חובת התלמידים/שיח עם המלמדים ואבות הבנים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

חובת התלמידים שיח עם המלמדים ואבות הבנים

		דף זה נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך דף זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
			דף שיחה

שלמה המלך אמר במשלי (כ"ב ו') חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. זה הוא עיקר החנוך שלא בלבד בשעה שהנער נער, ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצותיו, רק גם כשיגדל והוא ברשותו, אף כי יזקין לא יסור ממנה. כי החנוך לא צווי לבד הוא, שמצוה את בנו או תלמידו עשה כך וכך, גם לא הרגל בלבד הוא, שמרגילו לעשות מעשים טובים, יותר גדול ויותר פועל מן הצווי ומן ההרגל הוא החנוך, ושתי אלה הצווי וההרגל רק כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו, כדי לחנכו בדרך ד'.

כי את תיבת חנוך מפרש ברש"י ז"ל (בדברים כ', ה') על הפסוק בנה בית ולא חנכו, חנוך לשון התחלה, עכלה"ק. ופשוט שלא על כל התחלה יאמר לשון חנוך, כמו במתחיל בגנות ומסיים בשבח, שאומרת הגמרא (פסחים קט"ז ע"א) על סדר ההגדה בפסח, לא יאמרו מחנך בגנות וכו'. וכן אצל הסנהדרין שמתחילין מן הצד (סנהדרין ל"ב ע"א) לא יאמרו מחנכין מן הצד. אבל בפ' לך (י"ד י"ד) מפרש רש"י לנו יותר וז"ל חניכיו וכו' שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חנוך לנער, חנוכת המזבח, חנוכת הבית, עכ"ל. אבל אף על האומן המתחיל במלאכה לא יאמרו לשון חנוך על התחלתו אם כבר יכול הוא את אומנותו, גם על הבית כשמתחילים לבנותו לא יפול הלשון חנוך הבית, רק על מי שבא ללמוד עצמו אומנות ועל תשמיש הבית שכבר נבנה נופל הלשון חנוך. וזה דיוק לשון רש"י התחלת וכו' שהוא עתיד לעמוד בה, לא על האומנות והמלאכה רק על האדם, על ההכשרה אשר נמצאה בכח בקרב האדם למלאכה זו או זו, ועל הכשרת הבית והכלי לתשמיש זה או זה, נופל לשון חנוך. תיבה לעצמה היא תיבת חנוך, ונאמרה על הוצאת ההכשרה אשר באדם או בכלי מן הכח אל הפועל, אם לא נוציאה תשאר בהעלם וצריכים אנו להוציאה ולחנך את האיש הזה שיעשה לבעל מלאכה זו, והבית או הכלי לתשמישם, כל חדר לתשמישו אשר הוא מוכשר והכלי לתשמישה אשר היא מוכשרה.

וכשנאמרה תיבה זו על חנוך הבנים, אז הכונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכח ובהעלם לבד ולגלותה, וכיון שאיש הישראלי עוד בילדותו רוח ד' נשמת שדי טמונה וגנוזה בו, צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה והי' ליהודי נאמן עובד את ד', בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור, והמצוה אף המרגיל אינו בטוח שהבן או התלמיד המצווה והמתרגל יעשה כמצותו, גם כשיגדל ויהי' ברשות עצמו. ועל זה צוה שלמה המלך חנוך לנער וכו', תחנכו, אל קרבו תחדור, ואת קדושת הישראל אשר בו בהעלם תגלה, ורק אז גם כי יזקין לא יסור ממנה.

אבל שלמה המלך לא את תכלית החנוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל גם כי יזקין לא יסור ממנה, רק גם את האופן והאמצעי איך לבוא אליו ביאר לנו במלים חנוך לנער ע"פ דרכו, שזה היא העיקר. כי המצוה והמרגיל בלבד, אינו צריך ליתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו' עליו רק לצוות עשה כך וכך ודי לו, גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד צווי אחת, עשו כך וכך, כי לא בהתלמיד ובהבן, רק בו, בהמצוה לבד הדבר תלוי, הוא יצוה וזאת היא הכל. אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה להמרום וקדוש, וכלו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקקו, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכיותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, להצמיחה ולגדלה.

וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר, ולא די לו להמחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי גם בהמתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך חנוך לנער ע"פ דרכו, על פי דרכו של כל אחד ואחד.

לא את אומנות החנוך של הפדגוגי' כונתנו בזה להורות, איך לשמש בשכל התלמיד ואמצעים, איך להרחיב את בינתו בידיעת פשט התורה, כי לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש, רוח ונשמה של ילד הישראל אנו מחפשים לקשרן באלהי ישראל, ויהי' יהודי חרד לדבר ד' וכל מאויו אליו ית' יהיו

הנה עד כמה שיודע כל אב וכל מלמד שבניהם ותלמידיהם הקטנים אשר לפניהם לא ישארו בקטנותם, רק יתגדלו ויהיו לאנשים גדולים בשנים, ואפשר גם גדולים בתורה ועבודה, מ"מ ישנם אשר תכליתם רק מה שנגד עיניהם, וכיון שרק נערים נגדם, לכן רק לחנך אותם לנערים טובים מטרתם, ותורה ויראה רק כערך ילדותם רצונם להכניס אל קרבם ודי להם, אבל מלמד ואב כזה חוטא הוא נגד ד' ועמו. צריך המלמד והאב לדעת שאת בני ד' וגדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות, ואת הנערים אשר לפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן באבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד' לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם. אין מדה וטבע רעה בהחלט בילד ישראל הורונו קדושי ישראל הבעש"ט ותלמידיו אחריו זצ"ל, רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם. למשל אם יש לפניו תלמיד במדת עקשנות שהיא רעה, וסובל המלמד ממנו הרבה, יתבונן והי' כאשר יתגדל ויקבל עול תורה ועבודת ד', כמה תהי' כל עבודתו בעקשנות ובמסירת נפש, לא קל ולא הפכפך יהי', איש ישראל כמו שדורש המדרש יהי', (בר"ר ל"ט) אם מעמיד דברים כחומה, ע"ש. בכל דברי עבודה יהי' חזק כחומה בצורה. ואם יראה תלמיד במדת הכעס, הן אמת שבאופן זה שהנער משמש עתה במדת כעסו רעה היא עד מאד, אבל האם בשביל זה יכולים להחליט עליו לאמר שורש פורה ראש ולענה בו נמוך וגרוע הוא בטבעו. האם לא נשחק אנו על שוטה ששמע את תהלת האתרוג וחטף לאכול זרע גרעין או בוסר ממנו, ויצעק ויעולל עליו לאמור, פרי מר וארסי הוא האתרוג. והאם יכולים לשער מראש את גודל התועלת אשר יכול המנהל והמחנך להוציא מן רעת כעס הכעסן, כאשר יחדור אל קרבו ויקרבהו וילהיב את לבו ונפשו שיהיו מסורים לד', לאש של מעלה יתהפך כעסו, כל מעשה עבודה אשר יעשה כגחלי אש יתלהבו, וכל דבוריו אשר ידבר לד' בתורה ותפלה בקול חוצב להבות אש ירעם. ועיין בפי' הרב ז"ל על כגוונא בסידורו וז"ל, החמימות שבכעס שמסתעף מן החמימות שבלב, וכל האדם הרתחן בטבעו עלול טבע לבבו להתלהבות ברשפי אש התשוקה ע"ש. מכש"כ כאשר ימצא איש כזה בקרב גופו ונפשו איזה שמץ וכתם, כמה כעס וחימה יתמלא, את יצרו הטוב ירגיז ואת הרע מקרבו ישליך אף ישמיד, ואם את זולתו ייסר ועל נמיכותו על פניו יוכיח, לא יזלזל ולא יחרף דבורים רק פשוטים ידבר, אבל דבורים אשר כיורה קלחת ירותחו וכים זועף מקרבו ישטופו, וגם מנשמת זולתו כל חלי וכתם ימסו ויעקרו.

ועל זה ידוה לבנו ותסמר שערות ראשנו, בראותנו את הדור הצעיר איך יצא נתכפר ונתפקר ר"ל, אין בו לא אמונה, לא יראה ולא תורה, שונאים הם את ד' ואת ישראל עבדיו. מנהלי וראשי הישיבות הנמצאים בראשם ורובם בתוך ישיבותיהם ותלמידיהם ורק בחורי חמד נגד עיניהם, מתנחמים לאמר, הן אמת שיש עתה הרבה חפשים, אבל לא אלמן ישראל, גם בני ציון המצוינים בהלכה ועם ד' לבבם נמצאים. אבל יושיטו נא את ראשם חוץ מד' אמות של ישיבותיהם, ויראו נא את ההמון הגדול החפשים ר"ל, צור נתמלאה מחורבנה של ירושלים, בתי המדרש שהיו מלאים לומדי תורה נתרוקנו, ותחתם נתמלאו אגודות וחברות אשר מטרתם כפירה ומאוסה של תורה ר"ל. אף בעלי המלאכה והסוחרים אשר מלפנים אף אם לא היו לומדי תורה, מ"מ יהודים נאמנים היו, ועכשיו בבני הנוער כפרו נדו ונפלו לבאר שחת ר"ל, והאם נסתפק בקומץ התלמידים אשר בישיבותינו בלבד, האם זה הוא העם ישראל כלו.

והאם גם בתלמידי ישיבותינו כבר בטוחים אנו, והאם בהם כבר עשינו את אשר עלינו לעשות. הן אמת שהתלמידים שכבר הגיעו לכתות הגבוהות ובפרט אותם שכבר הגיעו להוראה ואת כריסם מלאו בתורה ועבודה, בהם כבר בטוחים אנו יותר בעזרת ד' שישארו בהיכל קדשו ובעבודת הקודש, אבל האם כלם יגיעו לכתות הגבוהות, כמה מן התלמידים אשר בהכתות הנמיכיות אי אפשר להם להמשיך את למודיהם הלאה, ויוצאים ברצון או באונס למסחר או למלאכה, כמו שאמר המדרש, אלף נכנסים לתלמוד יוצא אחד מהם להוראה. ובמה אנו בטוחים שלמחרת בעזבם את הישיבה או לאחר זמן קצר, לא יתפקרו ולא יחללו את השבת ח"ו, כאשר עינינו בעונינו כבר ראו. ולמה זה לא נטכס עצה גם להם בעודם אצלנו, הלא כל הנוער אשר מתפקר, בידינו נמצא בנערותו ובחדרינו נתגדל, ולמה זה נעזבהו מבלי קשור אותו ואת נפשו אל ד' ולתורתו בילדותו ויתקיים גם עד עת זקנתו.

בכלל רגילים אנו להביט על בני הנוער המתכפר כאילו רק הם האשמים בדבר ואנו לגמרי נקיים, אבל מכל צדקת אברהם אבינו הזכיר ד' ואמר עליו, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' (בראשית י"ח י"ט), כל דור ודור בישראל טבעת בשלשלת היוחסין שלנו הוא, שראשה קשורה באברהם אבינו וסופה במשיח צדקנו שיבא ב"ב, מקבל הוא הדור אמונה, תורה ויראה מן הדור שקדמו ועובד בהן את ד', ומוסרה להדור שאחריו. למען אשר יצוה את בניו וכו' זה עיקר קיומנו, והאם בדורנו זה פסקה ח"ו השלשלת, ואין אנו מוסרים את התורה להדור שאחרינו, כי האם באמת רק בהם לבד האשם, האם אין גם הם מזרע אברהם יצחק ויעקב עם נשמות קדושות. ולמה זה נרמה את עצמינו בתרוצים של הבל לאמור, רוצים אנו למסור להם ורק הם אשמים אשר מאנו לקבל, כי עד כמה שגדולה אשמת דור הצעיר בזה ועד כמה מסרבים הם לשמוע, מ"מ נצייר נא את הפושעים אשר לפנינו, אילו היו בדורות הראשונים, האם גם אז לא קבלו, האם בכל אשמתם ובכל פצעי נפשם אשר בהם עתה שלא היו בבני נוער הקודמים, לא היו גם הם רובם ככולם צדיקים, או עכ"פ יהודים פשוטים נאמנים, מפני שאבותיהם הוריהם וכל דור הגדול מהם כמו שבכלל היו חרדים לדבר ד' יותר מאתנו, כן גם בפרט הזה בחנוך דור הצעיר היו הרבה יותר חרדים וכלפידי אש מתבערים, ולא היו מתרשלים ומסתכלים בשויון נפש וקר רוח על דור הצעיר כי נטבע בשאול תחתית, ועל עם ד' כי נופלים בכפירה ר"ל, ברעש קמו ואת כל נפשם ומאודם מסרו להצילם, לחנכם בדרך ד' בעצות ואמתלאות שונות. וא"כ אנחנו דור הגדול מהם דור המחנך אותם, אשר עלינו החוב למסור להם את קדושת ד' תורתו ועבודתו, האם יכולים אנו לאמור במנוחת הנפש, ידינו לא שפכו את הדם הזה של נשמות ישראל לבאר שחת. מה נאמר לפני יושב מרום, ובמה נצטדק לפני שוכן שחקים, כאשר יבוא לפקוד על צבא מרום בארץ, ועל דור הצעיר צאן מרעיתו אשר בידינו הפקד ועל אחריותנו בטח. ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, בני היכן הם, בני רחומי, בני אברהם יצחק ויעקב, היכן הם.

ואם באמת רוצים אנו לשוב לד' ולתקן את אשר עותנו בזה, עלינו להכיר גם את חלק אשמתנו בזה, כי אף אם בהם פצע אשר לא היתה בבני הנוער אשר לפנים, אנו למה הזנחנו אותם מבלי חקור ומבלי עמוד על מחלת נפשם בעודם רכים ובידינו לדעת איך ובמה לרפאותם. שאל כל אשר נחפוץ נטותם, האם יתברך האב בלבו או אפוטרופס הילד לאמר, חף אני מן מומי הילד, אם ראשית מחלתו רק פצע קטנה היתה אשר יכלה להרפא ורק בהתרשלותו נתפשטה ואת אבריו הרקיבה. בכל אשמתם ובקלקולם אל לנו לגול את כל האשמה על בני הנוער בלבד, ולהצטדק רק באנחה, הוי בני הנוער, עלינו להרגיש כאב ודאגת הלב גם על התרשלותנו, ורק אז נוכל לחפש עצה מה לתקן ולעשות לרפא את שבר עמנו. ולד' נתפלל, שיורנו דרכו ואת לב האבן של בני הנוער יסיר וכלנו יחד נזכה לעבדהו באמת ובלב שלם, ולהיות מישראל אשר בך אתפאר ויאמר חזי בהאי ברא דאתינא לגבך.

לא בהשערות, רק בחקים איתנים ובעובדות חזקות עלינו לבאר בראשונה מהו החלוק בין דוד לדור, למה בדורות הקדומים לנו כל חנוך שהוא הי' מועיל, תלמידי כל מלמד ובני כל אב רובם ככולם היו עובדי ד', ולא כן עתה. סבה הפשוטה והעיקרית היא, שהנוער קם וחושב א"ע לאיש בטרם בא מועדו. לא השערה בדוי' אנו אומרים בזה, כי גם כל העולם מקונן עתה על זה, ולא את הטעם והסבה באנו בזה לבאר, למה קם הנוער, אבל כך היא העובדא, רוח שטות הזה עבר על בני הנוער לחשוב א"ע לאיש בדעת ורצון, בעוד בו דעת מהופך ורצון בוסר ומר, ועוד הודיעו לנו חז"ל מראש (סוטה מ"ט) בעקבות משיחא חוצפא יסגא. גם זאת חוצפה היא לחשוב א"ע ואת דעתו לנאמנים ובטוחים לסמור עליהם. הדבר הזה כ"כ התלקד, עד שמשתוממים לפעמים לראות תנוקות הכי קטנים ורוח עצמית ואומץ מרומה הזה, כבר מבצבץ ועולה בהם לחשוב א"ע לאנשים.

ושתים רעות נמשכות מזה, א' שבשביל זה על כל מדריך מלמד ומחנך מביט הנער כעל עריץ זר, שבא למשול עליו ביד חזקה ולשלול ממנו שלטון עצמותו דעתו ורצונו, ומין התנגדות אף שנאה מתעוררת בקרב הנער פנימה אל מלמדיו ואביו, עד שאינו נותן לב לשמוע את דבריהם ואיך לקלטם בלבו, רק איך להתפטר מהם ולצאת מן ידיהם. והב' שאפשר גדולה פרצתה מן הא' היא, שבראשונה שאישות הילד ועצמותו לא מהרו להתגבל ולהתגדל בעודו בוסר, גם הרגשותיו ודעותיו ובכלל כל השקפותיו

· מעבר לתחילת הדף