חיי אדם/ב/קיט
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
א
חודש ניסן הוא החודש הראשון לחדשי השנה כמו שכתוב בתורה [[תנ"ך/שמות/יב/ב|שמות יב ב] ובו נגאלו אבותינו ממצרים וי"א דאף הגאולה העתידה לבוא תהיה בניסן ובר"ח הוקם המשכן והקריבו י"ב נשיאים כמפורש בתורה ובכל יום שהיה הנשיא מקריב היה יו"ט שלו ואחר כך ע"פ ופסח וא"ח ולכן אין נופלין על פניהם כל החודש אפילו אחר הפסח מפני שכבר עבר רוב החודש בקדושה וא"א צדקתך במנחה בשבת ואין מספידים בו ואין מתענים בו אפילו תענית יחיד ואפילו יא"צ חוץ מן הבכורים בע"פ וכן תענית חלום מתענים בו ואפילו חלם לו בר"ח ניסן ואין צריך למיתב תענית לתעניתו (ועיין כלל קל"ב סימן ל"ו) וכן חתן ביום חופתו ואפי' בר"ח ניסן מתענה כיון די"א שהוא תענית צדיקים. ובע"פ א"א מזמור לתודה ואא"א ולמנצח (תכ"ט). ושבת שלפני פסח קורין שבת הגדול מפני הנס הגדול שהיה בו שבשנה שיצאו ממצרים היה י' בניסן ביום שבת ולקחו כל אחד מישראל שה לפסח וקשרו בכרעי מטותיהם כמ"ש (שמות יב ג) בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות והמצרים ראו זה שרצו לשחוט אלהיהם והוצרכו לשתוק. ומנהג בכ"י שדורשין בשבת הגדול לפי שהוא חיוב לדרוש בהלכות פסח קודם פסח ל' יום (סי' ת"ל):
ב
מ"ע מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר (שמות יב טו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום י"ד דא"ל כפשטא דר"ל ביום ראשון של פסח ישבית שהרי כבר נאמר (שמות יב יט) שבעת ימים לא ימצא וכו' וע"כ דר"ל ז' ימים שלמים ואם ימתין מלהשבית עד יום ראשון הרי אין כאן ז' ימים אלא על כרחך הראשון זה ר"ל כאילו נכתב אך ביום הקודם תשביתו ומצינו כיוצא בו במקרא (איוב טו ז) הראשון אדם תולד ופירושו הקודם תולד (תלא):
ג
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה שיבטלנו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל דא"ל דכוונת התורה דוקא לבער מן העולם דאם כן הוי ליה לכתוב תבערו או תשרפו אע"כ השבתה בלב סגי דכיון דביטל ונחשב לו כעפר הרי הוא הפקר ואינו שלו ואינו עובר עליו שהרי לא אסרה תורה בבל יראה ובל ימצא אלא בחמץ שלו כדכתיב (שמות יג ז) לא יראה לך חמץ וקבלו חז"ל דר"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים (רמב"ם רפ"ב ובמ"א שם) ואע"ג דבשאר הפקר לא מהני דאם יאמר אדם על נכסיו שיהיה כעפרא לא הוי הפקר ומכ"ש אם אינו מוציא בפיו שהרי תשביתו משמע אפילו ביטול בלב ולכ"ע בכל התורה קיי"ל דברים שבלב אינן דברים מ"מ כיון דחמץ ממילא אינו ברשותו של אדם שהרי התורה אסרה בהנאה אלא שהתורה העמידה אותו ברשותו לענין זה שיהיה נחשב כשלו לעבור עליו בבל יראה ומשום הכי בגילוי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דלהוי ליה זכותא בגויה כלל סגי ומהני בין לחמץ ידוע ובין לשאינו ידוע (תוספות ור"ן ריש פסחים):
ד
מן התורה סגי בביטול וכ"ש אם רוצה לבערו מן העולם ובאחד מהן סגי ואמנם חז"ל החמירו דלא סגי באחד מהן אלא בשניהם דוקא לפי שחששו אחר שהביטול תלוי במחשבתן של בני אדם ובדעותיהם ואולי ירע בעיני האדם שיש לו חמץ בעד כמה אלפים להפקיר ואף שבפיו יאמר שיהיה בטל והפקר וחשוב כעפרא מ"מ לבו לא כן יחשוב ולא יבטלנו בלב שלם והרי עובר בבל יראה שהרי לא הוציאו מביתו ורשותו ועוד שמא מתוך שרגילין בו כל השנה אם יהיה בביתו ורשותו גזרינן שישכח ויבוא לאכלו ולכן תקנו חז"ל שאע"פ שמבטל לא סגי אלא צריך לבדוק ולבערו מן העולם או שימכרנו לנכרי שיוציא הנכרי החמץ מביתו של ישראל או שימכור המקום שהחמץ מונח בו לנכרי דאז הוי כביתו של נכרי (ר"ן שם):