כלי חמדה (לניאדו)/דברים/צ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) דברים צ

סדר ראה ראשון

יבאר שהעבודה שעובד האדם אל הקב"ה והתקרבו אליו בזמן הגלות מחזיק לו הקב"ה טובה ביותר על הנעשות בעת שלוה, ולכן אין מקבלים גרים לעתיד לבוא ולא קבלום בימי שלמה המלך ע"ה.

(אלה הדברים רבה ד, א): הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות בקריות הרבה, כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם, למדונו רבותינו למה אין מפסיקין בקללות, א"ר חייא בר גמדא לפי שכתוב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, אל תעשה את התוכחות קוצין קוצין אלא א' קורא את כולן: דבר אחר למה אין מפסיקין בקללות, א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר הב"ה אני כתבתי על כבודי עמו אנכי בצרה. אין שורת הדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך, כיצד אם יקראו את התוכחות קריות הרבה אין קרוי וקרוי שאין מברך שתי פעמים לפניה ולאחריה, אלא אחד קורא את כולן. רבנין אמרי אמר הב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיען אי זו דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר, מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי נותן לפניכם היום וגומר עכל״ה.

ידוע כי כפי שיעור הצער והטורח שסובל האדם עם המלך בשר ודם בבא לו עת צרה ותוכחה כך יגדל בעיניו להוסיף לו פרס ומתן ולהיותו כריע כאח לו יען אשר זכר עשות לו חסד בעת צרת המלך, כי החסד והיגיעה הנעשית עמו בעת השקט ובטחה אין להחזיק לו טובה עליה כי רבים יחלו פני נדיב כ"ש פני מלך אשר באור פניו חיים וחסד, ועל זה נאמר ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שלחנך כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך. אשר צריך להבין קרי ליה חסד ואח"כ אומר כי כן קרבו אלי וכו' שנראה שהוא אמת יען שקרבו כן אליו בברחו מפני אבשלום. אבל הכוונה שאין החסד להיותם אוכלי שולחנו כי כבר היה להם מה לאכול ולשבעה ולמכסה עתיק אבל החסד ענין בפני עצמו וענין והיו באוכלי שלחניך בפני עצמו, ובזה מובן שלא כתב תעשה חסד שיהיו באוכלי שולחניך אלא אמר והיו באוכלי וכו' בוא"ו מוסיף על החסד שהחסד הוא לתת להם מתנות כיד המלך, זהו על צד החסד כי לא מצינו לברזילי נותן לדוד כי אם פרוסה וצידה לדרכו לז"א תעשה חסד בבחינת שיתן להם גמול טוב אעפ"י שהוא לא קבל מהם כלום. אמנם כנגד מה שקרבו אלי במאכלם בברחי מפני אבשלום אחיך זה איננו חסד אלא אמת, ז"ש והיו באוכלי שולחנך כי כן קרבו אלי הם וצריך לצאת ידי חובתי ואין זה החסד הנז', ולהיות שאין זה הגמילות בבחינת המאכל עצמו כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם הבעל שכל כי אם העיקר הוא הכבוד גדול אשר לו בהיותו מסוג אוכלי בשולחן המלך שזה מורה על כל האוכלים בשולחנו היותם כקרובים אליו, וז"ש יהיו באוכלי שולחנך ולא כתיב והיו אוכלי שולחנך שאם כתב והיו אוכלי שולחנך היה מובן שהעיקר הוא לאכול שם מהמעדנים אשר בשולחן המלך, אמנם כעת אמר באוכלי שולחנך העיקר הוא הכבוד וחשיבות אשר ימשך להם בהיותם נחשבים ונמנים באוכלי שולחנך, ואעפ"י שלא יאכלו שם פת בג המלך שמורה היותם קרובין למכלות כי כן בזה השיעור קרבו אלי ונתקרבו בברחי מפני אבשלום אחיך, שהקרב אל המלך בעת צרתו מורה שהוא בשר מבשרו ועצם מעצמיו כיון שבא בעת צרה כאח לצרה יולד, והוא הראוי לבלתי נלוז מעיניו חסד גדול כמוהו להקרב לו בעת צרה עד שבזה נזכרו ולבני ברזלי הגלעדי חמשה פעמים. וחז"ל דרשו בב"ר והביאו בילקוט בפסוק ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד. א"ר יודן ה' פעמים כתיב ולבני ברזלי הגלעדי כנגד ה' חומשי תורה, ללמדך שכל מי שמאכיל פרוסה לצדיק כאלו קיים חמשה ספרי תורה עכ"ל. ואפשר שכוון באומרו כאלו קיים ה' ספרי תורה כי בכל ספר וספר מהחמשה מצאנו גילוי לתת פרוסה לצדיק, דבספר בראשית מצאנו ענין אברהם למלאכים, ואקחה פת לחם. גם שם עון סדום שיד עני וצדיק ואביון לא החזיקה. וענין לוט ומצות אפה ויאכלו. גם הכנסת אורחים אשר ללבן באומרו גם תבן גם מספא רב עמנו גם מקום ללין. הרי ספר זה מורה מעלת פרוסה לאורח ולצדיק. ובספר שמות ענין יוסף כי אתי יאכלו האנשים וכו' וענין כלכלו את אחיו בחיי אביו ובמותו כדכתיב ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף. וביתרו קראן לו ויאכל לחם. ובספר ויקרא דבר השמטה להפקיר הזרעים לעני ולגר ולכל העולם כדכתיב והיתה שבת הארץ וכו' וענין והנותרת מן המנחה לאהרן וכו'. ובספר במדבר ויאמר משה לחובב וכו' לכה אתנו והטבנו לך. וענין תרומות ומעשרות הניתנים לכהנים וללויים. ובספר דברים ויאכילך את המן המאכילך מן וכו'. ובפרט בא בו ענין לא יבא עמוני ומואבי וכו' שנאסרו לבא בקהל על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. הרי שיש בכל ספר וספר זירוז על האכיל פרוסה לצדיק, לעומת זה אמר ללמדך שכל מי שמאכיל פרוסה לצדיק כאלו קיים ה' חומשי תורה אשר בהם באה זירוז האכיל הפרוסה כאמור. למדנו מזה היות דוד מחזיק טובה להם לבני ברזלי על היות שקרבו בברחו לא כן אם היה שעת רצון והשקט רב ובזה הענין הוא המתקרב אליו ית' בהיות ביתו בנוי ומשוכלל ועמו שקטים על שמריהם כי אז לא יקובלו, וכמו שאחז"ל אין מקבלים גרים לעתיד לבא. אבל יהיו גרים גרורים, אכן עיקר הגרות הוא המתגייר בעת הגלות והחורבן וע"ד מה שפירשו בפסוק ה' מי יגור באהליך. דהיינו הגר באהל עראי וחרב הוא ניהו שישכון לעתיד בשכונת קבע בדירת קבע, דהיינו בהר קדשך הוא מה שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שאוהביה כך אהבה בעלמא ראוי שישמחו בה ובתוכה כאדם העומד בחנות של בשם שמגיע לו ריח טוב אבל לא יאכל מעתיקות המרקחים, ז"ש שמחו את ירושלים וגילו בה, בה דייקא ולא כתיב שמחו את ירושלם שמחה אבל במתאבלים שמורה היותם קרובים קורבת שאר כי כן נתאבלו עליה ואין האבלות חלה כי אם על שאר בשר לז"א שראוי ומחוייב שישישו אתה משוש, שתיבת משוש מורה על המקור של המשוש ומורה על היותו בשוה אתה במשוש עצמו שלה, ז"ש אתה משוש במשישה ממש ישישו כל המתאבלים עליה שאינם מתאבלים על צערם שנמשך מחורבן ירושלם כי אם עליה ולש"ש הם מתאבלים עליה ולא עליהם, ועל זה נ"ל שסובבת ההפטרה באומרו עניה סוערה לא נוחמה וכו'. אשר ראוי להבין למה לא נוחמה בכל הנחמות שנזכרו בסמוך בהפטרת רני כמה וכמה נחמות. ודורשי רשומות דרשו ברמז תחלת ההפטרת שהראשונה היא נחמו נחמו עמי כב"יכול שאמר להם הב"ה לנביאים ומלאכים הבאים לנחם את הב"ה והב"ה אומר להם נחמו נחמו עמי, וכראות ישראל שהב"ה מנחמם על ידי אחרים אינם מקבלים תנחומים באומרם שעזבם ה', והיינו אומרו ותאמר ציון עזבני ה' אז חוזרים הנביאים והמלאכים אל ה' להודיעו שלא קבלו כי אם על ידך, והב"ה אומר הדין עמה אנכי אנכי בעצמי אנחמכם, ובאים המתנחמים בבשורה רני עקרה כי הפיק ה' רצונך וקומי אורי כי בא אורך וראוי לך לקום ולהקביל פניו, אז משיבה כנסת ישראל ואומרת שוש אשיש בה' שהוא בא בעצמו וכבודו עלי נראה. זה הסדר נכון הוא, אבל בהפטרה עצמה של עניה סוערה לא נוחמה איננו מתישב אצל רני עקרה וכמו שהקשיתי. שלמה לא נוחמה ועוד מאי בפוך אבניך היל"ל מפוך אבניך. וידוקדק תיבת מרביץ מה הרבצה זאת. ועוד אומרו וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך איך הוא מקושר עם הקודם. ושמעתי מפי החכם השלם כמהר"ר משה אלשיך ז"ל שפירש שמא תאמר כיון שכל גבולך אבני חפץ זה יהיה סבה לעורר מדנים על ענין אבני חפץ כי אם על אבנים ממש יש מחלוקת כ"ש על אבני חפץ, לז"א וכל בניך למודי ה' ר"ל כולם ילמדו מהב"ה במדה החשובה אשר לו דמשמיא יהבי ולא שקלי כך כולם ירצו ליתן ולא ליקח ובזה שיהיו למודי ה' ימשך שלום שרב שלום בניך. גם צריך להבין אומרו בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי כי מודעת זאת שהריחוק מהעושק בלתי מתפחד ואם פחדו בציון חטאים הם. ועוד קשה להלום כל הפסוקים הן גור יגור וכו' בכללם, וחז"ל פירושם מסכים לכונתינו הן גור יגור לשון גרים שירצו להתגייר לעתיד ולא יקבלם משיח צדקינו כי הקב"ה יאמר לו מי גר אתך בגלות זה יתלווה בשמחתך ועליך יפול, אבל מי שלא גר ונתגייר אתך בגלות לא יהי' לו חלק ונחלה בשמחה. אבל הביאור לפי הפשט הוא שאמר עניה סוערה וכו' אמר שצריך שהמצר וסובל הסערה וסופה הוא בעצמו יזכה אל ההשקט והמנוחה והנחלה והנה אבני ירושלים אבני קדש המתנפצות בראש כל חוצות והיו סוערות לא נוחמו כי אם יניחום בגניזה כספר תורה שבלה הנה לא נוחמו כי קבלו סערת הניפוץ ולא יזכו להבנות ממנה זה ח"ו ואם יבנום לא יהיה הבנין נאה, ונאמר גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון ועל זה הדרך בעיר ירושלים עצמה, לזה משיב הב"ה הנני מרביץ בפוך אבניך אבניך דייקא, שאבניך אשר מאסו הבונים והבנים היא תהיה לראש פנה מאת ה' תהיה זאת נפלאת בעיני הכל. וכן אמר ר' תנחומא ברבה בפ' עקב: מהו עת להשליך אבנים, עת הוא שיעלה אספסיאנוס שחיק עצמות וינפץ אבני בית המקדש, ועת כנוס אבנים עת כשיבנה אותו הב"ה שנאמר לכן כה אמר אלהים הנני יסד בציון אבן אבן בוחן פנת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחוש כו' עכ"ל. הודיע אותנו ר' תנחומא שהאבנים שהושלכו הן הן שיכנסו אותם לבנותם לעתיד, והוא חידוש גדול ולמד כן מהפסוק שאומר יסד בציון אבן, יסד לשון עבר, וכן נפל אבן אבן וכל כפל מוסד מוסד כל אלו הדקדוקים מתוקנים בזו ההקדמה שאמר שאותם אבנים שהשליך אספסיאנוס הן הן שיבנום במקדש, וזהו טעם אומרו יסד בציון אבן שאות' האבן שכבר נתייסדה לשעבר בציון תשוב תבנה עוד היא בחברת אבן בוחן פינת יקרת וזהו טעם כפל מוסד מוסד שמי שהיה מוסד בתחילה והושלך ישוב לאיתנו להיותו מוסד פעם שנית, הוא מה שנאמר כאן אבניך על הראשונות, וכדי לנאות ולפאר הבנין יעשה להם הקדוש ברוך הוא הרבצת פוך והיא אבן טובה ונאה ועליה יושם האבן אשר מקדם בעת חורבן ירושלים, ז"ש הנני מרביץ בפוך אבניך, אבניך הראשונות שסוערו ינוחו שירביצום בפוך, אמנם ביסודות הבלתי נראי' איסדך בספירים שהם חזקים ביותר, וכמו שדרשו חז"ל בפסוק ספיר גזרתם וכו'. וכן על זה הדרך עצמו עשה ה' באותם שמשותיך אשר היו שמשותיך קודם החרבן ישימם ה' מכדכד והיא אבן שוהם וישפה, כדין וכדין כדפירשו חז"ל בתיבת כדכד שיעשה כן ה' כדי שיצדקו תרי מלאכים דברקיעא דפליגי, חד אמר שוהם וחד אמר וכו' וכן ושעריך שהיו שעריך מקדם יהיו לאבני אקדח. הכוונה בזה שהב"ה יעשה סניפין לאותם אבני אקדח שהמלאכים מכינים לשערי ירושלים, וכדר' יוחנן באופן שיהיו אותם אבני אקדח מחוץ לפאר ולרומם עיר אלהינו ואבני השערים של זמן קדמון לירושלים מבפנים או בהפך כאשר יזכנו ה' לראות, אבל בלי ספק שיתחברו שניהם יחד הן השמשותיך הישנות הן החדשות וכן בשערים. וז"ש כדכד שנוכל לפרש מעין כדין וכדין שאחז"ל, שהכוונה כדכד על שמשותיך הישנות ועל החדשות שיהיה כדין וכדין, שזה וזה יחוברו יחד, וז"ש לאבני אקדח ולא כתיב מאבני אקדח. ר"ל סניפי' לאבני אקדח, ועל זה נ"ל שאמר הכתוב ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. אמר שירושלים שתבנה במהרה בימינו הנה תהיה כעיר הראשונה כי חוברה לה יחדיו יהיו תמים העיר הראשונה שחרבה והבנויה הזו שיהיו יחדיו כדפרשית בכדכד כדין וכדין, הראשונה לחוס על כבודה תהיה לכבוד והמחודשת מפוארה לתפארת. וכל גבולך לאבני חפץ חז"ל פירשו שהגבולים והגדרים שנוהג שבעולם שנעשים מצרורות אז יהיו אבני חפץ. והנה יש לנו להאמין יותר ויותר מזה כי אחר שאנו רואים בעולם כמה אבני' טובות ומרגליות עם שהם קטנות אין מן הפלא שלעתיד יהיו כהנה וכהנה הן בכמות הן באיכות, אבל מ"מ צריכים אנו להבין מהיכן יתהוו אבנים אלו בריבוי ואם יתרבו כ"כ מה תועלתם כי יוזלו מתוך ריבויים. ונבין ג"כ מאמר לחז"ל בפסיקתא והובא בילקוט ישעיה בפסוק וכל גבולך וכו' זה לשונו, אבל לעתיד לבא אדם חייב לחבירו והוא אומר לו לך ונידון אצל המשיח בירושלם וכיון שמגיעים אצל תחומי ירושלם הם מוצאים אותם מלאים אבנים טובות ומרגליות והוא נסיב תרתין מנהון וא"ל יתיר מאלין אנא חייב לך והוא אומר לו אף לא כדין יהא שרוי לך יהא שביק לך הה"ד השם גבולך שלום עכ"ל: כי הדבר קשה מאד דכיון שיש בגבולי ירושלם כמה וכמה אבנים טובות ומרגליות ובכל הארץ נשמע קולם בלי ספק כיצד עלה בדעתם להתקוטט זה עם זה וילך האחד לבדו ויקח מלא קומצא או מלא אמתחתו וישבות דין וקלות וכן קשה אומרו והוא נסיב תרתין וא"ל יתיר מאלין אנא חייב לך וכו' שנראה שהלוה נוטל ונותן ולמה לא יזכה מן ההפקר הלוה בעצמו:

הביאור הוא כמו שמצינו לחז"ל גבי והנשיאים הביאו את אבני השוהם. שדרשו והנשיאים לשון עננים כעין מעלה נשיאים מקצה הארץ ברקים וכו'. והכוונה שענני המן היו מביאים אבנים טובות ומרגליות וכן דרשו בפסוק כעין הבדולח וכו'. וגם שם קשה ולמה ירדו האבנים האלה אל הנשיאים ולא לזולתם אטו משוא פנים יש בדבר אלא צריכים אנו לומר שכל א' וא' כפי מדריגת חסידותו לקט במן, וכן פירשו בפסוק איש לפי אוכלו לקטו ר"ל לפי מעשיו ואוכלו הראוי לו כך לקטו, כי המן איננו שוה לכל והיינו שהיו מהם מבשלי' אותו בפרור ודכו במדוכה כי כפי מיעוט מעשיהם היה מיעוט טעם במן אשר לחלקם, ולכן הנשיאים אשר אצילי בני ישראל המה וידם בכל חכמה וחסידות ראוי הוא שתרד להם מן וגם אבנים טובות ומרגליות מצד צדקותם, ולזה לא נמצאו האבנים האלה כי אם בנשיאי ישראל ולא ביד זולתם, וכן על זה הדרך עצמו ודוגמתו הם אותם האבני חפץ אשר בירושלם תוב"ב להיותה טבור העולם כולו וכל צדקותינו ותפלותינו ומעשינו צריכים אנו להדריכם דרך ירושלם, שכשם שבתפלה כתיב והתפללו לה' אלקיהם דרך ארצם, ככה ראוי בכל דבר מצוה ותורה להדריכם דרך ירושלם כי הוא שער השמים ומשם עולים כל מלאכי אלהי' הנעשים מן כל מצוה ומצוה, ולכן לעתיד בהגלות נגלות המתן שכרן של מצות יתגלו בהר הקדש בירושלם כעין שכתוב בתחיית המתים ויציצו מעיר כעשב הארץ ואין עיר אלא ירושלם, ככה יתגלה המתן שכר וכל א' וא' יהי לו חלק מעויין מאבנים טובות ומרגליות שנעשו מהמצות שעשה כל א' וא', וטעם התגלותם בירושלם הוא לפאר ולרומם את עיר אלהינו בכל אותם אבני חפץ, ועוד שכיון שעלו מלאכי המצות משם דרך שער השמים ראוי שמתן שכרן יתגלה משם באופן שאף על פי שהאבנים אבני חפץ מרובים איש לא ישלח ידו ורגלו, ולכן בהיות ביניהם דברי ריבות ועלו לירושלם לדין ושם יראה הרואה אבנים שנתהוו ממצותיו והוא ישלח ידו בהם לפרוע חובותיו, ז"ל בכל המאמר והוא נסיב מנהון וכו'. שצריך האדם לשלוח יד בהם בעצמו כי יתנו לו מפרי ידיו ומעשה מצותיו, ולזה אפשר שכיוון באומרו וכל גבולך לאבני חפץ, תיבת גבולך מורה על היות גבול ניכר לכל א' וא', וזה מורה אומרו אבני חפץ דהיינו אבנים הנעשים מהחפץ שיש לאדם כשעושה המצוה מעין מה שדרשו חז"ל בפסוק וכל חפציך לא ישוו בה, אלא הכל כפי מה שהוא החפץ, שאם חפצו לעשות רצון השי"ת בלי ספק שגדול שכרו מאד ז"ש אבני החפץ ולא כתיב אבני יקר. וכל בניך למודי ה' שיבאו להקביל פני משיח ה' ורב שלום בניך שיתווך השלום על ידי האבנים האלה כאמור. ואמר בצדקה תכונני, בצדקה לשמה תתכונני, רחקי מעושק לא מצד העונש ויראתו כי גם שלא תיראי וראוי להרחיק מהעושק עם היות שלא תיראי לא ממנו ולא ממחיתה וכו', ראוי למאוס ברע מצד עצמו. אחר שייעד בכל הטובות האלה הנמשכות מצד הסערה וסופה שכמו שהיתה סוערה ועניה תהיה עשירה ברוב שלום, שמא תאמר אי הכי נחזיק טובה למרעים לה וסוערים אותה כי הם גרמו כל הטובה הזו, לז"א הן גור יגור לשון אסיפה מעין אגרה בקציר. ר"ל מי שנתקבץ וחזר ונתקבץ שנית להניף ידו פעם אחר פעם, לא מלבו כי אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. ז"ש הן גור יגור אפס מאותי לא בזה חפצתי כיון שנכפלו הצרות בגור יגור מרוע בחירתם הוא, וכן הכוונה גם אם נפרשהו לשון יראה כמו ויגר מואב. אמנם אותו שלא הוסיף על הצרות אלא שיגור אותך לבד ז"ש מי גר אתך הנה סופו שעליך יפול ויתנפל לפניך לבקש מחילה ויתקיים. או יהיה עליך יפול כמו על פני כל אחיו נפל שהוא לשון שכינה בלשון נפילה כי כן יאות שחטאים ההם ראוי לכתוב בהם נפילה, אבל לא יהיו כראשונים שהוסיפו משלהם והפריזו על מדתן שהן אנכי בראתי חרש באמצעות הצרות שיצרו לישראל, שכמו שהחרש הרואה עקמומית בכל עץ מתקנו כך אנכי בראתי באומות כאלו הם חרש חכם נופח באש פחם, שהאש פחם איננו שורף אלא מחמם ומוציא כלי למעשהו לתקנו כך לתקנתם של ישראל צורם מכרם וה' הסגירם ולטובתם של ישראל מסרתים אז ביד האומות, אלא שהם עזרו לרעה עד שלפי האמת ואנכי בראתי משחית לחבל, שהרי חבלו את ישראל ולכן כל כלי יוצר עליך לא יצלח שאין בהם התעצמות על הכלי אשר יוצר עליך, כאומרם שעשו שליחות להב"ה, כי אם עזרו לרעה וכן וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי יען שהוסיפו ועזרו לרעה כאמור. וזאת החיוב אשר לאומות העולם נמשכת מזכות עבדי ה' שתסייע לחייב כל לשון, ז"ש זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם היא תגרום כל זאת בצדקתם והצדקות הוא מאתי כי הב"ה מסייעם ועוזרם על דבר כבוד שמו, ז"ש וצדקתם מאתי, דתיבת מאתי אפשר להכריעה למעלה אצל נחלת עבדי ה' או להכריעה אצל מאתי נאם ה'. עלה בידינו שהעניות וסערת ישראל תגרום להם השקט ושלוה ולהיטיב אחריתם כי עמם הוא ית' בצרתם כמו שנאמר עמו אנכי בצרה. לעומת זה מוכרח שלמענו הוא ית' יעשה ולכבוד שמו להניח מעצבו ורגזו אשר סובל ומצטער בצרת ישראל וכמו שבא בדברי המאמר שהצענו ראשונה וראוי לדקדק ראשונה מאי קא בעי אדם מישראל דמתניתין היא ואין נעלם מעין שום אמורא המשנה. ונדקדק לשון אדם מישראל וכו' דודאי מישראל היא ולא מהאומות. וגם צריך להבין לשון כך שנו חכמים דהיל"ל מתניתין היא. גם צריך לדקדק לשון למדונו רבותינו דהיל"ל ילמדונו רבותינו למה אין מפסיקים ודוחק להגיע. ועוד צריך לדקדק שאחר שאין מפסיקין בקללות אלא א' קורא את כולם באו יחד במשנה, וא"כ למה מפסיקם בעל המאמר בלשונו שהוא הוא אומר למדונו רבותינו למה אין מפסיקים בקללות א"ר חייא וכו' אלא אחד קורא את כולם, שמזכיר חלוקות אין מפסיקין בתחלת כל טעם וטעם, ואלא אחד קורא את כולם בסופם. ועוד צריך לדקדק סברת רבנין מאי היא ולמאי קא אתו אם לתת טעם לכאין מפסיקים בקללות או לא. ועוד קשה אומרו לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות דבשלמא קללות צריך לאשמועינן. אמנם אומרו ברכות וקללות קשה חלקות ברכות דמהי תיתי שיהיו לרעה עד שהוצרך לומר לא לרעתם של ישראל נתתי להם ברכות וקללות. ועוד אלא להודיען איזו דרך טובה כי טענה זו לברכות איננה צריכה כי היא מצד עצמה טובה ואין צורך לומר שיש בהם טובה מצד ההודעה. ועוד אומרו מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי נותן לפניכם וכו' שכיצד מוכיח זה מהפסוק שקרינו בענין:

הביאור הוא שידע בעל המאמר המשנה שאומרת אין מפסיקים בקללות אלא אחד קורא את כולם. אכן שאלתו היא אם אחר שנקראת פעם אחת כולם בבת אחת אם יוכל אדם מישראל דהיינו שאינו ממנין העולים לשבעה אם יוכל להפסיק בהם ולקראתם בקריאות הרבה, דמתניתין דיקא כשהם שבעה לבד אבל בשכבר נקראו בבת אחת לא יהיה קפידא אם אחר כך יפסיקו בהם, לעומת זה השיב באומרו כך שנו רבותינו אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם. דדייק מיתור לישנא דמתניתין דקא תני תרתי אין מפסיקין בקללות אלא א' קורא את כולם דחדא מנייהו מספיק מיתורא משמע דאין מפסיקין בקללות, ואפילו שלא הפסיקה בהם אם ירצה אדם מישראל לקרות קריאה הרבה אינו רשאי אלא אחד קורא את כולם, וזהו שדקדק בלשונו באומרו כך שנו רבותינו ולא קאמר מתניתין היא, הנה שפשט לו פשיטות מלשון המשנה אחר כך מביא לו בפשיטות אחר מסברא, והוא אומרו לימדונו רבותינו למה אין מפסיקין, ר"ל מתוך מה שלמדונו רבותינו כבר טעם למה אין מפסיקין יובן הכרח שלעולם אין מציאות להפסיק לא בפעם ראשונה ולא בשנייה, ז"ש למדונו רבותינו ר"ל דכיון דטעמא הוא משום שלא תעשה תוכחתו קוצין קוצין, שעשיית קוצין מורה שאתה קץ בו ומואסו, על כן אתה קורא מעט מעט ולכן אין מפסיקין. הנה מעתה לפי טעם זה ומתוכו יתברר לך שאין הפרש לקורא והוא מעין השבעה העולים לזולתו, וכן לכולהו טעמי דמייתי, והוא ענין נכון בדקדוק לשון: למדונו רבותינו. שהכוונה לומר שמדבריהם ממה שלמדונו בטעם אין מפסיקין הכריח לאסור בכל אופן שבעולם, ולזה מביא בסוף כל טעם מאלו אלא אחד קורא את כולם לסיוע מה שביארנו שאין מפסיקין בקללות הוא בענין העולים לשבעה, וטעמו מטעמי דמייתי מינה לסופה דאלא אחד קורא את כולם, דאוקימנא ליתורא לכל מין עולה שלא יפסיקוהו ואפילו קדמה להן קריאה בבת אחד. עוד אפשר לפרש כי המשנה דאין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן היא דוקא בקללות שבתורת כהנים שבהם דוקא הוא שאין מפסיקין שהם בלשון רבים ומפי ה', אבל שבמשנה תורה בלשון יחיד ומפי משה אפשר הוא להפסיק, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות תפילה פ' י"ג. אלא שכתב שנהגו שלא להפסיק אפילו בקללות של משנה תורה. ובהקדמה זו נבין זה המאמר כפי הפשט, והוא שהם ז"ל שאלו על תוכחות שבמשנה תורה, וז"ש מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות בקריות הרבה, דאומרו התוכחות סתם כולל של תורת כהנים ושל משנה תורה, ועיקר שאלתו היא על של משנה תורה, והראיה שהמאמר הזה בפ' ראה במשנה תורה הוא בא, ולכך לא השיב מתניתין היא דאיכא למימר דמתניתין בשל תורת כהנים דוקא, אבל של משנה תורה מפסיקין לכך אמר כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות כו'. דמדפסיק ותני בקללות סתם אלמא לא שנא דאפי' שבמשנה תורה אין ראוי להפסיק. ומביא ראיה ג"כ מהטעם שלימדונו רבותינו ולמה אין כו', דההוא טעמא שייך נמי בקללות שבמשנה תורה. וכן כלהו טעמי דמייתי. ואפשר עוד דפשיטא ליה לענין הדין דיכול להפסיק בקללות שבמשנה תורה, ופשיטא ליה נמי דאדם חשוב לא יפסיק, אכן שאלתו על אדם כל דהו מישראל מהו שיהא מותר לו, לו דייקא, ופשיט כך שנו דאין ראוי להפסיק וכדפרשית לעיל, באופן שאף על פי שדין אין מפסיקין בשל תורת כהנים דוקא עם כ"ז נכון לנהוג אפילו בשל משנה תורה, ומכאן פשט המנהג שלא להפסיק אפילו בשל משנה תורה כדכתב הרמב"ם ז"ל. ויסוד המנהג יהיה ממאמר זה והוא ענין נכון. ורבנין נמי קא אתי לתת טוב טעם למה אין מפסיקין, והטעם שלא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות וכו' ואילו היו מפסיקין וכל אחד קורא שלשה פסוקים היה נראה שלרעתם נתן להם, והראיה שמחלקים אותם מעט הנה ומעט הנה לכל אחד ואחד חלק מהם, אמנם כעת דקראו אותם בבת אחת מורה שלטובה הם, והראיה שאחד קורא את כולם לזכות בטובה ההיא, וההבדל שבין ת"ק לרבנין גדול, שת"ק סובר שהתוכחות פורענות הם אלא שאין לקוץ בהם כיון שאת אשר יאהב ה' יוכיחנו לטהר נפשו מחלאת וכתמי עון, ובחינת טובתם הוא אחר שחטא האדם טובה גדולה היא לו להוכיחו ולנקותו, אמנם רבנין סברי שמציאות התוכחות לטובה בבחינה אחרת, שמפחד התוכחת יבחר האדם הדרך הישרה ולא יחטא, ז"ש אלא להודיעם איזו דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיהיה לו שכר, נמצא תועלת ברכות וקללות, לרבנין כדי שלא יחטא ולת"ק תועלתם לאחר שחטא. והטעם של רבנין צודק ונמצא בברכות וקללות, ותועלת ת"ק איננו כי אם בקללות ותוכחת לבד, ומ"ש לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות, היה אפשר שהברכות לרעתם הוא, כי כשיקיימו התורה והמצות נמצאת עשייתן שלא לשם שמים, ואינו דומה העושה לשמה לעושה שלא לשמה, וכמו שנבאר במאמר חז"ל בסדר תצא בס"ד. לז"א לא לרעתם, לכשיעשו שלא נחזיק להם טובה כל כך, אלא אדרבא המכוון בברכות וקללות הוא לכשישמעו ושיטלו שכר שידעו איזו דרך טובה ואיזו רעה ז"ש אלא להודיעם כו'. עוד אפשר לפרש כי יש שני מיני שכר, הא' בעולם הזה והם הברכות, והשני עין לא ראתה בעולם הבא שכר הגנוז, ז"ש לא לרעתם נתתי להם ברכות וכו'. דהוה תיסק אדעתין דלרעתם הם הברכות מאחר שהם הם בעה"ז וגורמות מיעוט שכר בעולם הבא, לז"א שלא לרעתם היו כי אם להודיעם אי זו דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו השכר העתיד. וז"ש כדי שיטלו שכר וכו'. ששכר מורה על מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא מדשני בלשונו דלא קאמר כדי שיטלו ברכות והוא דקדוק נכון. אמנם הנכון בעיני בהבנת לא לרעתם וכו'. פירושו כי הודעת תוכן ענין מהענינים וחומרו היה אפשר לחשבו לרעה מצד שמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים, כי בהזידם ועוברם את פי ה' חשבו הברכות לרעה, כי אחר שייעדם בכמה ברכות נערכות, והאדם נתן כתף סוררת ולא שת לבו לא אל הברכות ולא אל הקללות אין זה כי אם רוע לבבו המסיתו ומדיחו ללכת בשרירות והיותו מחליש כח הברכות וכן בקללות מבטיח עצמו לאמר שלום יהיה לי, באופן שבבחינה זו היה מקום לומר שלרעתם של ישראל ניתנו הברכות והקללות, רצה לומר ניתנו נתגלו אליהם, כי מי יתן והיה לא נתגלו אליהם לא הם ולא שכרן שלא יאשמו כ"כ כיון שלא ידעו ערכם, לעומת זה אמר לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות, דאומרו נתתי פירושו גילוי הדברים ונתינתם אליהם להודיעם הברכות לעובד והקללות לעובר חלילה לתלות שנתתי אותם להם וגיליתים לרעתם, אלא להודיעם אי זו דרך טובה ולטובה הוא שכוון ה' בהודיעו הברכות כדי שיבחרו אותו כדי שיטלו שכר. הן אמת שאם ח"ו לא יבחרו בהם ימשך להם רעה כי הם מותרים בהתראה ועוברים וגדול עונם מנשוא אבל לא לרעתם היתה הכוונה כי לטובה כדי שיבחרו הדרך הישרה המגעת הברכות וימאסו ברע המחייב כמה קללות. ולזה הביא ראיה באומרו מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. דמדלא כתיב אנכי נותן לכם אלא כתב לפניכם פירושו שנתן הדברים לפניהם והודיעם הברכות הנמשכות מהמצות והקללות מהעבירות כדי שיבחרו הדרך הישרה ולטובתן של ישראל כוון. ובזה נבא אל ביאור הפרשה, וראוי לדקדק ראשונה אומרו ברכה וקללה, שמזכירם בכלל תחלה ואח"כ חוזר ומפרש את הברכה אשר תשמעו וכו' והקללה וכו'. ולמה כל זה האריכות והיל"ל ראה אנכי נותן לפניכם היום את הברכה אשר תשמעון וכו' והקללה אם לא וכו' והיה מקצר תיבת ברכה וקללה. והחכם כמה"ר יצחק אברבנאל ז"ל פירש בזה שכונת הפסוק לומר ראה בעין שכלך שהמצות אשר אני נותן לפניהם הם הם גופי הברכה או הקללה, כי אחר שהברכה תמשך לכם מהם אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו הנה ראוי שתראה שהמצות אשר אני נותן לפניכם היום, לא מצות יקראו בעצם כי אם ברכה וקללה ראוי לקרותם על שם שנמשכת מהם. ואומרו ברכה וקללה לפי זה איננה לשונית כי אם עצמית בכח המצות, וכעין זה אמר בסוף ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וכו' ואת המות ואת הרע. ואומרו נתתי לפניך פירושו שהמצות אשר נתתי לפניך הם הם החיים והטוב כשיקוימו והם הרע כשיבוטלו, נמצא שהשם הצודק בתורה הוא החיים והוא מות כפי בחינות הקיום או הביטול ע"כ וחריף. ועוד צריך לדעת ברכה וקללה שאם הם על הנאמרות בהר גריזים ובהר עיבל כדפירש"י ז"ל יקשה מה שהקשה החכם כמה"ר יצחק אברבנאל ז"ל, דלמה יזכיר כאן קצת ועיקרם בהר גריזים והר עיבל, ויבואו בפ' תבא אשר לעומת זה הכריח החכם הנז' פירושו הנז"ל בסמוך בברכה וקללה. אמנם צריכים אנו לקיים דברי רש"י ז"ל וכמו שיבא בס"ד. ועוד למה שינה לשון הנאמר בברכה שאמר אשר תשמעון בלשון ודאי ולא אמר אם תשמעו, לא כן בקללה שאמר אם לא תשמעו גם בזה תירץ שפתח הפסוק בזכות ובלשון אשר תשמעו שהב"ה יסייעם לעבודתו ועל דבר כבוד שמו, לא כן בקללה כדי שלא יפתח פיו לשטן לזה לא אמר והקללה אשר לא תשמעון אלא אם לא תשמעון ע"כ. והראשונים ז"ל פירשו הברכה עצמה היא אשר תשמעון, ששכר מצוה מצוה אחרת, ובשכר אשר תעשו המצוה יותן לכם ברכה והיא אשר תשמעון עוד, ע"ד אם שמוע פעם אחת תשמע עוד שמצוה גוררת מצוה: ועוד צריך לדקדק שבחלוקת הברכה אמר את הברכה וכו' אשר אנכי מצוה אתכם היום. אמנם בקללה לא כתיב אשר אנכי מצוה אתכם היום גבי אם לא תשמעון כי אם גבי וסרתם מן הדרך. ועוד מה זה שמזכיר ואומר והיה כי יביאך וכו' ונתת כאלו היא הודעת דברים כי לא בא בלשון צווי לומר תן הברכה על הר גריזים וכו'. ונבין ג"כ אומרו כי אתם עוברים וכו' איך נותן טעם. ועוד קשה כפל שמירות החוקים שכן כתיב ושמרתם לעשות את כל החוקים ושנה אלה החוקים ונדקדק תיבת הארץ. ועוד קשה אומרו כל הימים אשר הם חיים על האדמה, דודאי שהחיות הוא כל הימים. והחכם השלם כמ"ר יצחק אברבנאל ז"ל תירץ לכל זה שכוונת משה רבינו ע"ה להתנצל למה יסודרו הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל ולמה לא יעשם כאן, וז"ש והיה כי תבא אל הארץ ונתת וכו' יען כי אתם עוברים את הירדן וכו' ושמה מקום חיוב שמירות החוקים והמשפטים ז"ש ושמרתם וכו', לעומת זה נתחייב ששם תעשו בכניסתכם רושם גדול וברית חזקה להחזיק שמירת התורה תכף לכניסתם לארץ ולא יאות לעשותה, הנה כי תשכח מהם וצריך לעשות הזהירות תכף לשמירה, כל זה להחכם ז"ל במרכבת המשנה. ועוד אשר אתם יורשים אותם מיותר דידוע הוא. ועוד לא תעשון כן לה' אלקיכם איך יעלה בדעת לעשות כן לה' עד שהוצרך הפסוק לומר לא תעשון כן לה'. ורש"י ז"ל פירש לא תעשון כן להקטיר לשמים בכל מקום, וכן פי' הראב"ע ז"ל וכן הביא רש"י ז"ל דברי רבי ישמעאל שפי' לא תעשון כן לה' באמצעות חטאיכם שיחייבו להחריב בית ה'. ועוד קשה שבאו הכתובים האלה כי אם אל המקום וכו' כפולים, שכן כתב בסמוך והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו ועוד יש כמה שינויים כי כאן נאמר אשר יבחר ה' מכל שבטיכם לא נאמר תיבת בו. עוד שינוי שכאן נאמר לשום את שמו שם ובסמוך נאמר לשכן שמו שם, וכאן נאמר לשכנו תדרשו לא כן בסמוך. עוד שינה שכאן נאמר נדריכם ובסמוך מבחר נדריכם כתיב. ועוד שינה שכאן הזכיר ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם ושמחתם לפני ה' ובסמוך תלה השמחה לפני ה' וכתב ושמחתם לפני ה' אלהיכם וכו' ואכילה לא הזכיר. עוד שינה שכאן כתב אתם ובתיכם דרך כלל ובסמוך כתב בפרטות אתם ובניכם ובנותיכם וכו':

הביאור כי משה אדונינו ע"ה מעולם החזיק במצות ולא החמיץ בהם, וכמו שאחז"ל בפסוק אז יבדיל משה שלש ערים וכו'. שאע"פ שאינם קולטות עד שיהיו שם, עכ"ז אז בעת ההיא הבדילם כדי לעשות החלק שאפשר לעשות, ובדבריהם מובן תיבת אז ר"ל אז בעת ההיא ואע"פ שאינם קולטות, ומעין זה ממש צ"ל שלהיות ברכות הר גריזים והר עיבל יסוד לתורה הבאים על העוברי' על הפקודים בכל אלות הברית ההם וראה משה ע"ה שהם עוברים והוא אינו עובר להמצא לכך ראה להתחיל לאיימם מעתה באמור אליהם הזהרו שעתידים אתם להתקשר בברית עם ה' וליטפל באותה המצוה בחומר ברכה וקללה, ז"ש ראה אנכי נותן לפניכם היום הזה קודם העשות ענין הר גריזים, כי זה הענין לא יצא מהכח אל הפועל עד כאשר יביאך ה' אלהיך אל הארץ וכו', כי צריך לעשות בעת ההיא יען אשר אתה בא שמה לרשתה נחלת עולם, וכדי שלא תזוח דעתך צריך להקדים לך רפואה ורסן ליצרך הרע ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה וכו'. והטעם שאני מקדים הענין הוא יען כי אתם עוברים ואני אינני עובר, ולכך אני רוצה לזכות במה שאפשר, נמצא שאומרו כי אתם עוברים וכו' חוזר לראש לאנכי נותן לפניכם היום וכו'. והפסוק עצמו מסלק קושית החכם השלם כמה"ר יצחק אברבנאל ז"ל, ולפי הפשט אמר ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעון וכו'. אמר כי אם ישמעו הנה גם הקללה תחשב לברכה כיון שהיתה סבה מיראתם לסור מרע ועשה טוב, ואם ח"ו יחטא יהיה בהפך הברכה תחשב לקללה שמאחר שלא הטה אזנו לקול לחש הברכה אלא בז לדבר הנה יחבל לו אעכ"ו, ז"ש ברכה וקללה שניהם יחד יתהפכו אל הברכה אשר תשמעו וכן על זה הדרך עצמו שניהם יחד יתהפכו לקללה והקללה יחשבו אם לא תשמעו, והוא חריף. ומובן ג"כ טעם אומרו דרך כלל ברכה וקללה ואח"כ פרט את הברכה על שתי החלוקות הנז' וכן הקללה ג"כ על שתי החלוקות הנז', ואמר את הברכה אשר תשמעו לפי שממדת טובה יכול הוא להיטיב קודם שישמע האדם בהווה אל מצות ה', רק בהבטחת אשר תשמעון לעתיד מיד יברך אתכם, ז"ש את הברכה אשר תשמעון, לא כן בקללה שלא יקלל כי אם עד שלא ישמעו אז יפרע מהם, ז"ש והקללה אם לא תשמעון. ולא זו בלבד אלא שהברכה בשמיעה לבד מיד תזכו, אמנם הקללה צריך אם לא תשמעון וסרתם וכו' כי ה' ארך אפים ולא ימהר להביא הקללה עד שיסורו מן הדרך לגמרי, וסיוע לפירושינו זה הוא מה שפירשו הראשונים ז"ל בתיבת את הברכה, שהברכה תבוא עמה ריבויים והיינו מה שמורה תיבת את, שאתים גמים ריבויים, לא כן בקללה שתבא בצמצום והיינו דלא כתיב ואת הקללה אלא והקללה וכו'. והטעם שכתב אשר אנכי מצוך היום גבי וסרתם ולא כתבו במקומו גבי והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום בתחלת הפסוק. הכוונה כי כאשר יסורו מן הדרך אז יתלו המצות במשה ע"ה שהוא המצוה ולא מפי עליון, וז"ש וסרתם מן הדרך בטענת אשר אנכי מצוה אתכם היום. ואמר כי אתם עוברים וכו' מלבד הנתינת טעם שפי' שנתן טעם לתחלת הפרשה אפשר לפרשו שנותן טעם לסמוך שאמר ונתת את הברכה וכו' ונותן טעם למציאות העשות חרדה גדולה כזו ואמר שהטעם הוא כי אתם עוברים את הירדן לבא לרשת כירושה שאין לה הפסק לעולם, אמנם הוא ית' לא כן יחשוב אלא אשר ה' אלהיכם נותן לכם במתנה והמתנה אפשר להפסיקה כנודע מהלכות זכייה ומתנה באופן שהוא ית' נותן אותם במתנה ואתם צריכים לחזק בתורה ולהתאמץ במעשים טובים שממתנה מתהפך לירושה בלי הפסק, ז"ש וירשתם אותה וישבתם בה. עוד אפשר שאמר כי אתם עוברים לרשת את הארץ בנקלה כעין ירושה שזה מת וזה יורש בלי עמל ולאות. וז"ש לבא לרשת והאמת הוא שצריך שה' אלהיכם יתן אותם לכם בכחו ית' ואח"כ וירשתם אותה לא כמו שאתם חושבים ועוברים הירדן לבא בנקלה לרשת את הארץ ולכך גזר שתעשה הרעשה זו כשתעברו את הירדן וכדי שתכנס יראת ה' בלבכם לדעת כי הכל מאתו ית' ויתברך גם תבא בלבבכם הרעשה כזו הנעשית תכף בעברכם את הירדן שהיא סבה חזקה לשתשמרו החוקים האלה הפרטים המתיחסים לעת כניסתם לארץ לשרש ממנה ע"ז ולבער החמץ ורוח הטומאה תעבירו מן הארץ ז"ש ושמרתם וכו' כי הוא תולדת והיה כי יביאך וכו'. וטעם כפל השמירות האלו הוא כי מתחלה דבר על שמירת כל החוקים שבתורה שאלו הברכות של הר גריזים והקללות של הר עיבל יהיו סבה לושמרתם את החוקים דרך כלל על כל חוקי התורה, אך אמנם יש חוקים פרטיים בארץ ר"ל בגוף הארץ דהיינו לאבד המקומות שעבדו שם ע"ז ועל אלו הפרטיים אמר אלה החוקים אשר תשמרו לעשות בארץ ר"ל בגוף הארץ דהיינו לאבד המקומות כולם אשר עבדו שם הגוים. והודיע כי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ר"ל שיחשבו חיים אמיתיים, הנה הנם הימים אשר תשמרו החוקים כי זולתם אינם נקראים חיים בעצם כי אם במקרה. ז"ש אשר תשמרון וכו' כל הימים אשר אתם חיים. כי הימים זולתם לא יקראו חיים והוא חריף ונכון. ונתן טוב טעם לשיאבדו כל המקומות אשר עבדו שם הגוים מאחר אשר אתם יורשים אותם מזה תקחו ראיה שאין בהם ממש כי לא ירעו וגם היטב אין אתם להציל את עובדיהם ובזה תחזקנה ידיכם לאבדם ולשרש אחריה: ואמר לא תעשון כן לה' אלהיכם. אמר כי החטאים האלה כיון שעובדים לדבר שאין וב ממש צריך שתהיה הע"ז מוכנת ונמצאת להם בכל מקום בנקל וכולי האי ואולי שיעבדוה כי מי יטרח ללכת אחריה למרחוק לז"א לא תעשון כן לה' אלהיכם אלא צריך שיהיה במקום רחוק כדי שתדרוש לשכנו כמי שחוקר ודורש על דבר הצריך לו ביותר ומחזר אחריו ממקום למקום ותבא שמה ולא שהוא יהיה קרוב אליך בפתח ביתך כי העבודה האלהית צריכה חיזוק שהב"ה אינו נמצא אל האדם אלא באגר שלים וכמו שכתבו בספר הזוהר (ח"ב קכ"ח ע"ב). ואפשר שאמר כי אם אל המקום וכו' על משכן שילה שהיה עראי מנוחה ולא נחלה עולמית כמו בית המקדש, ולז"א כאן לשון את שמו. שימה בעלמא לזמן קצוב, ולזה לא כתיב כאן תיבת בו שאיננו נבחר כל כך כיון שסופו ליבטל ובעוד שמו שם אודיעך שתדרוש מאת ה' שישכין שמו בקבע. ז"ש לשכנו תדרשו. ר"ל שישכון שם תדרשו. או אמר שישאלו בשילה על בנין המקדש וז"ש לשכנו שישכון בבית עולמים תדרשו מאת ה' בשילה וזה יהיה טעם נכון למה לא בחר ה' מתחלה בבית הבחירה כיון שעתיד להיות בית ה' וזאת מנוחתו עדי עד אלא שקביעות הקדושה למטה בתחתונים צריכה להיות ממדרגה למדרגה כשחר נכון מוצאו הזורח מעט מעט והולך ואור עד נכון היום. וזה נמשך מקלקול אדם הראשון שהגביר הטומאה בעולם ועלתה שכינת עוזו ית' למעלה כמו שאחז"ל ברבה עד שמעט מעט הורידה מרקיע לרקיע ובא משה והורידה לארץ. והיינו קרא דוכשחר נכון מוצאו ממש, ועל זה הוצרך מתחלה להמשיכה למטה בשילה וזולתו כדי שתקבע אחר כך בבית עולמים והוא המקום הקבוע אשר שם ישכון ולא יהיה שימת שם בעלמא. ז"ש לשכנו תדרשו. בבאך שמה תדרוש שישכן שמו בבית עולמים כי משם לא תזוז עוד, והיינו דבפסוקים של והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו המדברים על בית המקדש שם נאמר אשר יבחר ה' בו הוא מצד עצמו שהוא שער השמים והר המוריה קשר העולמות, וכדפרשית בפ' העקידה כי המוריה המורה י"ה, דהיינו העולם הזה והבא, כי בי"ה ה' צור עולמים. ומכריע פי' זה שנאמר בסמוך ועברתם את הירדן וכו' מנחיל אתכם והניח ה'. שמנוחה ונחלה הוא בית עולמים שעליה מדבר, וזהו מנחיל והניח והיה המקום וכו'. שנראה שעל בית המקדש דבר, ולעומת זה גם כן בפסוקים אלו לא אמר מבחר נדריכם, אכן בסמוך במקום הקדוש ההוא אמר וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה'. ולהיות המקום הזה שאין בו כ"כ קדושה כמו בית המקדש, לזה אמר כאן ואכלתם שם לפני ה'. הזכיר האכילה תחלה ותלה השמחה בצדקות הנעשות בשלוח היד לתת לעני. ז"ש ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם כי ברכך ה' אלהיך, וממה שברכך אתה נותן באופן שלא תצר עיניך, אמנם בסמוך במקום מקדש הקדוש יותר לא הזכיר שם אכילה גופנית כי אם ושמחתם לפני ה', לפני ה' דייקא כי שם גלוי שכינה ביותר וחזון נפרץ לא במקום הראשון שלא נאמר בו לפני ה', ולזה בפסוק הראשון אמר דרך כלל אתם ובתיכם לומר כי כמוך כמוהם שאינכם משיגים, כי האור הקדוש נעלם הוא עדיין כדפרשית. אמנם בפסוקים השניים המדברים בבנין בית המקדש שם הזכיר בפרטות ואמר אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם. כל אחד ואחד כפי הכנתו ישיג וישמח לפני ה' אלהיכם. ועל הלוי העני כי אין לו חלק ונחלה אתכם אל נא תאחרהו אחרון בענין השמחה לפני ה' עם האמהות או העבדים חלילה כיון שאתה רואה אותו שאין לו חלק ונחלה אל נא תבזהו אלא אתכם ממש היא מדריגתו אף על פי שאין לו חלק ונחלה, כי להיות ה' נחלתו הוא שלא ניתן לו חלק ונחלה כמו שכתב במקום א'. ואחר שהזהיר על מציאות בנין המקומות שלא יהיו בכל מקום שישר בעיניו אלא במקום שיבחר ה' חזר להזהיר על הקרבנות שלא יעשום בכל מקום, שמא תאמר דבשלמא שאר הזבחים שיש חלק לכהנים ניחא שלא יעשום כי אם במקום שהכהנים מצויים בבית המקדש כי כן ראוי שמשרתי המלך יאכלו בשולחנו, אמנם העולות שכולן כליל תיסק אדעתין שיעלו בכל מקום שירצו, שאם יעלו עולה לה' יעלוה אשר מלא כל הארץ כבודו, לז"ש השמר לך פן תעלה עולותיך. ר"ל אפילו העולות השמר פן תעלה עולותיך וכו' כי אם במקום אשר יבחר ה' שם תעלה עולותיך. שמא תטעה לומר לא הקפיד הפסוק אלא בעולות לפי שהם קדש קדשים אבל שאר פרטי הקרבנות אימר נקרבה בכל מקום, והיינו סברא הפכית לראשונה, להכי אצטריך קרא לומר ושם תעשה את כל אשר אנכי מצוך דהיינו שאר הקרבנות. אחר כל זירז על ענין המעשר שיאכל במקום הקדוש ומסיק ושמחת לפני ה' אלקיך בכל משלח ידיך. נ"ל שהוא נתינת טעם למצוה זו ולאסור האכילה בכל המקומות זולתי המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו, והכוונה כי מלבד שבחר ה' בעם ישראל כדי שיעסקו בתורה, ולזה רצה שיהיו שקטים ושאננים אוכלים המעשר ולומדי' תורה, והנה עוד לאלוה מלין הלא הם שבהיות מוכרח לבלתי הוציא המעשר חוץ לירושלם, והאדם רוצה ללכת לשוב לארצו ימשך מזה שיתלמד במדת הותרנות אפילו לכשישוב לארצו מההרגל במעשר יהיה לו לטבע שני אפילו לוותר ממונו המיוחד לו, וזה נ"ל שאמר בפסוק לא תוכל לאכול וכו' כי אם לפני ה' וכו'. והטעם ושמחת לפני ה' אלהיך בכל משלח ידיך לא תהיה מתעצב ולא ירע לבבך בכל משלח ידיך שתעשה בשלוח יד והצדקה בשמחה, שאתה חפץ לשום לדרך פעמיך, ולכן אתה מפזר ונוסף עוד, ולפי שאפשר שמדה זו של ותרנות אפשר וקרוב לודאי שכשתחזור לאדמתך דהיינו המקום אשר אתה דר בתוכו שתהיה קמצן, ז"ש השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתיך אפילו בשאר הימים שאתה חוץ לירושלים בלתי אוכל מעשר בהמתך על אדמתיך דהיינו חוץ לאדמת ירושלים שאתה אוכל חולין, אז צריך אתה להשמר פן תעזוב את הלוי, ולזה כתב על אדמתיך הוא דקדוק נכון. הנה שרצה ה' במצוה זו שיורגלו בנדיבות וחסידות, ולכן חייבם באכילת מעשר שני בירושלים ולא חוצה לה כדי שתשאר הנדיבות בשורש לבבם תמיד ויעמידו דגל לומדי התורה תמיד היושבים בירושלם על ידי מעשר שני זה, מלבד טעם זולת הנזכר, והוא שכפי שיעור הצער שמצטער האדם בהבאת המעשר ככה יגדל שכרו אתו ופעולתו לפניו הוא אשר רצינו אליו בהצעתינו ראשונה. .

תם.

· מעבר לתחילת הדף