מנחה חריבה/סוטה/כז/א

מנחה חריבה סוטה כז א

דף כ"ז ע"א

אמר שמואל ישא אדם דומה ואל ישא בת דומה וכו' ור' יוחנן אמר ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה וכו' ופרש"י ז"ל בד"ה שזו וכו' ולטיפה פסולה ל"ח דרוב בעילות אחר הבעל ומבעלה נתעברה עכ"ל והנה בפשטות אינני מבין כיון שכאן אמרינן דהאי דומה ובת דומה בא"א קאמרי וא"כ מדוע פרש"י לעיל דזו באה מטיפה פסולה שמא מעכו"ם או ממזר הא בכל א"א הולד ממזר (ועיין בהגהות הגאון יעב"ץ על התוס' יעו"ש), וכיון דלא ס"ל רוב בעילות אחר הבעל ? שוב עיינתי בק"א ומצאתי שם שהעיר בזה וע"כ קצרתי כן מצאתי אח"ז בח"ס חא"ה סי' ח' שהעיר בשמעתא זו ובקושית הב"ח מגיטין פ"ט ע"א עיי"ש וקצרתי אך אמרתי לרשום קצת במה שעלה במחשבתי לומר בטעמא דשמואל דלא ס"ל כר"י דלטיפה פסולה לא חיישינן משום דרוב וכו', ומתחילה חשבתי לומר עפ"י מאי דאמרינן בבכורות כ' ע"א רבינא אמר אפי' תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה אבל ברובא דתלי במעשה לא יע"ש וא"כ י"ל דשמואל נמי הכי ס"ל ואף שהתוס' שם ד"ה רבינא כתבו דהא דלא משני הכי בריש פ"ב דיבמות וכו' וי"ל דתשמיש דאדם לא חשיב תלי במעשה כמו וכו' יע"ש, וכ"כ ביבמות שם י"ל דשמואל לא ס"ל האי סברא ולכן לי"ל האי רובא דרוב בעילות וכו', אכן חשבתי דרכי ואמרתי דלזה ליתא דמלבד שדברי התוס' ז"ל מתנגדים לזה ואפושי פליגתא לא מפשינן אך מדברי התוס' יבמות קי"ט ע"א ד"ה ר"מ דרבא ל"ל כרבינא יע"ש אבל לאי נמי שם אין ראיה דפליג רבא על רבינא וכן כתב בשו"ת שיבת ציון ס' כ"ט דפליגי בזה, ועוד בנ"ד ל"ל הכי דהא גם המיעוט הוי מיעוט דתלי במעשה, כיון דמעשה אירע בכאן עכ"פ ובין אי אזלינן בתר רובא ובין אחר מיעוטא נעשה כאן מעשה ובכה"ג לא הוי חסרון ברובא מהאי טעמא ודו"ק כי קצרתי, ועיין בשו"ת רעק"א סי' קס"ב ו"ה ובזה אי הא דלא אזלינן בהר רובא ברובא דתליא במעשה אי הוי דרבנן או מדאורייתא ואכמ"ל ומש"כ בגליון שם לעיין עוד בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ט עיי"ש וכן משמע מלשון הרשב"א בחידושיו לחולין (ט' ע"א) שהובא ברע"א שם דז"ל דרוב פעמים רובין של סימנים נשחטו, אבל באיסור דרובא דתלי במעשה „ומיעוטא דלא תלי במעשה” הוא ובכי הא לא אזלינן בתר רובא מש"ה אוקמי רבנן וכו' עיי"ש מבואר דדוקא היכי „דמיעוטא לא תלי במעשה” לא אזלינן בתר רובא וע"כ נראה לי בהסבר דברי שמואל כן, והוא משום, דידוע דברי הכרו"פ סי' ס"ג דבשני סברות הנמצאים במחברים בהא דאמרינן כל דפריש מרובא קפריש אם זה וודאי ומוחלט ואין בו שיעור ספק כלל ואנן סהדי שמרובה קפריש וכן משמע מתוס' בפ"ק דכתובות ובדוכתי טובא, אמנם לפמש"כ באסיפת זקנים רפ"ק דב"מ גבי קפץ א' מן המנוין לתוכו וכו' וכ' בשם הרא"ש אע"ג ראמרינן דמרובא קפריש מ"מ ספק הוי רק התורה התירה ספק זה ונראה דבסברות אלו נחלקו רב ושמואל בהא אי הולכין בפק"נ אה"ר אי לא, דלרב פי' מהרוב עע"ז ואין מחללין עליו את השבת דמרובא קפריש ועכו"ם וודאי הוי והייני דס"ל כסברת התוס' הנ"ל דאין כאן שום ספק כלל אבל שמואל ס"ל אין הולכין וכו' ומחללין עליו את השבת ש"מ דס"ל דמ"מ ספיקא הוי וספק"נ דוחה שבת וכו' יעש"ה, והוסיפו עוד האחרונים ע"ז דמחלקת רב ושמואל אי הולכין בממון אה"ר נמי תליא בזה דשמואל ס"ל דרוב הוא ספק לכן אין הולכין בממון אה"ר, וקצרתי כי יש עוד להאריך בזה, וה"נ י"ל דשמואל לטעמי' דס"ל דרוב הוא רק מגדר ספק אלא שהתורה התירה ספק זה, וא"כ אף אי אמרינן רוב בעילות אחר הבעל מ"מ עדיין ספיקא איכא ואף שהתורה התירה ספק זה מ"מ מדרבנן צריך לחוש לזה ומכש"כ בהצטרף הריעותא הנ"ל דהוי רובא דתליא במעשה ולכן לכתחילה לא ישא בת דומה, ויש לעיין עוד בזה בש"ש ש' א' ובהגהות הר"ב פרינקיל זצ"ל דא"כ ממזר וודאי האיך משכחת לה יע"ש ועוד אחרונים בזה ואכמ"ל, ור' יוחנן דידן ס"ל כרב דהולכין בממון אה"ר וא"כ הוי רוב בגדר וודאי ומוחלט כסברת התוס', ולכך ס"ל דלטפה פסולה לא חיישינן וכן מצאתי להגרע"א ז"ל במערכה י"ב במס' כתוב' אות כ"ד שאמר דמאן דס"ל דנמצאת בעולה יש לה מנה ומקח טעות רק ממאתיים דמוכח דבס"ס מוצאין ממון ס"ל כרב דהולכין בממון אה"ר והעיר שם חד מחכמיא כיון דר' יוחנן ס"ל דנמצאת בעולה יש לה מנה א"כ ס"ל כרב דהולכין בממון אה"ר והיה לנו לפסוק כן כר"י לגבי שמואל, עיי"ש, וכן ראיתי בשם ס' קדושת ישראל למס' כתובות שכ"כ דר' יוחנן ס"ל כרב דהולכין בממון אה"ר יעו"ש, וא"כ ס"ל דרוב הוי וודאי ולא חיישינן לזה כלל, גם מדרבנן, אכן עדיין ד"ז אינו עומד בפני הבקורת, כי להלכה אין הדברים מכוונים דאנן פסקינן כשמואל דא"ה בממון אה"ר, וכן פסקינן כר' יוחנן דישא אדם בת דומה ואל ישא דומה וצ"ע וי"ל קצת, ועיין בכתובות שם (י"א ע"ב) דמשמע דרב עמרם וכל גדולי הדור סברי דיש לה כתובה מנה, וע"כ ס"ל הכא רב עמרם כר"י אלא דמבעי ליה בהיתה פרוצה ביותר מהו ופרש"י ז"ל דאיכא למיחש דרוב בעילותיה משל אחרים עכ"ל ולפמש"כ לעיל בשם התוס' בכורות דוקא גבי בעל לא הוי רובא דתליא במעשה, אבל ברוב וכו' משל אחרים אפשר דהוי תלוי במעשה וי"ל ודו"ק, – כן י"ל בהא דאמרינן דבפרוצה ביותר חיישינן, היינו דמשוי לה ספק ולא וודאי לפי דעת ר"י, – ועיין בהגהות רצ"ח שהעיר מהא דאמרינן בפסחים פ"ז ע"ב שהבנים שהולידה אשת הושע היו ספק ממזרים והקשה מהרש"ל שם הרי קיי"ל דרוב וכו' אחר הבעל ומ"ט הם ילדי זנונים ותירץ רש"ל שם שאני הכא שהיה הושע זקן וכה"ג אין תולין בבעל ע"ש מה שהעיר בזה, והנה בכאן זכר את הגמ' דפסחים ובספרו תורת נביאים שכח מגמ' זו עד שהעיר אותו מתן הח"ס בחאור"ח סי' ר"ח דנעלם ממנו ש"ס פסחים פ"ז ע"ב דאמרינן להדיא שבניו ממנה היה ס' ממזרים והוסיף הח"ס להביא דברי המהרש"ל הנ"ל וכתב ע"ז דנ"ל דר"ל זקן וגם פרוצה, אבל בחדא מינייהו לא מ"מ מבואר דהיתה מזנה תחתיו ברצון והיתה אסורה לישראל וע"כ כתבו שהיה במראות הנבואה עכ"ל, והוא הרצ"ח כתב בכאן עפ"י מה שהשיב לו מרן הח"ס ז"ל, ומש"כ הח"ס בחדא מינייהו לא, היינו מפני שהביא מקודם שם דעת בה"ג הל' מילה והובא ברא"ש פ' יש נוחלין ומביאו ב"ש סי' ד' ס"ק כ"ו, דאפי' פרוצה ביותר לא חיישינן ואמרינן רוב בעילות אחר הבעל יע"ש, וכן פסק בח"ס חא"ה סי' י"ג דבזקן ופרוצה ל"א רוב וכו' ולא דוקא זקן בשנים אלא זקן ות"ח וכו' יע"ש ועיין בשו"ת חוט השני סי' י"ח (שמציינו הפ"ח שם בא"ה סי' ד') שמשמע מדבריו דלענין ירושה וממון יש לספק בזה מטעם דאין הולכין בממון אה"ר, ומשם נראה סתירה למה שכלל ההפלא"ה והחזיקו אחריו הח"ס וכמה אחרונים, דכיון שהוחזק לענין איסור מהני שפיר גם לענין ממון יע"ש, וגם כמה אחרונים עיין למשל בעין יצחק שלא ראו את דברי ותקות חוט השני ואכמ"ל בזה, והנה חשבתי ליישב קושית מהרש"ל בפסחים שם די"ל דלשמואל קאמר הכי התם דלא ס"ל רוב בעילות וכו' אך ראיתי שם בפסחים שאמר גומר בת דבלים דיבה רעה בת דיבה רעה (ופרש"י דומה בת דומה) ושמואל אמר וכו' ור"י אמר שהכל דשין בה וכו', מבואר דמיירי נמי ר"י בה והוא מרא דסוגיא שם, ובזה י"ל דברי שמואל ור"י שם דשמואל אמר שמתוקה בפי הכל וכו', ופרוצה היא וחיישינן לה ול"א רוב וכו', ור"י אמר ש„הכל” דשין בה וכו' וגרע יותר מרובה ולכך חוששין וכמש"כ הח"ס, ועוד יותר כמש"כ הרא"ש פ"ק דחולין גבי רוב מצוין א"ש מומחין הן דהאי רוב היינו כל ודו"ק, ועיין שם בפסחים בהגהות הרא"מ הורוויץ ז"ל, ונעלם ממנו דברי המהרש"ל על אתר שם, ועיין בהרא"ש פ"ד דקדושין סי' ז' כתב בעל ההלכות וכו' כי ההיא עובדא דאבוה דשמואל דאתא בשם ושימש כדאיתא בירושלמי וכו' וע"ש ובתוס' שם ע"ג ע"א ד"ה מאי וכו' והוליד את שמואל וכו' וי"ל דאיכא ריעותא וכו' יעש"ה ודו"ק:

שם ת"ר איש מאי ת"ל וכו' לרבות וכו' ואשת שעמום וכו' עיין לעיל דף כ"ד ע"א העיר בס' מנ"ק דבכל דוכתי דקתני שוטה לא נזכר ענין שעמום ביחוד ואולי היא בכלל הפתאים ביותר שהובא בחו"מ פי' ל"ה ס' י' עיי"ש, נ"ב נעלם ממני לרגע גמ' דב"מ פ' ע"א המוכר שפחה לחבירו שפחה זו סוטה היא משועממת היא, ופרש"י משוגעת, ועיין בתוספתא דכתובות פ"ז הל' ט' ג"כ כה"ג ובחסדי דוד שם, ובלשון המד"ר פ' נשא אמר שתה כוס ד' יצא לדעתו נשתעממו כל הכליות עיי"ש במ"כ ועץ יוסף, ולעיל כ"ד ע"ב פרש"י שעמום לקוי בתמהון לב, עכ"ל, והיותר פלא שכל עיקר ברייתא זו נעלם מהתפארת ישראל משנה זו אות כ"ג שכתב בזה"ל ונ"ל דדוקא דנשתטה דהיינו שלא מחמת חולי, אבל דנטרפה דעתו דהיינו מחמת חולי (כנדה י"ג) אפשר דאין ב"ד מקנאין לה דממתין עד שיתרפאו ויקנא הוא בעצמו ותשתה, רק די"ל דדמי לחבוש בב"א שאין ממתינין עכ"ל ולפי פרש"י דשעמום היא לקוי התמהון לב, דוודאי יש לזה רפואה ואפ"ה אין ממתינין, וזה הוא גופא הא דקמ"ל בברייתא זו דתני בה אשת שעמום, משא"כ דלא קתני בשאר מקומות, וכמו שהעיר המנ"ק הנ"ל, הנ"ל, לאפוקי מסברת התפא' ישראל, וכן בב"מ שם קמ"ל בזה דהוי מום אף שאפשר דתתרפא במהרה, ואף דמה שדחה התפארת מהיה חבוש בב"א, י"ל קצת דבאמת יש לחקור באיזה בית האסורין ין מיירי אי של ישראל או של עכו"ם וכדמחלק בפסחים פ"ח מ"ו עיי"ש בש"ס, וא"כ י"ל דה"נ מיירי בב"א של עכו"מ דאע"פ שהבטיחוהו שמא לא יוציאו, וא"כ א"א להמתין, אבל בב"א של ישראל, אפשר דאין ה"נ דאין מקנאין לפי סברת התפא' אבל לפמש"כ א"ש ולא שנא וב"כ וב"כ מקנאין, ובספרי פ' נשא לא תני אלא אשת חרש ואשת שעמום עיי"ש:

שם במאי קמפלגי רבנן סברי בעינן וקינא והביא ור"י סבר לא בעינן וקינא והביא ע"כ יש להתבונן אי אמרינן דטעמא דב"ד מקנאין לה הוא מטעם שליחות וכפשט' דברי רש"י לעיל כ"ה ע"א, וא"כ מדוע לא יקרא זה וקינא והביא, וכי אם יקנא לה ע"י שליח לא יכול להשקותה, מה"ט הא כיון ששא"כ כמותו מקרי כמו הוא בעצמו עשה זה, ועיין במה שהארכתי הרבה בזה לעיל דף כ"ה בדברי הנו"ב ז"ל, אבל עכ"פ גבי ב"ד ריבתה תורה דמהני שליחותם, וא"כ מדוע לא יקרא על זה וקינא והביא ?, וכמו שכל פעול' שע"י שליח מתיחס אליו כידוע בלשון תורה ובלשון בנ"א, ועיין בתוס' גיטין (מ"ז ע"ב) ד"ה בצרן וכו' אבל הבעלים קורין דיכולים לומר הנה הבאתי דשלוחו של אדם כמותו וכו' אפ"ה איני קורא דבעינן לקוחה וכל הבאה באחד וכו' יעו"ש היטב ובתוס' בב"ת שם פ"א ע"א, ולפ"ז צריך לומר דאף לדעת האחרונים דמהני קיני ע"י שליח, עדיין אין מזה תועלת לענין השקאה, דהלא בעינן וקינא והביא באחד ולא שיהי' הקינוי' ע"י אחר ואפילו ע"י שליח ויל"ע, ועפ"ז יש לדחוק קצת גם כאן בשמעתין ודו"ק, גם יש להאריך בענין החקירה שחקרו אם השליחות חל רק על הפעולה כמו שעושה המשלח, או שנעשה ממש כגופו של המשלח והארכתי בזה בחידושו לב"מ צ"ו ועיין אבני מילואים סי' ל"ה בשם הריב"ש סי' פ"ג בענין זה דו"ק שם, ויש לפרש דבזה פליגי רבנן ור"י דרבנן ס"ל דבעינן וקינא והביא והתיחסות השליחות הוא רק כמו שעשה המשלח, אבל לא בגוף אחד ולכך לא מהני, ור"י ס"ל דלא בעינן וקינא וכו' ומשום דלא בעינן בגוף אחד אלא דפעולתו ג"כ מהני ודו"ק, או שס"ל דבאמת הוי כאילו גוף המשלח עשה זה ושפיר יכול להשקותה אח"כ, ובזה יתיישב קצת לשון פה"מ לרמב"ם התמוה מאד שכתב דרבי יוסי אומר כל מי שיקנא ישקנה לפי שנאמר וקינא והביא עיי"ש וראיתי בש"ס ווילנא שהגיהו קצת ועדיין איני מובן כלל ומה הועילו בתקונם והגהתם:

ולפמש"כ י"ל כוונתו דר"י אומר כל מי שיקנא – פירש אף השליח – ג"כ „ישקנה” הבעל לפי שנאמר וקינא והביא פירש וקינא והביא מ"מ יהי' המקנא מי שיהיה אף ע"י השליח חשוב כאילו הוא קינא ופירש בכוונת הגמ' שאמרו ר"י סבר לא בעינן וכו' היינו דלא בעינן וקינא והביא הבעל, אלא ע"י שליח נמי מהני וקרינן ביה וקינא והביא ודו"ק ויודע אני שעדיין הדוחק מפולש בעין אלא שטוב קצת מלא כלום, ופלא שלא הרגישו בו המפרשים ועוד יש להעיר דלשיטת הנו"ב דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח א"כ לשיטת המהרי"ט דמילי אפילו לחד שליח לא מצי משווי, א"כ האיך הב"ד נעשים שלוחים הלא הוי מילי בעלמא, וא"ל כמש"כ שם דשליחות ב"ד אלימי, אבל שליחות דידהו לא, ואפשר עוד לומר דהב"ד הם שלוחי דרחמנא וכמו כהנים ולכך מהני, ובזה א"ש נמי לעיין שליחות לחו"ש דמקנאין לנשותיהן:

עיין בקרן אורה כאן שהביא התוספתא דר"י דקאמר אף להשקותה לאו דוקא לכשיצא בעלה מבית האסורים אלא גם אם נתפקח החרש יש קנה עיי"ש וכבר דברתי מזה לעיל ב"ה שהבאתי בעצמי התוספתא הנ"ל, אך מה שכתב דשמעינן מינה אע"ג דבשעת קו"ס לא היתה ראוי' לשתיה אפ"ה כי הדר חזי כגון שנתפקח החרש ישקנה וכו' יע"ש לענ"ד י"ל כיון דלר"י לכתחילה רבתה התורה דמהני קינוי הב"ד שהם בשליחותם של הבעל להשקותה אח"כ וא"כ בשעת הקינוי היה על זה האופן שישקינה אח"ז וגזה"כ הוא דמהני, אבל אם הוא בעצמו יקנא בוודאי דלא מהני בכל אופן אם א"ר לשתיה בשעת הקינוי, ודו"ק, וממילא אתי שפיר נמי מהי שהעיר על התוספתא דתני נמי התם הגדיל הקטן, דאיני מובן דע"י קינוי שקינא לה ב"ד בקטנותו וודאי איני משקה אותה בגדלותו ומשום דאין אישות לקטן וצ"ע עכ"ל כבר דברתי מזה לעיל במשנה דף כ"ד, אמנם עיקר הקינוי שתהני על לאחר גדלותו, בוודאי מהני לפמש"כ לעיל, וכעת מצאתי בשו"ת הרי"מ חלק אהע"ז סי' כ"ו שמדבר בארוכה בענין דקינו קטן מהני ועל ראיית השואל מהתוספתא שלפנינו עיי"ש וגם כתב שם דכשם שאימעיט קטן מאיש כן אימעוטו חו"ש שאינם ב"ד, שנסתפקית בזה לעיל בחדושי ואף אם היא נאסרת אינה שותה עיי"ש גם כתב די"ל דר"י דתוס' היינו ריבר"י דנדה דקטן מן ט' ועד י"ג שהביא ב"ש כשעודן בו אחר י"ג הוי גדול למפרע, והפי' הפשוט (בתוספתא) בקטן הבא על יבמתו יעוש"ה, כן אח"ז ראיתי בעין יצחק סי' ע"ט אות נ"ה שהעיר כהק"א הנ"ל דלמה משקה אותה הבעל אח"כ דהא בעינן שתהי' ראוי' לשתיה בעת הקינוי, א"ו דזה לא מיקרי א"ר לשתיה דזה לא הוי מחוסר מעשה דמחוסר הבאה לא הוי מחוסר מעשה עיי"ש, ונעלם ממנו טהרת הלשון התוספתא דגם על חרש ונתפקח קאמר ר"י דמשקין אותה אח"כ, ולא הועיל בתירוצי כלום, ועכצ"ל כמוש"כ, ועיי"ש עוד מה שהעיר דהאיך יקבלו עידות קו"ס בפני ח"ש וקטן או קטנה הא הוי כשלא בפניהם יעו"ש מש"כ, בשם הברית אברהם סי' צ"ד, ואפשר לומר דב"ד בעצמם ראו כל זה הקו"ס וכדומה ולא בעינן קבלת עדות וי"ל בזה כי אין ברור לי עוד ד"ז:

שם בתוס' ד"ה איש וכו' לא צריך קרא וכו' לאו ממש דאורייתא וכו' אגב אורחא קמ"ל דעוע"ד צריכה התרא' וכו' עכ"ל עיין לעיל כ"ה ע"א דיש לדחות מכאן דלית לה אימתא דבעל עיי"ש, ועיין בקרן אורה כאן, ובמש"כ לעיל בחדושי כ"פ בדף י"ז ובשירי מנחה לעינן היכי שכתב לה הוי מדאורייתא, ומהתוס' גיטין (מ"ז ע"ב) שהבאתי שם ואין להאריך עוד ובשו"ת עין יצחק סי' ע"ט באריכות, ומצאתי בקרית ספר הל' אישות שכתב מפורש היכי דכתב לה הוי מדאורייתא כשאר חוב בעלמא עיי"ש וז"פ:

ולענין מש"כ לעיל בענין קטן בשם המ"ל גבי קטן כיון שמקפיד הבעל עי"ש הנה דייקתי עתה לשון הזהב שהוסיף הרמ"א על דברי המחבר בסי' קע"ח ס"ב שכתב והעתיק המחבר והוא שיהא גדול, אבל אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני והגיה הרמ"א והוסיף תיבת „והוא” קטן וכו', ומאי היה חסר בשלחן המלך והערוך, אם כתוב אל תסתרי עם פלוני קטן ע"כ יש מזה ללמוד בכוונת בעל המפה שעלה להגיה על השלחן מלת „והוא” היינו שאם אמר לה סתם אל תסתרי עם פלוני, ונתוודע שהוא קטן, אז לא הוי קינוי, אבל אם אמר לה בהדיא אל תסתרי עם פלוני קטן שמקפיד מפורש עליו אפשר דהוי קינוי, ול"ד לבהמה דשאני ולא ראי זה כראי זה כמובן, והרי דעת הרמב"ם שיותר מב"ט הוי קינוי, וי"ל ולא באתי אלא לעורר על שינוי הלשון אך ברמב"ם שם פ"א דין ו' כתב כן בזה"ל לא תסתרי (עם כצ"ל) איש פלוני „והיה” קטן פחות מב"ט וכו' עיי"ש וכז"פ, עוד כתב בק"א שם ולכולהו שיטתי בקטן יותר מב"ט דלרמב"ם ז"ל שותה ע"י ולדעת התוס' ז"ל נאסרת ע"י להבעל יש להסתפק אם נאסרה גם לו להבועל ואע"ג דקטן הוא וכשוגג דמי עכ"ל, ועיין בפ"ת סי' (קע"ח ס"ק ל"ב) שהביא ספק זה בשם רב גדול אחד אי אסורה לו כשיגדיל משום אחד לבועל עיי"ש כל צדדי הספק וטעמי האיסור ופשיטא ליה אח"כ בנד"ז פשוט דאסורה וה"ה בזינתה עם חו"ש ועיין בשו"ת בית יעקב ס' ג', וביד המלך פ"ד מהל' אי"ב בד"ה ונתתי וכו' מבאר מן הסברא דכיון דנתפעל עכ"פ ע"י ביאת הקטן עונש האשה ואיסורה על בעלה, ממילא נתפעל ע"י ביאה זו האיסור גם על הקטן הבועל וחל עליו כשיגדיל עיי"ש שמאריך כדרכו ועיין בית הלוי ח"ש סי' מ':

בתוס' ד"ה רב אשי וכו' תימה מה לר"י מ"ש הכא דממעט וכו' וגבי ערכין דכתיב והעמיד והעריך לא ממעט אלא גוסס וכו' עי"ש מה שתירצו ואף שעדיין יקשה א"כ דלא בעינן העמדה ממש מדוע ממעט גוסס, יש להסביר דכיון שיכול להעמידי ע"י אחר כמו חיגר ובן חודש הוי שפיר בכלל העמדה, אבל גוסס דגם ע"י אחרים אי אפשר וגם אין דרך להעמידו, ומשו"ה שפיר ממעטינן גוסס, ועיין בפנים יפות על התורה פ' בחוקת שנעלם ממנו דברי התוס' אלו עיי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף