חידושי הרי"מ/בבא מציעא/לג/ב

חידושי הרי"מ בבא מציעא לג ב

המפקיד - פרק שלישי דף ל"ג ע"ב

או שאבדו כו' תוס' שטוען כו'. לכאו' ל"ל תרווייהו בין לפי' א' דתוס' בין לפי' ב'. וי"ל דס"ד דהא דמקני כפל שעי"ז יתרצה הנפקד יותר לשלם שיש לו ספק ריוח. וזה דוקא ביודע עכ"פ שנגנב משא"כ במסופק שאבד. ואי תני טוען שאבד י"ל נגד המפקיד כנ"ל שהספק רחוק מקני משא"כ אומר נגנב שספק ריוח קרוב וכענין מ"ש בש"ס דנפרש כפלי'. וכן לפי' ב' דתוס' י"ל כנ"ל דעל שיהי' עדים שנגנב קרוב הספק ריוח יותר כנ"ל. ולהפ' דשאינו ברשותו עיקר והשאר גלגול ליכא למימר תי' ב'. וע"כ תוס' ס"ל שלא פשעתי ג"כ עיקר. ואף דהא ר"ה אמר אמתני' ומשביעין שאינו ברשותו אף ששילם ומשמע באין עדים שנגנב. י"ל דקאי רק על גוף הדין. ודוחק:

ובפשיטות י"ל או שאבדו כו' שנאבד דלא ידע היך אותבהו דפשיעה הוא וחייב והוא ברשותו וכשנמצא הגנב שנגנב אח"כ מרשותו. ג"כ קני כפל במה ששילם בעד שנאבד ושפיר רבותא אף דחייב מדינא. וגם דאין ח' שמא לא נאבד כלל. דבשלמא נגנב איגלאי כשנמצא גנב שבאמת לא ברשותו הוי משא"כ בנאבד קמ"ל כיון דנשבע שאינו ברשותו מהני לגבות הכפל כו' ומיושב דר"פ ש"ח פשעתי דדייק לה ממתני' ונגנבו כו' שילם ולא רצה לישבע כו' תמוה כמ"ש תוס' למה לא אשמעינן רבותא אף בפשעתי דחייב מדינא מ"מ קני כפילא. וב' תירוצי תוס' אינם מורווחים. תירוץ א' אורחא דמילתא כו' תמוה למה הדרך לטעון שקר אדרבא כיון שרוצה לשלם אורחא לומר האמת. דאיסורא איכא ועכ"פ גניבת דעת שסובר שנותן בחנם ובאמת חייב. גם תי' ריב"ן אינו מובן דלשון המשנה שהרי אמרו כו' נשבע ויוצא משמע שבועת אמת וגם סתם גניבה ואבידה הוא הפטור בש"ח:

ולע"ד י"ל דאדרבא בכה"ג רבותא טפי. דהא לר"ש פ' מרובה דקדשים שחייב באחריותן חייב הגנב כפל וארבעה וחמשה דגורם לממון כממון. ומה בהקדש דפטור ואעפ"כ חייב הגנב משום גורם כו' מכש"כ כאן בנפקד מהדיוט דיהי' הכפל וד' וה' דשומר משום גורם לממון דע"י גניבתו נתחייב זה. וה"א מש"ה חייב ומשלם לנפקד אם הי' שומר שכר או בפשיעה. ולא הוי ידעינן כלל לדידן טעמא דקנויה מעכשיו כדמסיק. אבל עכשיו בשומר חנם בגניבה דבאמת פטור לא הוי כלל גורם לממון דהא פטור. ולא מיבעיא להפוסקים בחמץ דאחריות פשיעה לא חשיב גורם לממון א"כ ודאי מוכח עכשיו דלאו מטעם גורם לממון דהא שומר חנם הוא. רק דאף להפוסקים בחמץ דגם אחריות פשיעה חשיב גורם כו'. וא"כ גם בשומר חנם עדיין י"ל כנ"ל. אך ז"א דכמו דאמר פ"ק דפסחים לחד לישנא דע"כ לא אמר ר"ש אלא שם דבגניבה זו גורם שישלם. משא"כ בחמץ דעדיין לא נגנב ע"ש. ממילא גם לאידך לישנא דלר"ש אף דבעין אמרינן אלו מיגנב כו' חשיב גורם לממון. מ"מ היינו דוקא כשהוא בעין שייך גורם כו' אלו מיגנב בפשיעה להפוסקים הנ"ל. אבל כאן שכבר נגנב שלא בפשיעה א"כ גם לר"ש לא חשיב גניבה זו שגנב דבר של השומר משום אלו מיגנב בפשיעה דהא כבר פקע זה הגורם דנגנב שלא בפשיעה שהוא פטור. וגם לר"ש לא שייך לשלם לשומר מטעם גורם כנ"ל. ומוכח שפיר דהטעם לכשתגנב כו' קנויה לך. משא"כ אי הוי תני בנגנב בפשיעה ה"א טעמא משום דר"ש כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דממילא שמעינן דגם בפשיעה שחייב ג"כ מקני ליה דאם לא הי' קונה רק כשמשלם בחנם א"כ כשלא נשבע ושילם יש ספק שמא פשע ולא קני הכפל א"כ לא הי' שניהם יכולין לגבות כפל מהגנב דלכל חד מצי מדחי כמו ב' יוסף בן שמעון דא"מ שט"ח על אחרים. לבעלים פטור שמא לא פשע השומר. דבעצמם אין יודעין. ולשומר שמא פשע ואף דשילם לא קני כפילא דהא התורה עשתה זה לספק. ואף דהשומר נגד הגנב הוי ברי ושמא מ"מ הא קי"ל דלאו ברי עדיף ואף די"ל כמו חנוני על פנקסו שכתב הש"ך כיון דעכ"פ ל"א חייב ליכא חזקת ממון וברי עדיף וכן כאן. ז"א דבקנס לא שייך זה כיון דכל כמה דלא מחייבו ליה ב"ד אין שום חיוב עליו אף לצאת ידי שמים. שפיר מצי מדחי ויש חזקת ממון שאינו חייב וגם לב' מדחי ולא יוכלו לחייבו וממילא אין חיוב ואוקי ממונא בחזקתו כנ"ל. ולמסקנא דהפרה קנויה לו י"ל דמוקמינן מספק אחזקת מרא קמא ואומר פשע ולא קנאו וממילא גם הכפל לבעלים כיון שדנין על הפרה. וכהא דהדרא ארעא והדרי פירי. ושפיר מוכח דגם אי באמת פשע הקנה לו כנ"ל:

ומיושב מה דקשה לרבא דאף נשבע ושילם מקני ליה ליתני רבותא אף נשבע ושילם. ולהנ"ל א"ש דאי נשבע ה"א משום דמהימן ע"י השבועה שלא פשע וה"א דאי פשע או לא נשבע לא קני כלל. וקמ"ל שפיר גם בלא נשבע כנ"ל:

עוד י"ל דקמ"ל דהוי ש"ח דהא לכאורה למאי דמסיק כשתשלם כו' פרתי קנויה מעכשיו א"כ כמו לוקח כלי כדי לבקרו כו' הוי שומר שכר בזביני מציעא דהוי הנאה דלוקח שבידו לקנות כשירצה. א"כ גם בנפקד כיון שיש לו זכות כשיגנב וירצה לקנותה למפרע יכול לקנות והכפל וד' וה' שלו. והספק זה ש"פ שוב יהי' שומר שכר כנ"ל. בפרט לצריכותא דאמר בהמה דנפיש טרחא מש"ה מקני ליה הוי ליה שכר שמירה והא באמת הוי ש"ח. אך החילוק דשם נהנה שחפץ של הבעלים ספק זה מה שבידו לקנותו דהא הקנין מכאן ולהבא א"כ עכשיו שעדיין של הבעלים ויש לו הנאה שיוכל לקנותו הוי שומר שכר. אבל בזה שהוא תנאי דמעכשיו א"כ אם ישלם ויתקיים יהי' שלו אז למפרע ולא הי' כלל שומר של המפקיד. וכשלא יתקיים ולא ישלם אין לו הנאה. א"כ לעולם אין לו שכר מחפץ של המפקיד כלל. וכן נראה דלא מצינו בתנאי שבידו לקיימו וכשלא נתקיים יהי' שומר שכר משום בידו לקיימו כיון דאם יקוים הי' שלו למפרע. א"כ שפיר קמ"ל דאף דהכפל שלו כשמשלם מ"מ ש"ח הוא ובידו לישבע אם רצה כו' שהרי אמרו כו'. ובזה מיושב תמיהת תוס' הא עבדי לקנס בעיא בש"ס גם לרבנן. ותי' דקאי את"ל דלא מהני תמוה מ"מ מאי פריך וגם ר"ז ורבא איך הכל לס"ד. ולמ"ש י"ל דהנה עדיין קשה למאי דאמר רבא כלשון ב' לכשתגנב כו' סמוך לגניבתך קנויה כו' דשוב יהי' ש"ש דהא כל זמן שהוא דבעלים אף שמשלם אח"כ ומ"מ יש לו הנאה זו שיכול לקנות עם הכפל וזה הקנין הוא משעת הגניבה. ושוב יהי' שומר שכר. ובפרט אי באמת פשע וחייב הוי עכ"פ זביני מציעא ואפשר חריפא מה דלא אטרחיה לב"ד ומשלם וקונה ע"י זה מסמוך לגניבתה כנ"ל. והא באמת אינו רוצה להיות שומר שכר ואינו מקבל רק כש"ח. וממילא נימא דאינו נקנה כלל. דאין סברא לומר דהאומדן דעת יהי' כאלו התנה שומר שכר להיות כשומר חנם דזה ליתא. אך לא קשה דאי אמרינן סמוך לגניבתך אם כן עד אז יכולין שניהם לחזור בהם ככל קנין דלאחר ל'. וגם המפקיד יכול לחזור ואין כאן הנאה. וא"כ ממילא לא קשה אי מעכשיו לא הוי שומר שכר דהי' שלו. וללישנא דסמוך לגניבה שוב הוי אחר ל' דיכול לחזור ואיננו בידו לקנותו בע"כ דמפקיד הגם שיש לדחות:

וא"כ א"א לומר כקושיות תוס' דמקנה הפרה לכפל דהוי כדקל לפירות. דאם כן שוב קונה נפקד מיד במשיכת הפרה קנין זה לכפילא וא"י המפקיד לחזור ואעפ"כ גוף הפרה דמפקיד אם כן שוב יהיה ש"ש דשפיר אית ליה הנאה מפרה דמפקיד מה שקונה לכפילא אם ירצה לשלם דהא חלק זה נתן לו בעד השמירה שיהיה שלו לכפל אם ירצה וישלם. והא כיון שאינו רוצה להיות רק שומר חנם אי אפשר לומר כנ"ל פרה לכפילא רק או דקנאה לגמרי מעכשיו או סמוך לגניבה כנ"ל. ולכך הקדים הצריכותא בהמה דנפיש טירחא כו' דבלא זה היה אפשר דלא חשיב זה בעד השמירה. משא"כ להנ"ל דמקנה לו רק בשביל דטרח פריך שפיר כנ"ל:

שם ולא רצה לישבע שהרי אמרו כו'. משמע עכ"פ דוקא שהיה יכול לפטור עצמו אף בשקר כפירוש התוספות אבל ביש עדים שנגנב בפשיעה דא"א לפטור לא קני כפילא וכדאמר בגמרא אי בעי פטר כו' ובירושלמי אמר דגם בעדים קני עיין שם. וקשה לשון המשנה. וכן גמרא דידן משמע שלא כנ"ל ועיין בפוסקים וגם סברת הירושלמי קשה למה יקנה לו כיון דבלא זה חייב לשלם. וי"ל דלכאורה בנגנב בפשיעה למה ישלם כלל הגנב כפל. הא כדאמר בשומר שכר דלא משכחת לה בטוען טענת גנב כפל. דהא לא בעי למפטר נפשי' ואף אי קפץ ונשבע חייב מ"מ פטור עיין שם. ואף עכ"פ כפר לו גוף החפץ. וע"כ כיון דמשלם לא מיחייב כפל על גניבת גוף החפץ דהוי כדבר שאינו שוה ממון. וכמו דלא מחייב שבועת התורה שאינו ברשותו כשמשלם כנ"ל. ואם כן לכאורה בנגנב בפשיעת השומר דחייב לשלם וקיי"ל דבר הגורם לאו כממון דמי. וא"כ לשומר לא מחייב הגנב לשלם דהוי רק גורם לממון אם כן לבעלים גם כן לא יתחייב דלהם לא גנב רק גוף החפץ בלי הפסד ממון דהשומר חייב לשלם להם. ומאי חילוק בין שחייב הוא עצמו. או חיוב השומר כנ"ל. מ"מ יש לבעליו דמי החפץ כנ"ל:

אך י"ל להנ"ל בטוען טענת גנב דפטור דגם בגנב שגנב חפץ והניח מעות תחת החפץ ברשות בעלים דפטור מכפל. דחמסן דיהיב דמי לא חייבה תורה כפל. ומהאי טעמא טוען טענת גנב פטור כיון דחייב דמי' בש"ש. אבל זה שגנב לגמרי דגנב מיקרי שוב אף דיש לבעלים דמיהם משומר מ"מ הוא גנב מיקרי ולא חמסן וחייב כפל. מ"מ אינו מוכרח. וי"ל כיון שאינו מפסיד השיוי לא מיקרי גנב שהפסידו דבר השוה. וכיון דלמ"ש פוסקים שטרות וחובות יכול ג"כ לשלם דהוי שוה כסף. אם כן מה שעל ידי גניבתו עדיין יש לבעלים חיוב על השומר אם כן הוי כיש להם דמי החפץ אך היכא דאין החיוב ברור ואפשר לשומר להפטר בשבועה שוב ודאי הגנב חייב כדאמר פרק הגוזל בחמץ אלו מיגנב כו' וכן מודה שח' אני עליו דהוי כפירה. אף לדידן דקיימא לן דלא כר"ש דגורם לממון כממון דמי. מכל מקום בזה שהחפץ שלו רק לענין אי הוי כפירת ממון בזה סגי אם אפשר שיהי' כפירת ממון אלו מיגניב כו' בקיימא באגם עיין שם. אם כן שפיר חייב הגנב דשפיר יש שיווי ממון דאם יפטר השומר עצמו בשבועה יהיה גניבה שיש בו ממון כנ"ל אבל ביש עדים שפשע דאי אפשר לפטור שוב י"ל דהי' פטור הגנב [כנ"ל דלא גנב זה שיש הפסד ממון כנ"ל]. אמנם כיון דהשומר קנאו למפרע דהוי כאומר לכשתגנב כו' קני' מני' מעכשיו אם כן שפיר חייב הגנב כפל דהא גנב של השומר שהפסידו לגמרי דנגדו יש שוי' כנ"ל. ולכך שפיר משלם. וא"כ מיושב סברת הירושלמי דשפיר מקנה לו אף כשהי' עדים שפשע ונגנב אף דאי אפשר לשומר למיפטר נפשיה. דע"כ לא צריכין לטעם זה דאי בעי פטר. רק היכא דאפשר שיפטר השומר ואם כן אם לא יקנה לשומר יהיה הכפל של בעלים ומפסידים ולמה יקנו לשומר. רק בזה שוב הטעם משום אי בעי פטר נפשיה משום הכי מקני ליה כדי שישלם להם ולא יפטר עצמו. אבל בעדים כנ"ל דאם לא נקנו לשומר לא ישלם כלל כפל גם להם כיון דשומר חייב ואי אפשר לפטור כנ"ל. אם כן שוב בלא זה מקנים לשומר דאין להם הפסד כלל. ואם כן כלל לא בעי פטר נפשיה כנ"ל. ואם כן ממה נפשך מקנים לשומר בין יהיה עדים או לא דכשלא יהי' ויש להם הפסד שוב מקנים משום אי בעי כו' ואם יהי' עדים שוב אין הפסד כנ"ל. ותני שפיר במשנה שילם ולא רצה כו' דהיכא דאיפשר להיפטר בשבועה שוב אינו מקנה לו רק משום שהי' יכול לפטור עצמו כנ"ל ובאינו יכול בל"ז קני כנ"ל:

וא"ש לשון המשנה משלם למי משלם כו' ומיותר. ולהנ"ל קמ"ל דכ"ש בין כך ובין כך משלם אף שלא יקנה לשומר מ"מ משלם לשומר משום שהי' יכול לפטור. משא"כ כשלא הי' צריך לשלם לבעלים רק לשומר שפיר מקנה אף בלא טעמא דשהרי אמרו כו' כנ"ל. וי"ל דבשואל גם לירושלמי לא קני דכיון דמצי פטר במתה מחמת מלאכה ומ"מ לא שייך אי בעי כו' דלא שכיח. ומ"מ שוב ישלם לבעלים דהוי רק גורם כיון דמ"מ יכול לפטור שוב לא מקני לשומר כיון דלא שכיח ולא אמרינן אי בעי כו'. ולא הוי תרתי דסתרי דלענין גורם כיון שיש צד לפטור שוב הוי כפירה כנ"ל. משא"כ ביש עדים:

אמנם באמת אינו כן דהא קיימא לן שבועות ל"ז דכופר במלוה שיש עליו עדים חייב דחשיב כפירת ממון משום זימנין דמייתי עדים כו'. אם כן אף שיש עדים שפשע מ"מ הוי הגניבה שיוי ממון נגד המפקיד דבשעת גניבה לא העידו והוי ממון כנ"ל ולא דמי לטוען טענת גנב דכבר הודה וכמו שכתבו תוס' שבועות ל"ג ע"ש:

רק הירושלמי י"ל דסובר כרבה התם דכופר במלוה שיש עליו עדים פטור דהוי כפירת דברים וא"כ יש לומר דלא חשיב הפסד ממון כנ"ל. משא"כ לדידן שפיר גם ביש עדים הוי הפסד והיה משלם לבעלים. וי"ל דלא מקני כיון דלא שייך אי בעי פטר כו'. ובל"ז גם כן יש לחלק בין טוען טענת גנב בש"ש דעל כפירתו אתה מחייבו והא השיוי ממון לא כפר לו כלל. משא"כ בגנב דהגניבה היה דבר השוה ממון לגמרי. והחוב על השומר מצד אחר לא נפטר הגנב ע"י זה. וממילא אף היכא שפירש המפקיד שאינו מקנה לשומר מ"מ חייב הגנב לשלם כפל לבעלים כנ"ל:

שם במשנה טבח ומכר משלם כו' למי משלם כו' קשה למה ליה כפל לישנא היה לו לומר משלם למי שהפקדון אצלו. וזה הלשון משמע דזה ב' דינים דקא משמע לן דמשלם וגם שמשלם לשומר. והא מה שמשלם פשיטא כנ"ל. ונראה די"ל דהא לכאו' קשה כיון דקיימא לן גונב אחר הגנב פטור דלא מיקרי מבית האיש. וע"כ הא דחייב כאן הוא משום דפקדון ברשותיה דמרא איתא וקרינן ביה מבית האיש כמ"ש הרא"ש פרק קמא דפסחים דחשיב בבתיכם מהך כל עיין שם:

אמנם כיון דקיימא לן ג' שבועות כו' שלא שלח בהן יד ופירש"י דהשבועה שמא שלח יד והוי גזלן ונתחייב באונסין כו'. ואם כן כל שלא נשבע אם כן יש ספק זה דשליחות יד ואם שלח יד קודם שוב הוי גונב אחר הגנב דלאו ברשות מריה ופטור הגנב מכפל ודו"ה ואם כן בשילם ולא רצה לישבע לא יוכל להוציא כלל כפל מהגנב. רק דנימא כיון דהוי פרתו קנויה מעכשיו כו'. אם כן נעשה של השומר למפרע וגנב את שלו מביתו וחייב כנ"ל. אך אם כן הא מתני' אשמעינן בהמה משום דנפיש כפלייהו והא להנ"ל לא שייך דאם לא יקנה לשומר לא יהיה כלל לבעלים כפל ד' וה' ואין כאן רבותא. ושפיר קא משמע לן מתני' גוף הדין דמשלם כפל ד' וה' אף אם בפירוש לא הקנה לשומר דלא כנ"ל ואמר למי משלם כו' דגם גוף התשלומין רבותא כנ"ל. והטעם דלא מיפטר באמת כנ"ל היא לא מבעי' לשיטת ר"ת תוס' ריש ב"מ דשלא שלח יד היינו שאכלו והיינו דס"ל דכשאין ריעותא ודאי לא מספקינן בש"י דבגזלנא לא מחזקינן. והשבועות שחייב התורה לשומר הוא משום האומדנא כיון שאינו מחזיר מה שהפקיד מסתמא או עדיין בידו או פשע או אכלו. אבל אי ידעינן שנגנב אין שום אומד ע"ז ששלח יד מקודם אינו ספק כלל להשביע ואם כן ודאי לא קשה כאן דהא יודעין שנגנב ושוב אין ספק כלל בשליחות יד. רק גם לרש"י לחד תי' תוס' גם כן רק על ידי גלגול וכשיש עדים שנגנב לא הוי ספק גם כן אתי שפיר. רק לתי' א' של תוס' שם לרש"י דמה דאמרינן יביא ראיה ויפטור היינו רק מב' שבועות אבל שלא שלח יד חייב. אם כן ע"כ דאף שיודעין שנגנב ואין שום הוכחה ששלח יד קודם מ"מ הוי ספק ומשלם כשאינו נשבע אם כן לכאורה כ"ש שלא יוכל להוציא כפל ד' וה' מספק כיון דבכל נפקד ספק כנ"ל. מ"מ נראה דזה אינו דהא ודאי דאף דשולח יד והוזל ילקה ביתור למ"ד דמשלם המותר. מ"מ ודאי דכל נפקד שמחזיר החפץ שהוזל משעת פקדון אינו יכול להשביעו שמא שלחת בו יד ואתה חייב המותר. וע"כ דדוקא כשאינו מחזיר הפקדון דמ"מ זה נפסד ולכך אף דיודעין שנאבד מ"מ כיון דאם שלח יד קודם הוי שלו לאונסין אם כן הוי ספק אם של הבעלים נאבד או דשומר. ואם כן הוי כאילו הבעלים אינם יודעים שנאבד כלל שלהם דשמא שלח ידו. וכיון דודאי הפקידו אצלו ואינו מוחזר להם הוי הספק שלא נאבד כלל על ידי ששלח יד וכמו חזקה דכאן נמצא כו' דהיפך נולד ברשות האומר כנ"ל הטילה תורה שבועה. אבל מחזיר החפץ רק שיהיה ספק מצד עצמו שמא שלח בו יד ודאי אמרי' בגזלנא לא מחזיקינן דהא לא מהימן גנובין אף במיגו כנ"ל. ואם כן נגד הגנב שוודאי חייב כפל וארבעה וחמשה אינו פוטרו כלל ספק זה שמא שלח יד דבגזלן לא מחזקינן וכנ"ל. ושפיר קא משמע לן דמשלם כנ"ל:

אמנם בין השומר והבעלים לכאורה הא אף דמסיק לכשתגנב ותשלם כו' מ"מ אם באמת שלח בה יד קודם לא קני למפרע כיון שנעשה גזלן קודם שנגנב אינו בכלל נעשה כנ"ל. ואף שהיה יכול לכפור שלא שלח בה יד מ"מ לא אמרינן זה בגזלן שבשביל, שמשלם מקנה לו החפץ כנ"ל:

וא"כ כיון שלא נשבע זה אף ששילם לא נקנה הכפל ויהיה דבעלים דלענין הכפל עדיין הספק שמא שלח בה יד קודם לרש"י כנ"ל ולא קנה הפרה והכפל אף ששילם. והא כשאינו נשבע דהדין דחייב לשלם משום ספק דשליחות יד אף דנשבע ב' השבועות. אם כן כ"ש דמספק זה מוקמינן הפרה בחזקת מרא קמא דשלח יד ולא קנאה השומר וממילא כפל ארבעה וחמשה דבעלים כיון שלא נשבע כנ"ל. ונגד הבעלים עשתה תורה זה לספק גמור כנ"ל. אך לענין כפל דו"ה לא קשה כלל דהא הבעלים א"י לגבות מהגנב ממה נפשך אי לא שלח יד הוי הכפל דשומר ואם שלח יד פטור לגמרי מכפל כגונב מגנב כנ"ל. ואם כן שוב שפיר השומר גובה כפל ארבעה וחמשה מן הגנב דבינו ובין הגנב לא מצי פטר נפשיה מספק זה דשליחות יד כנ"ל. גם חזקת מרא קמא דמפקיד לא מהני לשומר כדאמר בכמה דוכתי. ושפיר לשומר כנ"ל:

ומיושב בזה דעת הרמב"ם דגוף הפרה חוזרת לבעלים ותמוה דהא קנויה לו מעכשיו כנ"ל עיין שם ולהנ"ל שפיר דלענין גוף הפרה מוקמי' אחזקת מרא קמא דהא לא נשבע. וספק שליחות יד ולא שייך שישבע עדיין דלא אמרה תורה לישבע וליטול כנ"ל רק לפטור כנ"ל:

עוד י"ל לשון המשנה למאי דבעי סוף מרובה בהודה הגנב לבעלים דפוטרתו מכפל דמ"מ חשיבי בע"ד כו' היכא דעבדת לן כו' עיין שם. אם כן שפיר אמר משלם אז משלם לנפקד משא"כ לענין לפטור מתשלומין. לזה חשיב המפקיד עדיין בעלים שפוטרת הודאת גנב בתביעת המפקיד כנ"ל:

עוד י"ל דהנה קשה למאי דמסיק נעשה כו' חוץ מגזותי' כו'. והא א"י לשייר דבר שלב"ל ג"כ בשייר לעצמו קי"ל דמהני דשייר בגוף הפרה לגזותיה כנ"ל. וא"כ למ"ד פ' מרובה דחיובא דארבעה וחמשה דוקא לאחר יאוש דאהני מעשיו שהועיל המכירה ע"ש ודייק מזה דסתם גניבה יאוש בעלים מדחייב דו"ה ולא בעי לאוקמי' בשמעוני' דאייאש דסתמא כו' ע"ש. וסוף מרובה בעי במכר הגנב חוץ מגזותיה אי חייב דו"ה דמכירה כולה בעינן וסלקא בתיקו ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. א"כ בגנב מהנפקד הבעלים לא ידעו. וגם כל שאינו נשבע שאינו ברשותו הבעלים לא מתיאשו כלל דשמא לא נגנב ובידו הוא כדאמר פ' א"מ בסלע שנפל כו' דאינו מתיאש כשיכול להטיל שבועה כנ"ל. וא"כ הא דחייב הגנב דו"ה למ"ד דחיובי' לאחר יאוש ע"כ משום יאוש דשומר שידע שנגנב וכיון דנעשה והוי שלו למפרע מהני יאוש דידיה וממילא אהני מעשיו דמכירת הגנב כנ"ל. אך כיון דשייר המפקיד הפרה לגזותיה כנ"ל. א"כ כיון דהוא לא נתיאש אינו מועיל מכירת הגנב הפרה לענין הפרה לגזותיה שזה של הבעלים שלא נתיאשו ושוב הוי כמכרו חוץ מגזותיה דלא מחייב דו"ה כלל כנ"ל:

אך לא קשה ל"מ לרבנן דהגוזל דשבח שע"ג גזילה דגזלן דקנה בשינוי' א"כ שפיר מהני המכירה לגיזה דאח"כ רק אף למ"ד דשבח כו' דנגזל היינו מקנסא ולטובתו ניתקן ומצי אמר אי אפשי בתקנת חכמים וחייב ארבעה וחמשה ולא מיפטר בשביל התקנה כנ"ל. ושפיר קמ"ל רבותא דמשלם ארבעה וחמשה כנ"ל:

שם למי שהפקדון אצלו. אינו מדויק. ונ"ל דאתי למעוטי קיימא באגם למסקנא דדוקא כשהי' הפקדון אצלו בשעת גניבה. או י"ל דאתי למעוטי טוען טענת גנב ונמצא בידו דלא מיפטר בנשבע ושילם לרבא ולא אמרינן כיון דנעשה והיה שלו למפרע אין חיוב כפל עליו דשלו כפר. דז"א דלא מקני' ליה רק כשנגנב מאחר לא שיגנוב בעצמו אף שישלם. לכך תני למי משלם כו' באחר דוקא כנ"ל:

שם נשבע ולא רצה לשלם. קשה מאי קמשמע לן. וי"ל דקמשמע לן דמשלם וקרינן וגונב מבית איש בפקדון כו'. ואף שגורם לממון. וגם שאי"ל שמא שלח בו יד ולא תועיל השבועה ליטול כפל. דלא האמינה תורה רק לפטור ומרישא לא מוכח דשם י"ל דקנה הנפקד למפרע משא"כ לא שילם. וגם לאביי קמ"ל הדיוקא דרצה אף דלא שילם כר"י דסגי הריני משלם. ולרבא כדאמר ב"ק ק"ח דלא רצה הא שילם אף שנשבע קודם קנה כנ"ל. גם לרב דשבועה קונה היינו לפטור אף בפקדון אבל לא שיטול אף בשבועת שקר מהגנב דשאינו ביד הנפקד כנ"ל:

תוספ' כגון פירות דקל כו'. ואם תאמר היך יקנה הכפל במעות ששילם והא מעות אין קונות אלא למי שפרע כו' ע"ש. ותמוה איך מפרשים תוספות לקושייתם. מה ענין קנין מעות ומשיכה וכפל. הא חוב ע"פ אינו נקנה אלא במעמד ג' ועל אחר שיבא לידי גוביינא כיון דלר"מ קיימינן ואז בענין הא מעות אינו נקנה במעות דמטבע אינו נעשה חליפין כו'. וגם כשאין מה למשוך הא מעות קונה כמבואר בש"ס. וגם לא שייך נשרפו חטיך כו':

ונראה דתוס' סוברים גם עכשיו דמקנה פרה לכפל בשעת תשלומין. ואף שכבר נתחייב הכפל אז כשגנב ואין שייכות לקנין הפרה מ"מ י"ל כיון דקנס מחייב בשעת העמדה בדין ושייך לתשלומי הפרה דאמרה תורה שנים ישלם הוי כעדיין הוא שבח של הפרה כמו יוקרא וכה"ג. שניתוסף עליה בהעמדה בדין כפל שויו כיון דעבד לקנס חשיב יוצא מגוף הדבר כדקיימינן עכשיו ושפיר נקנה לו במעות שמשלם הפרה והכפל שיבא או מעות היה קונה. ואף דעתה שנגנב הוי דבר שאינו ברשותו ושניהם אינן יכולין להקדישו כו'. י"ל או דסבר כצנועין עכשיו. או דכיון דלר"מ קיימינן מהני הקנין על כשיבא לרשותו ואף דהשתא לא מהני מ"מ מהני על אח"כ כיון דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא גרע מלכשאקחנה כו'. ולכך הקשו רק דמעות אינו קונה הפרה. וממילא הכפל לחוד א"א דמטבע אינו נעשה חליפין. או דסברו כדעת רמ"א ס' ר"ג סעי' י' דדבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה קני הכל. ורק היכא דאפשר להקנותו רק שקנין זה אינו מועיל. ומשא"כ דבר שלא בא לעולם עם דבר הבא כמ"ש סמ"ע שם וא"כ לר"מ דאדם מקנה כו' מהני קנין הפרה עם הכפל לכשימצא הגנב ויבא לגוביינא אף אי לא נימא כנ"ל ואין הכפל שייך לפרה רק כשאר מטבע מ"מ מקנה לו הפרה ומעות במעות שהיה קונה הפרה ממילא קני הכל דהא מטבע אפשר לקנות אז כשכבר בא ושפיר קני הכל כנ"ל. גם עכשיו מטעם אדם מקנה. והקשו דמעות אין קונה גם הפרה כנ"ל. ושייך גם נשרפו חטיך אז כשבא לגוביינא ותהיה אצל הבעלים אם יהיה המעות קונה לא יציל משא"כ אי לא קני יכול לחזור אף ששילם כנ"ל וא"כ אף דעכשיו לא שייך וגם אין מה למשוך מ"מ כיון דעכשיו אינו ברשותו שנגנב רק דמהני משום אדם מקנה ויחול אז. והא אז שכבר ישנו לפרה אין מעות קונה דאפשר למשוך כנ"ל. וא"כ הוי כמשוך כו' לאחר ל' דכלתה כו'. ורק בכסף לא כלתה דאיתנהו אבל כאן הוי כלתה הקנין כסף דאז כשבא לעולם אין כסף קונה. ועתה א"א לקנות כנ"ל:

אך עדיין קשה הא קודם שבא לעולם יכול לחזור גם לר"מ א"כ הקנין רק על כשיבא לגוביינא. יכולין לחזור קודם. ולמי משלם משמע שאינו יכול לחזור. וי"ל ג"כ דסתמא כל כמה שלא העידו עדים בב"ד אין הבעלים חוזרים דעדיין ספק וכשהעיד חשיב הבהמה ברשותו אחר שחייבו ב"ד וא"י לחזור דבא לעולם:

אך בטביחה קשה דקנאו גנב ע"י שינוי ואין הבהמה חוזרת רק דמים. ומטבע אינו נקנה דלא בא הבהמה לידי גוביינא ולא בא לעולם כלל. וצ"ל כתי' הנ"ל או דחשיב הכל שבח דגוף הבהמה. או דאפשר לר"מ יכולין להקנות דבר שאינו ברשותו ג"כ על הספק אם יבא וחל הקנין מיד וכמו שיכולין למכור כתובה בטובת הנאה וחל מיד מכירת ספק זה. רק מה שאירש כו' לדידן אינו יכול למכור גם הספק דחשיב שאין לו עכשיו זכות והתחלה כלל. משא"כ לר"מ דספק לכשאירש או כשאקחנה חשיב זכות. יכול למכור גם דבר שאינו ברשותו היינו הספק שיש לו שיכול לבא לגוביינא דניהו דאינו ברשותו הודאי אבל הספק הוא ברשותו דהא יש לו ספק זה לגבות מהגנב ושפיר חל הקנין מיד על הפרה וגם להקנס אם היה עבידי דאתי כנ"ל:

ומה"ט נראה מ"ש תוס' יבמות צ"ג דבאומר לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו נקיט מעכשיו כדי שלא יהיה כלתה כו' ע"ש. דתמוה דבדבר שלא בא לעולם דגם לתוס' יכול לחזור מה מהני מעכשיו הא א"א לחול עכשיו. ולמ"ש י"ל דלר"מ חל מעכשיו כנ"ל. וי"ל דוקא מוכר פירות כו' סתמא יכול לחזור קודם דסתמא אינו חל עד שיבא לעולם דלא מכר הספק רק הודאי וזה כשבא לעולם. משא"כ בפירש מעכשיו יכול לחול כנ"ל. או דפירות הוי דבר שלא בא לעולם ואין חל עתה. אבל לכשאקחנה חשיב הרמב"ם דבר שאינו ברשותו ע"ש. י"ל דחל דהספק ברשותו כנ"ל. וקצת דוחק. ואי נימא כנ"ל א"כ לא קשה קושית תוס' כיון דחל עתה כשמוכר במה ששילם והא עתה אין מה למשוך ושפיר מעות קונה. וגם לא שייך נשרפו חטיך כנ"ל:

ופשט לשון הגמ' משמע דלס"ד עכשיו מקנה בשעת תשלומין. ולדיעה שבח"מ ס' ר"ג דמעות וקרקע כו' בחליפין וכה"ג קני הכל רק בס' ר"י דבר. שלא בא לעולם שאין קנין בו שיחול ע"ש. מיושב הגמ' כאן כפשטיה דס"ד דאתי מתני' כצנועין דיכולין להקנות דבר שאינו ברשותו. וממילא גם הכפל כיון דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם משכחת ביה קנין ואפשר דמהני ביה מעמד ג' כשאר חוב כיון דאדם מקנה כו'. ורק שאינו נקנה בקנין זה דתשלומי מעות וכיון דהפרה שפיר נקנה לצנועין. וממילא נקנה במעות ששילם דאין מה למשוך דאינה ברשותו ומעות קונה ושוב כשמקנה הכפל ג"כ עם הפרה בקנין מעות הוי כדין הנ"ל דס' ר"ג שקנה גם הכפל כנ"ל. ולכך פריך רק דלכ"ע הכפל אינו נקנה דהוי דבר שלא בא לעולם א"כ לא מהני לקנותו עם הפרה כה"א דס' ר"י כנ"ל:

וקושיא ב' של תוס' דאי בשעת תשלומין איך אמר מי יימר דמיגנבא הא כבר נגנבה. ולע"ד י"ל דהנה עוד קשה דמשמע דמסיק נעשה כאומר כו' דלס"ד לא צריך לנעשה. והא גם לס"ד צריך לומר נעשה עכ"פ בשעת תשלומין דהא לא אמר כלל שמקנה לו כנ"ל. ונותן המעות רק בעד השבועה כנ"ל:

ולכאורה י"ל דא"צ עכשיו לנעשה כו'. דהא אי אמרינן דלא מקני ליה כפילא והקרן. ואף שמשלם כפשע וכה"ג מ"מ אח"כ שנמצא חוזר לבעלים וכן הכפל לבעלים. וא"כ לכאורה להפוסקים דגם שטרות כשאר שוה כסף ויכול ליתן בדמים כפי השיוי למכור וכמ"ש תוס' פ' מרובה דבשטרות לכ"ע דבר הגורם לממון כממון דיכול למכרם לכל עולם הוי כשאר שוה כסף. וכן טובת הנאה דכתובה אף שהיא ספק שמין הספק כמה שוה וזוממין משלמין שיוי הספק למכור כנ"ל. וא"כ בגניבה אי לאו יאוש בעלים דשייך ג"כ נקיטנא ליה א"כ ספק זה שוה עדיין ממון שימצא הגנב וישלם קרן וכפל. א"כ בנגנב בפשיעה יכול הנפקד לשום ספק זה לבעלים בתשלומין שיש להם עדיין ספק זה אף שנגנב שמא ימצא גנב וישלם קרן וכפל. וישלם לו רק המותר. וינכה שיוי זה ששוה הספק כנ"ל. דבשלמא לדידן דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או אינו ברשותו א"כ אין יכולין למכור זה הספק. ממילא לא חשיב שוה כסף והוי רק גורם לממון ממילא אינו יכול ליתנו בחובו למפקיד ג"כ כיון שפשע או אינו נשבע כנ"ל אבל עכשיו דקיימינן לס"ד כר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וגם אינו ברשותו כצנועין וכה"ג. כמו שמקנה לשומר זה בשעה שמשלם כן יכולין הבעלים למכור לאחר ספק זה כנ"ל. ושוב ממילא יכול גם הנפקד לשומו בדמים כנ"ל. ולשלם המותר. אך י"ל דהא כולן כאבות לשלם ממיטב. ועכ"פ לאו מיטב הוא. או למ"ד או כסף או מיטב אינו יכול ליתן זה בחובו בעד מה שפשע כנ"ל:

אמנם הא קי"ל שמין לשואל כו' ולנזקין וכ' תוס' פ"ק דב"ק דאף היכא דלא קני בשינוי כו' מ"מ הא במזיק אינו חייב רק מה שהזיקו ממילא פחת נבילה דניזק דזה לא הזיקו והנבילה הנשאר ממה שהי' ממילא של ניזק. דמעולם לא נתחייב רק המותר שהזיקו כנ"ל ע"ש בגמ'. וא"כ כיון דמוכר לקנס מהני עכשיו והי' יכולין הבעלים למכור הפרה גם קודם שנגנב לקנס ולספק קרן וכפל דאם תגנב וימצא הגנב יהי' קרן וכפל של הקונה והי' שוה ממון זכות זה. וא"כ עתה שכבר נגנב ג"כ עדיין נשאר זכות של בעלים שיכולין למכור הספק כשימצא כנ"ל. כיון דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כנ"ל א"כ לא הזיקו כלל בפשיעתו זכות זה מה ששוה הספק כנ"ל דעדיין זה של הבעלים כנ"ל. וממילא א"צ הנפקד לשלם רק המותר ויכול לשום זכות זה בדמיו כנ"ל:

וא"כ ממילא כשמשלם הכל ואינו מנכה זה הספק שפיר קונה הוא זה הספק דהא נותן דמים בעד זה הספק ג"כ וכאלו מכרו לאחר כיון שלא הי' צריך לשלם זה השיוי ספק כנ"ל. ונותן הכל ממילא קנה זה הספק. וא"צ לומר נעשה כנ"ל:

וא"כ מיושב קושית תוס' דפריך שפיר דאפילו לר"מ אין אדם מקנה כו' דלא עבידי דאתי כו'. מי יימר דמיגנבא דקודם שנגנב לא הי' יכול הנפקד כלל למכור על כשיגנב וימצא דהי' ג' מי יימר ואף אם ב' מי יימר חשיב עבידי דאתי כמ"ש תוס' במוכר עבדו כו' רק ג' מ"מ כאן יש ג' קודם שנגנב ולא הי' לו כלל קודם שנגנב זכות זה שיוי הספק למכור כשיגנב כנ"ל. וממילא אף דאחר שנגנב בפשיעתו יש רק ב' מי יימר דנימא דחשיב עבידא דאתי מ"מ זה נולד שוב אחר שכבר נגנב והזיקו כל הפרה וחייב לשלם. ולשום זה הספק חדש בשיוי שוב אינו יכול דהא לאו מיטב הוא. ושפיר צריך לשלם הכל בעד הפשיעה או השבועה. ולא קנה כלל הספק כפל דהא לא הקנה. ונעשה לא אמרינן כלל לס"ד. ושפיר הוצרך לשנוי נעשה. וממילא משני גם לדידן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו כלל כנ"ל. ועיין מ"ש לקמן שמיושב בזה דברי הרמב"ם ז"ל. ולמ"ש לעיל הפי' במשנה או שאבדו כו' ואח"כ נגנב מיושב כפשטי' מי יימר דמיגנב כו':

תוס' הנ"ל תמהו מה פריך הא פרה לכפילא מהני דמבעי' לי' במוכר עבדו לקנס כו'. ותירוצם אינם מובן דמנ"ל לגמ' להקשות כיון דנשאר בתיקו שם ע"ש:

ולע"ד בפשיטות י"ל. דהא אינו מובן הדמיון שם עבדו לקנס לדקל לפירותיו שהפירות יוצאים מגוף הדקל שייך שקונה מיד כח זה בדקל משא"כ קנס ע"ש ברשב"א. ונראה דתלי' בהא דאמר בש"ס נדרים דף מ"ז דחליפין כגידולין דמי ולכך חליפי איסורי הנאה אסורין כגידולין. ובגדולין יש חילוק בין דבר שזרעו כלה או לא ע"ש. ושפיר מדמי לדקל לפירות כשמקנה חפץ לדמיו דחשיבי חלופי דמיו כגדולין היוצאין מגוף הדבר:

אך הר"ן כ' שם דחליפי איסורי הנאה רק מדרבנן אסורין דהוי כגדולין דזרעו כלה ע"ש וכ"פ כל הפ' דחליפי איסורי הנאה דרבנן. אך הטעם פשוט דבירושלמי הובא בר"ן ריש חולין הטעם שאין [תופסין] דמיהן. והיינו דכיון דשאר איסורי הנאה אין תופסין דמיהם א"כ כיון דאיסורי הנאה הם ואין להם שיוי כלל א"כ הדמים שנותן אינם דמי איסורי הנאה והוי רק גורם שיתן לו ממון זה הוי שפיר כגדולין במה שזרעו כלה דאין יוצאין כלל מגוף החפץ רק גורם לממון ולכך בהקדש ושביעית שתופסין דמיהן אסור מה"ת. וא"כ בדבר שמותר בהנאה שפיר הדמים שנותנין בעד החפץ כגדולין במה שאין זרעו כלה. דהמעות דמי החפץ וכמו בהקדש כנ"ל. ושפיר מהני הקנין החפץ לדמיו כמו דקל לפירות דיוצא מגוף החפץ כנ"ל. וא"כ שפיר מבעי' לי' במוכר עבדו לקנס דמה שחייבה תורה ל' של עבד הוא בעד שיוי העבד רק דתורה אמרה בין שוה מעט ובין הרבה ישלם דמיו דבר קצוב אבל עכ"פ התשלומין דמי העבד וחשיב שפיר יוצא מגוף העבד כחליפין התופסין דמיהם ומהני הקנין לפירות אלו. או דכיון דלא עבידי דאתי אין זכות זה בעולם כלל כל שהעבד קיים. ולא חשיב כלל זכות שיוכל למכרו. היינו דקא מבעי' להו. אבל פרה לכפל דו"ה שהקרן משלם כשעת הגניבה והכפל חיוב נוסף כשעת העמדה בדין א"כ אין הכפל דמי שיוי החפץ כלל רק שקנסה התורה לשלם דמים אלו כמו ששוה החפץ בשעת העמדה בדין. דהא החפץ חוזר לבעליו. והוי ממש כדבר שאין תופס דמיו כנ"ל. והחפץ רק גורם לממון לענין הכפל ושפיר לכ"ע אין יכול להקנות הפרה לכפילא כנ"ל:

ועוד דטבח דחייב ארבעה וחמשה. וכ' תוס' פ' מרובה למ"ד אינו לשחיטה אלא בסוף והא כיון דשחט מקצת קנאו בשינוי לגמר דידי' טבח מ"מ כיון דלעולם כן בהכי חייבה רחמנא ע"ש. וא"כ זה החיוב הוא כגדולין בזרעו כלה. דכבר אינו שלו גוף הפרה ואח"כ נעשה חיוב זה דארבעה וחמשה כנ"ל:

אך באמת גם בכפל מיושב כנ"ל. וראי' דהא לר"ש קדשים שחייב באחריותן משלם כפל לבעלים. ולמה לא חשיב נהנה מהקדש הכפל שלוקחים הבעלים מגנב בעד בהמת הקדש. דנהי דחיובא משום דבר הגורם כו' וזה הוא של הבעלים ז"א דמ"מ גוף הבהמה דהקדש. ודו"ה לא הי' חייב על היזק ממון רק בעד גוף הפרה וגם כפל מזיק פטור רק שזכות זה חשיב שלו גוף הבהמה אבל הכפל בעד גוף הבהמה וכ"ש דו"ה. והוי נהנה כשאר פירות דבהמת הקדש דמועל. וכל הפירות וכל גדולי הקדש עכ"פ איסורא איכא מה"ת ע"ש בב"ב וע"כ דכפל לא חשיב כלל גידולין שאינם חליפי דמים כנ"ל. ומה"ט כתובות פ' הא"ש דגונב בהמת מלוג הכפל לאשה דפירא דאתי מעלמא לא תקינו לי' ע"ש:

ומה"ט נראה לע"ד במקדש באיסורי הנאה דאינה מקודשת דהקשו תוס' דכיון דאפרן מותר תתקדש וכן שלא כד"ה ע"ש דתי' תמוהים דלא מחלקינן כלל בין אפרו ש"פ או לא. וכן למה איסורי הנאה לא ברשותי' הא מצי להנות כנ"ל ויש לו זכות זה. ולהנ"ל לא קשה דזה א"י להקנות כלל כיון דמה דמותר האפר ע"כ שאינו גדולי האיסור ולא חלופיו כלל כיון שנשרף. ממילא אינו יכול למכור החפץ לאפרו כלל כנ"ל:

שם גמרא ואפילו לר"מ כו'. לכאורה לדיעה בש"ע ס' ר"ח דלכשתלד קנה בכל דבר שלא בא לעולם כפי' לכשיבא לעולם ע"ש. א"כ נימא דמקנה לכשיבא לעולם. ואי משום דא"כ יכול לחזור בו קודם שבא לעולם. א"כ למה ניחא לי' לש"ס לר"מ אם הי' עבידי דאתי הא מ"מ קודם שבא לעולם לכ"ע יכול לחזור וע"כ דמיירי בלא חזר בו. א"כ לרבנן ג"כ י"ל כפי' לכשיבא לעולם כיון דמצד האומדנא דנין כפירש כנ"ל:

וי"ל דהא תני למי משלם כו' ומוכח דמחויב הגנב לשלם לנפקד ואין המפקיד יכול לחזור קודם התשלומין עכ"פ. והא אז אף שנתחייב כבר ועמד בדין מ"מ הא חוב אינו נקנה אלא בכתיבה ומסירה או מעמד ג' לכ"ע א"כ בשלמא לר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אף שי"ל קודם שבא לעולם מ"מ בא בב"א מיד כשבא לעולם קנה זה. א"כ לא נעשה כלל חוב דמפקיד וכמו בכתוב על שם הקונה דא"צ כתיבה ומסירה. ורק חוב שכבר שלו א"י להקנותו בלא כתיבה ומסירה אבל זה שהקנה קודם מיד כשעמד בדין ונולד החיוב בא לעולם ונתחייב לנפקד. ושפיר מהני וא"י לחזור בו קודם ששילם. ותני שפיר למי משלם כו'. אבל כיון דלא עבודי דאתי ואין מקנה דבר שלא בא לעולם רק לכשיבא לעולם מהני לכשתלד. וזה חל אח"כ כשבא לעולם. והיינו כשעמד בדין ונתחייב למפקיד אח"כ וקנה הנפקד ואז כבר חוב שלו ואינו קונה רק בכתיבה ומסירה כנ"ל. ורק אחר שכבר שילם למפקיד וקנה ממילא יכול המפקיד לחזור קודם ששילם והא תני למי משלם כו' וא"ש:

ומיושב הלשון למי משלם ג"כ דאל"ה ס"ד דמשלם למפקיד והוא יתן לנפקד דס"ד דאז קני כשבא לידו כנ"ל. וקמ"ל דמחויב לנפקד כנ"ל. גם דהוי ס"ד דהא יכולין לחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם ומחייב עצמו ליתן לנפקד הכפל. וקמ"ל למי משלם כו' דהחיוב לנפקד כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף