משאת המלך/הפטרות

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־10:18, 22 באפריל 2020 מאת דניאל הללי (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "{{ניווט כללי עליון}} {{מרכז|משאת המלך על התורה - הפטרות}} ==הפטרת יום כיפור== {{מרכז|{{גופן|5||'''...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך





משאת המלך



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

משאת המלך TriangleArrow-Left.png הפטרות

משאת המלך על התורה - הפטרות

הפטרת יום כיפור[עריכה]

הפטרת יום כיפור

אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג וגו' מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיה נח יג)

בשבת (קי"ג.) דרשו מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, ויש להבין למה שרי לרוץ בשבת לביהכנ"ס וכי מדין דחיה הוא, וכמו"כ יש להבין מש"כ הש"ע (סי' ש"א ס"ב) דבחורים המתענגים בקפיצתם ובמרוצתם מותר, וצ"ב ס"ס ה"ז כהילוך של חול ומה יתן לי דגם הם מתענגים בזה.

ונראה דאין הריצה כשלעצמה הילוך של חול רק מה שהוא נחפז בריצתו הוא הילוך של חול, הלכך בחורים המתענגים בכך תו אין בריצתם משום חפזון ולכן מותר, וכמו"כ לרוץ לביהכ"נ אין זה משום חפזון דזריזים מקדימין למצוות, אלא שהריצה היא תכלית בפני עצמה וכדדרשו לה בברכות (ו':) מהכתוב (הושע י"א י') אחרי ה' ילכו כאריה ישאג להתיר לרוץ, ומשום כך איתא שם דר' זירא לאחר דשמע להאי דרשא היה רהיט לבי פירקא אפי' בשבת ע"ש, אע"ג דגם לפני דשמע לה כבר ידע דמצוה לרוץ לדבר מצוה, אלא דבתחילה קסבר דהאי מצוה לרוץ הוא משום זריזות וזהו חפזון שהוא הילוך של חול האסור, ולבסוף שמע ליה להאי דרשה שיש תכלית לעצם הריצה ואפי' באופן שריצתו לא תקדימו לפירקא. [ועמש"כ בחי' על סדר הרמב"ם].

* * *

הפטרת שבת חול המועד פסח[עריכה]

הפטרת שבת חול המועד פסח

כה אמר ה' לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם ונתתי עליכם גידים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם וגו' ונבאתי כאשר צויתי וגו' וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם ויאמר אלי הנבא אל הרוח וגו' (יחזקאל לז ה)

ולכאורה יש להבין מה אירע שבנבואה ראשונה לא נתקיים בה ונתתי בכם רוח וחייתם, ומפני מה הוצרך לשנות בדבר ה' להנבא אל הרוח.

ונראה פשוט דהנה הנבואה הראשונה היתה לעצמות כמוש"נ כה אמר ה' לעצמות וגו', ואמנם כל הדברים הללו גידים ובשר וקירום עור חיותם באה מהעצמות, וכדאמרו (מ"ר בראשית כ"ח ג') עצם יש באדם לוז שמה וממנו הוא תחית המתים, ולכן כאשר ניבא לעצמות אהני שיעלה עליהם בשר וגידים ויקרם עליהם עור, אבל הרוח ה"ז דבר נפרד מהגוף, ואין תועלת בנבואה לעצמות שיכנס בהם הרוח, ולכן לא אהני הנבואה הראשונה להיות בהם רוח ושיחיו, ורק בנבואה שניה שאמר הנבא אל הרוח וגו' זהו אהני להכניס בהם הרוח לחיות.

ומה שאמר בנבואה ראשונה ונתתי בכם רוח וחייתם, ולמבואר הרי אין זה מענין העצמות ולמה ניבא זאת לעצמות, נראה פשוט דבודאי צריך בריאת הגוף באופן שיהא ראוי שיכנס ביה רוח, ולכן אמר לעצמות ונתתי בכם רוח וחייתם, דזהו נבואה לעצמות שכמו שיעלו בשר גידים ועצמות אף יוכשרו בבריאתם לקבל הרוח, אבל לעצם כניסת הרוח לזה צריך להנבא לרוח.

·
מעבר לתחילת הדף

ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א