כף החיים/אורח חיים/שטז

כף החיים ‏ אורח חיים שטז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] הצד צפור דרור למגדל וכו'. והא דצפור אינו חייב אם הכניסו לבית אוקמינא בגמ' (שבת ק"ו ע"ב) דה"ד בצפור דרור שדרכו לדור בבתים ואינו ניצוד לפי שנשמט מזוית לזוית אבל עוף אחר כיון שהכניסו לבית ונעל בפניו חייב דניצוד הוא. ב"י, ועיין לקמן או' ו' ומשמע ברמב"ן פ' מצורע דצפור כולל לתורים ויונה ואווזים ותרנגולים צפור כל כנף וצפור דרור הם הקטנים ביותר ודרים בענפי אילן ומשוררים והם בעלי פטפוט ולטהרת מצורע מכפרין על בעלי פטפוט. א"א או' א':

ב

ב) שם. הצד צפור דרור למגדל וכו'. מפני שצפור דרור אף שהוא בבית קטן לא יכולין לתפשו. מ"א סק"א. וא"כ אפי' בבית שאין חלונותיו פתוחין אינו ניצוד דהוי מחוסר עדיין צידה. ט"ז סק"א. וכ"כ הב"ח. וכ"כ האחרונים:

ג

ג) שם. הצד צפור וכו'. לצידה לא בעינן שיעור אף שצד צפור ודעתו לאכילה לא בעינן שיעור אכילה שיהיה בו כגרוגרת דלא אזלינן בתר דעתו. מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ל"א. ברכ"י או' א':

ד

ד) שם. הצד צפור וכו'. צפור שנכנס לבית דרך חלון הפתוח אע"ג שאינו ניצוד שם מ"מ אסור לסגור החלון או לסתום החור. ונ"ל דבזמן החור דיש צער צנה או צער אחר מותר לנעול אם אין כוונתו רק להציל מן הקור כיון דאין בו צידה דאורייתא אע"ג דהוי פ"ר בדרבנן אבל בשאר חיה ועוף דשייך בו צידה דאורייתא אסור אע"ג שאין מכוין כלל דהו. פ"א. ח"ץ כלל לאו' ב':

ה

ה) שם. הצד צפור וכו'. מי שפגע ביום ש"ק בקן והאם רובצת על האפרוחים אי מחייב בקיום מצות שילוח הקן. עיין להרב חת"ס חא"ח סי' ק' שנשאל ע"ז והשיב דלא מיבעיא לטעם הזוה"ק דמצות שילוח הקן הוא לעורר יללת אימא עילאה על בניה דפשיטא דבשבת ויו"ט אסור לעורר יללה לעילא אלא אפי' ע"פ הנגלה לאו ש"ד ועי"ש שכתב דאפי' היכא דליכא חיוב משום צידה אלא איסור מוקצה דרבנן אפ"ה אסור יעו"ש והביאו הפתה"ד או' א' ועי"ש מ"ש על דבריו יעו"ש. ועוד עיין להרש"ש ז"ל על ע"ח שער ט"ו פ"ג שכתב דצריך ליזהר שלא לעשות מצוה זו בעת שיש לזו"ן מוחין דגדלות כגון בעתות התפלה וכיוצא ולא במ"ט ימי העומר ולא מר"ה עד ש"ע כי בכל העתים האלו יש מוחין דגדלות יעו"ש ולפ"ז גם בשבת לא יש מקום למצוה זו כי בשבת נכנסין מוחין דגדלות וגם אין מסתלקין כידוע:

ו

ו) שם. ושאר צפרים וכו'. וכ"כ הלבוש. והב"ח כתב דאין לחלק בין צפור דרור לשאר עופות וכתב דכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש יעו"ש. וכ"כ הא"ר או' ב' אבל הע"א בסי' תצ"ז סק"ט כתב דגם דעת הרמב"ם והפו' כדעת הש"ע דיש לחלק בין צפור דרור לשאר עופות יעו"ש וכ"ה דעת האחרונים:

ז

ז) שם. ושאר צפרים וכו'. מדסתם המחבר משמע דאין לחלק בין אווזים ותרנגולים לשאר עופות. עו"ש או' ב' ועיין לעיל או' א':

ח

ח) שם. וצבי לבית וכו'. או לגנה אי לחצר ונעל בפניו. הרמב"ם פ"י דין י"ט:

ט

ט) שם. שהם נצודים בו וכו'. והיינו שיכולים לתפשו בשחיה אחת ויכול להגיעו בריצה אחת וא"צ לישב בינתיים כ"כ המ"מ. והיינו נמי שיעורא שאין מחוסרין צידה וכמ"ש סי' תצ"ז. ובש"ס איתא נמי שיעורא אחרינא והיינו כל היכא דנגעי טולא דכתלי אהדדי והטור והמחבר השמיטו שיעור זה משום דלא פסיקא להו דהכל תלוי בהגבהות כתלים ורוחב הבית אלא שבזמן הש"ס היה להם שיעור ידוע לזה כמ"ש התו' ולכך נקטו הך שיעורא לחוד. וכ"ז כשהחלונות סתומין אבל כשהם פתוחין פשיטא דלא מיקרי צידה כיון שיכול לפרוח דרך החלונות. תו"ש או' ב' והיינו בעוף אבל צבי ושאר חיות שאינם יכולין לפרוח אפי' החלונות פתוחים והבית אינו מקורה חשיב צידה וחייב:

י

י) שם. שהם ניצודים בו וכו'. והשולה דגים מן הים לתוך ספל של מים ה"ז חייב אבל אם עקרו מן הים לבריכה שלמים ה"ז פטור. והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה. הרמב"ם פ"י דין י"ט. מ"א סק"ב. א"ר או' ב' תו"ש שם. וכן הצד חיה ברשת רעועה דיכול לנתקו ולילך לה אין חייב חטאת ויניח ברשת ולא יטלו בידיו. א"א או' ו':

יא

יא) [סעיף ב'] הצד צבי ישן וכו'. שאילו דרכן לישמט כשמרגישין יד אדם וכשצדן הוי צידה ממש אבל חיגר או חולה או זקן פטור דניצודין ועומדין הן שאינן יכולין להשמט. ב"י ולבוש:

יב

יב) שם. הצד צבי ישן וכו'. ונראה דה"ה שאר מיני ניצודים וכ"מ בהרמב"ם וסמ"ג. א"ר או' ג':

יג

יג) שם. או חולה. בגמ' פריך והא תניא חולה חייב ומתרץ הא בחולה מחמת אישתא (דהיינו חמימות) הא בחולה מחמת אובצנא. ופרש"י אובצנא עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו וניצוד ועומד הוא אבל מדברי הרמב"ם פ"י נראה שמפרש שמחמת אובצנא חייב. ב"י וב"ח. והא דלא כתבו הטור וש"ע לחלק בין חולה לחולה וכאחד מן הפרושים כתב הב"ח דאפשר כיון שראה הטור שנחלקו באיזה חולה חייב לכך כתב בסתם דחגר חולה או זקן פטור כלומר דחולה דניצוד ועומד דומיא דחגר או זקן הוא דפטור ואם אינו כ"כ חולה חייב והדבר מסור לפי מה שמכירין בני אדם באותו חולה בין בחולה מחמת אישתא בין בחולה מחמת אובצנא דהדבר ניתן לשיעורין לפי מה שהוא חולה עכ"ל. וכן כתב העו"ש או' ד' בסתם דחולה הרבה מאד שאינו יכול לזוז ממקומו אפ"ה פטור אבל אסור ע"כ. משמע דכל חולה שאינו יכל לזוז ממקומו בין מחמת חמימוח בין מחמת עייפות הצדו פטור אבל אסור. וכ"מ מדברי הח"ר או' ד' מיהו הט"ז או' ב' פי' דברי הטור והש"ע כדעת רש"י דחולה מחמת עייפות הוא דפטור אבל מחמת חמימות חייב יעו"ש וכ"כ הר"ז או' ב' אמנם יכול לומר דגם לדעת הט"ז ודעימיה אם חולה כ"כ מחמת חמימות עד שאינו יכול לזוז ממקומו הו"ל כחולה מחמת עייפות והצדו בשבת פטור אבל אסור ויכול לומר דגם באופן זה חייב נמצא דיש בזה מחלוקת הפו' אבל מ"מ לכ"ע פטור אבל אסור:

יד

יד) שם. או חולה וכו'. ראה צבי ואמר לו תע"א תע"א ולא עשה בו מעשה ובא וישב שם עד הערב ולא הכניסו למקום המשתמר אין בו סרך אסור כלל. מהריט"ץ סי' רמ"ה. א"ר או' ו' ברכ"י או ב':

טו

טו) צרעין שיצאו מהכוורת מותר לומר לעכו"ם להעמיד נגדן מטה משוח במי לימון ולדבר להן דברים עובים עד שיקבצו במטה ולקחת המטה עמהם וליתנו בכוורת מבלי שיסתום פתח הכוורת ואפי' לישראל אפשר דשרי. מהריט"ץ בתשובת הנ"ז א"ר או' י"ב ברכ"י או' ג' שע"ת או' ח"י:

טז

טז) מי שצד תור או בן יונה ע"י עכו"ם בשבת וצוהו שיניחנו בתוך חלל חלון של זכוכית עבד איסור דאמירה לגוי ב' פעמים והגם דאח"ז נמלך ופתח פתח החלון שיברח העוף לא פקע בהא איסור צידה דעבד. לב חיים ח"ב סי' קצ"ח. והביאו הפתה"ד או' ד':

יז

יז) שם. או חולה וכו'. או קטן. הרמב"ם פ"י דין כ"ד. וכ"מ בתוספתא. א"ר או' ה' ואפשר קודם שיהא יכול לרוץ כ"כ. מאירי. פת"ע או' ו':

יח

חי) שם. או חולה וכו'. וכן לפעמים שארנבת חולה ומונח על הדרך אעפ"י שאינו יכול לזוז ממקומו מחמת חולי אסור ליקח אותו דהוי צידה וי"א דחייב ובלא"ה יש בו איסור מוקצה, ח"א כלל ל' או' ה':

יט

יט) שם הגה. המשסה כלב אחר חיה וכו'. וז"ל הרמב"ם (פ"י דין כ"ב) המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהם וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו ה"ז תולדת הצד וחייב וכן העושה כדרך הזה בעופות עכ"ל והביאו מ"א סק"ד וכתב משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור ומ"ש מור"ם ז"ל בהגה בשם הכלבו לאיסורא בעלמא קאמר עכ"ד. אמנם הא"ר או" ו' תמה על דברי מ"א הנז' שכתב דהכלבו לאיסורא בעלמא קאמר דמדקאמר מור"ס ז"ל בהגה הוי צידה משמע דחיובא איכא ועוד דהא איתא בהדיא בכלבו המשלח כלבים לרדוף אחר הצידה ורדף כדי שיגיע הכלב לתפסה חייב ע"כ. וע"כ כתב דמ"ש הכלבו ורדף כדי שיגיע וכו' היינו מעשה וכתב דכן יש לפרש דברי מור"ם ז"ל יעו"ש וכן הברכ"י או' ד' השיג על דברי מ"א הנז' ועל דברי הא"ר הנז' כתב דהעיקר חסר מן ההגה וע"כ כתב שלא דקדק מור"ם ז"ל לכתוב כל דברי הכלבו משום דלא נפקא לן השתא אי חייב או איסור לבד וס"ל דבכל גוונא איסורא איכא ומ"ש בהגה היו צידא הוא שלא בכיוון דבלא רדף ליכא חיובא אלא איסורא יעו"ש:

כ

ך) שם בהגה. משום מושב לצים. וכל העושהו אינו רואה בשמחת לויתן. ד"מ או' ב' מ"א סק"ה. ואפשר אם פרנסתו בכך אין איסור רק אם לטיול הוא עושה אז הוי מושב לצים א"א או' ה':

כא

כא) [סעיף ג'] כל שבעינו ניצוד וכו'. היינו שדרך העולם לצוד מינים אלו כגון חיות ועופות ודגים. ר"ז או' ד' ודבורים משמע בב"י דהוא בכלל דבר שבמינו ניצוד אבל שאר פו' פליגי עליה וכ"מ מהגר"א סק"ו. וחגבים טהורין לדעת רש"י הוא דבר שבמינו ניצוד אבל הרמב"ם אין סובר כן עיין א"ר או' י"א. עכבר הוא דבר שבמינו ניצוד דיש מין עכברים שמשתמשין בעורן. ח"א כלל ל' או' ז':

כב

כב) שם. אין במינו ניצור וכו'. כגון צרעים וזבובים ויתושים וכיוצא באלו שאין דרך העולם לצוד מינים אלו מפני שאין בהם צורך ואעפ"י שהוא צד אותם לצורך פטור אבל אסור מד"ס אפי' לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא. ר"ז שם:

כג

כג) שם. פטור אבל אסור. אפי' צדן לצורך. תו' והר"ן. מ"א סק"ו. א"ר או' ח' תו"ש או ה ר"ז שם:

כד

כד) שם בהגה. שלא לסגור תיבה קטנה וכו'. אבל גדולה ס"ל לרמ"א דלכ"ע שרי אפי' אם היה אדם עומד בתוכה לא יכול לתפשה בחד שחיה. מ"א סק"ז. מיהו הלבוש השמיט מ"ש רמ"א קטנה אלא אוסר אפי' גדולה. וז"ל הכלבו שלא ינעול שידה תיבה ומגדל שיש אוכלין בתוכו ומצויין שם זבובין הרבה אם לא יניח להם ריוח שיצאו בו ע"כ. ואף בחור קטן שאינו נראה לזבובין מותר. וכ"כ התו' גבי דבורים א"ר או' ט':

כה

כה) שם בהגה. או לסתום כלים וכו'. אלא יתן סכין או שום דבר בין הכיסוי לתיבה בענין שייכלו לצאת משם ואעפ"י שאין מכוין לצודן פסיק רישיה הוא. לבוש:

כו

כו) שם בהגה. ויש מקילין וכו'. והב"ח פסק להחמיר וכן עיקר. מ"א סק"ח. והט"ז סק"ד כתב להכריע דדוקא בספק אם יש שם זבובים איצ לבדוק אח"ז אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובים יפריח מה שנראה בעיניו ואין לחוש יותר ובפרט דמידי דרבנן הוא שאין במינו ניצור יעו"ש אבל הא"ר או' יו"ד כתב דאין להקל בקיץ במקום שיש אוכלין וכתב שכ"כ באגודה פ' משילין:

כז

כז) [סעיף ד'] פורסין מחצלת וכו'. בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים גמ':

כח

כח) שם. ובלבד שלא יכוין לצוד. דדבורים מינם ניצוד הוא. כ"כ הלבוש וכ"ה בב"י אבל מהרש"א בביצה דף ל"ו כתב דדבורים אין במינם ניצוד וכן הב"ח וכל האחרונים השיגו על ב"י בזה. א"ר או' י"א ועי"ש. וכ"כ לעיל או' כ"א יעו"ש ועיין באו' שאח"ז:

כט

כט) שם. דלא להוי פסיק רישיה. ואע"ג דדבורים אין במינם ניצוד כדאיתא בביצה וכ"כ מהרש"א וב"ח וא"כ ליכא איסורא דאורייתא אפ"ה אסור משום פסיק רישיה ואם יש בו חור קטן אף שאינו נראה שרי דלא הוי פסיק רישיה. תו' ביצה. מ"א סק"ט. אבל כשאין בו חור כלל אז הוי פסיק רישיה ואסור אפי' במילי דרבנן. תו"ש או' ח':

ל

ל) הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור משום שאיני יודע אם יצוד אם לאו. תו' שבת י"ז ע"ב. ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים. מ"א שם. ר"ז או' ו' וכ"מ בפסקי תו' לשבת או' ס"ב. וכ"כ האחרונים, ועיין ח"א כלל ל או' ז' וכן אסור לפתוח המצודה לפני החתול כדי שיאכל אותו והמצודה הויא כלי שמלאכתו לאיסור. חס"ל או' ב' ולכן אם העמיד המצודה מע"ש וניצוד בה עכבר בלילה צריך ליזהר שלא יסירו ממנה העכבר עד מו"ש. בן א"ח פ' וארא או' ז':

לא

לא) ואם מותר להעמיד סם המות לזבובים או לעכברים בשבת עיין בס' שבות יעקב ח"ב סי' מ"ה שכתב דמותר אלא שבסוף אסרו משום מוקצה יעו"ש. וכ"כ בשו"ת קרית חנה סי' ד' לאסור יעו"ש וכ"כ האחרונים:

לב

לב) [סעיף ה'] צבי שנכנס לבית וכו'. מאליו. רש"י והר"ן. וא"כ כ"ש אם הכניסו לבית ונעל בפניו דחייב. וכ"כ הב"ח:

לג

לג) שם. ונעל אחד בפניו וכו'. היינו שסתם הדלת ואפי' בלא מנעל. א"א או' יו"ד. ר"ז או' ז':

לד

לד) שם. ונעל אחד בפניו חייב. שזו היא צידתו. רש"י והר"ן עו"ש או' ז' ומיירי שהבית אינו גדול כ"כ דמטי ליה בחד שחיה וכמ"ש לעיל או' ט' דאי לאו הכי פטור אבל אסורין,

לה

לה) שם. נטלו שנים פטורים. דכתיב בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה וא"כ כיון שכל אחד בפ"ע יכול לנוטלו הרי כל אחד אינו עושה אלא מקצתה, תו"ש או' ט':

לו

לו) שם. אין אחד יכול לנעול וכו'. ואם אחד אינו יכול ואחד יכול היכול חייב והשני הוי מסייע ואין בו ממש ופטור רמב"ם פ"א. מ"א סק"י. וכן הדין בכל מלאכות שבת. ר"ז או' ז' וזה שאינו יכול פטור אבל אסור. א"א או' יו"ד:

לז

לז) שם. אין אחד יכול לנעול וכו'. ואפי' אם הוא בעל כח גדול אלא שעושה באופן שהוא לבדו אינו יכול לעשותו כגון שעושה באצבע א' שצריך לסיועת אחר מקרי נמי אינו יכול וחייב. כ"כ התו' פ' המצניע (שבת דף צ"ג ע"א). תו"ש או' יו"ד:

לח

לח) שם. ונעלו שנים חייבים. דאורחיה הוא לנעול בשנים והרי לכל אחד מלאכה דבלאו איהו לא מתעבדא. רש"י והר"ן:

לט

טל) שם הגה. ואם הפתח כבר מגופף וכו'. פי' הדלת סתום באופן שאין הצבי יכול לברוח. לב"ש:

מ

מ) שם בהגה. ואם הפתח כבר מגופף וכו'. וה"ה כשהיה צבי קשור בבית ונעל אעפ"י שניתר הצבי אח"כ אין אומרים לזה שיפתח את ביתו כדי שיצא הצבי כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל. הר"ן. והביאו א"ר או' ט"ו. וכ"פ בן א"ח פ' וארא או' ד' ומ"ש המ"א ס"ק י"א דמיירי כגון שלא ננעל הדלת עדיין משקשרו הצבי בתוכו ומשמע דאם ננעל פ"א אחר שקשרו הצבי בתוכו אפי' אם אח"כ ניתר הצבי ונפתח הבית שרי לנעול כבר השיג עליו הא"ר או' ט"ז והביא ראיה מן התוספתא דאם נפתח הפתח ונעל חייב ואף שהיה ניצוד כבר יעו"ש. וכן הח"מ או' ג' השיג על דברי מ"א הנז' וכתב דאף אם כבר ננעל הפתח אם אח"כ ניתר הצבי ונפתח הפתח הנועלו חייב משום צידה יעו"ש: וכ"נ דעת האחרונים. ועיין עוד לקמן או' מ"ד:

מא

מא) החתול דינא כשאר חיה ואסור לצוד אותה כמ"ש ססי' זה בהגה. ואם נכנסה לחדר אסור לסגור הפתח עד שיוציאנה משם אם יודע שהיא שם ואע"ג דאינו מתכוין לצודה וגם אינו רוצה בצידתה שאין לו צורך בזה כלל עכ"ז אסור אם יודע שהיא שם וע"כ במקום דשכיחי חתולים הרבה בבתים צריכים להזהר בדבר הזה מאד דאם נכנס לחדר ולכל מקום שיש לו פתח לנעלו ורואה שיש שם חתול שלא ינעול הפתח עד שיוציא את החתול עשם. בן א"ח שם או' ה':

מב

מב) ולכן צריך להזהיר את העם שלא יניחו צבי וכיוצא ביום שבת בתוך החצר בלתי קשירה או סגירה בתוך הכלוב דאז אסור לנעול פתח החצר בשבת, בן א"ח שם או' ט':

מג

מג) [סעיף ו'] יכול השני לישב בצדו. ואפי' אם כוונתו בשביל הצבי שרי כיון דכבר נצוד ע"י הראשון. הרמב"ן בליקוטיו על מס' שבת:

מד

מד) שם. ואפי' אם עמד הראשון והלך לו וכו'. כתב התיו"ט (בפי' המשנה) כלומר שהלך לו לתוך הבית דאי לא תימא הכי היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחלה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר אח"כ וממלא הפתח הוא צדו להצבי ולמה יהיה פטור אלא כדפירשית עה"ל והביאו מ"א ס"ק י"א. וכתב הח"מ או' ג' כגון שלא ישב השני אצלו ברוחב הפתח זה בחצי הפתח וזה בחצי הפתח אלא שהראשון ישב ופניו כלפי פנים ומילא את הפתח ובא השני וישב ופניו כלפי חוץ גבו של שני לגבו של ראשון ומילא ג"כ את הפתח ועמד הראשון והלך לתוך הבית ועדיין הפתח סתום מחמת השני עכ"ל לב"ש. ומ"ש שם המ"א להשיב על דבר התיו"ט הנז' וס"ל כיון דכבר ניצוד ע"י הראשון אף אם ילך הראשון ויניח הפתח פתוח ואח"כ יבא השני לישב בפתח שרי כבר השיגו עליו הא"ר או' ט"ז והח"מ שם וכתבו דאף אם כבר ניצוד יש צידה אח"כ אם נפתח הפתח ובא אחד וסתמו ודברי התיו"ט נכונים וברורים יעו"ש. וכ"כ תו' חדשים בגליון פי' המשנה לר"ע בשם מוהרש"ח שהשיג על דברי מ"א הנז' וכתב דאליבא דדינא יפה כיון התוי"ט יעו"ש. וכ"כ א"א או' י"א דמתו' שבת ק"ו ע"ב ד"ה למה מוכח כהתיו"ט יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים. ועיין לעיל או' מ':

מה

מה) וכתב המ"א בשם הרמב"ן ישב על הפתח ולא ידע שצבי בתוכו ואח"כ נודע שיש שם צבי מותר לו לישב עד שתחשך מפני שקדמה צידה למחשבתיה. מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' י"א. ר"ז או' י"א. בן א"ח פ' וארא או' ד':

מו

מו) וכתב הרשב"א שבירושלמי נראה שמותר לנעול לשמור ביתו אעפ"י שע"י כן ניצוד הצבי ממילא שרי ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד ע"כ ואין להקל כ"כ עכ"ל. והר"ן הקשה על הרשב"א דפסיק רישיה הוה ובש"ג כתב ליישב דעת הרשב"א יעו"ש ומ"מ אין להקל. מ"א שם. אמנם הא"ר או' י"ד והער"ה או' ב' הקשו על דברי הרשב"א הנז' מכמה סוגיות בש"ס דמוכח דאפי' לא נתכוין אלא לדבר היתר ונעשה האיסור ממילא דפ"ר הוא אסור וע"כ כתב הא"ר שם דאף אם עושה לשמור ביתו אם יודע שיש שם צבי חייב יעו"ש. וכ"פ התו"ש שם דלא כרשב"א. וכ"כ האחרונים:

מז

מז) נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך גמ' מ"א שם. ור"ל דא"צ לפתוח לו מקום שיצא דהא אינו אלא שומר ורק דאסור ליטלו ביד משום מוקצה. לב"ש. ואם יש לו בית הולך ומניחו שם רק ביד אסור ליקח משום מוקצה. וביו"ט נמי מוקצה שניצוד היום הא בגוונא דנא שייך מוקצה מותר ליקח ביד דכבר ניצוד ועומד הוא. א"א או' י"א. ומ"ש דאם יש לו בית הולך ומניחו שם וכו' היינו במקום דליכא איסור הוצאה וכגון שיש עירוב ודוק:

מח

מח) מותר לפתוח הבית מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו. מ"מ. מ"א שם. א"ר או' י"ג. תו"ש שם. ר"ז או' י"ב:

מט

מט) שם. השני פטור ומותר. לישאר יושב שם ואפי' אם עושה לשומרו מכאן ואילך אין בכך כלום שהצידה כבר נעשית והוא אינו עושה אלא שמירה. לבוש:

נ

נ) שם. והראשון חייב. אבל אם לא מלאהו הראשון ומלאהו השני השני חייב. ב"ח:

נא

נא) [סעיף ז'] אם לרפואה וכו'. להתרפאות בבשרו או בעצמו. הרמב"ם בפי' המשנה לעדיות פ"ב מ"ה:

נב

בנ) שם. אם לרפואה חייב. משום דהא במינו ניצוד הוא. תו"ש או' י"ב. ועיין לקמן או' נ"ה:

נג

גנ) שם. ואם בשביל שלא ישכנו מותר. ואפי' אינה ממיתה מותר להנצל מצערא דגופא. לבוש.

נד

דנ) שם. שלא ישכנו מותר. אף לכתחלה. גמ' וטור. א"ר או' י"ז:

נה

הנ) שם. ואם בשביל שלא ישכנו מותר. בר"פ ח' שרצים מוקי לה כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה. הר"ן בסוף פ' האורג. ובמקום היזקא לא גזרו. ולהרמב"ם (בסעי' שאח"ז ובססי' של"ד דס"ל כר"י מלאכה שא"צ לגופה חייב) הטעם משום דאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו ואפי' אין ממיתין שרי דהא אין במינו ניצוד. מ"א ס"ק י"ב. וכן פרש"י בר"פ ח' שרצים דנחש אין במינו ניצוד אלא שהר"ן שם והרשב"א הקשו על פרש"י הנז' דא"כ אמאי אוקימנא בגמ' מתנ' כר"ע דפטר במלאכה שא"צ לגופה אפי' לר"י נמי ליפטר אלא ודאי הנכון דפטר משום דהויא מלאכה שא"צ לגופה יעו"ש. וכ"כ התו' שם. וכן הוכיח התיו"ט פט"ז דשבת מ"ז דנחש מינו ניצוד יעו"ש וכן הא"ר או' ח"י והנה"ש או' ה' הקשו על דברי מ"א הנ"ז וכתבו דנחש במינו ניצוד הוא יעו"ש. והתו"ש או' י"ג והלב"ש כתבו דט"ס במ"א וצ"ל במינו ניצוד יעו"ש. ומיהו בעיקר הטעם דפוטר הרמב"ם כתב הא"ר שם בשם ס' יראים ופסקי רקאנטי דכל צידה שאינו אלא להבריח ההיזק ממנו מודה ר"י דלא מיקרי צידה:

נו

נו) והצד נחש וכיוצא בו בשבת כדי לצחק בו אסור, הרמב"ם בפי' המשנה לשבת פט"ז מ"ז והרע"ב, וכתב שם התוי"ט דהאי אסור לאו דוקא אלא ה"ה דחייב. ועיין עוד לקמן סי' שכ"ח סעי' מ"ה:

נז

זנ) [סעיף ח'] שמונה שרצים האמורים בתורה. בפ' שמיני החולד והעכבר וכו' מ"א ס"ק י"ג:

נח

חנ) שם. שמונה שרצים וכו'. כתב הר"ן החובל בח' שרצים עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שרצים כיון שאין להם עור שיעכב הדם אלו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומשו"ה כל שלא יצא לחוץ פטור אבל כשיצא לחוץ חייב אף בשאר שרצים משום נטילת נשמה. ט"ז סק"ה. וכ"כ הלבוש וכ"ש החובל בבהמה וחיה ועוף דחייב אפי' בנצרר הדם כיון שכולם יש להם עור, ועיין לקמן או' ס':

נט

טנ) שם. הצדן חייב, אפי' סתם מפני שבמינם נצודין הם שצדין אותן לצירך עורן, לבוש, עו"ש או' ט' והר"ן כתב טעם אחר משום דאין דרכן להזיק וסתמן נצודין לצורך העור. והביאו מ"א ס"ק י"ד ור"ל דאין חילוק בין ח' שרצים לשאר שרצים אלא בסתמא דבח' שרצים סתמא הוה לצורך חייב ובשאר שרצים סתמא פטור אבל אם נתכוין לצורך אפי' בשאר שרצים חייב ואם בודאי לא נתכוין לצורך גם בח' שרצים פטור. מחה"ש. והא דחייב בשאר שרצים אם צדן לצורך היינו אם יש במינם ניצוד וכמ"ש בסעי' ג':

ס

ס) שם, והחובל בהם וכו'. י"א דחובל חייב משום מפרק שהיא תולדה דדש ואע"ג דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיוצא דם כגרוגרות ממקום למקום. וי"א דחייב משום צובע, וי"א מפני נטילת נשמה (זהו שעורו בכל שהוא. מחה"ש) שבאותו מקום ולזה הסכימו רוב הפוסקים מ"א ס"ק ט"ו וכ"כ לעיל או' ח"ן בשם הר"ן והלבוש דהחיוב הוא משום נטילת נשמה שבאותו מקום יעו"ש וכ"כ התו"ש או' ט"ז, ר"ז או' ט"ו, וכ"כ האחרונים:

סא

סא) שם, והחובל בהם וכו'. ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם (פ"ח דין ח') מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר יעו"ש. וה"ה בקורע פליגי (פ"י דין יו"ד) ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע, מ"א ס"ק ט"ו א"ר או' י"ט, ח"א כלל ל"א או' ד' ואפי' המכה את חבירו דרך שחוק או שאוחז בבשרו בחוזק עד שנתאדם אסור מד"ס:

סב

סב) מי שהכה את בנו בשבת לייסרו ומחמת הכאה עשה בו חבורה והוציא ממנו דם חייב דאין זה דרך יסור לתוכחה לבן קטן אלא כי בשגעון ינהג. לב חיים ח"ג סי' צ"ה יעו"ש, ועיין ח"מ סי' תכ"ד סעי' ב' ומ"א לעיל סי' רע"ח יעו"ש:

סג

סג) לחצוץ שיניו במחט דיש חשש דיוצא דם או לחכך הרבה בבשרו דיש חשש דיוצא עור או דם לא יעשה כן לכתחלה. כף החיים להרח"ף סי' ל' או' צ"ז, בן א"ח פ' וארא או' י"ד. ובענין אם אסור לכחך דם שבין העינים עיין בדברינו לקמן על סי' שכ"ח סעי' מ"ח יעו"ש:

סד

סד) שם. ושאר שרצים וכו'. כגון חולעת ונחשים ועקרבים רש"י ר"פ ח' שרצים, וברטנורה ור"י פירשו נמי חלזונות, א"ר או' י"ט:

סה

סה) שם. ושאר שרצים אינו חייב וכו'. דכיון שעורם רך במהרה נצרר הדם אעפ"י שאין שם חבורה. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' י"ז ועיין לעיל או' ח"ן:

סו

סו) שם. והצדן לצורך חייב, שהרי במינם ניצוד, תו"ש או' ח"י. ועיין לעיל או' נ"ה דיש פלוגתא כזה:

סז

סז) שם, שלא לצורך או סתם וכו'. דסתמן שלא לצורך הוא שאין ראויין לכלום והויא צידה שלהם מלאכה שא"צ לגופה ופטור, לבוש, תו"ש או' י"ט:

סח

סח) שם העולה דג מן הספל של מים והניחו עד שמת חייב משום חונק ולא עד שימות אלא כיון שיבש בו כסלע (ואם היה הדג קטן מסלע הכל לפי קטנו, כלכלת שבת) בין ספיריו חייב שאינו יכול לחיות, שבת ק"ז ע"ב ורמב"ם פי"א דין א' ולא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו, גמ' שם ורי"ו ח' י' וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אעפ"י שירא שימות, מ"א ס"ק י"ז. א"ר או' ך' תו"ש או' י"ט ר"ז או' י"ג, ור"ל שירא שימות ויסרחו המים ויהיה לו הפסד, לב"ש. והיינו אם מצוה להניחו ביבשה אבל אם מצוה להניחו לים שרי דאין זה נטילת נשמה עד שיניחו ביבשה כשיעור שיבש כסלע. א"א או' י"ז וכ"כ בנ"א כלל ל"א או' א' ומיהו לפי מ"ש מ"א סי' תצ"ז הק"ו בשם הירוש' דחייב משום קוצר וא"כ כיון שהעלהו מן המים חייב משום עוקר דבר מגידולו ואפי' דעתו להחזירו למים לפ"ז אסור לומר לעכו"ם ליטלו מן החבית ולהשליכו לים כיון דבשעת נטילה הוי מלאכה אמנם אנן ק"ל דהחיוב משום נטילת נשמה א"כ שרי לומר לעכו"ם ליטלו ולהשליכו תיכף למים אחרים וכ"כ האחרונים:

סט

סט) רופאים המחזיקים עלוקה וצריך להחליף המים בכל יום מותר ע"י נכרי דכיון דמזונתם עליו מותר להחליף המים אך כיון שהם מוקצים מותר ע"י נכרים. ח"א פת"ע או' כ"ג:

ע

ע) שם. ולהרמב"ם חייב. שפוסק במלאכה שא"צ לגופה כר"י דחייב לבוש. ורוב הפוסקים כסברה ראשונה. וכ"פ בשה"ג. א"ר או' ך' וכ"כ הגר"א וכ"ה דעת הש"ע. כמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ מביא דעת החולקים דדעתו לפסוק כסתם אלא רק דחושש לדעת החולקים לכתחלה יעו"ש. ועוד עיין לעיל סי' רע"ח ובדברינו לשם בס"ד:

עא

עא) [סעיף ט'] פרעוש הנקרא ברגות בלשון ערב אסור לצודו וכו'. דתניא הצד פרעוש בשבת ר"א מחייב ור' יהושע פוטר.(שבת ק"ז ע"ב) וכתב ב"י ואע"ג דהלכה כר' יהושע מ"מ איסורא מיהא איכא דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהנך תלת דאיתא בס"פ האורג:

עב

עב) שם. פרעוש הנקרא ברגות וכו'. הר' יוסף פי' שהשחור הוא כינה ולבן הוא פרעוש ור"ת פי' איפכא ונהגו כר"ת. טור. והוא מדברי הרא"ש (פ"ק דשבת) שכתב דעמא דבר כדעת ר"ת. וכתב ב"י דגם המרדכי כתב סתם כדעת ר"ת וכן דעת הרמב"ם שכתב בפי"א רמשים שהם פרים ורבים מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושין ההורג אותם חייב כהורג בהמה וחיה ואח"כ כתב ומותר להרוג את הכנים בשבת מפני שהן מן הזיעה עכ"ל ושחורה הקופצת הנקראת ברגות בערבי הווה מן העפר וכינה ההווה מן הזיעה הוא הלבן וכדעת ר"ת. וכתב הר"ן וה"ה בפי"א דלהרמב"ן והרשב"א דעת אחרת בזה שהם סוברים שהשחורה הקופצת הנקראת ברגות כיון דאינה פרה ורבה מותר לצודה ולהורגה ופרעוש שהזכירו חכמים הוא מין רחש אחר שהוא פרה ורבה וכתב הר"ן דלפי דעתו שזו קולה יתירה, ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת ר"ת הכי נקטינן וכן נהגו עכ"ל ב"י. וכך הם דבריו כאן בש"ע וכ"ה הסכמת האחרונים. ומ"ש הט"ז סק"ו דפרעוש פרה ורבה עיין מה שהשיג עליו התו"ש או' כ"ב והמש"ז או' ו' כתב דיש מן העפר ויש פרה ורבה כמו עכבר יע"ש:

עג

עג) שם. אסור לצודו וכו'. אבל אין חיוב צידה כאן דהוי דבר שאין במינו ניצוד. ט"ז סק"ז. ומ"מ פטור אבל אסור מדרבנן ולכך משום צערא מותר לכתחלה. וכן מבואר ברמב"ם וסמ"ג וסמ"ק ופו' א"ר או' כ"א. תו"ש או' ך' וכ"א ר"ז או' ח"י:

עד

עד) שם. על בשרו ועוקצו. משמע אבל אם הוא על בשרו ואינו עוקצו או על חלוקו מבפנים אסור לצודו. אמנם הט"ז סק"ח הכריע לומר דאם הוא על בשרו אפי' אינו עוקצו שרי ליטלו כיון שראוי לעוקצו ואם הוא על חלוקו מבפנים ואינו יכול להפילו כגון שלבוש בבתי שוקיים נמי המקל לא הפסיד יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק ח"י די"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים. והח"מ או' ח' כתב דלכ"ע שרי ליטלו מעל בגדיו מבפנים יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ו' וכן הא"ר או' כ"ב התיר ליטלו מעל בשרו אפי' אינו עוקצו יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' כ"א. אבל אם הוא בענין שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלומבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו. ט"ז שם בשם התו' ונראה דה"ה המפלא בגדיו מפרעושים כיון שאינו ירא שינשכנו דאסור ליטלו ביד אלא מפילו משם כלאחר יד:

עה

עה) שם. על בשרו ועוקצו. ונראה דה"ה בפשפש שהוא מין שרץ כשמוללין אוחו ריחו מאוס ביותר והוא מצוי בכותלים ובמטות וקורין לו בערבי ב"ק כמ"ש הרע"ב פ"ח דתרומות מ"ב וברש"י נדה דף נ"ח ע"ב יעו"ש דדינו כמו פרעוש דאסור ליטלו כ"א על בשרו ועוקצו וההורגו חייב כמ"ש באו' שאח"ז יעו"ש. אבל כפי הנראה דיש להקל יותר בפשפש מפרעוש בענין הנטילה ואפי' על בגדו מבחוץ שרי ליטלו אם אינו יכול להצילו כלאחר יד משום דעקיצתו מצערת הרבה יותר מפרעוש וגם מתחבא בבגדים ועוקץ אם אין מסירין אותו כידוע. ואח"כ ראיתי שכ"כ הפתה"ד או' יו"ד בשם ס' שם חדש עמוד זקנים דס"ג ע"ד יעו"ש:

עו

עו) שם. ואסור להורגו, וההורגו חייב כמו שהורג חיה בהמה, גמ' וכ"כ לעיל או' ע"ב בשם הרמב"ם, וכ"כ העו"ש או' יו"ד. מ"א ס"ק י"ט. והיינו אם הורגו לצורך גופו אבל אם הורגו להנצל מעקיצתו הויא מלאכה שא"צ לגופה ופטור אבל אסור הוא ורק להרמב"ם חייב במלאכה שא"צ לגופה וק"ל כרוב פו' דפטור כמ"ש בסעי' הקודם גבי צידה יעו"ש, וכ"כ הברכ"י או' ה' יעוש"ב וכ"כ נ"א כלל ל"א או' ב' ר"ז או' י"ט. והגם דיש מתירין להורגו אם בא להורגו כמו שאר מזיקין לא ק"ל הכי כמ"ש בב"י וכ"ה הסכמת האחרונים:

עז

עז) שם, ואסור להרגו, בימות החמה בלילה אם מתחכך בבשרו ומשים אצבעותיו שם ואינו יודע אם כינה או פרעוש אל ימיתנו שמא פרעוש הוא אלא יזיזנה משם, ס"ח סי' רס"ח, והביאו עו"ש שם, א"ר או' כ"ה. ונראה דה"ה בימות הגשמים צריך ליזהר שלא יהרגנו, וכ"נ מדברי העו"ש והא"ר שלא הביאו תיבת בימות החמה, וכ"כ הא"א או' כ"א בסתם אם נמצא כינה בליל ש"ק ואינו יודע מהו אף דרובא שכיחי לבנה לא אזלינן בתר רובא יעו"ש:

עח

עח) שם אסור להרגו אבל רמשים שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור, הרמב"ם פי"א דין ב' ומשמע במ"מ שם דהא דקאמר פטור לאו דוקא אלא מותר לכתחלה דומיא דכינה אבל הלח"מ שם כתב דחילוק יש מדחלקם הרמב"ם בתרי בבי ודוקא כינה מותר להרוג אבל תולעים של בשר וכו' פטור אבל אסור הוא יעו"ש ומ"מ תולעים הגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור מ"א סק"ך א"ר או' כ"ו, תו"ש או' כ"ד, והגדלים בחיי הבהמה בין עור לבשר משמע באסירייהו קיימי (ר"ל באיסור אמ"ה) מה"ת ואסור ליתן לבני נח וההורגן בשבת חייב, א"א או' ך':

עט

עט) שם. ואסור להורגו. וכן אסור לזרקו במים. חו"י סי' קס"ד. וכ"כ האחרונים. ועיין מ"ש על דבריו הברכ"י או' ה' יעו"ש:

פ

פ) כתב בשה"ג פ"ק דשבת הנשים שהורגות פרעוש סומכות על רמב"ן ורשב"א ( הנ"ל או' ע"ב) והנח להם שיסמוכו עכ"ל. ואני אומר חלילה להקל דמכל שאר הפו' מבואר דחייב חטאת. א"ר או' כ"ו:

פא

פא) שם הגה. ואפי' לא יטלנו וכו'. ומיהו עיין א"ר או' כ"ג שהביא למ"ד דמותר למלול יעו"ש. ומ"מ מי שיודע באשתו שמוללת ומפרכת אותם ואינה מקבלת הוכחה אינו חייב להוכיחה ברכ"י שם:

פב

פב) שם. אבל כינה מותר להרגה. דלא מקרי בריה דמזיעת אדם היא גדילה. תו"ש או' כ"ד. וכ"כ לעיל או' ע"ב:

פג

פג) שם. אבל כינה מותר להרגה. וכתב הטור וה"מ בלוקחה מעל בגדיו או מעל בשרו אבל המפלא בגדיו אסור להרוג גם כינה וכו' מבואר דה"ק דוקא אם מוצאו על בגדיו דרך מקרה מותר להורגו ולא גזרו בזה משום פרעוש אבל אם מחפש אסור אפי' בבגד. ט"ז סק"ט:

פד

פד) שם. והמפלא בגדיו מכנים לא יהרגם וכו'. דכיון שמצוי שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים. ומ"מ נ"ל דמותר לזרקן במים וכ"מ בגמ' מ"א ס"ק כ"א. ומיהו מ"ש המ"א דמותר לזרקן במים הקשו עליו הרב נ"ח והא"ר או' כ"ט אבל התו"ש אוי כ"ה יישב דברי המ"א וכן הברכ"י או' ז' הביא סעד לדברי המ"א מהיר"ש יעו"ש. אמנם הח"א כלל ל"א או' ג' כתב לאסור, וכ"נ דעת הר"ז או' ך שאעפ"י הביא דברי המ"א כתב עליו דצע"ג. וע"כ נראה דיש להחמיר:

פה

פה) שם. אבל המפלא ראשו וכו'. ולא גזרינן כינה אטו פרעוש דבראש לא שכיחי פרעושים, עו"ש או י"ב, ר"ז או"ך וה"ה במפלא בשרו מותר להורגן, משום דלא שכיחי שם פרעושים ולא גזרינן כינה אטו פרעוש, ט"ז סק"ט:

פו

פו) שם. אבל המפלא ראשו וכו'. ולא חיישינן שינתק שער כיין שכואב לו ואם מנתק כואב לו ואינו מתכוין, א"ר או' ל"ח בשם ס"ח סי' רס"ח:

פז

פז) שם לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהיא מנתק מן הצמר, ס"ח סי' רס"ח, מ"א ס"ק כ"א, א"ר שם, ר"ז או' כ"א:

פח

פח) אין פולין אפי' בחול בר"ה מפני הכבוד של עוברין שלא ימאסו כיוצא בו אין עושין הקיאה בר"ה יביא במשפט על כל נעלם אמר רב זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה ושמואל אמר זה הרק בפני חבירו ונמאס חגיגה ה' ושבת י"ב, פת"ע או' כ"ח, ולפ"ז לאו דוקא ר"ה אלא כל מקום שמצוי שם בני אדם:

פט

פט) שם. אבל המפלא ראשו וכו'. עיין בשו"ת מימר חיים ס' י"א באחד שביום ש"ק בהיותו לימד בספר ובידו המניפה או המפוח שהוא מנוצות של עוף ובאו עליו יתושים ולפי תומו הכה עליהם במפוח שבידו גם בלא דעת וראה בעיניו שנפלו לארץ שנים ושלשה מהם מתים דא"צ כפרה כי הכל הולך אחר כוונת הלב וכ"כ בס' לב חיים ח"ב סי' ס' יעו"ש, או"ח או' ו'. ונראה דה"ה מי שישן בליל ש"ק ועקץ אותו פרעוש או מ"ן ראש אדום שעוקיץ והקיץ ועדיין השינה בעיניו והרגו בלא דעת שלא נזכר שבת וגם לא נתכוין להרוג כ"א להנצל מעקיצה דא"צ כפרה:

צ

צ) מי שמצטער הרבה שקפצו לו כנים מאיש אחר ועוקצין לו בזקנו בשבת אסור לסרוק במסרק בנחת שעי"ז יפלו הכנים ברם לחוף ולפספס ולחכך בידיו מתחת זקנו אחר שמחלק שערותיו זה מזה בנחת ומפרידם כדי שיפלו הכנים יש להתיר, לב חיים ח"ג סי' יעו"ש, א"ח שם:

צא

צא) [סעיף יוד'] כל חיה ורמש שהם נושכין וכו'. בש"ס איתא חמשה נהרגין בשבת ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבא"י וכלב שוטה בכל מקום ע"כ, וכ"ה בטור, והא דלא כתבם בש"ע משום דכתב בב"י דנראה מדברי הרמב"ם פי"א דהני ה' לאו דוקא דה"ה לכל חיה ורמש שהם נושכין וממיתין ודאי יעו"ש, וכ"ה דעת הלבוש שסתם כדברי הש"ע, וכ"כ הגר"א:

צב

צב) שם נהרגין בשבת משמע וכ"ש בחול, והא דאיתא בזוה"ק פ' יתרו דס"ח ע"ב ר"א אזיל בארחא והוה אזיל עמיה ר' חזקיה חמו חד חויא קם ר' חזקי' למקטליה א"ל ר"א שביק ליה לא תקטליה וכו' כתב הפתה"ד או' י"ג דשמא יש לחלק דלא אמרו בזוה"ק כן אלא כשהנחשים הם במקומם דהיינו במדברות ובתלמוד איירי כשהנחש בישוב, א"נ התם ממדת חסידות, א"נ אותו נחש ידע בו ר"א שהיה עתיד לעשות שליחותו של מקום ולא ילפינן מיניה לעלמא יעו"ש:

צג

צג) שם. אפי' אין רצין אחריו, דיש פקוח נפש בהראותן בלבד ולפיכך שרי אפי' למ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב, ב"י, מ"א ס"ק כ"ב, תו"ש או' כ"ו, א"א או כ"ב ר"ז או' כ"ב:

צד

צד) שם. אפי' אין רצין אחריו, ואפי' בורחין מלפניו, א"א או' כ"ג:

צה

צה) שם. מקום שאינם ממיתין וכו'. אבל במקום שממיתין כגון נחש בא"י ועקרב בכזיב שרי בכל ענין, שם, תו"ש או' כ"ג:

צו

צו) שם אם רצים אחריו מותר להרגם, ולדעת הרמב"ם דמחייב במלאכה שא"צ לגופה צ"ל דהכי קאמר שאין ממיתין בודאי אלא הוא ספק פקוח נפש ולכן שרי מיהו לדידן דסבירן לן מלאכה שא"צ לגופה מדרבנן אף שאין ספק פקוח נפש שרי משום צערא בעלמא כיון שאינו אלא מדרבנן, ב"י, תו"ש או' כ"ח:

צז

צז) שם. ואם לאו אסור, כיון שאין רצין אחריו, ואפשר לשנויי לדורסן לפי תומו לכך אסור להרגן רק לפי תומו משום צערא בעלמא כיון דאינו אלא מדרבנן, תו"ש או' כ"ט:

צח

צח) שם, אבל מותר לדורסם וכו'. וה"ה לחוף עליהם כלי ואפי' יושבים במקומה או בורחין מפניו אמנם נמלים ושאר שקצים וכה"ג אף דרך הילוכו אסור אלא צריך לדקדק בדריסתו במקומות שהם מצויים, או"ה כלל נ"ט סי' ל"ח ול"ט, שכנה"ג בהגה"ט א"ר או' ל"ג ר"ז או' כ"ב, ח"א כלל ל"א או' ז':

צט

צט) שם. ואפי' במתכוין, ואפי' להרמב"ם שרי, מ"מ וצריך טעם לדבר ונ"ל דוקא בנחש ועקרב שע"פ הרוב הם ממיתין לכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדרסן מפני חשש סכנת נפשות אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם. מ"א ס"ק כ"ג, ומיהו מ"ש המ"א שע"פ הרוב הם ממיתין וכו' כתב עליו המחה"ש דל"ד דהיה אם היה ספק שקול אם ממיתין ג"כ מותר דק"ל ספק נפשות להקל יעו"ש, וכ"ה לדעת הרמב"ם אבל לדעת הש"ע אפי' אין ממיתין כלל רק שמזיק לגוף שרי לדורסם לפי תומו, ומ"מ כתב הר"ז או' כ"ב דכל בעל נפש יחמיר לעצמו במקום שאפשר דהיינו אם אין רץ אחריו אל ידרסנו אם אפשר להשמר ממנו יעו"ש:

ק

ק) ואותן אנשים שהורגין השממית שקורין שפי"ן בל"א (ובלשון ערבי ענכבוד) נ"ל דאיסור גמור הוא דהא אינה מזקת ואף דיש לחוש שיפול לתוך מאכל מ"מ מלתא דלא שכיחא הוא ויכול לכסות המאכלים וגם אחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל ולכן יש למחות בידם, מ"א שם, א"ר שם, תו"ש שם ומיהו לדרוס שממית לפי תומו שרי לדידן דק"ל כר"ש אבל להרוג בידים אסור אף לדידן וכ"ש להרמב"ם, א"א או' כ"ג, וכ"נ דעת הר"ז או' כ"ג:

קא

קא) [סעיף יא'] לא ישפשף ברגליו וכו'. מקום דין זה בסי' זה משום דדמי לסעי' הקודם דבשניהם התירו לדרוס לפי תומו ובש"ס ג"כ מדמי להו ומ"מ יש חילוק דבסעי' זה לא שרי אם מתכוין אלא שמראה עצמו כאלו אינו מכוין כמו בסעי' הקודם והטעם עיין בב"י, לב"ש, ועיין לקמן או' ק"ד:

קב

קב) שם. ע"ג קרקע וכו'. משמע דע"ג רצפה שרי לדברי המתירין כיבוד במרוצף סי' של"ז סעי' ב' וכ"ה בירושלמי וע"ג ספסל לכ"ע שרי וליכא למיסר משום מירוח דממרח לא שייך אלא כשכוונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע, מ"א ס"ק כ"ד, תו"ש או' ל' וכ"כ האחרונים:

קג

קג) כתב מהרי"ל מותר להעמיד רגליו עליו ובלבד שלא ישפשף וכ"כ בהגמ"נ מ"א שם, וכתב הא"ר או' ל"ו דמיירי כשאין דרך הילוכו ולא כמ"א (ס"ק כ"ה) שכתב הטעם משום דהאידנא ליכא מאיסותא ברוק דהא במהר"יל גופיה כתב רצה למוחקו משום מיאוס יעו"ש, ועיין לקמן או' ק"ו:

קד

קד) שם. שאינו מתכוין למרח וכו'. ואע"ג דגבי נחש ועקרב התירו אפי' במתכוין להרגם התם שאני משום דמזיקין נינהו ועוד דהתם עיקר המעשה הוא הריגת הנחש אבל הכא אין עיקר המעשה המירוח דכשידרוס עליו מבטל מאיסותא ב"י:

קה

קה) שם. שאינו מתכוין למרח וכו'. משמע ברוק נמי שייך מירוח אם רוצה להשוות ולהניח שם ע"ג מכה וכדומה, א"א או' כ"ד, ומיהו עיין ב"י סי' שכ"ח ד"ה אספלנית שכתב דבמשיחה רכה ביותר לא שכיח מירוח יעו"ש:

קו

קו) שם. ואע"ג דממילא ממרח וכו'. מכאן נראה לדקדק שמותר לשפשף אותו דרך הילוכו לא כמו שראיתי מדקדקים שאינן ממרחין כלל רק מעמידין עליו רגל מיהו כשאינו דרך הילוכו ודאי אסור כ"א להעמיד עליו רגל, דרישה או' ד' א"ר או' ל"ו:

קז

קז) שם. ואע"ג דממילא ממרח וכו'. פי' והוי פסיק רישיה דמודה ר"ש דאסור בלא מתכוין הכא מותר משום מאיסותא, ט"ז סק"י, א"ר או' ל"ז. ומיהו העו"ש או' י"ד כתב צ"ל דלאו פסיק רישיה הוא דאי לאו הכי אסור, וכ"כ התו"ש או' ל"א אבל בטור משמע כדברי הט"ז, וכ"כ המש"ז או' יו"ד:

קח

קח) שם. משום מאיסותא, נראה דהאידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא יזהר שלא ישפשף כשדורס עליו ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל (לעיל או' ק"ג) אבל ליחה היוצאה מן הפה או מן החוטם ודאי איכא משום מאיסותא ובבהכ"נ אפי' ברוק שרי כמ"ש סי' צ' סעי' י"ג, מ"א ס"ק כ"ה, אבל הא"ר או' ל"ז השיג על דברי מ"א הנ"ז וכתב דגם האידנא מקפידין על הרוק וכיוצא בזה יעו"ש, ועיין לעיל או' ק"ג, ומ"מ האחרונים כתבו להחמיר כדברי מ"א:

קט

קט) [סעיף יב'] שם, חיה ועוף שברשותו וכו'. היינו כל בע"ח שהרגילן בבית ונעשו בני תרבות:

קי

קי) שם. מותר לצודן פי' הא דאמרינן, במשנה חיה ועוף שברשותו הצדן פטור הייט פטור ומותר ואע"ג דאמרינן בס"פ ח' שרצים כל פטורי שבת פטור אבל אסור לבד מתלת היינו בחצר גדול כמ"ש כאן אבל הי"א שהביא בהגה לא ס"ל חילוק זה, ט"ז ס"ק י"א, והא"ר או' ל"ח כתב דמתני' מיירי במורדת ודעת הי"א אפי' לא מרדו אסור כשהחצר גדול ואפי' לדחותו במקים צר אסיר וכן בהמות שמרדו ועשוין לרבות אבל כשאין עשוין לרבות חייב לכ"ע יעו"ש, ונ"מ בחצר קטן לטעם הט"ז אסור לי"א ולטעם הא"ר לכ"ע שרי, וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש לקמן או' קי"ח יעו"ש:

קיא

קיא) שם. מותר לצודם. היינו שירדוף אותה עד שתכנס לבית או שדוחין אותה בידים כדלעיל סי' ש"ח סעי' מ' אבל לטלטל אותה ודאי אסור ט"ז שם, תו"ש או' ל"ב וה"ה האחרונים:

קיב

קיב) שם. מותר לצודם, לפתוח ולסגור לול של תרנגולים בשבת אסור, וכן מוכח מס' הזכרונות זר"א א"ח סי' ל"ח, מחב"ר או' ו' חס"ל או' ג' ועיין לקמן או' קכ"ב:

קיג

קיג) מותר להאכיל לעופות אשר בלול ביום ש"ק ע"י עכו"ם ואם הגוי מעצמו יסגור לית לן בה, זר"א שם, מחב"ר או' ז' חס"ל שם:

קיד

קיד) שם. אסור לתפשם. ל"ד לתפשם דהא אפי' לא מרדו אסור לתפשם דעוקצים וכדלעיל סי' ש"ח אלא ר"ל לצודם להכניסם למקום צר שניצודים ועומדים בו ומוכנים לתפשם. ועוד י"ל דהאי לתפשם ר"ל לדדותם בצוארם ובצדדיהם שלא בהגבהה מן הארץ דשרינן לעיל בסי' ש"ח סעי' ל"ט ומ' יעו"ש מאמ"ר:

קטו

קטו) שם. אם החצר גדול. משמע אבל אם החצר קטן דא"צ להם מצודה אפי' איסור דרבנן ליכא ובעוף בעינן נמי שהבית מקורה וחלונותיו סתומין כמ"ש לעיל או' ט' יעו"ש:

קטז

קטז) שם, שאם לא גדלו בין בני אדם וכו'. אבל עכשיו שגדלו בין בני אדם א"צ להם מצודה כי יבואו מעצמם לביתם בערב ומ"מ כיון שמרדו ואין נוח לתפשם והחצר גדול מחזי כעין צידה ואסור על כל פנים מדרבנן, הגר"א, וכ"מ מדברי הא"ר שהבאנו לעיל או' ק"י יעו"ש:

קיז

קיז) שם, הגה, וי"א דאסור לצוד חיה ועוף שברשיתו וכו'. ורש"ל בתשו' סי' יו"ד פסק כדעה ראשונה אבל הרב משאת בנימין בתשו' סי' ח' הכריע כרמ"א והב"ד הט"ז ס"ק י"א, וכ"כ המ"א ס"ק כ"ו דכן עיקר כמ"ש רמ"א, וכ"פ הר"ז או' כ"ד:

קיח

קיח) שם בהגה, וי"א דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו וכו'. משמע אפי' בבית קטן אסור לכתחלה, עו"ש או' ט"ז, אבל הא"א או' כ"ו כתב דאף לדעת רמ"א היינו בחצר גדול אסור באין מורדין, וכ"כ הר"ז שם, וכן הוכיח הרב בעל מ"ב בב"ה וכתב דדברי העו"ש והט"ז אינם בדקדוק יעו"ש, וכ"כ לעיל או' ק"י בשם הא"ר יעו"ש וחצר גדול היינו שאינו יכול לתפשו בשחיה אחת כמ"ש לעיל או' ט' יעו"ש.

קיט

קיט) שם בהגה. וי"א דאסור לצוד חיה וכו'. היינו להכניסם למקום צר שיהיו מוכנים לתפשם או לתפשם בצואריהם לדדותם כמ"ש לעיל או' קי"ד יעו"ש. ואם הוא מתכוין להכניסן לכלוב רק כדי שלא יעשו הזיקות בבית אפשר שיש להקל מ"ב או' נ"ח:

קכ

קך) שם בהגה, חיה ועוף שברשותו, אבל בהמות כגון פרות ורחלים ושאר בהמות מותר, ד"מ או' ב' וכ"כ בשה"ג פ' האורג וס' הזכרונות דף נ"ד. והב"ד הכנה"ג בהגב"י, וכ"כ הר"ז או' כ"ה:

קכא

קכא) שם בהגה, ואם צדן פטור, אבל הצד יוני שובך ויוני עלייה חייב, ר"ז או כ"ד:

קכב

קכב) בני אדם שיש להם כלוב מלא עוף אם באולי יפתח החלון שלהם ויצא העוף לחוץ אינם יכולין לחזור ולהכניסו בכלוב ואם יש דלת או חלון פתוח באותו בית שהכלוב בתוכו מכ"ש שאין להחזיר העוף לתוכו, ס' הזכרונות דף נ"ד, כנה"ג בהגב"י:

קכג

קכג) שם בהגה, ואם צדן פטור, ומיהו אווזים ותרנגולים שעדיין לא הורגלו בבית ואינם באים מעצמם לכלובן לערב הצדן חייב חטאת ואם הורגלו ובאים לכלובן לערב אף שאר עופות פטור אבל אסור, ואם יצאו מן הבית ומתיירא שלא יאבדו אעפ"י שאסור לצודן דוחין אותן כדי להכניסן לבית משום פסידא ומ"מ לטלטל ולתפוס אותם אסור אבל אווזים ותרנגולים ועופות שלא הורגלו אסור לדחותן, מ"ב סי' ח' א"ר או' ל"ח ונראה הא דאסור לדחות אותו שלא הורגלו היינו לבית קטן דמטו להו בחד שחיה אבל לבית גדול שרי לדחותן כיון דאין כאן צידה דאורייתא כמ"ש לעיל או' ט' וכ"כ באגודה תרנגולת שיצתה מן הבית אסור לצודה אך דוחה אותה עד שתכנס לבית דכיון דרחב הוא ולא מטו לה בחד שחיה לא הוי צידה ואם תינוקות קטנים או עכו"ם צדין אותה להחזירה אין מוחין בהם עכ"ל, והביאו מ"א ס"ק כ"ו, ח"א כלל ל' או' ד':

קכד

קכד) שם בהגה, אבל פרה וסוס וכ"ש שאר חיה ועוף שמרדו וכו'. ואע"פ שכל מינן בני תרבות וגם הם היו בני תרבות וגדלו בני אנשים מ"מ אם מרדו וברחו ואינן חוזרין עוד לבית בערב אלא לנין בשדה כאווזים ובר אווזים שלנין על המים ואינן חוזרין לבתיהם הצדן בשבת חייב, ולכן אם קנה תרנגולת מחדש ואין רגילה כלל בביתו ואם תצא לא תחזור עוד לבית אלא תנקר באשפה הצדה חייב ואם יצאה מן הבית אסור לצודה ע"י גוי. ח"א שם או' ג':

קכה

קכה) שם בהגה, אם צדן חייב חטאת, וגם הש"ע מודה בזה דהצדן חייב חטאת, כ"כ האחרונים, והיינו בענין שכתבנו באו' הקודם:

קכו

קכו) שם בהגה, חתול דינה כשאר חיה וכו'. ר"ל שאין דינה כמו בהמה שאין בה דין צידה כמ"ש לעיל או' ק"ך אלא דינה כמו חיה ועוף ויש בה כל פרטי איסור דיני צידה, ועיין לעיל או' מ"א:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---