כלי חמדה (לניאדו)/במדבר/עג
|
< הקודם · הבא > |
סדר שלח לך[עריכה]
יבאר שמה שהאדם נעזר בחרב וקשת חנית וכידון, עאכ"ו שיהיה נעזר על ידי התפילה ובקשה יותר מקשת נחושה, והצדקה ילבש כשריון.
(במדבר רבה טז, ו): דבר אחר: שלח לך אנשים ויתורו (במדבר יג, ב). ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר יב, א). ואחר כך שלח לך. זהו שאמר הכתוב: לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם (ישעיה מד, יח). מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך אנשים, אלא שהיה צפוי לפני הב"ה שיאמר לשון הרע על הארץ, אמר הב"ה שלא יהיו אומרים לא היינו יודעים עונש לשון הרע, לפיכך סמך הב"ה הענין זה לזה, לפי שדברה מרים באחיה ולקתה בצרעת, כדי שידעו הכל ענשו של לשון הרע, שאם בקשו לומר לשון הרע יהיו מסתכלין מה נעשה למרים, ואף על פי כן לא רצו ללמד, לכך נמר: לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם. עכל"ה.
ידוע הוא שכמו שהאדם נעזר על ידי כלים מכלים שונים ממיני כלי הזיין בחיל וכח לעמוד על נפשו ולהצילה מכל רודף, ככה על אחת כמה וכמה יהיה נעזר באמצעות התורה ומצות דמגנו עליה, כי מצינו היות התפלה ובקשה כמו קשת נחושה, כמו שדרשו חז"ל גבי אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מח, כב). שפירש בקשתי לשון בקשה ותפלה המועילה כמו הקשת, וטעם ההדמות אל הקשת הוא שכמו שהרובה קשת עומד במקום אחד ומורה החצי במקום זולתו, ככה האיש העומד בשפל מצבו בעה"ז השפל, יורה תפלתו כחץ יעוף אל רום שמי מרום, ואף אני אענה חלקי על פי דרכם ז"ל, ואומר גבי "בחרבי" שעל דברי תורה אשר ניתנו בחורב, ולשון בחרבי כמו בחורבי, שהתורה שעתידין לינתן בחורב כחרב פיפיות הרי קשת וחרב, וכנגד כתריס אמרו חז"ל: תשובה ומעשים טובים כתריס לפני הפורענות. וכנגד החיל ואנשי הצבא הם כלל המצוה, כמו שאמרו חז"ל כל העושה מצוה א' קנה לו פרקליט א'. ובכלל שהעושה מצות הרבה קונה לו פרקליטין הרבה גדולים, והם חילו ואנשי צבאו ופקודיו. ועליהם נאמר: רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט, ו). ר"ל החרב של החסידים הנזכרים ביעלזו חסידים וכו' אינה ממתכת אלא מפיפיות, פה מדבר תורה ומצוה ופה תפלה, והפיפיות הנזכרים הם מתכת חרבם, או אמר "חרב פיפיות" כי רוב החרבות יש להם פה אחת, אמנם החסידים אשר בלי חרב, ברוממות בגרונם נחשב כחרב בידם, הנה בקחת בידם חרב ממש עם שלא יהיה לו כי אם פה אחת יחשב לחרב פיפיות, האחד הטבעי אשר בו, והשני נוסף מהשגחת ה', באופן שיהיה חרב פיפיות, הפה האחד בפועל טבעי והשני בכח השגחיי מצד חסידותם. והנה יש יתר שאת מעלה וחשיבות בכלי זיין ההשגחיים מה שאין בטבעיים, שהטבעיים צריך האדם להיותו זריז ועומד על משמרתו לא ינום ולא יישן, אמנם ההשגחיים יצילו האדם בכל הענין, על דרך מה שפירשו חז"ל גבי כי ה' יהיה בכסלך וכו' (משלי ג, כו). שדרשו "בכסלך" לשון כסילות, שאפילו שתתנהג בכסילות ופשיעה, ה' יהיה בעזרך להצילך בהשגחתו. וזה מ"ש ותעננה הנשים המשחקות ותאמרנה הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו וכו' (ש"א יח, ז). אשר ראוי לתת סברא לאלו הנשים, ועם שדעתן של נשים קלה כל שכן אלו המשחקות, עכ"ז מאי סברו לתת ברבבות לדוד. ועוד קשה אומרו ויחר לשאול מאד. ואחר כך מוסיף לומר וירע בעיניו על הדבר הזה. וכל המוסיף גורע, שאמר "רע בעיניו" ובתחלה הגזים ואמר "ויחר לשאול מאד". שהוא שיעור גדול יותר מ"רע בעיניו". גם צריך להבין אומרו "ועוד לו אך המלוכה". שהם דברים שאין להם שחר. והרב כמה"ר יעקב בירב ז"ל פירש בהם ששאול נתרעם על שני ענינים יחד, הא' תת הרבבות לדוד, והשני שאמרו הכה שאול וכו' ודבר המלוכה לא הגידו לאמר הכה המלך שאול וכו', לדוד נתנו רבבות ולי נתנו האלפים, ועל זה אני מעביר על מדותי, כי מי יתן והיה שיוסיפו לו כבוד ומעלה מעין הרבבות שנתנו לו. ז"ש "ועוד לו". אך מה שאני מקפיד הוא על שלא קראוני מלך, ז"ש "אך המלוכה". ועל פי דרכו ז"ל הייתי יכול לפרש מה שאמר "ויחר לשאול מאד" כנגד "אך המלוכה" כמו שפי', שלא קראוהו מלך, וירע בעיניו על הדבר הזה, על הרבבות שנתנו לדוד. ועוד צריך לדקדק אומרו ודוד מנגן בידו. בידו מיותר:
ועוד מאי "אכה בדוד ובקיר". מה לו להשחית הקיר והמכוון להכות לדוד. ומאי "ויסוב דוד מפניו פעמים" ויראתו ממנו. והרב כה"ר יצחק פירש ששאול היה כמתלהלה מטיל החנית אנה ואנה כמשחק עד עת מצוא שעת הכושר להטיל החנית, ופעם א' ולא ישנה לו. וז"ש ויאמר אכה בדוד ובקיר. כאילו אין המכוון אל דוד בעצם וראשונה אלא כמתעסק בעלמא, וז"ש אכה בדוד ובקיר. והיה ה' עם דוד שהצילו, ועשה נפלאות לבדו שלא הכיר דוד בנסו. וז"ש ויסוב דוד מפניו פעמים. בלי ידיעת דוד אלא בעזר אלהי, וזה היה סבה לירא שאול מפניו כי ראה כי ה' עמו כיון שניצל בלי ידיעה. ועוד צריך לדקדק אומרו "ויהי דוד לכל דרכיו". והצודק כפי הלשון הוא שיאמר בכל דרכיו. ועוד אומרו וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד כו'. כי אין כאן מקומו לספר בשבח דוד היותו אהוב לבריות, כי הדרוש כעת ביראת שאול מדוד. ואפשר לומר כי גם זה סבה להוסיף המגור מסביב, כי ראה שאול היות דוד משכיל, זאת ועוד היות כל ישראל ויהודה אוהבים אותו, כי הוא יוצא ובא לפניהם, זה חייב ליכנס טינא בלב שאול לגור מפני דוד. ועוד צריך לדקדק אומרו מה אני ומה חיי משפחת אבי. שהיל"ל ומה משפחת אבי. איברא שמחסידות דע"ה אפשר שהבליע תיבת ומה משפחת וכו' כחס על כבוד אביו ומשפחתו, דבשלו הוא רשאי לומר מה אני וכו' ולא בכבוד משפחתו, הן אמת שהמתרגם תרגם שאומרו "משפחת בית אבי" פירושו מצד עצמי מי אני ומי חיי, שאין לי שום שלימות מצד עצמי, רק מצד משפחת בית אבי ראוי ומחוייב כי אהיה חתן המלך שאני מיוחס כי אבי גדול בחסידות, כי הוא א' מאותם שמתו בעטיו של נחש, ולפיכך בכבוד משפחתו דבר הכתוב ואומר "כי אהיה חתן המלך" סמוך עם "משפחת בית אבי", ואף על פי שלא ביאר כל זה המתרגם עכ"ז בכלל דבריו דברי. ועוד צריך לדקדק אומרו "ותהי לו למוקש". כיצד תהיה לו למוקש ופח, ופשטיה דקרא שהוא שנים מוקש ולתהי בו יד פלשתים. דקשה דהיל"ל ותהי לו למוקש שתהי בו יד פלשתים. אמנם אומרו ותהי בו יד פלשתים וכו', כאלו הוא ענין בפני עצמו. ועוד מאי בשתים תתחתן, דבאחת משתים מבעי ליה, כי באחת כבר ניתנה לעדריאל וכו'. ועוד קשה אומרו ויצו את עבדיו לאמר דברו אל דוד בלט. כי מהו ענין זה, וסודו עד שידברוהו בלט, ודברים הם שיכולים ליאמר בקולי קולות ואין מכלים. ונדקדק ג"כ אומרו ועתה התחתן. והיינו יכולים לפרש לפי פשוטו של מקרא שכל חפץ שאול להכשילו על ידי זו, והוא כי כיון שיעשה הדבר פתאום ובמהירות כדי שיבא תכף לידי חרטה, כי אז בעת ההיא ינשא, והמוהר ומתן הם ערלות פלשתים, והוא מאהבתו המהירות ילך תכף להביא הערלות פלשתים, ואולי יפול בפח מוקש. וז"ש ויצו וכו' דברו בלט לאמר הנה חפץ בך המלך ועתה התחתן. כלומר לא תחמיץ בדבר פן יהתל בך כאשר בראשונה שנתן בתו לעדריאל, לכן ועתה כעת הזו התחתן במלך, לעומת זה השיב דוד ע"ה ואמר הנקלה בעיניכם התחתן במלך. כי באמורכם "ועתה" נראה שהוא דבר נקל, ומתון מאתן שויא, כי לאו מילתא זוטרתי היא משני הקצוות, הא' התחתן במלך והשני מצד היותי רש. והלואי מיוחס אלא ונקלה מצד מואביה רות, וכמו שפירשו המפרשים גבי מי אנכי ומשפחת בית אבי. ועוד באומרו "כי במאה ערלות" חסרה תיבת אם, דהיל"ל כי אם במאה וכו':
הביאור במה שהצענו היות הדרך הישרה ועסק בתורה כתריס בפני כל מיני פורעניות, והקונה לו מצות קנה לו פרקליטין גדולים. הם הם בני חילו ורבבות אלפיו המה יחנו סביבו, וכמו שפירשו חז"ל גבי יפול מצדך וכו' (תהלים צא, ז). אמרו יפול על דבר וקטב הנזכרים בפסוק הקודם, מה טעם כי מצדך יש לך אלף באמצעות מצוה אחת של תפלין אשר בצדך. אמנם בימין אשר היא רוממה ועושה חיל, תורה ומצות, רובם בימין, לעומת זה יש רבבה של מלאכים בסיעתך וה' בימינך. ועל כן אליך לא יגש וכו' מפחדתו. ובזה נלע"ד שיובנו הפסוקים בענין אלישע ויאמר אל תירא כי רבים אשר אתנו מאשר אתם. ויתפלל אלישע ויאמר ה' כו'. אשר קשה דאם הענין כפשוטו היל"ל שהתפלל שיתדמה לו בדמיונו כאלו יש רכב ופרשים סביבות אלישע, ואם הענין הוא כך לא יצדק אומרו ה' פקח את עיני הנער ויראה. אדרבא צריך סתום ואטום להדמות כך ולראות מה שאינו. וכן קשה אומרו ויפקח ה' את עיני הנער וכו'. ועוד קשה דפתח בהר ומסיים בסביבות אלישע, והנכון לכתוב וירא סוסי אש ורכב אש סביבות אלישע. אבל במה שהצענו מובן שכל העושה מצות קונה לו פרקליטין וחיל מלאכים, ולפעמים קונה לו מרכבות ממש. ז"ש אלישע: "רבים אשר אתנו" מצד המצות שעשינו, ומענותנותו השוה משרתו אליו ואמר "רבים אשר אתנו" ולא אמר אשר אתי, ולז"א פקח נא את עיניו ויראה. והיינו דקאמר ויפתח ה' את עיניו וירא וכו'. כי ההר היה מלא סוסים של אש, זהו מה שהיה בחלקו של הנער, ולזה היו מפוזרים אחת הנה ואחת הנה. אמנם אשר לחלק אלישע היו רכב אש, ז"ש ורכב אש סביבות אלישע, שסביבותיו של אלישע היה הרכב מצד מצותיו המרובות והגדולות נעשה מהם רכב אש. ובזה נ"ל שנצנצה נבואה בפה אלו הנשים המשחקות עד שנתנו הרבבות לדוד, כי בקנאו את קנאת ה' בתוכם נעשו לו חבילות חבילות של מצות ופרקליטין גדולים לכבדו, ולזה חרה לשאול מאד מהקנאה, ז"ש ויחר לשאול מאד. ושוב חזר בו ורע בעיניו על הדבר הזה עצמו, שהוא מה שחרה לו מאד, כי לאיש כמוהו חסיד לא תאות קנאה המוציאה האדם מן העולם הזה והבא. וז"ש וירע בעיניו על הדבר הזה הנזכר, אלא שאף הוא השיב אמריו לו ואמר טענה מספקת לחרון האף, וזהו שאמר ויאמר נתנו לדוד וכו'. נתרעם על שני דברים שביזוהו, הא' הוא פשטיה דקרא שנתנו לדוד הרבבות המרובות ולו האלפים המועט לבד, וזהו שאמר "נתנו לדוד רבבות". כלומר לו הונח שלא אמרו אלא הכה דוד ברבבות אפילו בלא כינוי רבבותיו, היה ביזוי אחר שנתנו לו רבבות המרובות, וזהו שלא אמר הרבבות בה"א הידיעה, אמנם גבי האלפים אמר בה"א, כי הם ידועות לו לשאול וסרים אל משמעתו שהם תחת ממשלתו, זהו שאמר "ולי נתנו האלפים". כאלו רצה לומר אפילו נתנו לדוד רבבות סתם ולי נתנו האלפים בבירור ובה"א הידיעה. זאת ועוד שנית כי אמרו שהרבבות הם רבבותיו, ז"ש ועוד לו. ר"ל ועוד ענין שני שהוא אומרם שהם לו, והיינו בכינוי רבבותיו, שמא תאמר אין להקפיד אלא להעביר על מדותיו, לזה אמר האמת שכך הוא, "אך המלוכה" ר"ל אין ראוי, שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ובזה אפשר להבין כפל ויחר לשאול מאד וירע בעיניו הדבר הזה. שאומרם רבבותיו בכינוי אל דוד חרה לשאול מאד, אמנם "על הדבר הזה", דהיינו נתינת ריבוי רבבות לדוד לא חרה לו כ"כ, אבל רע בעיניו על הדבר הזה, והוא מה שמפרש "ויאמר נתנו לדוד" וכו'. שהוא סבה לחרון האף ולרע בעיניו, שנתינת ריבוי רבבות חייב לרע בעיניו, והוא "עוד לו", דהיינו אומרם רבבותיו בכינוי סיבה ל"ויחר לשאול מאד". ולזה היה עוין את דוד מהיום ההוא והלאה, ודוד הרגיש בענין, והוא מ"ש "ודוד מנגן בידו כיום ביום". שבידו היה מנגן כיום ביום, וכעת נתחדש שלבו בל עם הנגון אלא מצר ומצטער פן יקראנו אסון על ידי החנית אשר ביד שאול, זהו שאמר "והחנית ביד שאול". שזה חייב להיות דוד מנגן בידו לבד ולבו בל עמו כיום ביום כאמור. והנה שאול הטיל החנית וניצל דוד, אז נתירא שאול לא מבעיא להזיקו אלא אפילו לעמוד לפניו, זהו שאמר ויירא שאול מלפני דוד. ויירא שאול מדוד לא כתיב אלא מלפני, כי נכנסה בו היראה לבלתי עמוד מלפני דוד. והטעם לזה הפחד הוא יען שהיה ה' עם דוד ומעם שאול סר, שזהו קשה ביותר שאלו לא היה מעולם עם שאול לא היה כ"כ צער ופחד לשאול, אכן כעת שהי' עם דוד ומעם שאול סר, מזה נתחייב שנתירא שאול מלפניו, ואגב אורחיה השמיענו הכתוב כי לא קצרה יד ה' מהיות עם שאול ועם דוד בבת אחת, ולזה הקדים ואמר כי היה ה'. ר"ל עמו עם דוד בעוד היותו עם שאול, אלא שאח"כ מעם שאול סר, ואלו כתב תחלה מעם שאול סר ויהי עם דוד היה מובן שלא יתכן היותם עם שניהם יחד, אלא שההסתלקות מעם שאול שסר ממנו גרם להיות עם דוד, ואין הענין כן כי כל עם ה' אפשר להיות נביאים כי יתן ה' רוחו עליהם בבת אחת. ואמר כי היות האדם משכיל על דבר הטוב ימצא הצלחה, והוא מ"ש ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, שהיה משכיל במצות והיו מגינות על זה לכל דרכיו להצליח בהם, והנה שאול נכנסה בו רוח קנאה מהיותו משכיל פן יקחוהו למלך, ובפרט ממה שאמרו המשחקות ברבבותיו, לעומת זה כתיב וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו פן יבגוד בו. אמנם טעה שחלילה לישראל לבגוד במלכם, כי כל ישראל ויהודה אם היו אוהב את דוד, הסיבה כי הוא יוצא תחלה למלחמה, והוא בא תחלה ונכנס במלחמה נגד האויבים. ז"ש כי הוא יוצא ובא לפניהם. ולזה אהבוהו, לא שתהיה להם נטיה לבגוד ולמרוד במלך שאול. ואמר "ישראל ויהודה אוהב את דוד" ולא כתיב אוהבי, כי יהודה אוהב יותר מצד היותו משבט שלהם, ולזה כתיב אוהב בלשון יחיד, ושאול רצה בקנאתו וחשב להפילו ביד פלשתים. אמנם דוד השיבו ואמר מי אנכי ומי חיי. כי אינני מיוחס כ"כ כי בא מרות. זהו שאמר משפחת אבי בישראל לבד ולא משפחת אמי, כי מרות קא אתינא, ולעומת זה היתכן כי אהיה חתן למלך כמו שראוי לקחת היותר מיוחס, וזו ענוה שבדוד, אמנם שאול ראה להכשילו ולזה צוה שידברו בלט לדוד, והיא תחבולה שיאמר לו הנה חפץ. ר"ל דע שאנו מגלים לך סוד, שהנה כעת חפץ המלך בך, והיא עת רצון, באופן שאתה צריך להזדרז לקחת בתו עתה קודם שיתחרט. ז"ש ועתה התחתן במלך. רוצה לומר עתה תכף ומיד, וכל זה ברוע לב כדי שיעשה דבריו פתאום ובבהלה ויפול בשחת פעלו, אמנם דוד השיבם הנקלה היא בעיניכם התחתן במלך. שאתם אומרים שתכף ועתה אתחתן במהירות, והלא דבר גדול הוא וצריך מיתון מיתון, כי אנכי רש ונקלה וצריך להרויח מעות לצאת מפחיתות רש ולהתנהל לאטי, לצאת מפחיתות נקלה כי מאשפות הרים אביון כרגע והשיאו בת מלך זר מאד, ובספר לו דברי דוד אמר שאול אין עת לשאול מעות כאשר חשב דוד כי אם ערלות פלשתים, אולי יכשל בהם שיהרג, והסבירו לו לדוד פנים להעלים השנאה ואמרו לו שהמכוון להנקם מאויבי המלך כדי שלא יבין דוד שכוונתו להפילו ביד פלשתים, וצדקו בדבריהם שאמרו להנקם באויבי המלך, שהמפורסם באויבי המלך הם הפלשתים, והנסתר בכוונתם הוא דוד, ועכ"ז שחשש דוד שכוונת שאול להפילו ביד פלשתים, אהבת מיכל קלקלה השורה והסתיר עמל פלשתים מעיניו. ז"ש וישר הדבר בעיני דוד להתחתן במלך וכו'. שהיה מספיק לכתוב וישר בעיני דוד להתחתן במלך. "הדבר הזה" מיותר, אלא כוון לומר וייטב "הדבר הזה" על "באויבי המלך", עם היות הנסתר רע ומר, כדפירשנו באומרו "באויבי המלך" על דוד, עכ"ז וישר הדבר הזה בעיני דוד מחשקו להתחתן במלך, והחשק גבר שלא מלאו הימים שנזדרז להביאם בזריזות קודם הזמן הקבוע ביניהם. עלה בידינו היות נצחון נעשה על ידי חרב המצות ובקשת הבקשות בפרי קדוש וטהור מכל דופי, והעד דוד היותו משכיל בכל אשר יפנה ואין עומד לפניו בכל מלחמותיו כי ה' אתו, וזאת היתה רוח נכונה אשר לכלב בן יפונה באומרו עלה נעלה כאשר אבאר בס"ד. ובפירוש איתמר אם חפץ בנו ה' וכו'. לא כן שיבוש המרגלים המספרים לשון הרע, כי כיחשו בה' וביכלתו, וכדפירש רש"י כי חזק הוא ממנו כב-יכול כלפי מעלה. ובזה נבין מאמר לחז"ל הובא ברבה זה לשונו.
שלח לך אנשים:
(במדבר רבה טז, ג): רבי אחא הגדול פתח: יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם (ישעיה מ, ח). למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב והתנה עמו ואמר לו לך עמי ואני נותן לך מתנה, הלך עמו ומת, אמר המלך לבנו של אוהבו אף על פי שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי לו, בוא וטול אתה, כך הדבר המלך מלך מלכי המלכים, והאוהב זה אברהם, שנאמר זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא, ח). אמר לו הב"ה בוא לך עמי, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (בראשית יב, א). התנה עמו שיתן לו מתנה, שנאמר קום התהלך בארץ (בראשית יג, יז). וכן הוא אומר כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה (בראשית יג, טו). אמר לו הב"ה למשה אף על פי שהתניתי עם האבות ליתן להם את הארץ ומתו, איני חוזר בי אלא ודבר אלקינו יקום לעולם (ישעיה מ, ח). עכ"ל.
צריך להבין מאי קשיא ליה בפסוק של שלח לך אנשים, וכן בפסוק של יבש חציר וכו'. ומה מחדש בו בכל הצעה זו. ועוד המשל למה. ועוד בנמשל קשה אומרו אע"פ שהתניתי עם האבות וכו'. אין הלשון מדוקדק, שאין תיבת אע"פ צודקת על שהתניתי, כי אדרבה התנאי מחייב קיומו, ולא היל"ל אלא אע"פ שמתו האבות שהתניתי עמהם לתת להם הארץ. והיותר קשה דבשלמא במשל יש קצת נדיבות במלך הנותן מתנה לבן אהובו, אמנם בנמשל מעיקרא נזכרה המתנה להם ולזרעם אחריהם, כדכתיב כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ונבין אגב אורחין תרי קראי למה לי, קרא ד"קום התהלך בארץ" וכו'. וקרא ד"כי כל הארץ" וכו'. והיא קושיא נהוגה בש"ס מאי ואומר. וצריך לדקדק כאן דלא קאמר ואומר כי כל הארץ וכו' אלא קאמר וכן הוא אומר:
הביאור הוא דקשיא ליה לבעל המאמר יתור "את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל", די שיאמר שלח לך אנשים ויתורו הארץ, ומובן מאליו היות ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, ולזה הביא פסוק יבש חציר נבל ציץ וכו'. שאומרו ודבר אלקינו יקום לעולם פשיטא. ועוד מה הוא אומרו יבש חציר וכו'. ולמה לא יאמר בדברים יותר חזקים, על דרך כי ההרים ימושו וכו' ודבר ה' יקום לעולם. ומה טעם בשני ענינים אלו של חציר ושל ציץ, ואחד מהם מספיק ותיבת לעולם. אבל ביאור הפסוק על פי המשל של בעל המאמר כך הוא, שאף על פי שיבש חציר והם האבות שנפטרו באהבה רבה כעלות גדיש בעתו וכיבושת החציר ונגמר בשולו, ואע"פ שהבנים שלהם אינם דומים להם אלא כציץ יצא וימל, ז"ש נבל ציץ על הבנים שאינם הגונים אלא כאלה נובלת וציץ נובל, עכ"ז דבר אלקינו יקום לעולם, ותיבת לעולם מורה בין כשהם הגונים ובין שאינם הגונים לעולם יקום דבר ה', שלא ישוב דברו הטוב אחור. ולזה הביא המאמר המשל להורות לנו שאם בן האוהב היה מחזיק בדרכי אביו ואומנותו, מהי תיתי לבטל המתנה ובנו ממלא מקום אביו בכל, אלא ודאי הרגש מיתת האב אינו כי מצד היות הבן רע מעללים, וזה מכוון המלך באומרו אע"פ שמת אביך כי אינך כמוהו שלם, עכ"ז איני חוזר בי במתנה שאמרתי לו. ר"ל מצד שאמרתי לו ונדרתי לו, לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה ואע"פ שאינך ראוי, כך הדבר המלך ממ"ה הב"ה וכו', אמר לו הב"ה בוא לך עמי, שנאמר לך לך מארצך וכו'. הכוונה שאמר לו הב"ה לאברהם צא מאצטגנינות שלך, וזהו בא לך עמי, שלא תפנה לא אל ארצך הוא הטבע, ולא אל מולדתך לשון מולד הוא המזלות, כי מאותות השמים אל תחת, ומבית אביך על הע"א, אלא בא לך עמי, שתדבק בהשגחתי והוא העיקר, ובתיבת בא לך כו'. שאמר גבי אברהם, ובמשל לא הזכיר תיבת בא, כוון לומר דגבי המשל יש צער ופחד להולך עם המלך פן יקראנו אסון או מלחמה, ולכן אמר שם לשון הליכה לבד, לך עמי. אמנם גבי אברהם המתדבק עם הב"ה אמר לשון ביאה, בא לך עמי. כי ההולך עם השי"ת כבא אל ביתו נחשב הוא, כי ישכון בטח, והיינו אומרו בא לך עמי. ולז"א שהתנה עמו שיתן לו מתנה. והכוונה שהתנאי הוא שיתן לו ממש או לבנו אם יהיה כיוצא באביו, שכאביו יחשב ממש אם ימלא מקומו במדותיו, ולזה הביא השני כתובים והקדים פסוק "קום התהלך בארץ" עם היותו מאוחר בפסוק, יען שבפסוק קום התהלך אומר כי לך אתננה ולא הזכיר זרע כלל, ולזה איחר פסוק כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם, לפי שנזכר בפסוק זרע, אמנם אחר שהביא פסוק קום התהלך בארץ, שאומר לך אתננה, שהוא לו לבדו, יוכרח אח"כ לתקן פסוק כי לך אתננה ולזרעך עד עולם כשאוחזי' מעשה אבותיהם בידיהם, כדי שלא יכחישו הכתובים זה את זה, וזה כוון בעל המאמר באיחור פסוק כי כל הארץ וכו', וז"ש וכן הוא אומרו כי כל הארץ וכו'. ר"ל אע"פ ששם נאמר כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם, על כרחין צריך לפרשו שיהיה אומרו כן כמו פסוק קום התהלך. וזהו שאמר לו הב"ה למשה, אף על פי שהתניתי עם האבות. ר"ל אע"פ שהתנאי היה לתתו להם, להם דייקא, ולא הניחו ממלאים מקומם, ז"ש ומתו. שאלו היו ממלאים מקומם לא נחשב שמתו, על דרך מ"ש חז"ל כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא (מ"א יא, כא). דוד שהניח בן ממלא מקומו כתב בו שכיבה, אמנם יואב שלא הניח ממלא מקומו כתב בו מיתה, מעין זה הוא מ"ש כאן ומתו, בהיות שלא הניחו בנים ממלאי' מקומם, ועכ"ז איני חוזר בי אלא ודבר אלקינו יקום לעולם כדפרשית. ואפילו שאינם הגונים זה מורה תיבת לעולם. ומובן פסוק יבש חציר שהוא על האבות, ונבל ציץ על הבנים, שבהיות שנבל ציץ הבנים הוא הגורם יובש לחציר הם האבות. ובזה הבין בעל המאמר יתור אשר אני נותן. ובפרט תיבת אני המיותרת, די שיאמר אשר אתן לבני ישראל, אכן בדבריו מובן שהכוונה לומר אשר אני ולמעני נותן, לא שהם כדאים וראויים לקבל המתנה. הרי שלולי דבר ה' שאינו חושב לאחור לא זכו ישראל אליו מצד רוע מעשיהם, כי המצליח כל הענינים הוא הזיין של המצות ופה האדם קדוש ברוממות אל, וההרחקה מדברו לשון הרע, כי להישירנו בהרחקה זו סמך הפרשיות האלו, אשר מאומרו ואחר נסעו מחצירות וכו'. כוון בו לומר מעלת העושה מצוה ותועלתה, שבזכות המתנת מרים למשה שעה אחת זכתה שנתעכבו לה ישראל במדבר שבעה ימים, וזהו אומרו ואחר כו'. ש"ואחר" הוא סמוך, שהיות הנסיעה תכף וסמוך אחר אסיפת מרים מורה על העירוב היותו בשבילה, גם כוון בו ענין שני שהב"ה סמך ותכף שילוח המרגלים לענין מרים כדי שיקחו מוסר ממה שאירע למרים, וזהו ואחר סמוך נסעו מחצירות וכו'. ועם כל זה לא ידעו ולא יבינו וכולי ונכשלו, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה במאמר שבתחלת הסדר, ולבוא עד תכונתו ראוי לדקדק ראשונה מאי קשיא ליה למה נסמכה וכו'. כי במעשה שהיה כך היה זה אחר זה, והרע בעל עקידה ז"ל תירץ בא' מהתרוצים שלו, שאחר שכל סדרי התורה מסודרים על פי הטעם או הלימוד, לא על סדר זמני, מעתה אף על פי שאירעו הדברים כך זה אחר זה, היה ראוי לסדרם כפי הלימוד, וזהו ששאלו למה נסמכה ותירצו מלבד יחס המקומות יש שייכות, שהיה להם ללמוד ממרים שספרה באחיה ונענשה ולא למדו. ועוד קשה לשון המאמר שהוא כפול שאמר בתחלת דבריו ותדבר מרים ואהרן. ואחר כך שלח לך וכו'. מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך אנשים. ועוד כיצד ילמדו המרגלים מסמיכות הפרשיות, דבשלמא לדורות הבאים הרואים הפרשיות סמוכות יש תועלת לימוד מהסמיכות לימנע מדבר לשון הרע, לא ען המרגלים שאינם רואים הפרשיות סמוכות כי עדיין לא נכתבו. ועוד מאי קאמר שאם בקשו לומר לשון הרע וכו'. שהוא מיותר, כי ודאי הסמיכות כדי שלא יאמרו לא היינו יודעים עונש לשון הרע וכו' - כדי שידעו עונש לשון הרע. ועוד מאי קאמר לכך נאמר לא ידעו ולא יבינו. מה נתיישב לו בפסוק זה על ידי הצעה זו:
הביאור הוא דקשיא ליה לבעל המאמר תרתי, הקושיא האחת היא מה טעם הסמיך שתי פורעניות זה לזה, ואין ראוי כמו שאמרו חז"ל גבי ויהי בנסוע הארון. שבא להפסיק בין פורעניות ויסעו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר, לפורענות ויהי העם כמתאוננים. והקושיא הזו אמרו בלשון שאמר ותדבר מרים ואחר כך שלח לך. כלומר אין ראוי שיהיו סמוכים זה אחר זה שני פורעניות. ולתרץ זה אמר זהו שאמר הכתוב לא ידעו ולא יבינו, כי בזה יתורץ קושי זה כדמפרש ואזיל בסמוך, כדי שידעו הכל עונשו של לשון הרע. עוד הוקשה קושיא שנית, והיא אעיקרא דמילתא פירכא, דלמה צוה הב"ה ענין שילוח המרגלים אחר מעשה מרים, וימתין זמן מה, זהו שאמר מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך, כי אין השאלה הזאת על הסדר של הפרשיות, דאם כן היה לו לומר מה ראה לכתוב או למה נסמכה פרשה וכו'. אבל מה ראה לומר אחר מעשה מרים היא קושיא לאלקינו על מציאות הענין בעצמו של שילוח למה נסמכו הענינים אלו זה לזה, שילוח המרגלים לענין מרים, היה לו להקדים הצווי של שילוח מרגלים קודם המעשה מרים או לאחרו זמן מה, כי לקשיא זו מתרץ באומרו אלא שהיה צפוי לפני הב"ה שיאמרו לשון הרע על הארץ, אמר הב"ה וכו'. לפיכך סמך הב"ה הענין זה לזה וכו'. כי אומרו "לפיכך סמך הב"ה הענין זה לזה" מורה על מה שאמרנו, היות הקושיא גם על מציאות סמיכות הענין זה לזה, ולא על סמיכות הלשון והפרשיות בלבד. ולתרץ שתי הקושיות אמר כדי שידעו הכל עונש לשון הרע, וזהו מצד סמיכות הפרשיות ידעו כל העולם והדורות הבאים, אמנם המרגלים מסמיכות הענינים לזה לזה נמשך להם, שאם בקשו לומר לשון הרע יהיו מסתכלים מה נעשה למרים, כי תיבת מסתכלים אף על פי שצודקת גם כן על הדורות העתידים, ויקרא מסתכלים בבחינת ההסתכלות בכתובים, מ"מ יותר היא צודקת מסתכלים במרגלים שמסתכלים עין בעין במה שנעשה למרים, ואף על פי כן לא רצו ללמד, זה הלשון שלא רצו ללמד מוכיח על הקודם שמדבר על המרגלים, ובהקדמה זו הבין הפסוק של לא ידעו וכו'. זהו שאמר לכך נאמר לא ידעו ולא יבינו. דקשה בו תרתי, האחת כפל לא ידעו ולא יבינו, והשנית למה נכתב לא ידעו בלשון עבר, ולא יבינו בלשון עתיד, ליכתוב לא ידעו בשב"א, או ליכתוב ולא הבינו. אבל הענין הוא כי מהיות גלוי וצפוי לפניו ית' שיאמרו לשון הרע, וזה רמזו באומרו ולא יבינו בלשון עתיד, שמגיד מראשית אחרית, שלא יבינו אל העתידים לספר לשון הרע, שלא יבינו ענין מרים לשום לפיהם מחסום, כי טח עיניהם מראות ומהשכיל לבותם, ולפי שהיו מתנצלים באומרם לא היינו יודעים חומר עונש לשון הרע, לכך הסכים וסמך הענינים זה לזה, זהו שאמר לא ידעו. רוצה לומר שהיו יכולים לומר לא ידעו. רוצה לומר שלא ידעו העונש ולזה הוא שספרו לשון הרע, לפיכך סמך הב"ה הענין זה לזה, להורות כי טח עיניהם מראות ענין מרים שדברה באחיה, ומהשכיל לבותם, ולא יהיה להם פתחון פה, וידע שלא יבינו ולא יועיל להם סמיכות הענינים ותכיפותם זה לזה, ובזה נתבארו השתי קושיות, האחת קושית סמיכות הפרשיות, והשנית סמיכות הענינים: ובזה נבוא אל ביאור הפרשה, וראוי לעורר ראשונה אומרו שלח לך, מאי תיבת "לך". וחז"ל פירשו לך לדעתך, אני איני מצוך לשלוח, אבל אתה אם תרצה שלח. באופן שתיבת "לך" היא כמו לדעתך ולא לדעתי, ועכ"ז אם תרצה שלח. והראשונים ז"ל פירשו לשון להנאתך ולטובתך. כמו לך לך מארצך. כי כולם הפסידו בשליחות המרגלים זולת משה ע"ה שזכה שנתעכבו ארבעים שנה במדבר וחי בהם במדבר, ואלו נכנסו לארץ מיד היה מת, כי כבר נגזר עליו גזרתו מעת צאת ישראל ממצרים, כמו שנאמר עתה תראה אשר אעשה לפרעה. אשר אעשה לפרעה תראה ולא מלחמת ל"א מלכים שהיא מלחמת ארץ ישראל. ועוד "אשר אני נותן לבני ישראל" מיותר, כי מי לא ידע היות הארץ ארץ כנען אשר הוא נותן לבני ישראל. ועוד "כל נשיא בהם" מיותר, כי היה ראוי יקצר ויאמר נשיא אחד נשיא אחד למטה אבותיו תשלחו. ועוד וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה'. והלא כבר נאמר שלח לך לדעתך, ואם כן כיצד יתכן על פי ה'. ורש"י ז"ל פירש ברשותו, וצריכים אנו לתקן הענין כפשטו ממש על פי ה'. ועוד מאי שנא גבי אפרים הושע בן נון שלא יחסו למטה יוסף, וגבי מנשה כתב בו למטה יוסף למטה מנשה וכו'. יחסו אחר יוסף, והמפרשים ז"ל פירשו שלהיות יוסף מביא דיבת אחיו אל אביו, וגדי בן סוסי למטה מנשה ג"כ אוחז מעשה אבותיו שהוציא דיבה על הארץ, לכן אמר וב למטה יוסף למטה מנשה, כלומר זרוק חוטרא אאוירא ואעיקרא קאי, כי השורש לא יכזב. אמנם יהושע שלא הוציא דבה, לא הזכיר בו למטה יוסף כי לא עשה כמו יוסף להוציא דבה, ונכון הוא. ועוד אלה שמות האנשים אשר וכו'. הכל מיותר שכבר אמר בתחלה ואלה שמותם וכו'. והראב"ע ז"ל פירש שאומרו "אלה שמות" פירושו, אלה שמות האנשים שלא שינה בהם דבר ולא בשמותם, אכן ויקרא משה להושע בן נון יהושע, שבו שינה לא בשאר השבטים, אלא אלה שמות האנשים אשר וכו'. ועוד קשה למה לא התפלל משה על כולם אלא על יהושע לבדו. ועוד קשה אומרו וראיתם את הארץ מה היא וכו'. זהו ממש פתחון פה לכל מה שיאמרו הם אחר כך, ולא מצאנום יוצאים חוץ מהשורה כי אם ענו [ל]משה רבינו ע"ה על ראשון ראשון. הרמב"ן ז"ל אמר שעוצם חטאתם הוא אומרו לשון "אפס", שהלשון הזה מורה המחליטים ענין נצחונם שהוא נמנע, וזהו אומרם "אפס כי עז העם" שהוא לשון נמנע. והרע בעל עקידה פירש שענין האשם הוא מאומרם "אפס", לו הונח שיהיה פירושו כמו אבל או אך רק וכיוצא בהם, עכ"ז ראויים לעונש כי יצאו מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים, ואלו אמרו באנו אל הארץ וכו' ועז העם וכו' לא היו נענשים. ועוד קשה אומרו "את הארץ מה היא" "ומה הארץ השמנה היא" וכו'. הכל ענין אחד, אלא שזה כלל וזה פרט. ועוד היש בה עץ וכו'. היתכן שלא יהיה בה עץ, וחז"ל פירשו צדיק, כי הצדיק נקרא עץ פרי עושה פרי. ופירשוהו עץ כמו עוץ על שם איוב, איש היה בארץ עוץ. האם היה קיים, ועל זה השיבו יהושע וכלב, סר צלם. שכבר מת איוב ואין להם מגן וצל. ועל דרך האמת פירוש היש בה עץ אם אין. כמו היש ה' בקרבנו אם אין. והרב בעל עקידה ז"ל פירש היש בה עץ יוצא מאליו וצומח מבלי שיטעוהו, כמנהג המקום השמן ודשן שצומחים בו כמה אילני פירות מאיליהן. ועוד מאי קאמר והימים ימי בכורי ענבים ומאי קמ"ל. והרב בעל עקידה ז"ל פירש צריכים אתם להתחזק ולקחת מפרי הארץ כי הימים ימי בכורי ענשים, והשומרים משמרים ביותר, שהם ימי הביכור וחשובים הענבים. הן אמת דקא קשיא לדבריו שהענבים אינם כ"כ חשובים בארץ, ובפרט בימי עולם ובשנים קדמוניות, לא כימי הביכור ולא בזולתו מהזמנים. ועוד קשה מה טעם בכריתת הזמורה, ואם מעשה שהיה כך היה על צד הקרי, יקשה למה יזכיר אותו הפסוק אחר שאין תועלת בו ולימוד. ועוד אחר שהכריחו רז"ל היות הבאתו בשני מוטות, מדלא כתיב במוט שנים וכתב "במוט בשנים", אלמא שני מוטות איכא, והנה אכתי קשיא תיבת "במוט" בלשון יחיד, ועד שנדייק תיבת "בשנים" המכרחת שם שני מוטות, נדקדק תיבת "במוט" המורה על היחיד ולא שנים. ועוד מאי קאמר "למקום ההוא", ומה צורך בזה אם נקרא על שם זה או לאו. והרע בעל עקידה ז"ל פירש שכוונת הפסוק להגדיל שבח הארץ, ולהודיענו שלא תחשוב שהמקום ההוא משונה בפירותיו, בכרמי עין גדי שעושים שבעה פעמים בשנה, כך המקום ההוא אשכלותיו גדולים, ואין ממנו ראיה על שאר ארץ ישראל, והראיה שנקרא נחל אשכול, שנראה שהנחל ההוא נחל אשכול על שם שאשכלותי' גדולים, ולשלול זה לז"א למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל, ולא על שם היות אשכלות המקום ההוא גדולות יותר משאר המקומות. ועוד מאי וילכו ויבאו. כי מה לו להזכיר ההליכה עם הביאה. וחז"ל פירשו להקיש ההליכה לביאתם, מה ביאתם ברע הוא כמפורסם כך הליכתם ברע, וחשבו מחשבות רבים מתחלה. ועוד אחר שאמר ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן וכו'. מה צורך לומד עוד וישיבו אותם דבר ואל כל העדה. שכבר הזכיר כל עדת בני ישראל. ואם כן היל"ל לקצר. ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל העדה וישיבו אותם דבר ויראום את פרי הארץ. ועוד מאי וגם זבת חלב ודבש. תיבת "וגם" בתחלת הענין אינה צודקת. ורש"י ז"ל פירש באנו אל הארץ אשר שלחתנו והיא ארץ הנגב היותר גרוע שבארץ ישראל, כי כן דבר הסוחרים, וגם זבת חלב ודבש היא. שגם היא זבת חלב ודבש, כל שכן שאר הארץ. ועוד קשה דברי כלב עלה נעלה וירשנו אותה וכו'. שהם דברים נאמרים בשילוח, כי יכול נוכל לה וירשנו אותה מבעי ליה. ועוד מה הוסיפו יהושע וכלב יחד באומרם: "טובה הארץ מאד מאד אם חפץ", כי מה עזרו ללא כח, שהרי גם המרגלים אמרו כך. ועוד קשה בפיוס משה ע"ה ושמעו מצרים כי העלית וכו'. והלא היא הנותנת, שראו מעשה ה' כי נורא הוא, ועתה יאמרו שבחטאם המיתם, ובפרט בראותם שזרע משה נכנס גוי גדול ועצום, איך יתכן להם לומר מבלתי יכולת ה', והלא מביא זרע משה ע"ה, וכמו שהיה מבטיחו הש"י ואומר ואעשה אותך לגוי גדול ועצום. והיינו יכולים לומר כי החילול ה' ביני ביני, עד שיתעצם זרע משה רבינו ע"ה, שיאמרו מבלתי יכולת ה', הן אמת שאחר כך יתקדש שמו ית' כשיכנסו זרע משה, אבל עכ"ז אמר משה להב"ה מי הכניסך בתגר חילול שמך הקדוש ביני ביני עד אשר יגדל זרעי. ועל פי פירוש זה נוכל להבין אומרו ועתה יגדל נא כח ה'. כלומר כבר ידעתי שלעתיד יגדל כחך בעיני כעת ההיא שיראו זרעי נכנס לארץ גוי גדול ועצום במאד מאד, ותמלא הארץ אותם וכו' יודוך ה' כל מלכי ארץ, אבל זה איננו שוה לקידוש שמך המתחלל כעת וביני ביני, אלא הנאות הוא ש"ועתה" כעת ועונה זו "יגדל נא כחך" בעיני ברואיך:
הביאור כי אחר שהוא ית' מגיד מראשית אחרית, ואשר לא נעשו מקדם, וידע שאלו המרגלים ברע הם, וכמו שאמרו חז"ל וילכו ויבואו. שמעת ההליכה רעה נגד פניהם, וזה הודיע הש"י באומרו שלח לך אנשים. ר"ל אם הם אנשים הם לך אבל לא לי, כי בעיני אינם אנשים אלא כבהמות נדמו אחר שמגמת פניהם רעה. ואמר כמתרעם ויתורו את ארץ כנען. המודעת בשם טוב ותהלה בכל העולם בשבח אוירה וזכותו המחכים ושבח פירותיה. ז"ש ויתורו את ארץ כנען. גם היות הנותן אני, ומפי לא יצא כי אם דברים מתוקנים וחשובים, ז"ש אשר אני נותן. ואפשר שאמר נותן בלשון הווה, לרמוז אל מה שאמרו חז"ל, אלא לבניהם אני נותנה. ז"ש אני נותן, שעדיין לא נתתיה אלא אני נותן בהוה, ישאר הדבר שקול עד בוא בניהם. והסיוע למה שפירשנו ב"לך אנשים", הוא מה שאמר "כל נשיא בהם". לומר אם הוא נשיא וחשוב הוא בהם ובעיניהם, לא לפני שאפילו אנשים אינם, ועל דרך זה היא אומרו ראשי אלפי ישראל המה. כי בעיניהם עיני בשר למו המה ראשים, לא בעיני ה' ית' הרואה ללבב ויודע רוע לבבם. ואמר כי בראות ה' מה שעתידים לעשות, לכן צוה ישלחם ממדבר פארן, כי אם היה שילוחם ממקום יותר קרוב, לא היו ארבעים יום בהליכתם, וה' חשבה לטובה העיכוב ארבעים, וכדי שיהיו ארבעים שנה ועשרים הרי ששים, כי אין בית דין של מעלה מענישים אלא מעשרים ומעלה כדי שיהיה סך ששים, שיבואו בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעתו, ועל זה אמר וישלח אותם משה ממדבר פארן. ולא ממקום זולתו, לא קרוב ממנו, זה היה על פי ה'. ובזה נבין הפסוק האומר במספר הימים וכו'. דקשה שהיה לו לומר כמספר בכ"ף ולא במספר בבי"ת, ועוד "יום לשנה יום לשנה". שנה ליום מבעי ליה, כי הימים קדמו ואחר כך בא העונש שנה ליום. והראשונים ז"ל פירשו שאמר יום לשנה יום לשנה, שקבע הב"ה יום לשנה יום לשנה, הוא יום תשעה באב שבו היו קוברים עצמם מדי שנה בשנה, ובו ביום זה יקבלו עונשם. ולי נלע"ד כי אחר שהודיענו חז"ל שהוא ית' קפץ להם הדרך שילכו במ' יום, לא פחות ולא יותר על סך הארבעים יום, באופן שלפי האמת במספר הימים אשר תרתם את הארץ, יעשה שיהיה ארבעים יום כל יום לשנה יום לשנה, ולזה לא נתערבו לא יותר ולא פחות, כדי שיהיו ארבעים שנה ועשרים, שיש להם סך הכל ששים, מסכים מאד למה שאמרנו, וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה'. ש"על פי ה'" חוזר אל המקום שנשתלחו ממנו ולא אל עיקר השליחות, שבעיקר השליחות נאמר שלח לך, אם תרצה ולא על פי ה'. ואפשר עוד שחוזר "על פי ה'" אל וישלח אותם, שהיה נמלך על פי ה' את מי ישלחו ומי ילך לנו, או יהיה נמשך "על פי ה'" לסוף הפסוק, שעל פי ה' היה היות כולם אנשים, ומהטעם שכתב הרמב"ן ז"ל שיתמעט הרשע בהיות השליחות נעשה על פי אנשים חשובים. והנה משה רבינו ע"ה בראותו את יהושע תלמידו ומשבט יוסף כאשר כתבתי לעיל בשם המפרשים, לזה נלע"ד שהוצרך להתפלל עליו, כי משבט יוסף המוציא דיבה קא אתי, מצורף לזה ששם הושע מורה כמי שאומר הושע נא, והדבר שקול מה ראה להכריעו, ואמר יהושע לשון הבטחה שיושיעהו ה'. ועל דרך רמז יהו"שע שהוא שם יה"ו, לא כן החסרון היו"ד, שה"א ואחר כך וא"ו הוא דין. נוסף על כל זה הוא כי ראה משה ע"ה שלא יעלה ביד יהושע לומר עלה נעלה כמו כלב בן יפונה, פן יחשדנו שומע וידין אותו לכף חובה, לומר שהיה רוצה לעלות לארץ כדי שתתקיים נבואת אלדד ומידד מתנבאים במחנה, ואמרו דורשי רשומות אל תקרי "מתנבאים" אלא מת נביאם, משה מת. וזו היא טענה מספקת לישתוק יהושע בתחלה, כי כלב הוא המדבר כי לו יאתה ולא ליהושע, עד שראה יהושע העולם חרב בלשון הרע שאמרו המרגלים, אז הוכרח לדבר וקרע בגדיו. ואז כתיב "ויאמרו" שניהם יחד, שנעשה סניף לכלב ולא רצה לדבר הוא לבדו. ולזה נ"ל שרצה משה בתפלתו זו להראות כי בבוא יהושע לספר בשבח הארץ, אל נא יחשבוהו לרודף אחר השררה, אלא מצד תפלתו של משה הוא שעשתה פירות ופירי פירות. ואמר להם עלו זה בנגב וכו' וראיתם את הארץ מה היא. ר"ל צריך להראות את הארץ מה הדבר הנמצא בה שתהיה היא היא דייקא, ר"ל יחידה ופרטית על כל זולתה שלא תמצא בשום ארץ זולתה, ז"ש מה היא. אמנם הם פשעו ועוו, שתחלת דבריהם סכלות ואחריתם הוללות, שאמרו וגם זבת חלב ודבש היא. ר"ל לא מצאנו שום דבר שתהיה היא פרטית אלא וגם זבת וכו'. גם היא כשאר ארצות או גם היא כארץ מצרים, וזהו בעיני עוצם פשעם של מרגלים, שמשה ע"ה אמר מה היא. כי בהיות ה' דורש אותה בפרטות, ודאי ימצאו בה מה שלא ימצא בזולתה, והם אמרו וגם זבת חלב וכו'. כאלו שאר ארצות עיקר וארץ ישראל טפילה להם, שגם היא כמוהם, על דרך קטן נתלה בגדול, ובכלל דבריהם אלה כפירה, שהורו שכמו ששאר הארצות מסורות לטבע ולשרי מעלה אשר חלק ה' אותם לכל השרים, ככה ארץ ישראל. וזהו בכלל אומרו וגם זבת כו'. שכמו ששאר הארצות זבות חלב בטבע, ככה ארץ ישראל וזוהי כפירה. אמנם יהושע וכלב צירי אמונים ענו על פי מדותיו של משה ואמרו טובה הארץ מאד מאד. כי יש לה מאד אחד בטבעה שהיא משובחת באוירה ופירותיה, ומאד שני מצד שהיא מושגחת, מה שאין כן בזולתה. וז"ש אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו. שעל ידי מתנתו שיתנה לנו תהיה ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. ולא גם היא כמו שאמרתם אלא אשר היא לבדה, כי הכל תלוי בהשגחתו. הנה נתבאר היטב אשמת המרגלים שאמרוה בפסוק וגם זבת חלב ודבש. שמתוך שבחם ששבחו את ארץ ישראל למדו גנותם. עוד כוון עליו השלום באומרו ואת העם היושב עליה. רוצה לומר תנו נא עיניכם בעם הנולד בארץ אחרת ומתיישב בה, אם הזיקתו שינוי האויר או לא, כי מזה תדעו שבחה שהיא מכלל יופי, טבור כל עולם, וכוללת כל האיורים והמזגים כולם, ואיש איש יולד בה, זהו שאמר ואת העם היושב עליה, ולא כתיב ואת עמה כי אם ואת העם היושב עליה החזק הוא וכו'. האם נמשך לו אי זה נזק משינוי האויר, והיה בדעת משה שיאמרו הנפילים ובני ענק הוא העם היושב עליה, החזקים הם ביותר כדי שיבושרו בשורה טובה על עצמם שיהיו חזקים ובריאים כראי מוצק, והמוכיח פירוש זה הוא מה שאמר אחר כך, "ומה הארץ אשר הוא יושב בה" ולא כתיב היושב עליה, כי בכתוב הזה מדבר על הנולדים ויושבים בה, בה דייקא, והמרגלים המרו את דברו ואמרו אפס כי עז העם היושב בארץ וגם ילידי הענק ראינו שם כי הפכו הטובה לרעה, לומר שהבני ענק נראו שם, שיש פחד כי מי יעמוד לפני בני ענק. ואמר היש בה עץ אם אין, כי כפי מעלת הפירות ככה יהיה העץ שלה משונה בעביותו וגבהו משאר ארצות, ז"ש היש בה עץ. ולזה הוא שכרתו זמורה ואשכול ענבים, זמורה להשיב על היש בה עץ, וענבים על והתחזקתם וכו'. אומר כי אין צ"ל כאשר יבשילו אשכלותיה ענבים ויגדלו כל צרכם שצריכים התחזקות לקחתו מצד כובדו, אלא אפילו בעת שעדיין הם ימי ביכור הענבים והאשכלות עדיין בינוניים, עכ"ז והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, עם היות שהימים ימי בכורי ענבים. ואמר ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה וישאהו במוט בשנים. כיצד הזמורה הועילה במקום מוט א' ומוט אחד הרי שנים, הרי שהועילה הזמורה להראות יופי הזמורה, ועץ הארץ אשר נשאלו היש בה עץ, משונה משאר ארצות אם אין כדפרשית. ועוד הועיל במקום מוט אחד. נמצא מדוקדק לשון הפסוק שאומר במוט לשון יחיד, ומסיים בתיבת "בשנים" שהם שני מוטות עם הזמורה, ואמר הפסוק שקריאתו "נחל אשכול" הוא בשביל האשכול אשר כרתו, ולא על שם אשכול ענר וממרא בעלי ברית אברם, כי אם משום אשכול אהוב אברהם, למה נקרא המקום ההוא הפרטי נחל אשכול ולא כל חלק השדות הסמוכים לו, זהו שאמר "למקום ההוא" הפרטי נחל אשכול, ההוא דייקא קרא נחל אשכול, זה ראיה שלא נקרא כן אלא על אודות וכו'. ועוד דקדק הפסוק במה שאמר על אודות האשכול ולא כתיב על האשכול וכו'. והכוונה לא תעלה על דעתך שנקרא נחל אשכול על האשכול אשר כרתו, בבחינת האשכול והיותו גדול, כי אם נקרא כן על שם גדלו זה יהיה קצת פגם בכבוד ארץ ישראל, שאמרו שאשכול אחד היה ופרסמו הכתוב, וכאלו אין בה כמוהו רבים כיון שתמהו עליו וקראו שם המקום על שמו, לז"א למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול. ר"ל על אודות והתלאות אשר ארעו בו באשכול ההוא הוא שקבעו לו שם למקום ההוא נקרא נחל אשכול, להיות זכרו לתלאות וזכר האודות אשר אירעו בה, ולא ישובו לכסלה עוד, לא על שם גדלו כי כמוהו רבים, אלא על אודותיו שגרמו לנו כמה צרות כי ויבכו העם בלילה ההוא והוקבעה בכיה לדורות. ובמה שפירשו חז"ל גבי וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, שהקב"ה עשה כן שקפצה להם הדרך להקל מעליהם עונש יום לשנה יום לשנה, אכן אומרו וילכו ויבואו אל משה, שהורה שהלכו ובאו תכף, והיינו וילכו ויבואו. ההליכה עם הביאה, כי בעת שחשבנום הולכים באו, כי מה' היתה זאת לקצר הדרך נפלאת בעינינו. אמר כי הנה מרוע לבבם שהיו חנפים ומרע, למשה מדברים דברים כנים, ואל העדה מראים פרי הארץ המשונה לומר כמו שפירותיו משונים כך כל עניניה משונים. ז"ש וישיבו אותם דבר. מוסב אל משה ואהרן, ואל כל העדה, לכולם יחד וישיבו אותם דבר. אמנם אל כל העדה לבדם הראום את פרי הארץ, להתמיהם ולהחזיק מעלם של אפס כי עז העם. והפירוש הזה מוכרח מיתור "ואת כל העדה" כמו שכתבנו בקושיות. והנה כל ענינם ברע לאמר אפס כי עז העם וכו' עמלק יושב וכו'. לפחדם בעוברם הוא עמלק ראשית גוים שנלחמו עם ישראל, המרגלים האלה חשבו שהכל נעשה בחיל ובכחם ועוצם ידם, אמנם כלב דבר נכונה באומרו עלה נעלה. כי בשתים יעלה אליה, והעלייה האחת בטבע בחיל כבד מאד, והעלייה השנית בהשגחתו יתברך, הוא מה שאמר עלה נעלה וכו'. וכן מורה כפל כי יכול נוכל. על שתי היכולת הנזכרים הטבעי מרוב עם, והשני מהדרת מלך מלכי המלכים הקב"ה. או יאמר יכול נוכל מדלא כתיב נוכל נוכל, אפשר שאמר יכול על הקב"ה שהוא יכול על כל כאלו, רצה לומר בעזרת היכול שהוא הקב"ה, בעזרתו נוכל לה ובהשגחתו, ולזה אמר כי כוון שהדברים נעשים בהשגחה, אין צריך שנוכל לה תחלה ואח"כ נירש אותה, אלא אדרבה "וירשנו אותה" תחלה בבטחון כי "יכול נוכל לה". וכן תמצא בכמה מקומות שנתחלקו בימי יהושע לשבטים קודם שנכבשו, והראיה ויהי אחרי מות יהושע וכו' מי יכלה בתחלה וכו', ויאמר יהודע לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי ונלחמה וכו'. הרי בפירוש שהפילו בגורל הארץ קודם שנכבשה, כי לא נפל דבר השלם ארצה, שאמר וירשנו אותה תחלה ואח"כ כי יכול נוכל לה. והוא ענין נכון מורה על מעלת הבטחון בקונו, ולעומת דבריו אלה אמרו המרגלים ברשע וכסל, לא נוכל לעלות את העם. ר"ל לא מבעיא העליה השנית אשר אמרת שהיא מצד ההשגחה שהיא עליה למעלה אל צילם אשר עליהם, לפקוד ה' על צבא המרום במרום, שפשיטא שאותה העלייה נמנעת, אלא אפילו לעלות אל העם לא נוכל כי חזק הוא ממנו, וכ"ש לעלות אל השר של מעלן. ובזה מובן אומרו "את העם" כי הוא מיותר. עוד אפשר שאמר לא נוכל לעלות את העם. לומר כי לא מבעיא בבחינת החוזק ותוקף, שהם חסונים כאלונים שלא נוכל לעלות אליהם, אלא גם בבחינת העם וריבויים, אספרם מחול ירביון, לא נוכל לעלות את העם, ועוד כי חזק הוא ממנו. ולחז"ל שדרשו כב-יכול כלפי מעלה, יבוא נא דבריהם מכוונות כנגד כפל "עלה נעלה", שפירש שתי עליות היו בהם, האחד מצד ריבוי ישראל וכדפרשית, לז"א לא נוכל לעלות את העם. וכנגד העלייה שנית מיכולת אלהי והשגחתו, עליה אמר כי חזק הוא ממנו כב-יכול כלפי מעלה. והנה הוציאו דבת הארץ ואמרו הארץ אשר עברנו בה. רוצה לומר אם דרך העברה ראינו כך, כשיהיה בקביעות נראה יותר ממומיה, ואם יושביה הרגילים בטבעה כך אוכלת בהם, בגרים כישראל מה תעשה. ז"ש הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא. ודקדקו עוד באומרו ארץ אוכלת וכו'. שתיבת "ארץ" מיותרת, אבל כוונו לשלול שלא נאמר מאת ה' היתה זאת, כמו שאמרו חז"ל שמתו להם כמה מתים כדי שיהיו מקברים את אשר הכה ה' בהם, ולא ישימו לב אל המרגלים. לז"א ארץ אוכלת יושביה היא. כי היא מטבעה ארץ אוכלת יושביה תמיד היא בעצמה. וכל העם אשר ראינו וכו'. כמו שפירש הרב בעל עקידה ז"ל, שעם היות העם אשר בתוכה אנשי מדות מרוב אורכן וחזקן עכ"ז אכלתם הארץ, ומה תעשה בשאר בני אדם חלשי המזג רפי ידים, נתרי הקשרים כישראל שלא תהיה להם פליטה, באופן שבדברים האלה וכיוצא בהם המסו לבב עם ישראל, וילונו על משה, עד שהעזו פניהם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרים. ר"ל אפילו יחתכו ראשינו נתנה ראש במחנה, דבזאת שנשובה מצרימה, כי מר ממות הוא היות הנשים והטף לבז, באופן שיותר טוב שנתנה ראש ונשובה מצרימה. או כפשוטו ישימו ראש זולת משה ונשובה מצרימה. אז ראה יהושע לדבר עם כלב ולא קודם כאשר פרשתי, שלא יחשדוהו לרודף שררה, אמנם כאשר ראה כי כלתה אליהם הרעה, כי אחר שרוב התרים את הארץ הטו לרעה, ידונום אחר הרוב, זהו שאמר ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ. ר"ל מצד היותם מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם, פן תדבקם הרעה ומתו מצד התחברם אל רשעים, פן יפרוץ בהם ה', ועל זה נלע"ד שאמר בסמוך ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם ההולכים לתור את הארץ. ר"ל שאעפ"י שמתו החברים, עכ"ז הם חיו והוא פלאי. והטעם לזה הוא כי אינם חברים לפי האמת, כי יהושע וכלב לפי האמת הם הם ההולכים לתור את הארץ ולפרסם טובתה, לא כן שאר התרים שהלכו בתחלה ברשע ופשע, כדרשת חז"ל גבי וילכו ויבואו. שהליכתם מעין ביאתם. ולפי זה "ההולכים לתור את הארץ" מוסב אל יהושע וכלב הנזכר בתחלה, ולא אל האנשים ההם, שאם אליהם חוזר היל"ל התרים את הארץ, שתיבת "ההולכים" מורה על כושר הליכתם, יהושע וכלב כאמור. ועל זה קרעו בגדיהם על רוע מזלם שגרם להיותם מן התרים, ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר. ר"ל אמירה זו כנגד האמירה של המרגלים, שהם אמרו אשר עברנו. שדרך העברה נראית ערות הארץ, אמנם יהושע וכלב אמרו בהפך, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה. בדרך העברה ראינוה טובה מאד. וכבר כתבנו לעיל טעם כפל "מאד מאד" שמורה על שלימות בדרך טבע שהיא מאד בפעולה, ובדרך השגחה מאד נעלה. ובזה נבין אומרו שנית, טובה הארץ. תיבת "הארץ" מיותרת, אבל אמר שהארץ מטוב טבעה טובה מאד, ומדרך השגחה מאד שני, והוא ניגוד אל דבר שאמרו ארץ אוכלת וכו' וכדפרשית ביתור בתיבת ארץ. עוד אפשר שיהושע וכלב נשאו ק"ו מהארץ אשר התחילו לתור, הלא היא ארץ הנגב, וכדברי משה עלו זה בנגב. וכדרך התגרים המראים היותר גרוע בסחורה תחלה. ז"ש הארץ אשר עברנו בה לתור אותה. דהינו ארץ הנגב היא מורה על שאר הארץ שטובה הארץ מאד. ולזה באה תיבת "הארץ" להורות כי הם ארצות מתחלפות, והארץ אשר עברנו בה היא חברון והנגב, ומורה על כלילות הארץ שטובה מאד מאד, ולעומת זה אפשר שטענו יחדיו ואמרו אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו. שעם היות הפשט "אם חפץ בנו" על כלל ישראל, וכן "אותנו ונתנה לנו", מ"מ הדרשה תדרש, שאמרו מי יתן והיה יותן לנו הארץ הזאת, ארץ חברון, ועל זה אמר הזאת ונתנה לנו, ועל כלל הארץ חזר ואמר ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. תיבת "ארץ" מורה על ארץ זולת הארץ הזאת, אשר הורה עליה באצבע בתחלה, והוכיחו לחביריהם ואמרו על הכל החרשנו, אך בה' אל תמרודו שאמרתם "כי חזק הוא ממנו", ואל ישראל אמרו: ואתם עם בני ישראל "אל תיראו את עם הארץ" מריבויים כמו שאמרו המרגלים לא נוכל לעלות את העם, כי לחמנו הם סר צלם וכו'. ואם תאמרו נירא נא מפני בני ענק, לז"א וה' אתנו אל תיראום, אפרין נמטינהו ליהושע וכלב, כי כל דבריהם סותרות את דברי המרגלים אחת לאחת, אלא שהם אטמו אזניהם כפתן חרש אשר לא שמעו אל קול לחשותם, ויאמרו לרגום וכו'. ולעומת זה היטב חרה לו יתברך ואמר עד אנה ינאצוני העם הזה בניאוץ זה לרגום את עבדי ה' בצדקתם, ועד אנא לא יאמינו בי כפשוטו. ויאמר משה אל ה' ערך טענות מספקות, האחת אמר לו אם תמית העם הזה בבת אחת ותכלם כרגע, תהיה ח"ו כאחד מהאנשים אשר אין להם אריכות אפים, ז"ש והמתה את העם הזה. היו תהיה כאיש א' ח"ו, וכאיש אחד חוזר אליו יתברך חלילה וחס. עוד אפשר שאמר טענה אחרת והיא דשבלמא בן אדם הרואה לעינים איש אחד ובוטח בו, והוא בקרבו ישים אורבו ואוכל לחמו הגדיל עליו עקב, אז ישוב וניחם על הטוב אשר גמלו ויפילהו במכמורות בל יקום, ואין לתמוה עליו איך היטיב עמו בתחלה כל כך טובות ואחר כך ההפך עליו בלהות, כי מתחלה לא נגלו אליו תעלומות לב, אמנם הוא יתברך הרואה ללבב ומגיד מראשית אחרית לא יתכן זה, ז"ש שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה. ובכל כך קירוב דעת אשר עין בעין וכו' והמתה עם העם הזה, הנה יחשבוך האומות כאיש אחד שנעלם ממנו בעתיד, כי אעפ"י שאין השי"ת דן את האדם כי אם באשר הוא שם, מ"מ זר מאד לעשות להם נפלאות ונוראות אשר לא נבראו בכל הארץ ואחר כך ימיתם יחד. ועיקר הטענה היא ואמרו הגוים אשר שמעו וכו'. כי אעפ"י ששמעך שמעו וכחך הגדול וזרועך הנטויה, עכ"ז ואמרו לאמר. ר"ל יכולים לאמר מבלתי יכולת ה', כי היכולת שלך איננו בכח גדול בלבד כי אם בסליחת העון, כי מגודל אשמת המרדים נודעת מעלת החסדים של הסליחה גם מזדים, כי כשיגדל העון ממנו ניכרת גדולת סליחתו יתברך. ז"ש מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה. הזה ברשעות וחטאתו, ז"ש מבלתי יכולת ה'. שעיקר היכולת של סליחת עון ואריכות אפים ניכר בהביאך העם הזה החוטא. וז"ש בסמוך ועתה יגדל נא כח ה'. ר"ל עתה בהאריך אפך אל עם סורר ומורה כזה, יגדל נא כחך בעיני הכל וידעו שאתה ארך אפים ונושא עון וכו', כאשר דברת לאמר בעת צרה שנזכיר י"ג מדותיך שאינם חוזרות ריקם. עלה בידינו היות התפלה כחרב פיפיות להדיח כל הרעות, והעד תפלת משה עליו השלום, ואמרו הראשונים ז"ל כי לא הזכיר אמת כי אם באנו לדונם במדת אמת, אחת דתם להשמיד, ולזה דילגה מהמידות, מסכים מאד כי הכל בידו יתברך ויתעלה שמו, כי כל אשר יחפוץ יעשה, וכדברי יהושע וכלב, אם חפץ וכו'. שהכל תלוי ביכלתו יתברך והשגחתו במתחננים לפניו, שלא כדברי איוב החושב שהכל תלוי במזל, כי לזה בכל צרותיו פתח את פיהו ויקלל את יומו, כמסכים שמזלו גרם לו כל התלאות המוצאות אותו. ובזה נבין אומרו יאבד יום אולד בו. ולא אמר נולדתי, אבל אמר שמי יתן והיה שיאבד אותו היום המעותד לשאולד בו, והלילה של ההריון אשר נאמרה בו הורה גבר, כי אלו נאבד אותו היום ונולד ביום זולתו היה נסתר עמל מעיניו בהולדו ביום אחר. או יקלל כפשוטו יאבד יום וכו'. ואמר שהיום ההוא יהי חשך, ולא חשך ענני אשר החושך לעננה והאור מפיע עליו, לא כן היום ההוא יהי' חשך אל ידרשהו אלוה ממעל, להולידני בו, ויהיה החשך מן השמים ועד הארץ, ז"ש ואל תופע עליו נהרה. עליו דייקא. ואמר שאעפ"י שהוא יום בטבעו והחשך בו מלאכותיי ולא טבעיי, עכ"ז יגאלוהו ויטמאו חשך וצלמות, כמו שהלילה הטבעית מטמאה האדם ברוח רעה השורה על הידים, ז"ש יגאלוהו חשך וצלמות, שהצל מות היא המחייבת הרוח רעה, וכמו שאמרו בספר הזהר דבלילה אילנא דמותא פריש על עלמא, ומשם נמשכות הטומאה ורוח מסאבא דשריא על ידין. לעומת זה אמר יגאלוהו וכו' ותשכון עליו עננה, כדי שיבעתוהו כמרירי יום, כדי שיהיה בו חומרי הלילה בטומאה וחומרי היום בבעיתא, וכיון שהיום כך הלילה עאכ"ו. ז"ש הלילה ההוא יקחהו אופל שהוא חשך יותר עבי', באופן שאל יחד וכו' ולא היה ה' מולידני בו. ואמר אל תבוא רננה בו, כדי שלא ישמעו השדים ויברחו ולא יזיקו, וכנודע מהמדרש ויקבוהו וכו' ולא הלילה בלבד יהיה חשוך כי אם כוכבי נשפו, הכוכבים עצמם, יחשכו כוכבי נשפו, ולפי שדרך העולם כשמשחיר ביותר, אז מתבקע השחר ועולה עמוד השחר, וכמו שאמרו חז"ל גבי למנצח על אילת השחר. לז"א יקו לאור. מצד אותו החשך המורה שיעלה האור תכף, ואין ואל יראה בעפעפי שחר, שמחשיך תחלה ומתוכו האור מתבקע, ונתן סבה לכל זה, יען שלא סגר דלתי בטני הדלת האחד בהולד בו, והדלת השני מצד העיבור, כי נח לו שלא נברא, ונתן טעם לזה כי עתה שכבתי וכו'. הכוונה וכי תימא ולמה אתה מצטער על העדר המעוות לא יוכל לתקון, שאל נא את פי ה' ימיתך עתה, כמו שפירשו הראשונים גבי ברך אלקים ומות, ר"ל ברך אלקים בתפלותיך והתפלל אליו ימיתך, והיינו ומות, לעומת זה השיב ואמר כי עתה שכבתי וכו'. אמר אם עתה שכבתי אשקוט לבד, אמנם אם אז ישנתי ינוח לי יותר, כי נוח לי שלא נבראתי והיינו נח עם מלכים ויועצי ארץ הבונים חרבות למו. ר"ל הבונים הדברים החרבים של עבודתו יתברך, כי אותו הבנין הוא למו ולא לאחרים חילם, וכן עם שרים העושים מצות בממונם, שהזהב להם שנהנים ממנו לעבודת ה'. או כנפל טמון וכו'. לפי שהנפל הוא נשמה חוטאת, ומביאה השי"ת בגלגול כדברי חז"ל לתקנה, באופן שטוב ממנו הנפל, והעוללים לא ראו אור. כי שם בנפל טמון ועוללים לא ראו אור, שם חלקת הרשעים אשר חדלו רוגז, ר"ל שלא רגזו לבלתי יחטאו, וכמאמר חז"ל לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע וכו'. שההרגזה סיוע גדול לעבודתו יתברך, דכתיב רגזו ואל תחטאו. ולזה הרשעים שחדלו רוגז שם חלקתם, במקום שלא ראו אור. אמנם הצדיקים היגעים ומייגעים כחם ותאותם שם ינוחו וכו'. כי למה יתן לעמל, והוא מי שמזלו רע, למה יתן לו אור, וכן למה יתן חיים לאותם הרשעים שהגוף מתוק והנפש מרה. ז"ש למה נפש מצד הרשעות, ואמר המחכים למות. פירשו הראשונים ז"ל המחכים למות ולפי האמת איננו מות להם כי אם חיים וחסד, שחס הקב"ה עליהם שהם עמלים מרוע מזלם וינוחו במותם. ובזה אני מסיים השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר. שהוא מקושר עם לגבר וכו'. שהשמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, לאותו הגבר אשר דרכו נסתרה, בחסד ה' עליו היה ש"ויסך אלוה בעדו", שיצא מכל אותו העמל והסתרת פנים שנסתרת דרכו מה', והביא טענה איך הוא מאותו הסוג, וכמו הגבר אשר דרכו נסתרה, כי לפני לחמי וכו'. והובא לשעבר כי פחד פחדתי וכו'. וחוששני פן לעתיד בעולם הבא אשר יגורתי שלא אזכה בו, חוששני פן יבוא לי, שאהיה קרח מכאן ומכאן, שמא תאמר כיון שיש לך צרות רבות בעולם הזה, ודאי שבעולם הבא תנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימים, לז"א לא שלותי וכו' ועכ"ז ויבא רוגז. לעומת זה אני חרב ויגורתי פן יבוא לי גם כן רוגז לעולם הבא, אעפ"י שלא שלותי בעולם הזה, וממה שאירע לי כעת אני לוקח ראיה לעולם הבא, באופן שסברת איוב היתה שהמזל הוא העיקר הגורם, ולא בזכותא תליא מילתא, ולזה היה מקלל יומו ולילו, אמנם חביריו אמרו שאין האמת כן, דאין הכי נמי שהמזל גורם, אבל הזכות בהשגחתו יתברך ישדד המערכות כולם ויכניע כל הטבע והמזלות, כי ה' מלך על כל הענינים ושליט בכל כחפצו עושה, וכמו שנבאר והוא מוסכם אצלינו. והוא עיקר שהדת תלוי בו, שעל ידי הזכות יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ויבטל הוראתו והזכות גובר, הן אמת שמי שמזלו טוב וזכיותיו מרובים מה טוב חלקו ומה נעים גורלו, כי טובים השנים המסייעים מן הא' לבד, כי הזכות לבדו אם איננו מרובה וכדאי לשדד המערכה לא יועיל, ואם המזל טוב והאדם רע מעללים ישחיתו במעשיו וימנע הוראתו, כי המערכה השמימיית היותה מתעצמת לקראת מערכת הזכות או יחלש כחה מצד העון כאמור. עלה בידינו מה שרצינו אליו, היות המצות והתורה כחרב פיפיות ביד עושיה לעשות כל חפצו ורצונו: