מנחה חריבה/סוטה/י/א

מנחה חריבה סוטה י א

דף י' ע"א

יבוא מי שחוזר לאחריו ויפרע מפלשתים שחזרו בשבועתן, משמע מזה דהוי עונש עליהן מחמת חלול שבועתן, ויש לעיין לדברי הבית יצחק הנ"ל דכל זה הוי מטעם חרם. מנלן דעכו"ם ישנם באיסור חרם, וכמה קולמסין נשתברו על דין בל יחל גבי שבועה אצל עכו"ם עיין מנ"ל הל' מלכים שרמזתי לעיל גם יש לעיין לפי המדרש שהביא הרל"ח הנ"ל דלאברהם לא ניתנה השבועה רק לשבעה דורות עיי"ש א"כ יש לחשוב אם עדיין קיים דור ז' לאברהם:

שם זכור לי כ"ב שנים, עיין בגליון בשם תשובת הרשב"א ועיין מהרש"א ז"ל ובעיון יעקב:

שם שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים שנאמר דן ידין עמו כאחד. ופרש"י ז"ל „כיחידו של עולם במשפט צדק" ועוד היה אפשר לפרש בדרך עפ"י מה ששנינו באבות (פ"ד י"ח) אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד, ועיין רע"ב ומפרשים שם. לכך קאמר דן דין עמו כאחד כיחידו של עולם שדן ביחידי, ואף בלא קבלהו ובלא מדת חסידות:

שם וא"ר יוחנן שמשון על שמו של הקב"ה נקרא וכו' אלא מעתה לח ימחה אלא מעין שמו של הקב"ה וכו'. ופרש"י בד"ה על שמו של הקב"ה משמע שכינהו בשמו של הקב"ה ממש. ובד"ה מעין שמו שאין שמש שם ממש אלא מגן ומציל עכ"ל מדברי רש"י נראה בעליל דקמפרש על שמו של הקב"ה היינו „שמש" וקפריך אלא מעתה לא ימחה. היינו נמי השם „שמש" וקמשני מעין שמו דשמש אינו שם ממש אלא מגין ומציל. כמו חנון ורחום. שו"ר שכן הרגיש בזה הרש"ש יע"ש ומכח זה כתב על המהרש"א ששגה בזה ואינו כל כך מפורש עד שיכול להטיח דברים כלפי מעלת מרן המהרש"א ז"ל, ומה שהקשה מהא דלא פריך כן לקמן גבי יהודא שנקרא על שם של הקב"ה. כבר הרגישו בזה האחרונים עיין בעיון יעקב כאן על אתר שהקשה בזה דא"כ לא ימחוק השם יהודה וא"ת ה"נ הא מבואר בי"ד סי' רע"ז דמותר למחוק עיי"ש. וכמו שהקשו התוס' על שם שלום דאמרינן בשבת דאסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ. ולא קחשיב ליה במס' סופרים (פ"ד) בהדי שמות שאינן נמחקין ונראה דתנא ושייר וכו' עיי"ש:

ולענין הלכה בשם שלום הנה הרמ"א פסק ביור"ד (סי' רע"ו ס' י"ג) דיש נזהרין אפילו במלת שלום שלא לגמור כתיבתו וכתב בש"ך בשם ש"ת הרא"ש דרוב העולם אינם נזהרים בזה עיי"ש ובנקה"כ מוסיף דאמנם בתוס' פ"ק דסוטה דף י' ע"א מוכת דאסור ואיתא שם להדיא גדולה מזה דשלום הוא משמות שאינן נמחקין והא דלא מני ליה בהדי ז' שמות שאינן נמחקין משום דתנא ושייר עי"ש וראיתי יש שרוצין לפרש דהתוס' כתבו כן להמקשה אבל לא להמסקנה אבל המעיין היטב בתוס' יראה דליתא, אך מ"מ צ"ע לדינא דמדברי שאר פוסקים לא משמע כן דשלום יהא משמות שאונן נמחקין דלא לשתמיט חד מינייהו דכ' כן וצ"ע למעשה עכ"ל, ועיין פ"ת שם ובברכ"י שם ביור"ד הביא בשם הריטב"א לשבת שכתב בשם התוס' דמ"מ אף שלום מן השמות הנמחקין הוא יע"ש וכתב דתוס' סוטה דידן אינם התוס' העיקרים והראיה מפסקי התוס' שאינם מכוונים לדברי התוס' בפנים ובביאור דברי התוס' הנז' עמש"כ הרב גופי הלכות דף קל"ד והסכים עמו הרב פר"ח בא"ח סי' פ"ה יעוש"ה ובשיורו ברכה שם ועיין להרב יגל יעקב שמחובר לטהרה עם השטמ"ק למס' סוטה. ובלמודי ד' לימוד קע"ג פירוש דיבור התוס' דכאן יע"ש ומשם יש ישוב הא דלא קאמר גם הכא דלעולם לא ימחה אלא דתני ושייר עיי"ש. ועכשיו מצאתי להש"ח מערכת הא' אות שי"ג רמז לכל זה בקיצור יע"ש אך העיר שם הערה אחת על הרמ"א דביור"ד כתב דיש ליזהר מלכתוב באגרות ושטרות שם שלום שלם ואילו באו"ח ס' של"ד סי"ג שפסק הב"י ע"ש המרדכי דמגלת אסתר שלא נכתבה כמשפטה אשורית אין בה קדושה להצילה מפני הדליקה. לא הגיה כלום ואמאי הא במגילה כתוב בה דברי שלום ואמת וא"כ נראה דיש להצילם מפני הדליקה, ע"ש שאח"כ הביא הערה זו בשם הרב מר ואהלות הנד"מ בד"ה בהגהה ע"ש. וכמדומה לי שלפי מש"כ הרידב"ז שהביא בפ"ח ובברכ"י הנ"ל יש לישב זה שכתב הרדב"ז דמה שיש ליזהר בתיבת שלום היינו במתכוון לכותבו לשם שאלת שלום דבאותה שעה מתכוון לתת שלום לחבירו מאת בעל השלום וכו' אבל אם בא לכתוב שיש שלום בעולם או בין פלוני לפלוני וכיוצא בזה שהוא סיפור דברים אין צריך ליזהר שהרי אינו מתכוון לשם ולא חל עליה קדושה את"ד. וא"כ י"ל דה"נ במגילה דמספר דהיה דברי שלום ואמת. וכן בסוף כתיב דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו א"כ אינו מתכוון לשם ולא חל עליה קדישה. אך מדרשת הגמ' במגילה (ט"ז ע"ב) על פסוק זה דדברי שלום ואמת מלמד למגילת אסתר שצריכה שרטוט כאמתה של תורה ועיי"ש בפרש"י משמע דשלום שבפסוק זה קאי על מי שהשלום שלו ובזה יובן דרש הגמרא ודו"ק ומצאתי בש"ח בקונטרס באר בשדי במכתב ז' שם הביאה דברי הבכור שור ובחידושיו לסנהדרין דף ס"ה שהביאו ראיה מכאן. והרב השיג עליו משום דמשמע מפרש"י דלא ימחה קאי על תיבת שמש ובמהרש"א נראה שהוא ט"ס וצ"ל להיות שמש אבל שמשין דהוא שם אדם לא עדיף מיהודה וכו' יע"ש ובמכתב י"ב שם בענין זה הרבה. ובמכתב טו"ב שם הביא שכן כתב התשב"ץ ח"א סי' קע"ז בזה"ל אלא שצל"ע במה שאמרו במס' סוטה שמשון על שם הקב"ה נקרא ואקשינן אי הכי אסור למוחקו ולק"מ שלא אמרו זה על שמשון כי אם על שמש וכו' ולפום ס"ד שם הקב"ה שמש הוא ותירצו דכינוי הוא שמש עכ"ל התשב"ץ ועיי"ש עוד. בכל המכתבים אודות שם שנכתב בלא קדושה אי מותר למחקו יע"ש ואכמ"ל:

ועיי"ש בש"ח מערכת אלף בשם הג' מר ואהלות שצידד לאסור ליתן יד לאלה המתירים לעצמם לישב בגילוי ראש לומר להם שלום כי גם הם ישיבו שלום ואסור להזכיר בראש מגולה ומסיק דבמקום צורך גדול יש להתיר למען השלום עכ"ד:

וראיתי בספר שו"ת „נטעי נעמנים" הנד"מ מהגאון מהרי"א אבד"ק שאוול זצ"ל בחליור"ד סימן ל"ד הביא שנשאל בפרשת פנחס בתיבת ונתתי לו בריתי שלום אי שרי למחוק תיבת שלום ודן שם עפ"י הגמ' דשבת דף י' ע"ב וכן הביא דברי הרמב"ם פ"ו מה' יסה"ת ה' ט' וכן שו"ת הרא"ש שמבואר דשלמה של שה"ש נמחק עיי"ש וכ"כ הלח"מ פ"ג מהל' ק"ש ה"ג שסיים שם בזה"ל וקשה עוד מזה שכתב למטה אבל שמות המיוחדים והם שמות שאינם נמחקים משמע דשלום דלא הוי משמות שאינם נמחקים דמותר לאומרו בבית המרחץ הרי מבואר דמותר למחוק ושוב הביא דברי התוס' דידן וכן משמע פשטות הש"ס שם וכו' ועכ"פ לפי מאי דס"ד תחילה דשמשון הוי שם ממש אסור למחוק וא"כ ה"ה בשם שלום ואולי יש לחלק עכת"ד ונעלם ממנו כל הנ"ל של הבכור שור והתשב"ץ. ודברי הנקה"כ:

עכ"פ נראה לי דהאי תיבת שלום שבפ' פנחס בוודאי מותר למוחקו, דהנה הלשון שהעתיק המחבר ונתתי לו ברית שלום. לא כך כתיב בפר' אלא כך כתוב בתורה הנני נותן לו את בריתי שלום. ומפסוק זה אמרינן בקדושין (דף ס"ו ע"ב) דבע"מ דעבודתו פסולה מנלן אמר ר"י אטר שמואל דאמר קרא לכן אמור הנני ניתן לי את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר יהא שלום כתיב אמר רב נחמן ויו דשלום קטיעא היא עכ"ל וא"כ כיון דקטיעה היא לכלול בתוכו גם שלימות הגוף. בוודאי שזה אינו קודש וכמו שמפקינן כמה שמות כה"ג כמבואר בשבועות ואף שלענין הלכה באם כתב האי וויו כשאר ווין אינו פסול בדיעבד כמו שהביא הגרעק"א ז"ל בתשובה ס' ע"ה משום דלאבוה דשמואל אין בזה פסול אם לא כתב הויו קטיעה ואנן קיי"ל כאבוה דשמואל עייש"ה ומ"מ משמע דלשמואל ורב נחמן אף בדיעבד פסול עיי"ש וכבר האריך בענין זה בשו"ת נאות יעקב להגאון החסיד ר"י יעקב אלגאזי אבי המהרי"ט אלגאזי שם בסימן א' האריך בענין צורת ויו זה ונעלם זה מהרעק"א ז"ל ושם מסיק להלכה דאם כתבה ויו שלמה בצורתה אדרבה כמאן דליתא כלל כיון שלא נכתבה בציביונה והוי כדבר היתר וכל יתר כנטול דמי והרי הוא בכלל חסרות ויתירות שמנה הרמב"ם ז"ל עכ"ל. ועיין בתוס' רע"א למשניות מס' תרומות ואכמ"ל בזה על נראה לי ששם שלום חל קטיעה זה קטיעה הוא מקדישתו לכ"ע ומותר למוחקו כנלע"ד. ועיין בשו"ת מים חיים להגרח"כ ר"פ זצ"ל ושם תשובה לנכדו אודות אי תיבת האדון שבתורה קדוש לענין מחיקה ושאר דברים כעת אין לפני ע"כ לא אוכל לסמן המקום ותורף הדברים ולענין קדושת השם שלא בכוונה עיין גם בשו"ת משיבת נפש להגאון מהר"ל צינץ חיור"ד סי' מ"ב ועיין שם עוד בש"ח מה שהעירו על תירוץ התוס' שתירצו דתנא ושייר והקשו מאי שייר דהאי שייר כיון דתנא אלו ובאמת י"ל לפמש"כ המהרש"א בחדושי אגדות דשבועות (ל"ה ע"ב) דמארי חלמא האמור בדניאל קודש ואינו נמחק י"ל דשייר זה אך כבר הוקשו על מהרש"א עיין בשי"ת בית יצחק יור"ד סי' קנ"ב, שוב עלה בידי להשיג השו"ת רח"כ ראפפורט הנ"ל והוא בסוף חלק יור"ד ומפלפל שם הרבה בדברי התוס' האלו ובמה שכתבו דתנא ושייר י"ל נמי על שם האדון דתנא ושייר ושייר שם האדון שאינו נמחק ושוב הביא ראיה ברורה מהירושלמי מגילה פ"ב ה"ט דהאדון אינו שם כלל וכו' יעש"ה. ומסיק כך להלכה דהאדון ל"ה שם כלל וא"צ לקדש אותו כלל ואפי' אי אתרמי שקידש א' את תיבת האדון י"ל דהוי כמקדש בעל"מ לגבי מזבח ומותר למוחקו:

ולענין הערה שהבאתי לעל בשם ספר מר ואהלות מצאתי במס' כלה רבתי פרק שלישי דאיתא התם איבעיא להי רוצח נואף וחייבי כריתות מה ליתן להם שלום להחזיר לא מבעיא דכיון דקדים לך מהדר אלא ליתן לו מאי ת"ש דרך שלום לא ידעו ואין משפט במעגלותם נתיבותיהם עקש להם כל דרך בה לא ידע שלום וכו' עיי"ש:

שם שמשון דן את ישראל וכו' ואר"י שמשון חיגר בשתי רגליו היה שנאמר שפיפון עלי אורח, מבואר ומפורש דקאי על שמשון פסוק זה ומה מאד תמוהין דברי הרשב"ם שם פ' ויחי פ' ט"ז שכתב המפרש על שמשון לא ידע וכי'. הנה מרוב אהבתו להפשט נעלמו ממנו דברי חכז"ל הכא ולהטיח דברים:

שם מפני מה נענש אסא מפני שעשה אנגריה בת"ח שנאמר וכו' יעיון בשבועות (ל"ה ע"ב) שלמה לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן וכו' יע"ש ובד"ה שם דקטלה חד וכו' שם שמשון שנתגנה בה. פרש"י שנשא מבנות פלשתים האסורות לו יעוין היטב מש"כ לעיל מזה ומדברי הרמב"ם והמהרש"א ויל"ע:

שם אמר לה שמא נכרית את אמרה ליה גיורת אני אשת איש את א"ל פנויה אני. עיין במהרש"א שכ' דלאיסור נדה היה חושש דעתידה תורה לאסור כרת ולאסור בעכו"ם אע"ג דאינה אלא גזירת ב"ד של חשמונאי וכו' יעוד מן התורה נמי קנאין פוגעין בו עכ"ל. נ"ל כוונתו דאף שקנאין פוגעין בו הוא דוקא בפהרסיא ובמעשה שהיה. מ"מ הרי חזינן דיש איסור דאורייתא בביאה זו, ועיין בחידושי רע"א ז"ל לכתובות דף כ"ט בתד"ה על הכותית וכו' די"ל טעמא דנכרית אין לה קנס כיון דקנאים פוגעים בו הו"ל כמו ח"מ ב"ד אשא יע"ש. וק"ל. ועיין בספר המצית להרמב"ם ל"ת דלא תתחתן בם יע"ש והביא עוד המהרש"א דהרא"ם הקשה האיך הותר לבוא על הזונה וכו' אבל מ"מ קדשה בכסף או בשטר ואח"כ בא עליה וכו' ועוד נראה דמעשה זה לא הוי אלא בינו לבינה ואין אשה מתקדשת בלא עדים אפילו בק"ב עיי"ש והנה עפ"י שמבואר ברמב"ן על התורה פ' וישב (ל"ה) בשם המדרש כי יהודא התחיל במצות יבום תחלה והיו נוהגין לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה יע"ש ובפ' כ"ד על ויאמר יהודה הוציאה ותשרף יע"ש וכיון שבאמת היתה לו שומרת יבם וא"כ גבי יבום מספקא ליה להמל"מ אי בעי עדים בביאת יבמה עיין בפ"ב מהל' יבום דין ה' ובשם השה"ג ואף אי נימא דצריך עדים מ"מ הביא הפ"ת אהע"ז ס' קס"ו בשם היד המלך דאם בא עליה בלא עדים אפשר דלחומרא קנה אותה וצריכה הימנו גט יע"ש וא"כ ביאת זנות ודאי לא הוי, ואף שהוא לא ידע כלל שהיא יבמתו וכלתו ובכה"ג לא קנה בלא כוונה גם ביבמתו, מ"מ היא שידעה רצתה למונעו מכך וכמו שפרש"י בד"ה פתח עינים, וכחו שכתב הרש"ש לישב דברי רש"י דלקמן מהא דאיסור כלתו, ואולי גם א"ל דבב"נ לא הוי בעי עדים כלל ויל"ע עוד בזה. ומצאתי לרבעהתו"ס פ' וישב שהרגישו בקושית המהרש"א דהא צריכין עדים יע"ש ומה שכתבו ובחידושי הריב"א שם:

ובמה שהבאתי דברי הרמב"ן אתי שפיר דברי רש"י שכתב בד"ה פנוי' אני ומותרת לכל אדם, ע"כ שלכאורה הם דברים מיותרים מי לא יודע שפנויה מותרת לכל אדם, אבל במש"כ י"ל כך, משום דבתשובתה פנויה אני עדיין אינה מספקת, לומר, דמ"מ הואי שומרת יבם וכמו שתמה באמת הרמב"ן שם על רש"י שפי' דלכך דנוה בשרפה משום דהוית בתו של שם שהיה כהן, דהלא בת כהן שבשריפה הוא דוקא בזנות עם זיקת הבעל ארוסה או נשואה אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל, וא"ת שהיה היבום נוהג בבני נח והיה להם בכלל א"א ואזהרה שלהם זו היא מיתתם, והלא הם אומרים שיהודה התחיל במצות יבום תחלה, וכן בגמ' סנהדרין מוכיח שאין יבמה בבני נח חייבת כלל, עכ"ל, וזו היא כוונת רש"י ז"ל שאמרה פנוי' אני ומותרת לכל אדם פירוש שאין עליה זיקת יבמה כלל, או מטעם שכתב רש"י לקמן דנישואי ער ואונן אינם כלום לאסור עליו משום כלתו, וא"כ ה"נ לא הוית זקיקה ליבום כלום, ולהך סברא דלא הוית בתו של שם מפני מה שרפוה י"ל כמש"כ הרמב"ן שם שדן בה יהודה שהיה מלך עפ"י דיני המלכות יע"ש וקצרתי עוד בזה. ועיין פי' הטור על התורה:

שם שמא קיבל בך אביך קדושין אמרה ליה יתומה אני עיין תוס' קדושין (מ"ה ע"ב) ד"ה בפירוש וכו' מחלוקת ר"ת והר' מנחם מיוני בנידון מעשה שאירע באחד שהלך לארץ רחוקה ולו בת קטנה ונתקדשה הבת ואסר הר"מ מיוני לקיימה דחיישינן שמא יקדשה אביה לאיש אחר במקים שהיא ונמצא בא זה באיסור א"א ושלח לו ר"ת לדבריך אם מת האב במדינת הים היא תאסר לכל אדם לעולם שמא קידשה אביה במדה"י ואין אנו יודעים למי עיי"ש היטב וצע"ק מכאן ודו"ק וקצרתי ועיין בתשובת נוב"ק מש"כ על דבריהם, בחיור"ד הל' נדה סי' נ"ה וסי' נ"ו ודו"ק:

עוד יש להקשות בכאן כיון דכבר השיבה לו גיורת תני, א"כ אין שוב שום מקום להשאלה שמא קיבל בך אביך קדושין, כיון דגיורת היא ואין לה שום יחוס אבהתא, וכתבתי דיש לומר דפשוטו לק"מ דהכוונה הוא אם קיבל בה אביה קדושין קידם גיורות דע"כ היה לה אב דמי הביאה להתגייר עיין תוס' כתובות י"א והשיבה דיתומה היא מאביה, ואמה הביאתה להתגייר, ואלא עוד נראה לומר דאף גר שנתגייר ואין לו יחוס דאב כלל עמה מ"מ הרי קאי היא ברשותו ויכיל למוכרה לשפחות ולאישות, וכזה מצאתי אחר הזמן בספר המקנה חל"ב בהשמטות לכלל ח', אם יש לב"נ כח למכור בניו, אחי מורי כתב לי עפ"י ששמע מח"ס קושיא גדולה בפ' בא דכתיב וכי יגור אתך גר ועשה פסח לד' המול לו כל זכר וכו' ופלא ממנ"פ אם היה לו בנים לאחר הגירות א"כ פשיטא כמו בישראל שמילת בנים מעכב, ואם הבנים מקודם גירות א"כ פסק כל קרבות דגר שנתגייר וכו' ואין הוא האב וצע"ג, ותי' אחי הגנ"י כי קנין הגוף שהיה לו בהם לא פסק והם לו כעבדיו ומעכב, ומכאן ראיה לרמב"ם שיוכל למכור בניו, ומיושב בזה קושית הט"א שהבאתי בפרט י"ג האיך נכרי שהיה לו בנים ונתגייר מקיים פ"ו עיי"ש והוא משום כי יש לו עדיין קנין הגוף בהם ודו"ק עכ"ל, וא"כ פשיטא דבבתו היה לו כח למוכרה לשם אישות, ומ"מ צ"ע:

ושוב אחר זמן רב כשבא לידי הס' תורת הקנאות למס' זו ראיתי שהביא הקושיא בשם בעל עיון יעקב וז"ל והק' בעיון יעקב כיון דאמרה גיורת אני וא"כ אין האב יכול לקבל קדושין, אך למש"כ התוס' יבמות דף ס"ב ע"א ד"ה ריו"ח דלא לכ"ד אמרינן כקטן שנולד דמי לק"מ וכמש"כ בשבות סי' קע"ז דכן עיקר, וא"כ ג"כ קדושי הגר שנתגיירה בתו עמו קדושיו קדושין וצ"ע לדינא עכ"ד והעיר בעל תוה"ק דהתם ביבמות היא לענין קיום פ"ו או לענין נחלה, אבל שיחשב אביה משנתגיירה עמו שיקבל קידושיה לכאורה איננה סברה דמ"ש מלענין עריות וכו' את"ד, אבל לפמש"כ והסברתי הדברים, וכמו שהבאתי בשם המקנה הנ"ל א"ש מאד דברי העיון יעקב ונכתבו בעיון רב, וברוך שכוונתי לדעת הרב, –האמנם מה ששמע הגאון מטה נפתלי בשם הח"ס, צ"ע ואיני יודע מי מן השומעים שמע וטעה, דלכאורה נעלם מהם דברי רש"י יבמות מ"ח ע"א ד"ה עבד איש, ובתוס' שם ד"ה אלא וכו' כתבו על פרש"י ודבר תימה פירש דקרא דהמול לו כל זכר מוקמינן למילת זכריו שמעכבתו מלאכול בפסח וזה לא שייך אלא בבנים שנולדו בקדושה אבל מלת בניו שלא נולדו בקדושה אינה מעכבתו מלאכול בפסח וכו', וצ"ע ועיין בערוך לנר שם דף ע"א ע"א בקושית הגמ' שם יעוש"ה ודו"ק, עוד מצאתי שם בתוה"ק שהביא שהגרע"א בגהש"ס קדושין מ"ה נתעורר על דבריהם דהתם מסוגיא דכאן ומדברי המהרש"א. ות"ל שכוונתי לזה כמו שכתבתי לעיל:

שם ברש"י יתומה אני וכו' ואין נישואין לער ואונן ואין זכות לאם ולאחים להשיא קטנה אלא האב זוכה בה וכו', משמע דגם בב"נ הוא הדין כך וי"ל ועיין במהרש"א שפירש דא"ל שמא קבל אביך קדושין מאחר בלי ידיעתך בקטנותך ואין את פנוי' כמו שאמרת וא"ל יתומה אני שכבר מת אבי בהיותי בבטן אמי כמ"ש באביי ובודאי לא קיבל אבי קדושין עלי וכו' יע"ש. ולפרש"י באמת קשה מאי תירצה אכתי דילמא קיבל בה אבוה והיא לא ידעה, וצ"ל כיון דאמה קידשה לה מסתמא ידעה שלא קיבל בה אבוה קדושין אף למה שכ' המהרש"א דמת בעודה מעוברת ג"כ עדיין קשה דילמא קיבל בה אבוה קדושין בהיות הוכר עוברה דהעובר מקודשת וכמו שפסק הרמב"ם (פר"י הלט"ז מהל' אישות) דאם אמר אם ילדה אשתך נקבה תהי' מקודשת לי דמהני בהוכר עוברה אלא שצריך לחזיר ולקדשה קדישין שאין בהם דופי עיי"ש. ואף אם לא קידשה ג"כ נראה דחייבין מיתה עליה דכל העובר נתקדשה קדושין גמורין וכמה שכתב הגרעק"א ז"ל בתשובה סי' קע"א, ואף למה שרוצה היא ז"ל לפרש דברי הרמב"ם לא דהעובר נתקדשה תיכף אלא כיון דאמר אם תלד נקבה אם הוי כמו לאחר, כמו בכל תנאי דאם והוי כמקדשה לאחר שתלד דלענין זה מהני הוכר עוברה שלא לחשבה דבר שלב"ל, אבל בעודה עובר לא נתקדשה יע"ש. מלבד מה שהביא שוב דמדברי הרה"מ והנ"י פ"ק דיבמות מבואר דס"ל בדעת הרמב"ם דבשעת עיבור מתקדשת יע"ש. אין זאת נפ"מ לדידן דמ"מ ותלד תהי' מקודשת ועדיין קשה, וצריך להוסיף עוד אמר דמת תומי"י עד שלא הוכר העובר כלל וקודם מ' דהוי מיא בעלמא ולכ"ע הוי דשלבל"ע ועיין ש"ך מ סס"י ר"י דהכריע כהראשונים דתוך מ' יום לעיבורה וי כמים בעלמא לכ"ע המזכה לעובר לא קני יע"ש, עיין בתשובת רעק"א סוף סימן קמ"ו עיי"ש, ועדיין יש לעיין לפי מה שכתב הריב"ש שהובא בקצות הער"ה בענין בכורה שקנה יעקב משום דקודם מ"ת דשלבל"ע נמי נקנה יע"ש. ובס' של"ב סק"ו מיישב בזה הקצות בהא דצאן דקנה יעקב אבינו אף דהוי דשלבל"ע, ג"כ מטעם דקודם מ"ת יע"ש. א"כ לכאורה מהני אף בקודם יום ויל"ע ויש ליישב, אולם מפשטות דברי רש"י בד"ה רת אני שפירש ואיני עובדת כוכבים וראוי' לך יע"ש. שמע שמפרש לה דלא דנתגיירה ממש כגירות שאחר ת, אלא שאינה עוכ"ם עוד, וא"כ עדיין לא נפסק כל סי האב, וא"ש בפשיטות ודו"ק ובזה יובן גם עומק פירוש רש"י ז"ל שהשכיל לפרש כן וא"ש הערת העיון יעקב הנ"ל כמו שהארכתי לעיל:

לענין הערת המהרש"א דיהודא עבר עכ"פ באיסור זנות דפנוי', י"ל דיהודה היה בבחינת מלך ש"כ הרמב"ן וא"כ י"ל דלקחה בתורת פלגש אח"כ וכשיטת הרמב"ם והדברים עתיקים וקצרתי:

שם שמא טמאה את אמרה ליה טהורה אני. פרש"י „מנדה", הנה עפ"י זכרוני היתי רוצה להביא אן ראיה לדעת הט"ז יור"ד דבכה"ג ליכא דם חימוד ע"ש. אך עיינתי עכשיו בפנים, בסימן קצ"ב סק"א זיתי שהוא בעצמו הביא גם מכאן וז"ל כתב הרב וגיד דזו היא מדרבנן וכו' ובזה ניחא לי הא דאיתא ק דסוטה גבי תמר ותשב בפתח עינים שנתנה עינים ריה שאמרה ליהודה טהורה אני מנדה ובן מלינו ברות וקשה הא צריכה שבעה נקיים אחר שנתפייסו ביחד ולפימש"כ ניחא דעדיין לא היתה גזירה זאת וכו', ש. וזה צ"ע לפימש"כ המהרש"א לעיל דגם ביאת ית ב"ד של חשמונאי גזרו וחשש לאותה גזירה כמו א"א יים אפילו ע"ת יע"ש. והעיקר הוא תירוץ השני של הט"ז דגבי תמר ורות לא היה חשש שמא תראה מחמת חימוד דמיד שנתפייס יהודא ובועז היו מוכנים וכו' והו"ל כמי שיש לו פת בסלו עיי"ש. ועיי"ש בפ"ת בשם החות דעת, ועיי"ש בתורת השלמים מש"כ לתרץ יע"ש שיש להשיב על דבריו ואכמ"ל:

אלא שגם זה לא משמע כן כאן שעוד טבלה פעם אחרת והרוחתי ליישב גם דברי רש"י ז"ל שפירש טהורה אני „מנדה" דלאיזה טהרה אחרת יש לחשוב ולפרש, אך עם דברי הט"ז ניחא, דכוונת רש"י דטהורה היא מנדה, אבל דם חימוד לא ועדיין לא גזרו, וזה לתירוץ הראשון ולתירוץ השני י"ל דאמרה טהורה אני מנדה, וגם דם חימוד ליכא כלל בכה"ג וק"ל ופלא לי על כל בעלי ההגהות והמפרשים שלא ציינו להט"ז הנ"ל:

מה שהגיה כאן הגליון הש"ס בפרש"י משנת ששים, שצ"ל משנת חמשים, כן הגיה גם היעב"ץ ז"ל, ועיין בהגהות מצפה איתן וכן מצאתי בחידושי הש"ס להגאון ר"י פיק ז"ל שנדפס בשנת כת"ר וכן מעורר עוד על רש"י שכתב דיעקב היה יותר מבן מאה ועשר וכן מיישב קושית המהרש"א על רש"י כמש"כ הרש"ש וכן מקדישין עד שלא הכיר עוברה עיי"ש. וכמו שהערותי לעיל בעז"ה:

(שם עמוד א') וא"ר יוחנן אין טחינה אלא לשון עבירה וכן הוא אומר תטחן לאחר וכו' מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו ע"כ, ראיתי בספר בית הלל אחרון על חו"מ שהביא בשם זקנו הגאון מהרמ"י ז"ל שהביא קצת ראיה ממ"ד כאן שכל אחד הביא לו אשתו, וקשה הא הוי אביזרייהו דג"ע דהא גם הבא על ארמית קנאין פוגעין בו והוי יהרג ואל יעביר ואיך עשה זאת (וגם אני עלה בדעתי לחשוב אודות זה) א"ו כיון שפלשתים נקרו עיניו והיה סומא ופטור גם ממצות ל"ת וזה דלא כהגאונים שרוצים לחייב את הסומא בל"ת עכ"ל, והנה הדין הוא באמת כן דגם על ביאת נכרית היא יהרג ואל יעבור (וחידוש שלא הזכיר דברי הפוסקים בזה) כמש"פ הש"ך יור"ד סי' קנ"ו ס"ק י"ב בשם כמה מהראשונים ואחרונים, ועיין בשו"ת נוב"ת חאהע"ז סי' ק"נ שהובא קצת בפ"ת שם, ובהגהות הגאון מהרי"ש נאטנזאהן זצ"ל שעל הנו"ב, אמנם הביא הש"ך שם דהייני דוקא בפרהסיא ומטעם דקנאים פוגעין בו אבל לא בצנעה ודלא כהנ"י יעו"ש, וא"כ י"ל הכא לכך קאמר כל „אחד ואחד" לומר דלא היה בפרהסיא, וגם הפרהסיא בעינן עשרה מישראל דוקא ולא מעכו"ם ופלשתים וא"כ לא הוי שם אלא כמו בצנעה וגם לא היה מפורסם אצל ישראל ואינו חייב למסור נפשו, ובזה יהיה ניחא לרברי הגאונים המחייבים לסומא במצות ל"ת, גם יש לומר דאף דעיקר הדבר הוא ל"ת, מ"מ החיוב למסור עצמו על ש"ע אלו הוא מכח ונקדשתי שהוא מ"ע וא"כ שוב סומא פטור על העשה דונקדשתי, אבל אין מכאן ראיה לסתור דעת הגאונים המחייבים במצות ל"ת ודו"ק ונכון בע"ה:

ועיין בקדושין מ' ע"א כגון ר"צ וחביריי וכו' ייע"ש דהתם מטרוניתא הוי ובצנעא ואפ"ה מסרו נפשם עליה, אך י"ל דעשו לפנים משה"ד והחמירו על עצמם ונזכרתי שכבר כתב שם כן הריטב"א ז"ל דהני רבנן דמסרו נפשייהו הוי בפרהסיא שאסור מה"ת ובמזיד קנאין פוגעין בו. אבל בצינעא לית ביה איסורא דאורייתא כדמוכח במס' ע"ז ודינו שיעבור ואל יהרג ואם לא עשה כן מתחייב בנפשו עכ"ל יע"ש ויל"ע דאיכא איסור עשה דודבק דמשמע דמיירי בא"א עיין תוס' קדושין י"ג ע"ב הנ"ל, וכן כאן בשמשון שאמר שכל או"א הביא אשתו א"כ היתה א"א, וא"ל דהוי רק חיסור עשה ויל"ע:

שוב ראיתי דמש"כ לעיל הסברא דהחיוב למסור נפשו לא הוי אלא במ"ע, אינו נכונה, א) דזה הוא רק לדעת התוס' יבמות ובחידושי הרשב"א שם ריש הבע"י דס"ל דאם עבר ולא נהרג אין כאן חיוב מב"ד ולא מלקות כיון שהיה אונם, אבל דעת הרמב"ם שהוא חייב מיתה משום שאין קושי אלא מדעת עיין רמב"ם פ"א מהל' א"ב ובפ"כ מהל' סנהדרין ובמנ"ח מ' רצ"ו, ואם באופן שהיה מקושה, א"כ י"ל עוד תירוץ להשיטות הסוברות דבאין עושה מעשה גם בג"ע יעבור ואל יהרוג וא"כ בכה"ג שהיה מקושה ודבקוהו האונסים א"צ למסור נפשו עיין במנ"ח שם, ובשיורי ברכה ליור"ד סי' קנ"ז ס' ד'. ב) שמסיים החינוך מצוה הנ"ל וברמב"ם בספר המצות דאם עבר ולא קידש השם במקום שחייב לקדשו בטל עשה זו מלבד שעבר על לאו דלא תחללו את שם קדשי כמש"כ למעלה במצוה רצ"ה יעש"ה, וא"כ אי סומא חייב בל"ת חייב נמי למסור נפשו על ק"ה בל"ת וז"פ ופלא על המנ"ח שבמצוה זו לא העיר לבאר בסוגי האישים כמו שביאר בכמה מצות לכל פרטיהם אבל יש לומר עוד סברה קלושה דאפילו התחייבות סומא בל"ת הוא דוקא בל"ת החמורות שלוקין עליהן אבל בל"ת שאין לוקין עליהן והשתא ל"ת של ולא יחללו שאין לוקין עליה כמבואר שם בחינוך ובמנחת חינוך, אפשר שלכ"ע אין סומא מוזהר ובסברא זו יש לסלק כמה הערות בע"ז וכה"ג מצרכינן בתמורה ד"ג ע"ב לענין נשים לחד גירסא ברש"י יעש"ה וביבמות פ"ד וקצרתי:

שם בלעם חגר ברגל א' שמשון חגר בשתי רגליו היה מכאן מוכח דגם שם חגר כולל כשהוא נכה בב' רגליו, ועיין תיו"ט פאה פ"ז מ"ט ובתוס' רעק"א שם בשם הבד"ץ דליסא ותפארת ישראל שם, ועיין בפ"ת אהע"ז סי' קל"ו סק"ח עיי"ש ותבין וקצרתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף