מנחה חריבה/סוטה/כח/א

מנחה חריבה סוטה כח א

דף כ"ח ע"א

ת"ר וכו' ואחד לתרומה ד"ר עקיבא וכו' ופרש"י ז"ל ד"ה אחד לתרומה שאפילו היא בת כהן ובעלה כהן נפסלה מן התרומה ע"כ, וא"י לפרש מאי הרבותא וההוספה ש"כ רש"י „שאפילו היא בת כהן” הא אם בעלה כהן לבד סגי, דנפסלה ע"י זה מלאכול בתרומה ואולי מפני הק"ו של ר' ישמעאל דמה גרושה וכו' דע"כ בבת כהן וכו מיירי כדפרש"י, ועוד י"ל קצת דמזה דבעלה כהן שנפסלה מן התרומה אין זה רבותא כיון שמעכשיו אסורה לבעלה בחזקת זונה וא"כ כל מידי שנמשך מכח זה סברא הוא דליפסוק ואף שעדיין לא פקע כח קנינו שהרי צריכה גט מ"מ בחדא מחתא הוא לא שווינהו להדדי, ול"צ קרא אלא במקום שהיא בת כהן דאוכלת מעצמה ולא מחמת בעלה, אפ"ה יש עליה איסור לאכול מכתוב זה, ואע"פ שהיא יודעת בעצמה שהיא טהורה ועיין לקמן בע"ב וכ"ת כהונה ל"צ קרא וכו' ובתוס' שם כ"ט ע"א ודו"ק ותבין מש"כ ויל"ע:

שם ברש"י ד"ה מגיד וכו' וקאמר לך דישקנה לברר הספיקא וכו' עיי"ש נ"ל להטעים דזה גופא שהתורה התירה להשקותה ולבזות אותה בכל מעשה ההכלמה והביושים שלה ופרע את ראש וכו' וכמבואר הכל לעיל פ"א היא ראיה נצחת ג"כ שעשתה בזה התורה ספק כוודאי ולעיל שם בפ"ק הבאתי דברי הירושלמי (פ"א הל' ה') ומבזין על הספק אמר ר' שמלאי בכל מקום שאתה מוצא זנות את מוצא אנדרו למסי' באה לעולם עיי"ש במפרשים ולכך מבזין על הספק, ומשום דספק זה כוודאי משוה לה:

שם ברש"י ד"ה סוטה לא עשה בה וכו' וה"ה לשוגג וכו' ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה עכ"ל, והנה מדלא פירש דשוגג היינו אומר מותר וכה"ג יעיין בזה מש"כ בריש פ"ק על המשנה שם עיי"ש, וכן מה שהוסיף רש"י ז"ל דאף היא שוגגת וכו' משמע דאם היא היתה מזידה אף שהוא שוגג מ"מ אסורה לבעלה, ועיין לעיל בתוס' ד"ה כשם וכו' בשם הירושלמי ובמשל"מ פ"ב מסוטה די"א ד"ה מפי השמועה וכו', שו"ר שהרגיש בזה הרש"ש, ועיין בהגהות ציון וירושלים לירושלמי כאן הל' א והביא בשם ספר אמונת חכמים להגאון מו"ה אבי עד שר שלום בפכ"ד שם שהקשה דהא ב"ש קטנה היתה ופיתו קטנה אונס הוא ובתירוץ אב"א (בכתובות ד"ט ע"ב עיי"ש) משמע דס"ל דאף דהיתה מפותה מותרת וכו' והלא בלא"ה פ"ק אונס הוא וכו עיי"ש מש"כ בדוחק ליישב זה, וא"ל דהך מ"ד ס"ל דאף דפ"ק אונס הוא מ"מ זה רק לגבי בעלה מחשב רצון זה לאונס ולא מעלה בבעל אבל לגבי הבועל שהוא היה מזיד וברצונה לא מחשבינן רצון זה לאונס, והרי ידוע דעת הרמב"ם דל"א כלל הך כללא דפ"ק אונס הוא, וא"כ דלדידיה בעצמו אסורה, אך מטעם אחר י"ל כמו שכתב המל"מ שם לחקור באש"כ שנאנסה וכו יעו"ש אם באופן שלא נאסרה לבעל אינה נאסרה ג"כ לבועל יע"ש, (אח"ז מצאתי בבני אהובה בפכ"ד מהל' אישות שכתב באמת דהא דמשני הגמרא בכתובות שם באנוסה הוית היינו מפני שפ"ק אונס הוא והאב"א שם ס"ל דאפילו באונס נאסרה לבועל יעו"ש ושוב הביא רש"י דידן והקשה דאמאי בעי דוקא שיהא שניהם שוגגין א"ו דרש"י ס"ל דהיכא דהיא אנוסה נאסרת לבועל ולמד רש"י כן מגמרא דכתובות שם וכאב"א שם דס"ל הכי עיי"ש ויש להעיר ע"ד שם וא"ל עוד) ויש להביא קצת ראיה לזה דבהיתה שוגגת או באש"כ שנאנסה דהבאתי לעיל דיש להקשות לפי מאי דאמרינן בגיטין (צ' ע"א) אמר להם ב"ה אם נאמר ערות ולא נאמר דבר הו"א משום ערוה תצא משום דבר לא תצא ואילו נאמר דבר ולא נאמר ה"א משום דבר תנשא משום ערוה לא תנשא לכך נאמר ערוה וב"ש מה להלן וכו' יעו"ש והשתא למ"ל לב"ה קרא דמשום ערוה תנשא הא בלא"ה ידעינין מדאיצטריך קרא ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל דאסורה לו בלאו דטומאה ואי אמרת דלכ"ע לא תנשא משום ערוה א"כ פשיטא דאסורה לבועל דאם לעלמא אסורה לבועל פשיטא, א"ו דמשכחת לה בהיתה שוגגת דבכה"ג פשיטא דמותרת לעלמא דלא קרינן בה משום ערוה וכן ה"ה באש"כ שנאנסה דרק לכהונה אסורה וכה"ג שפיר איצטריך קרא ונטמאה שאסורה לבועל כיון שהוא מזיד, או משום שאסרה לבעל הכהן והם דברי טעם. ועוד יש מקום לערער באופן ששלח לה הבעל גט וביטלו דאפקיענהו רבנן לקדושין מיניה ונעשית פנוי' כשזינתה וכמו שהקשו התוס' שם בגיטין י"ז וכמו שהבאתי כ"פ בשם הנו"ב דאיסור א"א הוי איסור שיכול לבטלו וכמו דבר שישנו בשאלה, ויש להסתפק בכה"ג אם מ"מ אסורה לבועל כיון שהוא עכ"פ כיון לעבר על איסור דא"א באותה שעה, ועיין ר"ן סוף נדרים ואם נימא דאסורה לו יש גוונא שגירשה בכה"ג דאפקינהו רבנן לקדושין מיניה וא"כ לכ"ע מותרת משום ערוה ומ"מ לבועל אסורה משום ונטמאה ונטמאה ויל"ע וקצרתי שו"מ כיוצא בה שמעתי בפ"ת יו"ה סי' י"א ס"ק ג' בשם הברכ"י שהביא בשם המוצל מאש שנסתפק בזה מי שבא על א"א שבעלה הלך למדה"י ושניהם לד"ע נתכוונו ברצון ואח"ז נתברר שבזמן שזנתה כבר היה מת בעלה אי שריא לבועל או לא כוון דכיוונו לעבירה והעלה להתירה לבועל מדינא וכו' יע"ש וא"כ אפשר ללמוד גם לנ"ד וי"ל ועיי"ש בס"ק ה' בשם הברכ"י דבאש"כ שנאנסה מותרת לבועל ובשם הישועות יעקב סי' סק"ד כתב שהסכים בתשובה דאסורה לבועל ועיי"ש:

שם בתוס' ד"ה זו שאסורה וכו' ועוד אם תנשא בת ישראל לכהן תהא מותרת לתרומה וכו', פירש דבשעה שמותרת לכהונה באותה שעה מותרת לתרומה וד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וא"ל דהא דמותרת לתרומה הוא מטעם קנין כספו וכמו שקנה עבד ושפחה, ובהמתו שאוכלת בתרומה אבל לא מצד היתרה של עצמה' משא"כ ההיתר לכהונה ודו"ק ואפשר דזהו צדדי ספוקי של דברי התוס' והבנתם, ועיין באבני מילואים בשו"ת סי' טז וי"ז, – שם בספרי מתני הכי ומה גרושה קלה וכו' יל"ע קצת דאין זה קאי לב"ש דכל גרושה בלא"ה אסורה לחזור משום ספק סוטה דא"א מגרש א"א אא"כ מצא בה ד"ע ועיין תוס' סוף גיטן בשם הירושלמי וברשב"א שם והדברים עתיקים, אלא שא"כ קשה מה דקאמר בשמעתין מאיסור תרומה ואיסור כהונה שנאמרה בתורה לגבי גרושה אליבה דב"ש בלא"ה הוי זונה, וכמו שכבר הרגישו בזה המהר"ם ברבי ועוד אחרונים ואכמ"ל בזה, ועיין לעיל דף ג' ע"א בתוס' בשם הירושלמי דמ"ד רשות ס"ל כב"ה וכו' ור' ישמעאל ס"ל התם רשות וא"כ ס"ל כב"ה ועיי"ש מה שהקשו ע"ז שאין זה נכון אליבה דר"ע וקצרתי.

שם בתוס' ד"ה מאי ת"ל וכו' שלעולם אין משקין אלא על הספק אפשר דהכוונה דהיכי דפשיטא לן דנטמאה אפילו מאיש אחר אין משקין אותה וכדברי המשל"מ בפ"ז מהל' סוטה עיי"ש באריכות, – שם וא"ת וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא י"ל הכתוב אוסרה וכו', עיין במהרש"א מה שהקשה ועיין בקרן אורה מש"כ בזה ובכרו"פ בבית הספק נעלם ממנו זה והוכיח מזה דהתוס' ס"ל כהרשב"א דבשל תורה אפי' לא אתחזיק אסורה ספק אסור מה"ת ושפיר הקשו וק"ל. וכן הרגיש על פרש"י שכתב דשניהם שוגגין ויש לדקדק שוגג של הבועל מאי בעי הכא הלא הכל תלוי באישה אם היא מזידה או שוגגת וחשבה שנבעלת לבעלה וכו' (לא הירגיש מהירושלמי שהבאתי לעיל וכמו שכתב בעצמו בבני אהובה הל' אישות) ע"כ כתב דלרש"י קשה לו קושית התוס' וע"כ כתב דבסוטה דנחשד הבועל אם הוא טוען לא בעלתי אותה א"כ לגבי נפשו נימא דאין אנו יכולין לכוף אותו כי הוא צועק מותרת הוא לי, אך התורה אסרה והואיל דיש קו"ס ואסרה תורה כוודאי דברור לנו שוודאי בעל אותה והרי היא אסורה לו כוודאי בועל וזהו עשה ספק כוודאי עיי"ש, וכזה היה י"ל גם עליה וכמו שכתבתי בזה כ"פ וכן הסברתי באמת תירוץ התוס' שכתבו דנענש עליה אף אם היא טהורה, וא"כ אף עליה שיודעת בעצמה שהיא טהורה ג"כ נענשת ככל חייבי עשה, ולא מהני ברי דידה וכמש"כ לעיל דף כ"ה ע"ב, והו"ל לומר דפסול לעדות אם עובר על חייבי עשה דאיסורי ביאה ולא רק משום דנענש לשמים בב"ד של מעלה וכן לענין שבועה וכדומה שם כגון ספק חלב וכו' ונודע שהוא שומן דצריך כפרה וסליחה הנה ע"כ דידע את הספק בשעה שאכל דאי לא ידע ואח"כ נידע שהוא שומן למה צריך סליחה וגם איני דומה להנידון שבכאן שידע שהיא ספק סוטה. ועיין תוס' ורש"י כריתות י"ז ע"ב דבנודע שהוא חלב דפטור מקרבן דמזיד הוא עיי"ש וכמדומה שנעלם זה מהגאון ח"ס ז"ל באיזה מקום ושכחתי כעת, וגם כי כבר הרגיש בזה בשו"ת המחנה חיים באז"מ.

שם תוס' ד"ה איני דין וכו' ואפ"ה לא עשה בהן ספק טומאת התהום כוודאי וכו' כבר העיר הרש"ש בחומר הדבר, שהרי טומאת התהום וודאי הוא אלא שלא נודע לשום אדם, אבל עצם הטומאה הוא טומאה וודאית עיי"ש וכן ראיתי אח"ז שכך כתב בפשיטות בקרן אורה דבלא"ה אין כאן קושית התוס' דטה"ת לאו מטעם ספק הוא וכו ולא שייך בזה לא עשה ספק כוודאי וע"ש ונקל לו לדחות דברי התוס' כלאח"י, ולוד"מ הויא לקיים דברי חכמים שכוונת התוס' הוא לא עשה בהן ספק טומאת התהום כוודאי, היינו שבאם היה ספק בטומאת התהום. אם נודע בזה לאדם א' בעולם או לא, ובכה"ג סותר ולא כוודאי טה"ת שאיני סותר, ולזה אמרו שאין עושין סתירה מהלכה ובזה היה מקום לקיים הגירסא ולא סתרינן ק"ו מהלכה מה שמצינו סתירה לכלל זה אצל הלכות טה"ת. ואף שהיא לחומרא דבספק טה"ת סותר בנזיר ועושה פסח, וצ"ע בזה אם הדין כן, ועיין בפי' המשניות להרמב"ם בפ"ט דנזיר שכתב והוא שמת כשנמצאהו בענין שאפשר (ויש גירסא שאי אפשר) שלא ידע אותו שום אדם בזה המקום הנה אנחנו נחשבהו במדרגת טומאת התהום אא"כ נמצא מי שידע בו ואם נמצאו מגולה ונראה לא נאמר אולי לא עבר שום אדם עליו ולא ראהו ואין מי שידעהו אלא נאמר שכבר נודע ואינה טוה"ת עכ"ל ועיין תוס' יו"ט שם וצ"ע בזה.

שם אמאי לא פרכינן מה לסוטה שכן רגלים לדבר וכו' עיי"ש והנה בתוס' שאנץ שנדפס כעת על הגליון כתב על ק"ו שבגמרא, דנראה דאין זה ק"ו גמור אלא גילו מילתא בעלמא הוא דאי ק"ו גמור א"כ נילף כל איסורין שעשה בה שוגג כמזיד שיעשה בהם ספק כוודאי וגם נחלוק בין רה"י לרה"ר ועוד דאיכא למפרך מה לסוטה שכן נסתרה ויש רגלים לדבר וכו' וע"ש, והנה קושיתו הראשונה צ"ע דהיכן מצינו בכל איסורין ששוה שוגג למזיד חוץ משפ"ח ומתמורה עיין תמורה די"א, ועוד והוא העיקר דהא י"ל דוקא לטומאה נמסר האי ק"ו אבל לא לשאר איסורין דאיסור מטומאה לא ילפינן ועיין יבמות ק"א ועוד בכמ"ק, שבתי וראיתי דאולי זה כוונת התוס' שאנץ שמסיים אח"כ א"נ מדכתיב ונסתרה והיא נטמאה בסוטה ילפינן טומאה והלכתא גמירי לה מסוטה לאו דוקא אלא כלומר דמסוטה גמרינן לה עכ"ל דזה נאמר כלפי מה שהקשה מקודם דלילף נמי שאר איסורים מסוטה וגם בכמ"ק אמרינן הלכתא גמירי לה מסוטה, משמע שנאמרה בהלכה למ"מ ולא דיליף לה מק"ו, לזה אמר אח"כ די"ל דדוקא לטומאה ילפינן מסוטה דכתיב בה נמי ונטמאה. והא דאמרינן והלכתא גמירי לה מסוטה הפירוש הוא דגמירי לה מק"ו ולא הלכלמ"מ ועיין התוס' הרא"ש שם בנדה כ' על ק"ו זה דאיכא לאקשויי מה לטומאת שרץ שכן יש לה טהרה במקוה וכו' ועוד איכא למימר נזקי אדם יוכיחו שעשה בהן שוגג כמזיד וכו' ולא עשה בהם ספק כוודאי אלא נקט ק"ו לרווחא דמלתא דהלכה למשה מסיני עיי"ש, שם דהרי בלא קינוי לא היה שום ספק בסתירא גרידא וכו' עיין לעיל ב' ע"ב דאמר אדרבא קינוי עדיף שכן עיקר גרם לה ופרש"י שע"י הקינוי סתירה אוסרתא עכ"ל ומוסבר עפ"י דברי התוס' כאן.

שם ולעיל בפ"ק קודם העדאת עדים לא הואי שום ריעותא עכ"ל כל הלומד בעיון יקשה בעיניו כוונת דבריהם הק' וא"ל דקאי על הא דהזכירו לעיל גבי ע"א דלא שייך כלל דבריהם גבי העדאת עדים וכו' ואחר העיון בעז"ה אפשר לומר דכיונו כלפי מה שהקשו לעיל דף ג' ע"ב על הא דאמרינן שם ק"ו לעדות הראשונה מעתה ומה עדות האחרונה שאוסרת איסור עולם מתקיימת בע"א עדות הראשונה שאין אוסרתה א"ע א"ד שתתקיים בע"א עכ"ל והקשו התוס' ד"ה מה וכו' תימה דהומ"ל מה לעה"א שכן רגל"ד שהרי קינא לה ונסתרה ע"כ ולפ"ד דהכא דהעיקר הוא דגם בהסתירא נולד הריעותא והוי כמו מגע שרץ א"כ אזדו לה קושיתם דהלא בעידי סתירה לחוד ג"כ י"ל דרגלים לדבר שאיכא ריעותא לפנינו, וע"כ כוונו בזה ליישב דבריהם בעצמם וששפיר הקשו לעיל, משום דאנו דנין על העדות וזה וודאי שבסתירה לחוד בלא עדות אין כאן שום ריעותא וזה שכתבו קודם העדאת עדים לא הואי שום ריעותא, ושפיר הקשו שם דמה לע"א שכן רגל"ד שהרי קינא לה ונסתרה ועדיין צ"ע, (שו"ר בקיא שעמד על דבריהם הק' כאן וזה כוונתו במה שמיישב שם בקיצור ות"ל שכוונתי לזה, ובעיקר דבריהם כאן עיין להלן בתוס' שבעמוד בי, ובחולין ד"ט ובריש נדה ואכמ"ל בדבר שכבר האריכו המפרשים בכמ"ק, וכן מצאתי בספר יגל יעקב שהביא כמה הערות עפ"י דיבורי התוס' אלו עיי"ש וקצרתי, והרוצה לעיין יעיין היטב גם בכל חידושי תוס' הרא"ש למס' נדה שנדפס בדפוס ווילנא על הגליון:

שם ומה סוטה רה"י וכו' ראיתי במנ"ח מצוה שס"ה גבי אשת אנדרוגינוס שאינה שותה דכתב הר"מ דאיתמעיט מאישה פרט לאנדרוגינוס שאינו איש וכו' וקשה כמו שהקשו כ"פ בש"ס איצטריך קרא למעוטי ספיקא והר"מ פסק דאנדריגינוס הוא ספק איש ספק אשה א"כ בלא"ה מספיקא איני שותה ולמחוק ש"ש מספק, אך א"ל כאן דגבי סוטה כל השקאה גזרה התורה על ספק א"כ אפי' הרבה ספיקות הוא בכלל ספק כמו ברה"י כל שאתה יכול להרבות וכו' א"כ ה"נ מספק שניתוסף עוד ספק היו משקין ע"כ צריך קרא למעט עכ"ל, ולדעתי הקלה יש לדחות זה דספק זה של ספק איש וספק אשה אינו נכנס בגדר הספיקות שבמציאות הטומאה והמעשה ובספק זה בוודאי לא החמירה התורה דהלא ספק זה הוא מכריע מעיקרו דאין כאן גדר סוטה כלל, ול"ד לספק נטמאה ועיין בריש הסימן שם מש"כ המנ"ח כעין זה, ועיין דברי התוס' לקמן ד"ה ברשות, אח"ז רב מצאתי לי רב בסברא זו בתפארת ישראל לעדיות פ"ג משנה ט' גבי טבלא שנחלקה לשנים דס"ל לר"ג דטמא מדא"א לצמצם ושמא הא' גדול מחבירו כשערה ואע"ג דטבלא הו"ל אין בה דל"ש נ"ל כיון דגם בהא מסוטה ילפינן, היינו דוקא כבסוטה ספק נטמאה או לא, ולא במסופק בשיעורו ואת"ל א"כ במכ"ש דהו"ל למטהרי' לטבלא בכה"ג דהרי בכה"ג בסוטה אם וודאי נטמאת רק שיש ספק אם נבעלה לגדול או לקטן דהו"ל ספק בשיעורא איני שותה כסוטה (דכ"ד) (אני לא מצאתי שם כלום) י"ל דלא דמי א"א לצמצם לשאר ספק בשיעורו וכו' יע"ש והכא עדיפא יותר דהספק הוא אם הוא איש שיכול לקנות כלל וסתירה בלא קינוי אינו כלום כמש"כ התוס' לעיל סד"ה איני כלום, ול"ד כלל לספק גדול ספק קטן, כמובן וכתב עוד במנ"ח וגם מש"כ הכ"מ דאינה שותה ונאסרה ג"כ לכאורה צ"ע דה"ל ס"ס ספק אשה ספק לא נטמאה ואי דהרבה ספיקות טמא ברה"י איני דומה לשם עיין בטהרות אך ס"ס זה הוי בתרי גופי לא אמרינן וכו' עכ"ל והנה בתכד"ד נסתר מחמתו דבריו הראשונים הנ"ל וכנראה ספוקי מספקא וגם לשונו מגומגם שם, ואולי זה כוונתו כאן שאיני דומה לטהרות שם, כמש"כ אני לעיל בע"ה, ומש"כ דהוי ס"ס בתרי גופי יש לדון דהוי בדבר א' דספק אשה א"כ לא הוי קינוי וכיון שלא הוי קינוי לא הוי ספק נטמאה כלל, וא"כ הוי כמו ספק נטמאה או לא וס"ס משם אחר לא הוי, כמובן דספק הא מתיר יותר כמובן ואפשר נמי לומר דספק נטמאה ספק לא, הלא ספק זה הוי כודאי, אלא שיש כאן עוד ספק אם איש או אישה, א"כ ג"כ מספק אסורה ולכך קאמר הרמב"ם דאיני שותה ואסור מטעם ספק ככל ספק דעלמא, אבל באמת לא עשתה ספק כוודאי וצל"ע אך באמת בעיקר הערת המנ"ח לא עיין בכס"מ שם דין ב שכתב ואשת אנדורגנס נראה שהטעם משום דכתיב והביא האיש את אשתו איש לאפוקי קטן וכו' ותו דרשינן איש ודאי לאפוקי אנדרגינוס עכ"ל א"כ צ"ל מש"כ הרמב"ם שאיני איש היינו שאיני וודאי איש כמו בכה"ת דממעטינן אנדרגינוס. ועיין בבכורות דמ"ב ע"ב ובתו' שבת קל"ו ע"ב ד"ה הזכר וכו' באריכות וא"ל קצת כיון דעכ"פ הוא, בעלה וקיי"ל דאנדריגנ' נושא ובן ביאה הוא א"כ הו"א דבקפידא דבעל תליא מילתא והיא מעלה בו מעל באישה אפילו כל דהו, וכדאמרינן בדכ"ד ע"ב, לכך אצטריך למעוטי מאיש, ודוגמא לסברא שכתבתי לעיל יעיין ברש"י דע"ז (ע ע"א) ושהובא בתוס' בב"ת (נ"ה ע"ב) ד"ה רבי אליעזר דר"א סבר אע"ג דליכא אלא חדא ספוקא כיון דליכא ספק מגע אלא ספק ביאה טהור והיינו טעמא דטומאה מסוטה גמרינן וגבי סוטה הוי ספק מגע ולא ספק ביאה דוודאי נסתרה, וחכמים מטמאין כיון דאין כאן אלא ספקא אחת וכו' וע"ש א"כ תליא בפלוגתת ר"א וחכמים ועיין ביבמות שם ובשבת דעת ר"א גבי אנדרגינוס ואפשר דכאן הכל מודים דאף ספק ביאה אין כאן דאף התחלת קינוי ליכא כאן וליכא שום ריעותא ודו"ק ויל"ע, ועיין שם עוד בתוס' בב"ת שם מה שהקשו מהאי משנה דכל ספיקות וכו' ולפלא על המנ"ח שלא הזכיר דברי רש"י ותוס' אלו וכן דברי התוס' דלקמן ע"ד ד"ה ברשות שהקשו אבל בהא איכא למתמה אמאי משווינן מטה כספק טומאה ברה"י והא לא דמיא לסוטה וכו' אבל התם וודאי מגע וספק מעל"ע הוא שרץ דשמא לא ראתה ואנן לא ילפינן מסוטה אלא דדמי לסוטה וכו יעו"ש אבל נראה דעכ"פ כגון ספיקות אלו נכנסין לשאר בית הספיקות דעלמא, אם מדאורייתא אם מדרבנן כידוע, וכן מצאתי סעייתא לסברתי הנ"ל בשטה מקובצת לכתובות דף ט' ע"א בסוגיא דפ"פ דמקשה הש"ס והא ס"ס הוא והקשו הקדמונים והא הוי ספק טומאה ברה"י וכל ספקות שאתה יכול להרבות בה ספק טמא ותירצו דה"מ כשהוחזקה שם טומאה אבל אם לא הוחזקה שם טומאה כלל אין אוסרין בס"ס ע"ש ויותר מוסבר שם בהפ"י שם שג"כ העיר בזה ותירץ דבעינן דוקא רגלים לדבר כמו בסוטה ושם ליכא רגלים לדבר על הטומאה דאימור באונס ואיני תחתיו, עיי"ש היטב ועיין במהרש"א נדה דף י"ט ע"א בתוס' ד"ה ור"י שהקשה ר"ת אמאי לא נוקמא בחזקת טהרה גבי בהרת והקשה במה"רשא הא הוי ס"ט ברה"י ולא מוקמינן אחזקה וכתב ליישב על פי דברי התוס' ריש נידה דלא גמרינן מסוטה רק טומאת מגע ולא טומאת ראיה, והקשה שם עוד גבי משארסתני נאנסתי דאזיל ר"ג בתר חזקה דגופא ואמאי הא הוי ס"ט ברה"י וכו' וע"ש ואכמ"ל בזה, שוב ראיתי פלפול ארוך בזה הענין בעונג יו"ט סי' קע"א עייש"ה וינעם לך:

שם גמרא ומה סוטה רה"י וכו' ידוע ומפורסם הקושיא על הרמב"ם דפסק דמקנא לה משני בני אדם ואפילו ממאה וא"כ גם בסוטה הוי רה"ר כמו דאמרינן בנזיר דתלתא הוי רה"ר אפילו ברה"י עיין בק"ע בפ"ק דירושלמי ובהגהות החדשות על הרמב"ם דפוס וילנא ובח"ס ועוד ועוד, ובהגהות רצ"ח למס' נזיר שם דף נ"ז, ובנדה ד"ה ע"ב עיי"ש ובבה"ט ס' קע"ח ס"ק ה' ובפ"ת שם, והנכון מה שחידש המנ"ח במצוה שס"ה ליישב קושיא זו עפ"י דברי התוס' לקמן ד"ה ברשות וכו' אבל האי דנדה וכו' דספק אם ראתה או לאו ומקום המקור מקום סתר הוא ולא שייך למימר ביה רה"ר וכו' א"כ בסוטה דהטומאה שלה עכ"פ בהעראה היינו הכניע וכו' ומבואר במכות וכו' ראיתם כמכחול בשפופרת, מבואר דביאה לחיוב אין שום אדם יכול לידע וכו' א"כ טומאה זו א"א להגלות לשום אדם רק להבועל ונבעלת א"כ דמי ממש לנדה דמקור הוא מקום סתר וכו' א"כ אפילו ברה"ר ה"ל ספק רה"י עיי"ש בארוכות ולדבריו מדיוק היטב מה שפירש הגמרא שם בנזיר בהדיא „בועל ונבעלת” דהומ"ל מה סוטה שנים וכו' וע"כ דאתי להורות ככוונת המנ"ח, אלא דמ"מ יל"ע קצת במאי דמשני שם בנזיר אמר רבה בר"ה באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם וכו' ופירשו רש"י ותוס' דהוא קאי מרחוק וכו' יע"ש, הא מ"מ הוא יש לו ידיעה מהטומאה ומה לי אם עומד מרחוק או לא כיון דלא ילפינן מסוטה על ריבוי הכמות והאנשים, אלא על הידיעות שבסוטה א"י מהטומאה אלא תרי וזה הוי תמיד רה"י אבל בידיעת תלתא שוב הוי רה"ר א"כ מאי הועיל בתירוצו, והדרא קשיא לדוכתא דמ"מ נולד הספק בידיעת תלתא וי"ל ולא באתי אלא להעיר, גם יש להעיר דלפ"ד דלעולם לא משכחת לה רה"ר גבי סוטה א"כ האיך דנין מינה בנין אב לשאר טומאות, הא אין דנין אפשר משא"א דהתם דוקא רה"י היא ולא משכחת לה כלל רה"ר, וי"ל, גם י"ל כמש"כ התוס' שאנץ ותוס' הרא"ש הנ"ל דאין זה ק"ו גמור אלא גילו מילתא בעלמא ויל"ע אח"ז ראיתי בשו"ת מהר"י הלוי איטינגע סוף חלק שני סי' קס"א שהאריך שם בישוב דברי הבה"ג ומתוך סברתו בא לכלל ישוב דברי הרמב"ם הנ"ל כנזכר לעיל בשם המנ"ח יע"ש שכתבה בשנת תרכ"ד וצריך עוד להוסיף תבלין לתירוץ זה דאף שבכ"מ הורגין על חזקת צורה זו שהערה, וא"כ הוי כמו ספק ידיעה מעליתא אם ראה כדרך המנאפים ? היינו משום דהיה התראה וכמו שמישבים בזה שיטת הבה"ג, אבל בסתירת סוטה, אפשר דאין זה כ"כ וודאות, ומשום כך באמת ס"ל להבה"ג דלא מהני לענין איסור על בעלה כמנאפים אלא כמכחול. ועכ"פ אף שלא קיי"ל כן. אבל א"א לחשבה עוד כידיעה מעליתא ודו"ק ועיין כריתות דף י"ב דמודי ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים בעלת ש"ח והוא אומר לא בעלתי מהימן דאי בעי אמר להון לא גמרתי ביאתי ועכצ"ל דאף דאין העדים רואין רק כדרך המנאפים מ"מ כיון שיש חזקה דוודאי יבעול ויגמור. דע"כ מש"כ הרמב"ם בחזקת שהערה בה לאו דוקא, אלא אפי' גומר. דאל"כ מלקות בשפחה חרופה איך משכחת לה וע"כ בש"ח אמרינן דמהני מהטעם הנ"ל כן העירו המפרשים ג"כ כמדומה ובזה שכתבתי מיושב מה שיש להעיר באמת לשיטת הבה"ג אמאי באמת בעינן לאסרה על בעלה שיראו כמכחול הא אף כדרך המנאפים עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ואשה לבעלה ספק טומאה היא והוי ספק טומאה ברה"י ועשאה הכתוב כוודאי טומאה והעדים יכולים להעיד שראו מרחוק והוי להו ספק טומאה ברה"י ד אבל עם כל הנ"ל ובמש"כ לעיל על המנ"ח בדין אשת אנדריגנוס י"ל דלשיטת הבה"ג ע"כ דכדרך המנאפים עדיין לא הוי ספק התחלת טומאה כלל וכדברי השטה כתובות דכל שלא הוחזקה שם טומאה לא הוי ספק טומאה ברה"י עיי"ש וצ"ע בכל זה וגם י"ל דנפ"מ היכי שמכחשת ואומרת שלא הערה בה דאז אפשר דאין מכחשת להעדים ודוגמא שאמרו בכריתות שם דאי בעי אמר לא גמרתי ויל"ע, ומה שהערותי לעיל על תירוץ המנ"ח מהא דמשני הגמ' ראיתי שנזרקה וכו', יעיין ביותר במחלוקת הרמב"ם והראב"ד פ"ט מנזירות דין ט"ז שהרמב"ם פירש דוקא כשהיה העד חוץ לחצר. אבל אם היה זה עמהן בחצר הרי שניהם טהורין כיון שהם שלשה הרי הן רבים ורבים ברה"י ס"ט וכו', והראב"ד כתב שא"י לקבל ד"ז שאם יהי' שלשה בחצר אחת לא תהי' שם ס"ט טמא וזה איני מן הגמרא יעש"ה ובכ"מ ובלח"מ, ובמגד"ע ואכמ"ל והתבונן דלסברת הראב"ד א"ש ולדברי הרמב"ם שאליבא דידיה נאמר הישוב הנ"ל יש עוד להתלמד בו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף