דיינינן לדבר לח בפנ"ע אלא הוי זה כהיכי תימצי בעלמא דיש כאן עוד תועלת חימום אבל שוב אין לזה תורת בישול אלא "תועלת חימום בעלמא", דבישול ל"ש דיהיה ב' פעמים, דכיון שנתבשל פעם אחת הרי כבר לידי "מוכן לתכלית ענין בישולו" ומוכנות זו אינה מתבטלת במה ששוב נצטנן, אמנם כיון דחזינן דשייך עוד בישול גם בדבר יבש אחר דבר כבר לידי מאב"ד, א"כ חזינן דשייך ב' בישולים בדבר אחד, דמה דחל ביה תורת מבושל אי"ז מעכב דיהיה נוהג בו עוד בישול אחר, א"כ שוב גם בדבר לח שנצטנן הגם שכבר נגמר כל תועלת בישולו ובא לידי כל צרכו בבישולו הראשון, אך כיון דנתבטל תועלת בישולו הראשון, א"כ מה דיש בו "תורת מבושל" אי"ז מעכב ד"תועלת בישולו השניה" יתפוס "שם בישול", וע"כ שפיר י"ל דיש בישול אחר בישול בדבר לח.

ולפי"ז צריך גם לבאר דזה אין להקשות דאם הרא"ש מדמה ענין בישול אחר בישול למה דמצינו עוד בישול אחר מאב"ד, וא"כ גם בדבר יבש נימא דיש בישול אחר בישול, דהא גם בדבר יבש יש בישול [במגיס עכ"פ] אחר מאב"ד.

אך הביאור בזה דבדבר יבש מה דאין בישול אחר בישול זה ידעינן מסברא כיון דשוב אין תועלת בישול בבישולו השני, כיון דכבר הוא מוכן לתכליתו כבר ע"י בישולו הראשון, ורק במגיס אחר שבא לידי מאב"ד, מ"מ כיון דמוסיף תועלת בהגסתו הרי"ז נחשב בישול, ורק בדבר לח דזה בלא"ה ידעינן מצד הסברא דיש תועלת בבישולו השני, ורק דס"ד דמ"מ לא יהיה זה נחשב בישול אלא "חימום בעלמא", כיון דדבר מבושל ל"ש דיהיה עוד בישול אחר, וזה הוכיח הרא"ש ממגיס אחר כמאב"ד, דשייך שיתפוס עוד "שם בישול אחר" אחר שכבר נעשה מבושל וכבר חל בו תורת מבושל.

ובזה מבואר גם מה שהקשינו לעיל אמאי פשיט"ל להרא"ש [עפ"י ד' רש"י] דבדבר יבש אין בישול אחר בישול וזה לא הוצרכה המשנה לחדש, ועיקר החידוש דמתני' היינו בכה"ג דנימוח, אך הדברים מבוארים היטב, דרק בדבר לח דיסוד הנידון אם יש בישול אחר בישול תלוי בשורשו אם שייך שיהיה תורת בישול בדבר שכבר נתבשל, ובזה שפיר יש חידוש לב' הצדדים אם יש בישול אחר בישול או דאין בישול אחר בישול, אמנם בדבר יבש זה פשיטא לן דל"ש בו בישול אחר בישול, ודו"ק.

ולביאור זה אכתי לא דייקנו מה היה ברירא ליה להרא"ש אם בדבר לח ג"כ נעשה שינוי בבישולו הראשון, אלא דאפ"ה ס"ל דיש בו בישול אחר בישול, או דס"ל דבדבר לח ליכא שינוי בבישול רק מה דנתחמם וזה גופא הוא בישולו, [ונידו"ז הוא בדרך את"ל, דראשית אם להסוברים דאין בישול אחר בישול בדבר לח, נתבארו בזה ב' דרכים, דהחזו"א נקט דהוא שום דנעשה שינוי ע"י הבישול גם בדבר לח, ועוד נתבאר באופ"א, דאע"פ דלא נעשה שום שינוי בבישול דדבר לח מלבד, עצם חימומו, מ"מ אין בישול אחר בישול, כיון דחייל ביה כבר "תורת מבושל", ומעתה יש לדון גם לדעת הסוברים דיש בישול אחר בישול בדבר לח, אם זהו משום דהם ס"ל דלא נעשה שום שינוי בדבר לח, וגם ס"ל דשייך בישול בדבר שחל בו כבר תורת מבושל, וע"כ ס"ל דיש בישול אחר בישול בדבר לח, או דגם יסכימו דנעשה איזה שינוי בבישול דדבר לח, ולא פליגי במציאות אם נעשה שינוי בבישול דדבר לח, ורק דס"ל דמ"מ עיקר בישול דדבר לח הוא חימומו וע"כ שייך בו בישול אחר בישול].

עוד יש לבאר דבאמת גם הרא"ש נקט דבדבר לח נעשה איזה שינוי בבישולו [וכמש"כ החזו"א הנ"ל בדעת הסוברים דאין בישול אחר בישול בדבר לח], וע"כ סלקא דעתיה דהרא"ש דליכא בישול אחר בישול בדבר לח, כיון דכבר נעשה השינוי ושוב לא עוד בישול גם בדבר לח, וע"ז הוכיח הרא"ש ממה דמצינו בישול במגיס אף דכבר נתבשל הדבר כמאב"ד, וחזינן דיש תורת בישול גם בדבר שנתבשל ונעשה בו כבר שינוי דבישול והגיע לתכלית בישולו, וא"כ ה"ה בישול אחר בישול בדבר לח, דזה לא גרע ממה שמבשל כמאב"ד ומקרבו לבישול גמור יותר.

והנה הרא"ש מייתי ראיה לדעת רש"י דיש בישול אחר בישול מהברייתא בביצה [הובא לעיל] ד"אחד מביא את האור וכו' אחד מגיס בה כולן חייבין" ואע"פ שאותו שנתן לתוכה מים נתחייב משום מבשל המגיס בה נמי חייב משום מבשל אלמא יש בישול אחר בישול, ושוב דחה הרא"ש וז"ל: ואיכא למידחי דעד שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב ואחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אפשר דאין בישול אחר בישול ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב ואחר שהגיע למאכל בן דרוסאי אם נצטנן והרתיחו חייב כדפי' רש"י לעיל גבי שמא ירתיח והא דפריך בפ"ק והלא מגיס וכו', עכ"ל.

ויל"ע בעיקר הוכחת הרא"ש מההיא דמגיס ומה מצא שם, ובאיזה אופן ס"ד דהרא"ש דמיירי במגיס דהתם, אם מיירי במגיס קודם שיבוא למאב"ד או אחר שיבוא למאב"ד, דהנה אם מיירי במגיס אחר שכבר למאב"ד, מבואר הוכחת הרא"ש היטב וכמשנ"ת במה שהביא מההיא דדף י"ח: דמגיס חייב גם בדבר שהוא מבושל כבר, דהיינו שכבר לידי מאב"ד עכ"פ [ואולי גם לשיעור כל צרכו], ומזה מוכח ג"כ עיקר הדין דיש בישול אחר בישול בדבר לח, וכמו שנתבאר דהרא"ש משוום להדדי, מה דיש בישול אחר מאב"ד לבישול אחר בישול בדבר לח שנצטנן, אמנם אכתי צ"ב מנ"ל להרא"ש דמיירי שם במגיס אחר שבא לידי שיעור בישול, דילמא מיירי במגיס קודם שיבוא לידי שיעור בישול.

ויתכן לומר דבאמת עיקר הוכחת הרא"ש היא ממגיס דקודם שבא לידי שיעור מאב"ד, ורק הוכיח ממה דההוא שנתן לתוכה מים כבר נתחייב משום מבשל וא"כ הרי חזינן דכבר נעשה כאן מעשה בישול לחייב מי שנתן המים, וחזינן דמ"מ שייך דיהיה נעשה עוד מעשה בישול דמגיס, וא"כ שוב מוכח בנידון דיש בישול אחר בישול. אמנם צ"ב לשון הרא"ש: "אלא יש בישול אחר בישול ואע"פ שהרתיח". ומשמע לא כן, אלא דהוכחתו דהרא"ש היא ממגיס דאחר שהרתיח דהיינו אחר שבא לידי שיעור בישול, אמנם אם נימא הכי הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דמיירי במגיס קודם שיבוא לידי שיעור בישול, ועוד צ"ב באמת אמאי לא ניח"ל להרא"ש להוכיח גם ממגיס דקודם שיעור בישול, וכמש"כ דחזינן דשייך דיהיה מבשל אחר מבשל, ושייעשו בתבשיל אחד ב' "מעשי בישול".

והנה הבאנו לעיל דיש שר"ל בביאור ד' הרא"ש, דעיקר נידונו אם יש בישול אחר בישול, היינו דהוא מדמה זה קצת לכעין שנים שעשו פטורים, דלא שייך לחייב ב' פעמים על בישול בדבר אחד, וע"ז הוכיח ממגיס, דהגם דנתחייב אותו שנתן המים, מ"מ גם המגיס חייב, אלמא דיש בישול אחר בישול ולא איכפת לן לחייב על דבר אחד משום ב' מעשי בישול.

אמנם זה צ"ב טפי, דדקדוק לשון הרא"ש משמע דרק ממה דמגיס חייב הוכיח דיש בישול אחר בישול, ואם הנידון מצד דדומה קצת לכעין שנים שעשו דפטורים, א"כ הו"מ להוכיח גם ממה דמחייבינן במעשה אחד על אותו שהביא האור ואותו שהביא העצים וכו', ומשמע דרק ממגיס איכא ראיה לנידון בישול אחר בישול , ועוד צ"ב וכמו שהקשינו כבר אמאי לא ניח"ל להרא"ש להוכיח ממגיס דקודם שבא לידי שיעור בישול.

אך באמת נראה דהדקדוק מלשון הרא"ש דרק ממגיס הוקשה לו והקשינו דאמאי לא מייתי גם מעצם מה דחייבים גם אותו שהביא האור ואותו שהביא העצים וכו', אך נראה דזה אינו וטעות הוא, דשם אותם שהביאו העצים והאור חייבים משום מבעיר, ואותו שהביא תבלין ג"כ חייב על התבלין שהוסיף, ורק אותו שנתן המים ואותו שהגיס הם חייב על בישול באותו דבר, אך מ"מ אכתי צ"ב אמאי לא ניח"ל להרא"ש להוכיח ממגיס קודם שבא לידי שיעור בישול, וגם צ"ב מנ"ל להרא"ש דמגיס דהתם חייב גם אחר שבא לידי שיעור בישול, והגם דזה גופא דחה הרא"ש דדלמא באמת מגיס חייב רק קודם שבא לידי שיעור בישול, מ"מ צ"ב מה ס"ד דמוכח מהתם דמגיס חייב אחר שבא לידי שיעור בישול.

ובשלמא אם הוה אמרינן דאין לחלק מצד הסברא במגיס בין קודם שבא לידי שיעור בישול למגיס אחר שבא לידי שיעור בישול, א"כ שפיר היה מבואר דגם מגיס חייב אחר שבא לידי שיעור בישול, ומוכח מזה דיש בישול אחר בישול, אבל כיון דנראה ברא"ש דלא היה ניח"ל להוכיח ממגיס קודם שבא לידי שיעור בישול, א"כ חזינן דמצד הסברא הם חלוקים מגיס קודם שבא לידי שיעור לבין מגיס דאחר שיעור בישול, וא"כ מה היה הוכחתו דהרא"ש לומר דמגיס דהתם חיובו גם אחר שבא לידי שיעור בישול. והנה עוד צ"ב מה חזינן שם יותר דמגיס חייב אחר שבא לידי שיעור בישול, טפי מסוגיא דלעיל י"ח: כד פריך "והלא מגיס", דממ"נ אם לא היה ניח"ל להרא"ש לומר דמגיס חייב קודם שבא לידי שיעור בישול כיון דעל אותו בישול חייב כבר אדם אחר שנתן המים, ומשו"ה היה נראה לו לומר דמגיס דהברייתא מיירי אחר שבא לשיעור בישול, א"כ היה לו להוכיח כן ג"כ מהסוגיא דלעיל י"ח: דמיירי במגיס אחר שבא לידי שיעור בישול.

אמנם נראה דזה גופא מה שחילק הרא"ש, דהנה לעיל שם הא מיירי בנתן היורה מער"ש וא"כ אין כאן מי שיתחייב מצד עצם נתינת המים, ורק המגיס מקשינן דנחייבו, ובזה שפיר יש להעמיד דמיירי במגיס קודם שבא לידי שיעור בישול, ולא חזינן בזה גם דיש בישול אחר בישול, דהא לא מחייבינן שם על ב' בישולים ורק המגיס בלבד מחייב מצד הבישול, וא"כ שפיר מצינן לאוקומי דמיירי במגיס קודם שבא לידי שיעור בישול, אבל בברייתא בביצה הרי מבואר דשניהם חייבים, וא"כ ע"כ דלא מיירי במגיס קודם שבא לידי שיעור בישול, דא"כ הרי על זה חייב כבר הראשון ואיך נחייב השני על אותו מעשה בישול שכבר חייב עליו הראשון, וע"כ דמגיס דהתם מיירי אחר שבא לידי שיעור בישול, ושוב מוכח דיש בישול אחר בישול.

ואחר דמוכח דיש בישול אחר בישול יתכן דשוב שפיר חייב המגיס גם קודם שבא לידי שיעור בישול, דרק אילולא דהיה דין בישול אחר בישול, לא היה נראה לו להרא"ש דיהיה חייב מגיס גם קודם שיעור בישול, כיון דכבר חייב הראשון, וע"ז הוכיח הרא"ש דגם את"ל דהמגיס חייב גם כשהראשון חייב היינו במגיס אחר שבא לידי שיעור בישול, מ"מ מוכח מזה דיש בישול אחר בישול, ושוב אחר דיש בישול אחר בישול ממילא כל המקרב בישולו חייב, והיינו דכל שמוסיף בבישול ולו יהי דכל חייל ביה תורת מבושל, או דנעשה כבר עיקר מעשה הבישול, מ"מ כל שמוסיף תועלת דבישול הוי מבשל וחייב, ויש עוד להאריך בזה.