מנחה חריבה/סוטה/מב/א

מנחה חריבה סוטה מב א

'מנחה חריבה - פרק שמיני
ד' עזרי ומגיני, הוא יעזרני בפ' שמיני דף מ"ב ע"א

במשנה משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלה"ק היה מדבר וכו' עיין בתוס' שדקדקו דלא תנא הכי מש"מ בשעה וכו' כיצד וכו' יע"ש, ואפשר עוד לעורר דלכך נקט עוד הפעם „בלה"ק היה מדבר” להורות דאין כאן קפידא שיאמר כלשון הפרשה דוקא, אלא דוקא שידבר הענין בלה"ק באיזה מליצה וכדכתבתי לעיל פ"ז בשם התפארת גבי חליצה ובזה א"ל נמי דקדוק התוס' מדוע לא קתני פרשת משוח וכו', משום דאין כאן קפידא בלשון הפרשה ודו"ק, אכן לדידי יש לדייק דכל הלשון היה דבשעה שהיה מדבר וכו' מיותר ח"ו והכי הול"ל מש"מ בלה"ק היה מדבר, ושו"ר בתפארת שעמד ביה ותירץ משום דפעמים היה מדבר עמם וכו' ור"ל בהא דנקט „בשעה” דהיה כמה שעות שמדבר עמם ע"כ, ולפ"ד היה מדבר בלשה"ק כל פעם, ולדידי צ"ע דהרי ילפינן זה מודבר אל העם וזה קאי על הפרשה השניה שמקודם מתנה עמהם כל התנאין הללו עיין לקמן בגמרא וברמב"ם הל' מלכים פ' י' ה' ג' כ' וז"ל ואומר להן בלשה"ק שמע ישראל וכו' ע"ש משמע שרק בפעם הזאת דיבר בלשה"ק ועיין בלח"מ שם ויל"ע.

גם בלא"ה יש להבין דהא עיקר דברי משוח מלחמה לא משום מצות קריאה אלא משום להתרות בהם כדכתבו התוס', או משום להלהיב לב העם עיין בספרי שופטים ובהתורה והמצוה שם ס' ק"א ק"ב יע"ש, וא"כ הלא צריכים שיבינו העם כדי שיכנסו הדברים בלבבם, ומה בצע אם אינם מבינים בלה"ק מאי תועלת יש בכל דבריו ואזהרותו ואף שיוכלו לידע ע"י שאלה איש לרעהו וכדאמרינן במגילה לענין פרסומי ניסא, אבל מ"מ אינו נכנס כל כך בלב כמו הדברים המקוריים ובכאן יותר עדיף מהא שכתבו התוס' דל"ג ע"ח ד"ה ברכת וכו' עי"ש וכן סברת הירושלמי והספרי גבי סוטה וצ"ע, ואפשר דמי שאינו מבין בלה"ק היה באמת פטור מליצא בצבא וכמו שכ' הט"א לענין מצות הקהל שהבאתי לעיל בפ"ז וזה חידוש גדול הוא, ואפשר דהכהן המשמיע היה מותר לתרגם ולהבינם בכל לשון שמבינים אנשי הצבא ויל"ע בזה, שוב עיינתי במנ"ח מ"ע תקכ"ו ומצאתי בעז"ה שהרגיש בכל מה שהרהרתי אי דוקא שמע ישראל שהכהן מדבר ומשמיע צ"ל בלה"ק אבל ודברו השוטרים לא וכו' והרגיש מדברי הרמב"ם הנ"ל ופשיטא ליה מה שהשוטר משמיע א"צ להיות בלה"ק עיי"ש ולפ"ז ניחא מה שהקשיתי, עוד כתב שם דהכהן והשוטרים אסורים להוסיף על הפסוקים שבתורה רק צריכים לומר מה שצותה התורה כמו ב"כ וכו' והוא בכלל בל תוסיף וצ"ע על החינוך דכתב ויוסיף עוד דברים משלו לעורר בנ"א למלחמה וכו' מנ"ל דודאי אסורים להוסיף דמ"ש מכל המצות וב"כ וצ"ע, עכ"ל והנה אף אם נניח לו כשיטתו ג"כ י"ל דברי החינוך, דאם נימא דהג' פסוקים צריך לדבר בלה"ק, דוקא א"כ הדברים שמוסיף משלו ידבר בלשון אחרת ידבר אל העם וכה"ג א"ש וכמו לענין בר"כ עיין לעיל בחידושי פ"ז בענין בר"כ, אכן דעת החינוך י"ל דכיון דגילתה התו' ויספו השוטרי' וכו' הוא לרמז דיכול להוסי' גם משלו לעורר אותם למלחמה וכמו שמבואר במשנה דאמר להם לא על אחיכם וכו' שאם תפלו בידם וכו' ומשמע דהכהן היה אומר להם הכל ודלא כהמנ"ח שם, וזה"ל המאירי ואחר שאמר כל הדרשות שהוזכרו וחזר הרוצה לחזור וכו' עיי"ש ובזה מדויק לשון המשנה בשעה שהיה מדבר אל העם' וכו', שעמדנו לעיל בזה, דהכי קאמר דגם הדברים שהוסיף הוא ודיבר אל העם כמו שכ' החינוך גם זה היה צריך לדבר בלה"ק כיון שגם זה ברשות התורה, שוב אין אנו צריכין לומר שהיה מדבר בלשון אחרת, ולחלק זה ממצות בר"כ שהעיר המנ"ח נראה פשוט, דהתם מצות ה' היא וניתנה למצוה, אבל כאן לא ניתנה משום מצות קריאה אלא משום התראה כמו שהקדימו והטיעמו לנו התוס' א"כ לא שייך כאן בל תוסיף על המצוה ודו"ק וד"ז קילורין לעיניה, וקצרתי, שוב מצאתי תנא דמסייע לי ה"ה בעל תנא תוספאה בפירוש לתוספתא פ"ז הל' ט' שכתב בזה"ל בד"ה ודרשות נדרשות בה וכו' ומציין כאן בתוס' דדרשות נדרשין בה עד סוף הפרשה ולמימרא דלא לישנא דקרא לחוד אומר לפניהם אלא דורש לפניהם כל הפרשה עכ"ל, שו"ר בת"ה שהביא בשם הב"ש כדעת המנ"ח שהמשוח היה מדבר הפסוקים לבד וכו' עיי"ש שהביא דברי החינוך ולא הזכיר מש"כ המנ"ח ע"ז ושוב למדתי בירושלמי ומצאתי שם מבואר בזה"ל בספר את אומר שוטר שומע מפי כהן פרשה ואומרה בכל לשון אבל בערכי המלחמה וכו' יעש"כ במפרשים אף שהפירוש דחוק מ"מ זה נראה בעליל דהשוטר משמיע בכל לשון כדי שיבינו כל העם, ולפי מה שמביא המאירי לפרש (המובא לקמן בע"ה) דיש גורסין אחת בספר דשמא היה קורא להם כל הפרשה וענין אותה דרשה היתה כל ענין הפרשה עכ"ל לפ"ז אתי דברי הירושלמי כמין חומר דבספר את אמר שוטר שומע מפי כהן הפרשה מתוך הספר דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרם בע"פ עיי"ש ודו"ק לפרש כל לשון הירושלמי שם ומוכח דשוטר משמיע בלשון אחרת ודו"ק וקצרתי:

שם ברש"י ד"ה משוח מלחמה, כהן „שנתרבה” לכך שנא' וכו' ובגירסא אחרת שבגליון הוא כהן „שנתברר” לכך ונראה לומר שחקירה גדולה תליא בהנך ב' גרסאות שמבלי משים נזדקרו ברש"י ז"ל, שלכאורה היא מלה „שנתרבה” לכך אין לו הבנה עד שהרגישו המגיהים הראשונים ז"ל בס"א להגיהו „שנתברר” ככתוב בגליון, אמנם גם זה מילתא דפשי' ולא חידש לן רש"י ז"ל מאומה שכידוע צריכין לישב ז' נקיים על כל טפת דיו שלו, והוא דיש לחקור אם „משוח” מלחמה הוא דוקא שנמשח בשמן המשחה אז יש עליו דין תורת כהן המשוח, וא"כ לאחר שנגנז שמן המשחה אז כבר נתבטל דין משוח מלחמה, או דלאו דוקא הוא ומשיחה שלו אינו מעכב כלל אלא העיקר הוא ההתמנות בעת המלחמה לדבר אל העם וע"ש מושאל הוא נקרא משוח מלחמה, או שנמשח בשמן אפרסמון לחוד או ע"י ריבוי בגדים ואז גם בימי בית שני היה נוהג דין זה בכהן משוח מלחמה ל וכבר חקר בזה הגאון האדיר במנ"ח מ"ע ק"ז דין שמן המשחה ונ"ל פשוט דמשמ"ל אינו נתקדש רק במשיחה דל"ש ריבוי בגדים אצלו כי הוא אינו משמש בח' בגדים א"כ אינו נתקדש רק במשיחה דוקא וכו' וא"כ בב"ש לאחר שנגנז הצלוחית של שמן לא היה כלל משמ"ל וגם נראה לענין מה שכהן משמ"ל מדבר אל העם ג"כ אינו נוהג כלל בלא שמן המשחה ולא היה ד"ז נוהג בב"ש וכו', עיי"ש, וכשנשלח לי ספר שו"ת דבר אברהם חלק שני מצאתי שם סי' כ"ב שהביא בשם הגאון הג' מהר"י ז"ל אבד"ק פאניוועז שגם הוא כיוון מדעתו דבבית שני לא היה כהן משמ"ל כלל והמחבר שליט"א כתב דזה רק לדידן דמשמ"ל עובד בד' בגדים אבל למ"ד דמשמש בח' בגדים אדרבה נראה דשייך בי' ריבוי בגדים יע"ש ומסיק דגם במש"מ מהני ריבוי בגדים ע"ש ומעתה י"ל הנך שני גירסאות דנפ"מ מהן להלכה בכל זה דלהגירסא ש„נתרבה” לכך, בעינן שיחול עליו קדושת דבר מה ע"י „ריבוי”, אם ע"י שמן המשחה, או ריבו בגדים למ"ד דמשמש בח' בגדים, אבל אם גרסינן „שנתברר” לא בעינן רק שיתברר ויתמנה לכך אף שלא ע"י שמן המשחה כלל, ואפילו בדליכא ריבו בגדים למ"ד דמשמש בד' ודלא כהמנ"ח ז"ל, ויש להבין כן, – דאינו מעכב משיחה גביה – מלשון המאירי ז"ל כאן שכ' בזה"ל אבל שלא במינוי לא אפי' כה"ג או סגן ולא עוד אלא כשנתמנה לכך היו מושחין אותו בשמן המשחה ועל זה היו קורין אותו משוח מלחמה ע"כ משמע דאין זה רק למצוה ולא עוד וכו' אבל אינו מעכב רק המינוי לכך ולא כשנתמנה מקודם, וכן משמע מלשון הברייתא דתנו רבנן ונגש הכהן ודבר אל העם יכול כל כהן שירצה וכו' אף כהן ב„ממונה” וכו' ואימא סגן סגן לאו ממונה יע"ש וא"א דבעינן משיחה, א"כ ע"כ נתמנה לכך דהלא לא בעינן שיהי' ממונה מקודם שאותו האיש נמשח, אלא שיהא ממונה עכשו לדבר אל העם בהתמנות מיוחדה וע"כ קאמר דאינו מדבר כל כהן שירצה אלא הממונה לכך וכה"ג אין ממונה על גבי' בעבודה, ופריך ואימא סגן שהוא ידבר אל העם בלא שום התמנות מעכשו אלא על סמך התמנותו מקודם אף שסגן לא נמשח – ומשני סגן לאו ממונה הוא, אבל משמע דמשוח השמן אינו מעכב וי"ל וצ"ע בפירוש הסוגיא ומצאתי קצת ראיה לדברי המנ"ח מדברי התוס' ישנים יומא דף ל"ט ד"ה למה סגן מימינו דהקשה הר' אלחנן כי משוח מלחמה היה משמש בח' כלים ומוזהר על האלמנה ככ"ג והרבה דברים יש בו ככ"ג לקמן פרק ב"ל וכו' וא"כ למה היו ממנים סגן הכהן ואשכחן שממנים סגן אף בבית הראשון שהיה שם משוח מלחמה כדאמר בנזיר פ' כ"ג דף מ"ז דבעי התם סגן ומשוח מלחמה הי מינייהו עדיף וכו' עכ"ל הצ"ל מדבריהם נראה בפשיטות דבימי ב"ש לא הי' משוח מלחמה ומדוע? וטעמא דמילתא לא כתבו, וע"כ משום דלא היה שמן המשחה ופשיטא ליה לר"א דבעינן דוקא בשמן המשחה ולא בבגדים וכהמנ"ח ז"ל וכל מקום שמצינו משמ"ל היה רק בימי בית ראשון ולכך הביא ראיה מנזיר דאמרינן סגן ומשמ"ל דשניהם ביחד, ע"כ בימי בית ראשון היו ויש לעיין בס' אורח מישור שם בסוגיא דנזיר אך בלשון הבאר שבע יל"ע דכתב לתרץ קושית התוס' מדוע הקדים פרק משוח לפרק ע"ע, משום דהכא דבא לפרשם מקדים משמ"ל משום שהוא מצוי יותר מע"ע ועוד שהרי תנן משרבו הרצחנים בטלה ע"ע ודרך התנא להקדים דבר ההוה וכו' עיי"ש משמע דזה הוי דבר ההוה גם בימי בית השני ואף לאחר שנתבטל דין ע"ע, אך י"ל דכוונתו לכל דיני המלחמה המבואר בפרק זה אבל לא על דיני המש"מ בעצמו, וכן משמע מדברי שו"ת יד אליהו מקאליש חלק הכתובים אות א' סי' כ"א בענין איבה דכה"ג, ששם הקשה על דברת התו"י יומא דף ע"ג דאיך אפקע קדושתו של המשוח מלחמה עיי"ש ולא תירץ על זה דאיירי במרובה בבגדים כמו שכתב בעצמו שה לענין כה"ג יע"ש ודו"ק (כך מצאתי כתוב על פנקסי לזכר דברי' ואין בידי כעת הספר לעיין בו ולבאר ד"ז באורך ע"כ אסמוך על הרוצה לעיין וד"ת חביבים עליו) ובגליון הס' ד"א הנ"ל כתבתי בזה"ל הנה יש עוד להביא קצת ראיה לזה ממש"כ התוס' בקדושין (ד' ע"ז ע"ב) ד"ה פרט לכ"ג וכו' וכשנתאלמנה איתוסף בה איסור אלמנה דהוי איסור מוסיף לגבי משוח מלחמה שאינו אחיו וכל הנשים האסורות לכ"ג אסורות אף למשוח מלחמה עכ"ל, והנה הא שלא כתבו דאסורה לכהן גדול, מצאתי בפני יהושע שכתב וז"ל והוצרכו לזה דאל"כ לא אשכחן איסור מוסיף דאין ממנין שני כהנים גדולים כאחד ולענין איסור מוסיף בעינן שיהא האיסור מוסיף בפועל בהאי שעתא כדאיתא במס' כריתות דף י"ד כגון דאיכא ברא לסבא עכ"ל פ"י כפני חמה, ולפ"ז אמינא דהוספות התוס' ישנים לחזק קושיתם ג"כ לק"מ די"ל דמיירי ר"ש בימי בית שני בזמן דאיכא כ"ג וליכא משוח מלחמה וא"כ ליכא כאן איסור מוסיף דליכא מוסיף בפועל דליכא דין משמ"ל כל ימי בית שני וגם בזמן בית ראשון מימות יאשיה ואילך שנגנז שמן המשחה וליכא ברא לסבא לא מהני ולא מקרי מוסיף, וא"ב מקושית התוס' נימא להוכיח דלא כדעת המנ"ח, אלא דלעולם יכול להיות משוח מלחמה א"ח של פסח תפא"ר עכ"ל, אכן בלא"ה יש לצדד דהלא בזמן דליכא מלחמה ליכא משוח וא"כ בלא"ה יש לדחות ויל"פ בזה, ובגליון המשניות כאן ריש פ"ח כתבתי הנה אם היה משוח מלחמה בזמן בית שני ומיום שנגנז שה"מ עיין סוף תענית ל"א ע"א אמר רשב"ג לא היו ימים טובים וכו' ת"ר בת מלך שואלת מבת כה"ג וכו' ובת סגן מבת משוח מלחמה ועיין פרש"י שה ומה שנכתב על הגליון) ומשמע שגם בימי בית השני היה נוהג זה ועיין בגבורת ארי לתענית שם דמשמע כן עיי"ש ודו"ק, שהקשה שם על האי מ"ד דאמר יום שניתנו הרוגי ביתר וכו' דהא ביתר אחר החורבן נ"ב שנים היה ואחר החורבן אין לישראל לא כה"ג וסגן ולא משוח מלחמה וצ"ל דלר' מתנה דהא דקתני בת מלך וכו' קאי איום הכפורים לחוד בעוד שהיה הבית קים וכו' ע"ש משמע דפשיט ליה לדעתו הגדולה דבעוד שהבה"ש קים הי' סגן ומשוח מלחמה והרי זה כמבואר:

שם מ"ש שמע ישראל אמר ר' יוחנן משום רשב"י וכו' אפילו לא קיימתם אלא ק"ש שו"ע אי אתם נמסרים בידם ע"כ, היטב אשר אמר בזה הגרצ"ח בהגהותיו כאן עיי"ש והנה יש עוד לעיין אם ס"ל דלא כר"י דאמר הירא ורך הלבב זה הירא מעבירות שבידו, ואפילו מעבירה דרבנן עיין לקמן מ"ד ע"ב – וגם יל"ע אם ס"ל ק"ש דאורייתא או דרבנן ואפשר דכאן מדבר רק בזכות לימוד התורה, אבל לא בקיום מצות המעשיות וקצרתי, ולקמן בע"ב דקאמר נמי ר' יוחנן השכם והערב כרי לבטלן וכו' ומש"כ הגרצ"ח ע"ז קדמו בבא"ש אף שפטורין היו ממצות ק"ש דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכדלקמן מ"ד ע"ב, וגם היו טרודין עיין ברכות י"ג י"ד, מ"מ הרי אין להם זכות, ועיין מגילה ו' ע"א על של עתה באתי וברש"י ד"ה ועכשו וכו' ועיין ברוקח סי' ש"כ שכ' כה"ג דקורא ק"ש שו"ע וכו' ובלבד שיהא שמור מן העבירה ע"כ שם אחת בספר עיין בפרש"י וכן לומדים ומפרשים כולם, אבל במאירי ז"ל מצאתי בתוך דבריו בד"ה משוח וכו' דברים חדשים בפירוש המימרא וז"ל ועליה נאמר בגמ' אחת בשופר כלומר כשהיו תוקעים בשופר לצאת מארצם ומ"מ יש גורסין אחת בספר ושמא היה קירא להם כל הפרשה וענין אותה דרשה היתה כל ענין הפרשה כאחד וכו' ולי נראה לקרות בספר בשב"א תחת הסמך כלו' שלא היו דנין לאלו לחזור אלא משהלכו עמהם עד הספר שהרי מוטל היה עליהם להשתדל בספוק מים ומזין ולתקן את הדרכים וכו' עייש"ה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף