מנחה חריבה/סוטה/מב/ב

מנחה חריבה סוטה מב ב

דף מ"ב ע"ב

מאה פפי וחדא נאנאי וכו'. עיין פרש"י ואפשר לומר לפי מאי דתני רב יוסף שהכל הערו וכו' שהכל עורפין וכו' מאחריה יע"ש א"כ אינה מתעברת מזה ולכך פרש"י מאחד נמצא האחד אביו וכו', ובתוס' ד"ה מאה וכו' משמע שכולן מאה היו אבותיו שהרי מכולן נתעברה אמו ולא כפי' רש"י וכו' יע"ש ולפמש"כ א"ש, ועיין בתורת הק' שהביא בשה בעל כרם נטע דחקר לפי"ז בבעל שבא על אשתו וכו' ונוצר הולד משניהם אי שייך לומר חצי ממזר וחצי כשר וכן לכמה ענינים ועיי"ש מש"כ בזה, וראיתי אח"כ בספר הענקי שו"ת בית יצחק חיור"ד סי' קס"ח שעמד על חקירה זו ואי חייב על הכאת שניהם עיי"ש דכמו דאמרינן מקצת שה ה"ה מקצת אב ככל אב וכתב עוד לפ"ז משכחת לה חצי כהן וחצי ישראל בבאו כהן וישראל לאשה אחת פנוי' ונתעברה וכן חצי ממזר וחצי כשר אך לפמש"כ לעיל דאי אפשר לידע בבירור אם נתעברה משניהם לעולם הוי ספק אם הוא כהן או ישראל והא דאמר בסוטה בר מאה פאפי וכו' על צד הספק נאמר שיכול להיות שנתעברה משניהם ומ"ה היה גבור גלית הפלשתי אבל לידע בבירור א"א לדעת יע"ש מה שהעיר מיבמות במי שלא שהתה אחר בעלה ג"ח ונתיבמה וכו' הא משכחת לה בנתיבמה תוך ג' ימים למיתת הבעל ויש ספק שמא נתעברה משניהם ונמצא שהראשון היה לו מקצת בן ולאו בת יבום היא וכו' יע"ש והביא שהראו לו בס' ישרש יעקב יבמות ל"ז דמפלפל בדברי הירושלמי הנ"ל יע"ש ואכמ"ל בזה, וילע"ק מלעיל כ"ז ע"א בהא דרוב בעילות אחר הבעל יע"ש דמ"מ יש לחוש שמשניהם נתעברה ובפסחים פ"ח שהבאתי שם לעיל בחידושי גבי יהושע יע"ש וקצרתי. (ובדרך צחות היתי מפרש מה שאמרו רוב בעילות אחר הבעל, היינו שרוב בעילות של הנואף הוא אחר הבעל וכבר נסרחה הזרע של הבעל ששוב א"א להתעבר משני בנ"א וא"כ בוודאי מהבעל הוא הזרע וכשר) ועיין במדרש רבה פ' נשא ובמדרש תנחומא שם סי' ד' שאמר לאחר ארבעים יום הנואף בא עליה והקב"ה עומד ותוהא ואומר של מי אצייר של צורת הבעל או של צורת הנואף וכו' יע"ש וצ"ע, שו"ר בפי' עץ יוסף על התנחומא שכ' דס"ל להמדרש דהאשה מתעברת משנים כאחד כמש"כ התוס' בסוטה ע"כ בשם הז"ר, וזו יותר קשה דהלא לאחר מ' יום כבר נסרח הזרע ולא פליגי כ"ע, אבל באמת לק"מ מכאן די"ל רק לענין ציור הצורה הוא וק"ל, ומש"כ התוס' ופי' הערוך נאנאי כלב וכו' וכלב אחד וכו' אף כלב אחד וכו' פירוש אבל מכלב לא נתעברה כלל כמבו' בסנה' דף נ"ח ע"א (כעת ראיתי בת"ה הנ"ל שהביא בשם הכ"נ שעמד ע"ז ומתרץ בדוחק דבצירו' עם אדם נעשין בשר אחד יע"ש וא"י למה צריכי לכ"ז ועיין כאן הגהות מ"כ:

שם מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים וכו'. הגאון מהר"י פיק ברלין זצ"ל כתב בספרו אומר השכחה סי' נ"ו שדבר זה לא מצאתי באחד הפוסקים עד הנה עכ"ל ואני תימה וכי דבר זה דין מחודש הוא, והלא הוא באמת בכלל דלא תחנם וכדאיתא בע"ז כ' ע"א ד"א לא תחנם לא תתן להם חן מסייע ליה לרב דאמר רב אסיר לאדם שיאמר כמה נאה נכרית זו וכו' יע"ש ודבר זה הלכה פסוקה היא ברמב"ם הל' ע"ז פ"י דין ד' וכן אסור לספר בשבחן ואפי' לומר כמה נאה עכו"ם זו בצורתו ק"ו שיספר בשבח מעשיו וכו' יע"ש, וז"פ, ומה שאמר ר' איעזר כאן וכו' מכאן שאסור וכו', או דלא שמיע ליה הא דרב, או דקמ"ל דהוי איסור דאורייתא דאי מהתם הו"א דהוא רק דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא קמ"ל דהוי דאורייתא, או עכ"פ מדברי קבלה דכאורייתא דמי וז"פ ושו"ר בקרן אורה שהרגיש כבר בזה בזה"ל לכאורה מקמ"ל הא כתיב לא תחנם וכו' י"ל דקמ"ל אפילו בכה"ג כדי להודיע שבחו של דוד אסור להרבות הרבה בשבח רשע עכ"ל, ועיין עירוכין י"ג ע"ב הנאה שבישראל כדר"י אמר רב וכו' עיי"ש – שם דאגה וכו' שייכת פלוגתה זו לכאן מלבד שפליגי בה ר"א ור"א ולא מסיימי, עוד י"ל להורות תכלית דברי המשוח מלחמה שיסיחו מדעתם דאגת המלחמה, וקצרתי.

שם „מונחין” בארון גירסת רש"י עומדין' בארון וכו', עיין בב"ת דף י"ד ע"ד וע"ב – ועיין בתוס' עירובין ס"ג ע"ב ד"ה כ"ז וכו'.

וכל כינוי עיין במהרש"א, ושו"ר בקרן אורה שרמז על זה.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף