מבוא התלמוד/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מבוא התלמוד כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וכן היה מקובל אצל חז"ל, שכל מה שיכולים להרבות בשבח מעשה הצדיקים, ולהפך בזכותם, ולהכריע כף המאזנים לטובתם, יעשו כן תמיד להשתדל להצדיקים בכל אופן האפשר, ומזה הסיבה אמרו חז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה. כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה (שבת נ"ה ע"ב, נ"ז ע"א וע"ב) ע"ש ואמרו ג"כ לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, רק בא להורות תשובה לחוטאים (ע"ז ה' ע"א) הרי אף במקום דמפורש במקרא לרעה, חפשו עצות בדרכי הדרוש להצדיק מעשיהם ולמעט האשמה:

ומכל שכן שהגדילו מעשיהם הטובים המפורשים ויגעו בדרכי הדרוש להראות שיותר מן מה שכתוב בכתבי קודש הטיבו מעשיהם והמקרא מכסה ומעלים, ודרכי הדרוש מגלים, וע' בראשית רבה סוף פ' לך דחכם אחד דרש מזה שנאמר נימול אברהם, ולא כתיב מל אברהם, מכאן שמצא עצמו נימול מאליו, אמר ר' ברכיה בחדא עיתתא אקיל ר' אבא לר' לוי. שאמר לי' שקרנא כזבנא את, אלא הרגיש ומצטער, כדי שיכפול הקב"ה שכרו, והורו לנו חז"ל בזה, דצריכים לדרוש פעולתם הטובים של צדיקים, שהיו על צד היותר טוב והמתוקן. ומפני זה בדרשות ר' לוי, שלא נצטער אברהם מן המצוה, רק מצא עצמו נימול, הנה שוב אין בפעולתו שום מעלה. ואין זה נכון בדרכי הדרוש, ומפני זה אקיל ר' אבא לר' לוי ואמר לו שקרנא כזבנא, שעל פי דרכי הדרוש החוב לדורש לפאר ולהגדיל פעולת הצדיקי' ביתר שאת, ומפני זה דרש להיפך דנצטער ביותר, ובכל זאת עשה מאהבה וקבל היסורין על עצמו לקיים מצות השי"ת, וע' ספר קטן על האגדות מהרב המובהק מ' משה חיים ליצאטו שהתעורר מדברי מדרש אלו, להוכיח שבדרכי הדרוש החוב לדורש לשבח מעשה הטוב של הצדיק בכל אופן האפשר:

ואולם בפעלי הרשעים היה להם כלל גדול להעמיס עליהם התועבות האפשרות, כמו דדרשו (סנהדרין מ"ו ע"ב) דעכן חלל שבת ובא על נערה המאורסה ע"ש וכן דרשו על עשו ויבא עשו מן השדה, מלמד שבא על נערה המאורסה והרג את הנפש, וכפר בעקר, ובתחיית המתים ושט את הבכורה (ב"ב ט"ז ע"ב), ואמרו על אחז שבא על אמו והעלה שממית על המזבח (סנהדרין ק"ג ע"ב). ועל בלעם אמרו שבא על אתונו (ע"ז ד' ע"ב). ובפרט הגדילו החטא בכל מקום לספר תועבות עושי רשעה, כי באו על נערה המאורסה ביום כיפור, (ב"מ פ"ג ע"ב) ועוד אמרו באלישע שראה שנתעברה אמם ביום כיפור (סוטה מ"ו ע"ב) ובירושלמי פ"ב דחגיגה, על אלישע בן אבויה שרכב על הסוס ביום כיפור שחל בשבת, ועוד כ"פ שהזכירו לחומר האיסור יו"כ שחל בשבתו ונתנו לנו חז"ל בסנהדרין שם פ' חלק כלל בכלהו לא תפיש למדרש לגנאי בר מבלעם הרשע דכמה דמשכחת בי' דרוש, היינו בשלשה מלכים לא תדרוש לגנאי יותר מן המפורש בכתוב, חוץ מן בלעם הרשע כל מה שתוכל למצוא על דרך דרש להראות כי הרבה לעשות לרעה, ופעל תועבות היותר מגונות, דרוש ופרסם ברבים, מפני שאיש רע במדרגה היותר פחותה כבלעם, הוא עלול לעבור על כל העבירות, ומפני זה אין זרות בדרשות חז"ל שבלעם בא על אתונו והנה הרב הכותב בעין יעקב פ"ק דברכות העמיס כוונות זרות באגדה זו, דהרי בש"ס למדו בגזירה שוה נאמר כאן הסכן הסכנתי ונאמר באבישג ותהי לו סוכנת, ובאמת באבישג מבואר במקרא והמלך לא ידעה וא"כ גז"ש מופרכת הוא, אבל לפי הכלל שהיה לבעלי אגדה לדרוש על בלעם לגנאי בכל אופן שנוכל, שוב גם כאן הטילו עליו גם תועבה זו והסמיכו דבר זה דרך רמז ואסמכתא רחוקה למקרא כדרכם תמיד. וע' ג"כ מ"ש הרמב"ם פי' המשנה פרק חמישי דאבות, על מה שאמרו במשנה תלמידיו של בלעם עין רע ונפש רחבה ורוח גבוה, כתב בזה"ל שהאיש אשר כבר קלקל מעשיו כמו כך, עד שהיה הנקל בידו ליעץ לבנות מדין שיפקירו עצמם לזנות, הנה הוא עלול בלי ספק לעשות כל התועבות האפשרות ע"ש, וביותר תראה דברי הירושלמי סנהדרין פ' חלק ר' לוי הוה עביד דרוש הדין קרא יען התמכרך לעשות הרע בעיני ד', ששה ירחים לגנאי, אתא לגבי' בלילה, א"ל מה חטית לך ימח סרחית קדמך, עבד דריש שיתא ירחין לשבח, רק לא היה כאחאב אשר הסתה אותו איזבל אשתו, ע"ש, ראינו דעקר תלוי ביד הדורש דמתחלה דריש כל מעשה אחאב לגנאי ליחס אליו כל הרשעיות האפשרות אשר יוכל להכניס במקרא זה דרך רמזים ואסמכתות, ולבסוף, הדר לדונו לשבח. והצדיק אותו כי אף אלו העונות והחטאים המפורשים. לא עשה מצד עצמו. רק ע"י הסתת איזבל אשתו, ומכאן אתה דן לכל הדרשות כאלו, שהכל תלוי בדורש ולא הי' בידו באלו הענינים שום דבר מקובל:

והסיבה שהגיע את חכמנו ז"ל בדרשות כאלו. הוא מפני כי שמו מגמתם ומבטם להחזיק אצל העם את עקר הגדול אשר הניחו חכמנו בעלי משנה. מצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ומפני זה הטילו החכמים החוב על הדורש במקהלות, שיאמת פינה זאת בכל אופן האפשר, וללמד להעם שהאיש אשר הולך בדרך התורה. ההרגל נעשה אצלו לטבע שניה. עד כי הנקל בידו לעשות כל הפעולות הטובות. ולא יכבד עליו מאומה. ואם באיזה פעם מצינו אצלם שפעלו פעולות רעות, צריכין אנו להשתדל להראות ע"פ דרכי הדרוש. לדון עשיותיהם ופעולתיהם לזכות. שלא היה שום חטא ועון. כמו במעשה של דוד עם בת שבע. אמרו דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. וכן את שלמה דנו לכף זכות דהוא בעצמו לא חטא כלל. רק שלא מיחה בידם. וכן מעשה ראובן ובני עלי ראו כי נכון להפך בזכותם:

וכן מצד השני רצו ללמד אותנו ענין נכבד כי מיד שיטה האדם מדרך התורה. רק נטיה קלה כמות שהיא. שוב צריך אחר כך התחזקות והזהרה יתירה, מפני שכבר הסכנה מפחדת לפניו שעבירה תגרור עבירה. וכבר הוא עלול לעשות כל התועבות, ואם לא יעמוד על נפשו לקומם נגד יצר סוכן בו. אשר הטעים אותו טעמו של איסורים, והדרך המסולל ללמוד העם. ולהראותם הדרך אשר ילכו בו, הוא לקחת הדברים רק מן הנסיון מן הקורות בדורות ראשונות, כמו שנאמר זכור ימות עולם בינו שנות דור דור, ועל ידי מעשיהם והתנהגותם של דורות הקודמות, אנו למדים ומתבוננים, כי כל מדה טובה שהתחיל אדם להרגיל עצמו בה. תעשה שורש למטה עד שכל פינות שהאדם פונה אחר זה במשך הימים המה רק לטובה. לא כן אדם שסורו רע אשר אף אם בתחלה לא נטה רק מעט מן דרך הישר. שוב בהמשך הימים תגרור אח"כ עוד עבירות גדולות, מפני שנטבע אצלו למורגל ולטבע קיים, וקשה לאדם זה לעזוב את דרכו ונתינתו. לכן צריכין אזהרה יתירה בתחלה שלא יהיה נשרש בעשיות הרע ויהיה נקבע אצלו למנהג:

ועיין תשובת רלב"ח סי' קכ"ו מה שהתעורר על כלל זה אשר הנחנו למעלה וז"ל אחר שראינו דרכם של חז"ל. להרשיע רשע להכריעהו לכף חובה, כמו שאמרו ענה פסול היה ובא על אמו, והביא פסול לעולם (פסחים נ"ד א') גם על לבן ובלעם הרבו לספר בגנות, וכן דרכם להצדיק הצדיק ולהפך בזכותו, ראי' מכל אותן שאמרו חז"ל שלא חטאו אע"פ דפשט הכתובים מורה שחטאו, ומה זה שדרשו חז"ל (מגילה י"ד ב') שאמר דוד לאבגיל השמעי לי, והרי דוד היה צדיק. וחייבים אנו לדרוש לטובתו, אפי' במקום שנראה מפשוטו שחטא, ובכאן דרשו לגנאי, שרצה לעבור עבירה גדולה באביגיל שהיתה אשת איש ופשטות הכתוב אינו מורה לגנאי, וכן ביוסף שהיה צדיק, והכתוב העיד שלא שמע לאדונתו וברח, ואיך דרשו חז"ל (סוטה ל"ו ב') ויבא יוסף לעשות מלאכתו מלאכתו ממש. רק שבקש עצמו ולא מצא, וכן דרשו חז"ל בילקוט מלכים כי אמרה אשה הצרפת לאליהו הנביא כי באת אלי בתשמיש המטה. ואיך יאמרו חז"ל זאת על קדוש עליון מה שהוא גנאי להדיוט, ואיך נחפש לדון אותם לכף חובה. במקום שאין שום משמעות לרעה ומה תועלת יש בזה לחז"ל בדרשות כאלו. ומה הניע לבבם לסור מן הכלל הראשי אשר היה להם בכל מקום לדון את פעולת הצדיקים לזכות עכ"ל השואל בשו"ת רלב"ח שם. ואנכי מצאתי עוד מה שדרשו דוד בא עד הראש מלמד שבקש לעבוד עבודה זרה (סנהדרין ק"ז א'):

והנה הרב הרלב"ח כתב לתרץ קו' השואל, שגם במקומות אשר גינו חז"ל פעולתם של צדיקים היה כוונתם לטובה, להלל מעשה הצדיקים ולהורות כי דברי חז"ל אמת, במה שהניחו ליסוד כל הגדול מחברו יצרו גדול המנו. ויצרו של דוד התגבר עליו כל כך, עד שרצה לבא על אשת איש ובכל זאת לא בא לידי מעשה. ונעשה אדון ושליט על יצרו. וכן מפני הצרות התכופו' אשר באו על דוד היה קרוב לכפור בהשגחה (אשר כינו חז"ל בשם עבודה זרה ואמרו דבקש לעבוד ע"ז. או יש לפרש כמו שאמרו (ב"ב ק"י ע"א) עבודה שהיא זרה לו, אבל לא ע"ז גמורה) וכן ביוסף כבר היתה מחשבתו לרעה. ובא לעשות מלאכתו ממש ובכל זאת כבש את יצרו. ולא חטא וזה מעלה יותר עצומה, דאם לא התעורר אצלו היצר מפני שינוי מצבם, ועבד שפל אינו נותן עיניו באשת אדוניו. אזי לא היתה פעולתו של יוסף ראוי להתפארות כל כך, אבל עתה דכבר התגבר עליו היצר, ובכל זאת היה אדון ושליט על מעשיו. וזה דבר גדול אשר בחרו חז"ל לשבח מעשה יוסף הצדיק, כי כבר היה הכל מוכן לרעה. וכמה גדול כחו ע"י יגיעותיו אשר טרח לכבוש את יצרו. דהרי כבר היה כאן מחשבה רעה, רק אצל ישראל אין מצטרפין מחשבה רעה למעשה, כמו שאמרו בירושלמי פ"ק דפאה. והוא ספור נפלא להגדיל מעלתן של צדיקים, כי לא יאונה להם כל עון, ובדרך שזכרנו למעלה דהדורש חייב להראות כי אברהם לא נימול מעצמו רק יסורים קשים סבל אז ועמד בנסיון, ובענין אליהו היה להם כוונה מיוחדת לחז"ל בדרש זה. והיא כי אע"פ שהעלילה עליו הצרפת כי בא אליה בתשמיש. בכל זאת האמינה כי הוא איש אלקים קדוש ולא נסתפקה במעלותיו ולא נמנע לבקש ממנו להעתיר בתפלה אל ד' על בנה ע"ש:

ומה ששאל השואל שם בתשובות רלב"ח עוד. מה שמצינו דברים רבים באגדות שאין לאומרם ומכל שכן לכותבם. כפי הענין מאברי' דר' יוחנן (ב"מ פ"ד ע"א). ושאין ראוי לאנשים שלמים לדבר אלא דברים הגונים. ובפרט לקדושים וצדיקי עליון, ומה תועלת יש להעם באגדות אלו אשר לא לבד שאין מביאים לא לידי אהבה ולא לידי יראה הפוך הוא דהרי אמרו חז"ל כל המנבל פיו ומוציא, אפילו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה (שבת ל"ג ע"א) ומה נעשה עוד באותן אגדות, אשר נראו מהם עוד יותר בהשקפה ראשונה לאגדות של דופי (שבת ק"מ ב' סנהדרין פ"ב ב') ומה הצורך היה בהם. שהכניסו אותם מחברי התלמוד בש"ס, ע"ש שלא העלה ארוכה. ובאמת כבר טרחו הגאונים לישב את זה. והגאון מהר"ל מפראג בספרו באר הגולה טרח ג"כ בזה להראות כי דברי חז"ל ישרים ונכוחים, ואפשר ג"כ לומר דרצו להראות, אע"ג שהיו הרבה חכמים בריאים בתכלית הבריאות, ולא חסר לנפשם מאומה בכל זאת עמדו נגד תחבולות היצר וגם יכלו לו. ולא עוד שאיזהו מהם אשר מפורסמים ביופים עמדו בשערי טבילה, ונחשבו הנשים אצלם כקאקי חיורי (ברכות כ' ע"א) וגם זה שבח גדול בלומדי תורה שהכניסו עצמם בסכנה ויצאו בשלום בלי מכשול ופגע:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף