מנחת ברוך/קו

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

דיני חנוכה - סימן קו בדין שמן שנטמא בטומאת כותים שהן כזבין אי אותו שמן כשר למנורה:

תשובה הנה בהא דתניא (שבת כא.) גבי נס חנוכה דלא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים. ע"ז תמה הרא"ם בביאורו על הסמ"ג הל' חנוכה דל"ל האי נס. הא מותר להדליק ג"כ בשמן טמא דקרבן ציבור דוחה טומאה. ובהדיא תניא בתורת כהנים אמור . להעלות נר תמיד. תמיד אף בשבת תמיד אף בטומאה. והפר"ח באו"ח (סימן תר"ע) תי' דכיון דכל השמנים נטמאו ע"י מגע כותים שהן כזבין לכל דבריהם. או שנטמאו השמנים משום טומאת ע"א גופיה. וטומאה זו לא הותרה בקרבן צבור דדוקא טומאת מת הותרה בצבור. אבל לא טומאת זיבה וכותים וכתב ע"ז וזה ברור. ובבית מאיר על או"ח ה' חנוכה כתב שם דכונת הרא"ם הוא דודאי עדיין לא נגזרה האי גזירה דכותים הן כזבין לכל דבריהם. והא דתניא שנכנסו עכו"ם להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל. היינו שטמאו אותם בכלים שנטמאו למת או שהכניסו תקרובת עכו"ם להיכל דמטמא באוהל. וכיון דטומאה דתקרובת עכו"ם ילפינן מהקישא דמת. יש לה דין טומאת מת שמותר בקרבן צבור. וא"כ חזרה קושית הרא"ם עכ"ל בקיצור. וגם התבו"ש בחידושיו על שבת כתב ג"כ שם דלהדליק בשמן טמא היכי דליכא טהור מותר דכל טומאת מת הותר בצבור. נראה מדבריו ג"כ שמחלק גבי שמן בין טומאת מת לשאר טומאות:

והדברים תמוהים אצלי הרבה. איך היה פשוט כ"כ להני תלתא סבי קדישי הגאונים המובהקים, הפר"ח והתבו"ש והבית מאיר, דאיכא נ"מ בקרבן צבור שנטמא בין טומאת מת לשאר טומאות. דלענ"ד פשוט דאין שום נ"מ בזה. דנראה דהא דילפינן (פסחים סז.) מקראי דדוקא טומאת מת הותרה בציבור אבל לא טומאת זבין ומצורעין, זה הוא דוקא בטומאת גברי כלומר שאם הבעלים היו טמאי מתים עושין הפסח בטומאה, אבל זבין ומצורעין אין עושין בטומאה. וכה"ג נמי כהן טמא מת כשר לעבודה בקרבן צבור אבל כהן זב ומצורע פסול. וכ"ז בטומאת גברי אבל בטומאת קדשים כגון הבשר והחלב והדם שנטמאו, ליכא נ"מ דבין שנטמאו במגע מת בין במגע זב ומצורע דינן שוה. דבק"צ קרבין לכתחלה, וכההיא דתניא (מנחות עב.) היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת וכו' אומרים לו הוי פקח ושתוק. ובקרבן יחיד כה"ג אינו קרב לכתחלה, ומ"מ בדיעבד הורצה. וכדתניא (מנחות כה.) על מה הציץ מרצה על הדם והחלב והבשר שנטמאו בין ביחיד בין בציבור, וילפינן שם מקרא דהציץ מרצה על טומאת קדשים אפילו בק"י. ובזה נראה דליכא נ"מ בין שנטמא במת או בזב כמו שנבאר לפנינו, מעתה גבי שמן של מנורה שנטמא דהוה טומאת קדשים ליכא נ"מ בין טומאת מת או זיבה:

והנה גדולה מזו היה נראה לכאורה דהא דאמרינן (פסחים סז.) דזבין ומצורעין לא הותרו בציבור. היינו דוקא זבין

>>>