מנחת ברוך/קו: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(המשך הקלדה)
(המשך הקלדה)
שורה 81: שורה 81:
אבל כשנטמאו בטומאת זיבה דלא הותרה מכללה בצבור אין הציץ  
אבל כשנטמאו בטומאת זיבה דלא הותרה מכללה בצבור אין הציץ  
מרצה. אבל זה ליתא דהא בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/כג/ב|כג:]]}} דפרכינן שם לזקני  
מרצה. אבל זה ליתא דהא בזבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/כג/ב|כג:]]}} דפרכינן שם לזקני  
דרום דס"ל דטמא מת שהותר בצבור לכתחלה, אינו מחלל בדיעבד
אפילו בקרבן יחיד. וע"ז פרכינן מהאי ברייתא דונשא אהרן את
עון הקדשים וכו' הא אינו נושא אלא עון טומאה דהותרה מכללה
בצבור. ואמרינן שם בסוף הסוגיא ואיכא דדייק הכי עון הקדשים
אין עון המקדשים לא, במאי אי בשרץ מי אשתרי בצבור, אלא
במת ועון הקדשים אין עון המקדשים לא, לעולם שנטמא בשרץ
ושם טומאה קתני. כלומר דסד"א דהא דתני הא אינו נושא אלא
עון טומאה דהותרה מכללה בצבור, דהיינו דוקא שנטמא במת
דאותו טומאה ממש הותרה בצבור. א"כ מוכח דאפילו בטומאת
מת דוקא בטומאת קדשים הציץ מרצה. אבל בטומאת גברי כגון
שהכהן טמא מת מחלל, וקשה לזקני דרום. ומשני דברייתא מיירי
שנטמאו הקדשים בשרץ. ואע"ג דטומאה כזו לא הותרה בצבור.
מ"מ כיון דשם טומאה הותרה מכללה בצבור תו שפיר ילפינן מקרא
דונשא אהרן דהציץ מרצה על טומאת קדשים אפילו נטמאו בכה"ג
שלא הותרה בצבור. א"כ מפורש אמרינן בטומאת קדשים דליכא
נ"מ בין שנטמא במת או בשרץ. וכהאי לישנא דבזבחים שם קיי"ל
דהא במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/כה/א|כה.]]}} ובפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/טז/א|טז.]]}} זבחים {{ממ|[[בבלי/זבחים/מה/א|מה.]]}} מוקמינן האי
קרא דונשא אהרן דמיירי בטומאת קדשים ובמנחות שם אמרינן נמי
עון הקדשים אין עון המקדשים לא מ"מ מבואר דבטומאת קדשים
הציץ מרצה על כל הטומאות, ואע"ג דבטומאת גברי לא הותרה
אלא טומאת מת מ"מ טומאת קדשים שאני:


>>>
'''{{עוגן1|וגם}}''' בירושלמי פסחים {{ממ|[[ירושלמי/פסחים/ז/ז|פ"ז ה"ז]]}} דמייתינן התם האי דינא דזקני
דרום דס"ל דטמא מת שהותר בצבור, אינו מחלל בדיעבד אפילו בקרבן יחיד, ואמרינן שם על דעתין דדרומאי מגע זב כזב.
נשמעינא מן הדא >>>


[[קטגוריה:מנחת ברוך]]
[[קטגוריה:מנחת ברוך]]

גרסה מ־10:12, 22 באוקטובר 2018

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה
דיני חנוכה - סימן קו
בדין שמן שנטמא בטומאת כותים שהן כזבין אי אותו שמן כשר למנורה:

תשובה הנה בהא דתניא (שבת כא.) גבי נס חנוכה דלא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים. ע"ז תמה הרא"ם בביאורו על הסמ"ג הל' חנוכה דל"ל האי נס. הא מותר להדליק ג"כ בשמן טמא דקרבן ציבור דוחה טומאה. ובהדיא תניא בתורת כהנים אמור . להעלות נר תמיד. תמיד אף בשבת תמיד אף בטומאה. והפר"ח באו"ח (סימן תר"ע) תי' דכיון דכל השמנים נטמאו ע"י מגע כותים שהן כזבין לכל דבריהם. או שנטמאו השמנים משום טומאת ע"א גופיה. וטומאה זו לא הותרה בקרבן צבור דדוקא טומאת מת הותרה בצבור. אבל לא טומאת זיבה וכותים וכתב ע"ז וזה ברור. ובבית מאיר על או"ח ה' חנוכה כתב שם דכונת הרא"ם הוא דודאי עדיין לא נגזרה האי גזירה דכותים הן כזבין לכל דבריהם. והא דתניא שנכנסו עכו"ם להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל. היינו שטמאו אותם בכלים שנטמאו למת או שהכניסו תקרובת עכו"ם להיכל דמטמא באוהל. וכיון דטומאה דתקרובת עכו"ם ילפינן מהקישא דמת. יש לה דין טומאת מת שמותר בקרבן צבור. וא"כ חזרה קושית הרא"ם עכ"ל בקיצור. וגם התבו"ש בחידושיו על שבת כתב ג"כ שם דלהדליק בשמן טמא היכי דליכא טהור מותר דכל טומאת מת הותר בצבור. נראה מדבריו ג"כ שמחלק גבי שמן בין טומאת מת לשאר טומאות:

והדברים תמוהים אצלי הרבה. איך היה פשוט כ"כ להני תלתא סבי קדישי הגאונים המובהקים, הפר"ח והתבו"ש והבית מאיר, דאיכא נ"מ בקרבן צבור שנטמא בין טומאת מת לשאר טומאות. דלענ"ד פשוט דאין שום נ"מ בזה. דנראה דהא דילפינן (פסחים סז.) מקראי דדוקא טומאת מת הותרה בציבור אבל לא טומאת זבין ומצורעין, זה הוא דוקא בטומאת גברי כלומר שאם הבעלים היו טמאי מתים עושין הפסח בטומאה, אבל זבין ומצורעין אין עושין בטומאה. וכה"ג נמי כהן טמא מת כשר לעבודה בקרבן צבור אבל כהן זב ומצורע פסול. וכ"ז בטומאת גברי אבל בטומאת קדשים כגון הבשר והחלב והדם שנטמאו, ליכא נ"מ דבין שנטמאו במגע מת בין במגע זב ומצורע דינן שוה. דבק"צ קרבין לכתחלה, וכההיא דתניא (מנחות עב.) היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת וכו' אומרים לו הוי פקח ושתוק. ובקרבן יחיד כה"ג אינו קרב לכתחלה, ומ"מ בדיעבד הורצה. וכדתניא (מנחות כה.) על מה הציץ מרצה על הדם והחלב והבשר שנטמאו בין ביחיד בין בציבור, וילפינן שם מקרא דהציץ מרצה על טומאת קדשים אפילו בק"י. ובזה נראה דליכא נ"מ בין שנטמא במת או בזב כמו שנבאר לפנינו, מעתה גבי שמן של מנורה שנטמא דהוה טומאת קדשים ליכא נ"מ בין טומאת מת או זיבה:

והנה גדולה מזו היה נראה לכאורה דהא דאמרינן (פסחים סז.) דזבין ומצורעין לא הותרו בציבור. היינו דוקא זבין ומצורעין עצמן שטומאתן יוצא מגופן אבל מגע זב ומצורע הותרו בצבור. וא"כ בגוונא דידן שהשמן נטמא בטומאת מגע. ליכא נ"מ בין מגע מת או מגע זב. ומצאתי לכמה מחברים שכתבו כן. דבשאלתות דרב אחאי פ' וישלח בדיני חנוכה כתב שם בפירוש העמק שאלה בהדיא כן, דכל טומאת מגע הותרו בצבור דלא כהפר"ח שהבאתי. וגם בשסי"ן החדשים דפוס ווילנא בשבת (כא.) ראיתי שאחד מן החכמים כתב ג"כ בהגהותיו כן, וכתב שזה ברור והביא דברי העמק שאלה בשאלתות. אמנם באמת זה ליתא דמלבד דאמרינן בהדיא בירושלמי פסחים (פ"ז ה"ז) על דעתין דדרומאי מגע זב כזב, כלומר דכי היכי דזב לא הותר בצבור ה"נ מגע זב, אלא דגם בבבלי זבחים (כב:) אמרינן אמרו זקני דרום ל"ש אלא שנטמא בשרץ אבל נטמא במת כיון שמרצה בצבור מרצה נמי ביחיד, לפ"ז מבואר דאפילו מגע שרץ לא הותר בצבור אלא מגע מת גרידא. וכן פסק הרמב"ם (פי"ד מהל' ביאת מקדש הל' י"א י"ב) דמגע זב ושרץ לא הותרו בצבור. ובסימן שאח"כ יבואר דין זה בארוכה, א"כ צדקו דברי הפר"ח בזה. אך לענ"ד דוקא בטומאת גברי איכא הני דיני, אבל בטומאת קדשים לא. ואע"ג דלכאורה הול"ל דדא ודא אחת היא, דהא מהאי קרא דמועדו אפילו בטומאה דילפינן מיניה דטומאת גברא הותרה בצבור, מהאי קרא גופיה ילפינן דטומאת קדשים ג"כ קרבה בצבור לכתחלה, א"כ הול"ל דכמו בטומאת גברי דוקא מגע מת הותרה ולא מגע זב. ה"ה בטומאת קדשים כן. מ"מ נלע"ד דטומאת קדשים שאני כמו שנבאר:

והנה נקדים תחלה לבאר בהא דילפינן (מנחות כה.; פסחים טז. ובדוכתי טובא) דאפילו בקרבן יחיד הציץ מרצה בדיעבד על טומאת קדשים. דבזה ליכא נ"מ בין טומאת מת לטומאת זיבה, דלכאורה גם בזה יש להסתפק דהא בכל הני דוכתי ילפינן הא מלתא מהא דתניא ונשא אהרן את עון הקדשים וכו' איזה עון הוא נושא א"ת עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב א"ת עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה, הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור, אם כן א"ל דדוקא כשהקדשים נטמאו בטומאת מת שהותרה מכללה בצבור הציץ מרצה. אבל כשנטמאו בטומאת זיבה דלא הותרה מכללה בצבור אין הציץ מרצה. אבל זה ליתא דהא בזבחים (כג:) דפרכינן שם לזקני דרום דס"ל דטמא מת שהותר בצבור לכתחלה, אינו מחלל בדיעבד אפילו בקרבן יחיד. וע"ז פרכינן מהאי ברייתא דונשא אהרן את עון הקדשים וכו' הא אינו נושא אלא עון טומאה דהותרה מכללה בצבור. ואמרינן שם בסוף הסוגיא ואיכא דדייק הכי עון הקדשים אין עון המקדשים לא, במאי אי בשרץ מי אשתרי בצבור, אלא במת ועון הקדשים אין עון המקדשים לא, לעולם שנטמא בשרץ ושם טומאה קתני. כלומר דסד"א דהא דתני הא אינו נושא אלא עון טומאה דהותרה מכללה בצבור, דהיינו דוקא שנטמא במת דאותו טומאה ממש הותרה בצבור. א"כ מוכח דאפילו בטומאת מת דוקא בטומאת קדשים הציץ מרצה. אבל בטומאת גברי כגון שהכהן טמא מת מחלל, וקשה לזקני דרום. ומשני דברייתא מיירי שנטמאו הקדשים בשרץ. ואע"ג דטומאה כזו לא הותרה בצבור. מ"מ כיון דשם טומאה הותרה מכללה בצבור תו שפיר ילפינן מקרא דונשא אהרן דהציץ מרצה על טומאת קדשים אפילו נטמאו בכה"ג שלא הותרה בצבור. א"כ מפורש אמרינן בטומאת קדשים דליכא נ"מ בין שנטמא במת או בשרץ. וכהאי לישנא דבזבחים שם קיי"ל דהא במנחות (כה.) ובפסחים (טז.) זבחים (מה.) מוקמינן האי קרא דונשא אהרן דמיירי בטומאת קדשים ובמנחות שם אמרינן נמי עון הקדשים אין עון המקדשים לא מ"מ מבואר דבטומאת קדשים הציץ מרצה על כל הטומאות, ואע"ג דבטומאת גברי לא הותרה אלא טומאת מת מ"מ טומאת קדשים שאני:

וגם בירושלמי פסחים (פ"ז ה"ז) דמייתינן התם האי דינא דזקני דרום דס"ל דטמא מת שהותר בצבור, אינו מחלל בדיעבד אפילו בקרבן יחיד, ואמרינן שם על דעתין דדרומאי מגע זב כזב. נשמעינא מן הדא >>>