מראי מקומות/ברכות/ג/א

קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר

הגמרא מקשה סתירה בין דעת רבי מאיר שזמן קריאת שמע של ערבית מתחיל משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, ובין דעתו בברייתא אחרת שהזמן הוא משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן.

הראשונים נזקקים לשאלה, שמא אין זה שני זמנים אלא שני סימנים המורים על זמן אחד.

רש"י (ד"ה קשיא) כותב בפשיטות שהזמן שבנ"א נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות הוא שעור מאוחר משל כהן, והכא אמר משעת טבילה שהיא קודם בין השמשות. אך אינו מפרש מנין לנו שהוא שיעור מאוחר משל כהן, שמא קודם הוא לו.

התוספות (שם) מיישבים בשני אופנים:

א. ברש"י לעיל (ב: ד"ה נכנסין) מבואר שיש האומרים שזמנו של ר' אחאי או ר' אחא משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב, היינו בערבי שבתות, ואם כן אי אפשר לפרש שזמנו של ר"מ משעה שהכהנים טובלים זהה לזמן שבנ"א נכנסין להסב בערב שבת שהרי אם כן במה נחלקו רבי מאיר ור' אחאי/אחא.

ב. עוד יישוב התוס' שלא מסתבר לומר שבני אדם ממהרין כל כך בערבי שבתות ואוכלים בזמן שכהנים טובלים שהוא מבעוד יום.

הרשב"א (ד"ה והא) מיישב שאחר שהסיקה הגמרא (ב:) שזמן עני לחוד וזמן כהן לחוד מסתמא חזרה הגמרא לסברתה הראשונה שעני בימות החול ושאר בני אדם בערבי שבתות חד שיעורא הוא. ואם נאמר שזמנו של רבי מאיר בשעה שהכהנים טובלים זהה לזמן אכילת בנ"א בערבי שבתות, אם כן זהה הוא גם לזמן אכילת עניים ודעתו זהה לדעת רבי חנינא המובא בברייתא כדעה חולקת. ועוד, שאם כן יצא שזמנו של עני זהה לזמן טבילת כהנים וקודם הוא לזמן אכילת כהנים בצאת הכוכבים, והגמרא הלא הסיקה (שם) שזמנו של כהן מאוחר משל עני.

דאיכא משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא

רש"י (ד"ה והא) מפרש שכשנתן לך זמן הקריאה בסוף האשמורה ולא פירש לך סימן מפורש, למדך שיש היכר לכל אדם בדבר כי היכי דאיכא ברקיע.

וברא"ש (סימן ב) כתב להפך דקמ"ל דאיכא משמרות ברקיע כי היכי דאיכא משמרות בארעא. ובמעדני יום טוב (אות ה) כתב לשנות הגירסא, דאיכא משמרות בארעא כי היכי דאיכא משמרות ברקיע וכמו שפירש רש"י.

סוף משמרה ראשונה ותחילת משמרה אחרונה ואמצעיתא דאמצעיתא

הרשב"א (ד"ה מאי) מבאר בשם רב האי גאון את הצורך בסימנים אלו, שיש על ישראל להפיל רנה ותחנונים על חורבן הבית בזמן זה, כמו שנאמר (איכה ב יט) קומי רוני בלילה לראש אשמורות. וכ"ה ברא"ש (סימן ב).

וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן א ס"ב) המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף שני שליש הלילה ולסוף הלילה, שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות רצויה. ובעטרת צבי (שם סק"ד) ביאר שבאלו הזמנים הקב"ה זוכר לחורבן הבית ולגלות ישראל. והיינו כמבואר בסוגיין מן הפסוק 'ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו' שהקב"ה יושב ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעוונתיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם.

אמנם יעויין בעולת תמיד (שם סק"ב) שכתב שמדברי הזוהר בפרשת ויקהל (דף קצה:) משמע שבימות החורף שהלילות ארוכים יותר מי"ב שעות אין נחשבים אותם שעות כחלק מן הלילה לעניין זה, עכ"ד.

ובסימן אמצעית דאמצעיתא, פירש הרשב"א שהוא נפקא מינה לאכילת קדשים שנאכלין עד חצות. שכיון שישמע כלבים צועקים ידע שעבר זמנו.

מעשה דרבי יוסי

בת קול בחורבה

כתב המהר"ל (נצח ישראל פכ"ב) שאין ספק כי החסידים כמו רבי יוסי היו משתמשים בבת קול משמתו נביאים אחרונים, וכל שכן כאשר היה המקום מיוחד לדבר זה, שהיתה חורבה אחת מחורבות ירושלים, שבחורבה מצד עצמה שהיא נבדלת מבני אדם נגלים לשם דברים עליונים ומקום המוכן להיות נשמע לשם בת קול.