דבר אברהם/ב/כז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב כז

סימן כז

ב"ה. ה' ט"ז מרחשון תרס"ח. סמאלעוויטש.

שלו' וברכה אשיב לכבוד הה"ג המאוה"נ חו"ב בח"ת סוע"ה כש"ת מוהר"ר שמעון מענדיל וואדניק נ"י הגאבד"ק נאיוארטשוב ולכא"ל.

אחד"ש מעכת"ה. מכתבו הגיעני באלה הימים יסלח נא על אי לקחי לי מועד להשיב על שאלתו למעשה בדברות הראשונות בארוכה. אך על דברותיו האחרונות שבא להעיר על ספרי צריך אני למהר להשיבו ולו גם בקצרה:

א

א) העיר כתר"ה על מה שעמדתי בספרי [ח"א] סי' ה' ע"ד הירושלמי סוטה (פ"ט ה"א) ראוהו מפרפר כאן ובא לאחר זמן ולא מצאו אני אומר נעשו לו נסים וחיה, דלמה חיישינן כאן בעגלה ערופה יותר מבשאר דוכתי, והרי בשחטו בו רוב שנים מעידין עליו ומתירין את אשתו ואין חוששין לנסים, ומ"ש מכל התורה כולה דאזלינן בתר רובא ורק כאן חשחשו למיעוטא דמיעוטא דמעשה נסים. וע"ז כתב כת"ר דבאמת דעת הירושלמי לחוש למעשה נסים כמבואר בירושלמי יבמות (פט"ז ה"ג) הובא בתוס' יבמות (דף קכ"א ע"ב ד"ה אין מזכירין) דנפל לגוב האריות אין מעידין עליו אומר אני נעשה לו נסים כדניאל נפל לכבשן האש אין מעידין עליו אומר אני נעשה לו נסים כחנני' כו'. וכן אמרינן בירושלמי גיטין (פ"ז ה"ג) בגיטין מהו שתהא מותרת לינשא כו' רי"א אסורה לינשא אני אומר נעשו לו נסים וחיה, ופי' הפשוט כפי' המפרשים כו', עכ"ד:

הנה מה שהביא כת"ר מירושלמי דיבמות אינו שייך כלל לעניננו מכמה טעמים, דנראה פשוט דהירושלמי לא חייש התם למע"נ אלא היכא שלא נעשה עוד ריעותא באדם גופי' כמו בנפל לגוב האריות ולכבשן האש דעדיין לא נעשה בו מעשה מיתה אני אומר כ' אבל בשחט בו שנים או רוב שנים גם הירושלמי מודה דאין חוששין למע"נ, ומוכח הוא ממקומו דעל ראוהו מגויד שאין מעידין על אשתו קאמר הירושלמי לעיל מינה אני אומר בחרב מלובנת נכווה וחי' ולא קאמר אני אומר נעשו לו נסים וחיה, ונ"מ טובא בין הני תרי טעמי דאלו לטעם דחרב מלובנת רק בסתמא אין מעידין עליו אבל בידוע שנתגייר בחרב שאינה מלובנת מעידין, יעוי' במ"מ (פי"ג מגירושין הי"ח). ואלו לטעם דנעשו לו נסים בכל גווני אין מעידין והו"ל להירושלמי למימר טעמא דנעשו לו נסים, אלא ודאי דנעשו לו נסים לא שייך אלא כשעדיין לא נעשה הנזק דע"ז נעשו לו נסים שלא יוזק אבל כשכבר נתנזק לא חיישינן שנעשה לו נס ונתרפא. וא"כ בחלל מפרפר לא שייך לומר נעשה לו נסים וחיה. ועוד דהתם נמי בודאי רק מדרבנן חיישינן למע"נ לחומרא וס"ל להירושלמי דכשם שבמים שאל"ס אע"ג דרובן למיתה חיישינן מדרבנן ה"נ באלו חיישינן מדרבנן ואע"ג דמיעוטא דמיעוטא הוא, אבל מדאורייתא או לקולא בודאי לא חיישינן, וא"כ למה נפטור כאן מע"ע משום האי חששא:

ב

ב) ומה שהעיר מירושלמי גיטין ותפס כת"ר פירושו כהברכ"י אה"ע (סי' י"ז) וכתב שכן פירשו המפרשים דגם שלא במקום יבם מיירי הירושלמי, הנה הא בודאי ליתא ודברים מתמיהים הם דא"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו להתיר אשה במיתת הבעל דניחוש שמא נעשה לו נסים וחיה, ובאמת כל מפרשי הירושלמי לא פירשוה כן רק במה"פ שם (הלכה ח') כתב דמשמע דגם שלא במקום יבם חיישינן לנעשו נסים והוא תמוה וא"צ לפנים כמ"ש. ועוד דלפ"ז יהא מוכח מכאן כהברכ"י שם דמי שנעשו לו נסים ותי' אין אשתו ניתרת לעלמא וזה לא ניתן להאמר מצד עצמו, וידוע מ"ש רש"י יבמות (דף מ"ט ע"ב) והנימוק"י שם סוטה נמי דהא תפסי בה קידושין דלא פקעי מינה קידושין הראשונים דאי אין קידושין תופסין הוו פקעי גם קידושין הראשונים, וה"נ כיון דבודאי לא שייך בי' קידושין בהיותו מת פקעי קידושין הראשונים, ולא דמי לשוטה כמובן. ויעוי' בירושלמי חולין שנדפס מקרוב (פ"ו ה"ד) ובהגהות מהרש"ם שם ואכמ"ל, ואין לדחות סברא זו מדאיצטריך לן בקידושין (דף י"ג ע"ב) לקרא דמיתת הבעל מתרת ולא אמרינן לה מסברא זו דיפקעו קידושי', דז"א דהשתא לבתר דידעינן דמיתת הבעל מחרת בודאי תלוי זיקתה בזיקת הקידושין ובהפקעתן אבל מעיקרא הו"א דאיסור א"א הוא כשאר איסורין דכיון שנאסרה פעם אחת שוב אינה ניתרת, וכדאמרינן התם סברא היא הוא אסרה והוא שרתה והא עריות דאסר להו ולא שרי להו, ולכן הו"א דפקיעת הקידושין לא מהני להתיר, משא"כ עכשיו לבתר דכתיב קרא, ויעוי' בתוס' שם (ד"ה אלא) ואין להאריך בזה אמנם הפירוש הפשוט בירושלמי הוא דמיירי רק במקום יבם שהמיתה עצמה אינה מתירתה לשוק וצריכין להתירה מכח הגט והיינו הך דאיבעיא לן בבבלי גיטין (דף ע"ו ע"ב) אי לאלתר שרינן או לא וכתבו שם התוס' הטעם דגזרינן אטו לא מת שאין העולם יודעין שמת ויתמהו ויעוי' בשירי קרבן שם שתמה שנעלמו מהתוס' דברי הירושלמי, ובאמת נהפוך הוא דלפי הבנתו בירושלמי דרק משום טעמא דשמא נעשו לו נסים אסרינן לה קשה מאד דא"כ בכל הנשים שמתו בעליהן ניחוש לזה. ומ"ש הש"ק דהכא שאני דמדהתנה אם לא אבא עד י"ב חדש משמע דידוע לו שיבוא ע"י נסים במחכ"ת דברים שאין להם שחר הם דאטו בנביאי עסקינן. אבל האמת הוא דעיקר הטעם כהתוס' דגזרינן משום שאין העולם יודעין ונפיק מיני' חורבא דמדידעי מגט לא יחקרו עוד אחר סיבת מיתתו ויסברו דגט ע"ת מתיר מיד. אמנם זוהי רק הסיבה למה שהוצרכו חז"ל לתקן שלא תינשא לאלתר אבל טעמא במילתא ליכא דהא כיון שמת בודאי לא יבוא עוד והויא גזירה דרבנן כחוכא, ע"ז אמרינן בירושלמי דכיון דאפשר מיהא באופן רחוק שיעשו לו נסים שייך כבר למיגזר שלא תינשא עד י"ב חדש דאפשר שלא יתקיים התנאי וע"ז סמכו חז"ל בגזירתם לחוש כאן לזה. ונמצא דלאו משום טעמא דנעשו לו נסים אסרינן לה אלא משום גזירה דמת אטו לא מת, ויעוי' מ"ש בספרי (סי' י"ז אות י'). וזהו רק במקום יבם שאנו צריכין להתירה מכח הגט אבל בדליכא יבם שהמיתה עצמה מתירתה בודאי דמותרת מיד. ויעוי' באה"ע סי' קמ"ד:

ואגב אעיר במה שראיתי בשירי קרבן שם שעמד על דברי התוס' דכיון דגזרינן מת אטו לא מת שיתמהו העולם א"כ שלח לה גט מחדש בלא תנאי נמי לא תנשא שהעולם לא ידעו ויסברו שהגט הראשון מתירה, ובמחכ"ת אין הנידונים דומים זל"ז, דהכא במקום יבם אין המיתה מתירתה לשוק אלא הגט וזה לא ניתן אלא על תנאי ועדיין לא נתקיים תנאו בעיני העולם, וכיון דגט זה הוא המתיר ואית בי' חששא שייך לומר שגזרו ואמרו שצריך שיתקיים תנאו של גט זה המתיר שמא נעשו לו נסים כו', משא"כ בשלח לה גט מחדש הרי אין הגט הראשון שהי' על תנאי מתירה אלא הגט השני הוא המתיר ואיך שייך למיגזר שלא יועיל גט השני בשביל שיהא לעז על הגט הראשון דל גט ראשון מהכא איכא גט שני, והוא פשוט ומבואר:

עכ"פ הא מיהא ברור דמדאורייתא בודאי לא חיישינן למעשה נסים ומכש"כ לקולא, וא"כ ודאי קשה טובא בהא דדידן על הירושלמי סוטה דאין מביאין ע"ע מה"ט ומפקיעין דין תורה משום האי חששא:

ג

ג) עוד כתב כתר"ה על מ"ש שם בספרי (ריש דט"ז ע"ב) דזה שלא איתעביד לי' ניסא ראוי למדוד ממקום שהי' מפרכס, וע"ז כתב כתר"ה דאי"צ לפנים דאמרינן שהיו שתי הריגות שונות ובפעם הראשון איתעביד לי' ניסא ובפעם השני נהרג וזה פשוט במחכ"ת טעה כת"ר בזה דאכתי לא ניחא לן מאי דמודדין ממקום שנמצא, דאם נימא דמפרפר איתי' בע"ע היכא דמת מפרפירו אי"צ למדוד ממקום שנמצא אח"כ, דבכל אופן שנפרש הא דחישינן למע"נ ח"מ הא מיהא ודאי דאינה אלא חששא וא"כ האיך מודדין בודאות ממקום שנמצא והרי ודאי איכא למימר נמי להיפוך דלא נעשו לו נסים ולא היתה כאן הריגה פעם שנית וצריך להביא ממקום שפרפר ולמה יביאו ע"ע מכאן ממקום שנמצא אח"כ, והרי ק"ו הוא ומה ממקום שמפרפר אין מביאין משום תשש דשמא נעשו לו נסים ממקום שנמצא אינו דין שלא יביאו דשמא לא נעשו לו נסים. ומ"מ עדיין נשאר לו פקפוק במה שכתבתי שצריך להביא ממקום הראשון דאיכא למימר דתרווייהו לא יביאו ע"ע מטעם הנ"ל. אבל אומר אני דחששא זו שייך רק בלא מצאנוהו כלל אבל במצאוהו מת אפי' במק"א בודאי תולין שנתגלגל ולא במע"נ דהא מת לפנינו, וכ"נ כסברא זו מדברי הב"ח מובא בב"ש (סי' י"ז ס"ק צ"א) יעו"ש. ולענין מ"ש כת"ר דחיישינן שהיתה הריגה שנית, איכא נמי פירכא מעיקר דינא דע"פ. דגם בנמצא חלל שנראה שנהרג לא יביאו לעולם ע"ע דשמא בהריגה הראשונה נעשו לו נסים ואח"כ מת מעצמו, וכ"ת כיון שנהרג לגמרי לא איכפת לן במה שנעשו לו נסים דמ"מ נהרג וחייבין בע"ע, ז"א דהרי קיימינן השתא לפרש בירושלמי דגם על מפרפר חייבין כבר בע"ע יעו"ש בדברי, אלא ודאי דהא ליכא למימר:

ד

ד) עוד כתב כת"ר על מה שהבאתי שם דברי המאירי ותמהתי על דבריו מסברא, וכתב כת"ר דלמ"ל לתמוה מסברא הרי מירושלמי (פ"ט ה"ב) שהבאתי בסי' ו' מבואר דלא כדבריו, לא אדע מה הוסיף כת"ר מהירושלמי הרי דא ודא אחת היא דעיקר הקושיא היא דחנוק סתמא תנינן דאין מביאין ע"ע אף בניכר שנעשה בידי אדם כרוב הנחנקים ולמ"ל להאריך בזה:

ה

ה) עוד כתב כת"ר עמ"ש בספרי [ח"א] סי' י"ג אות ד' דלומר דמשלוח מנות דוקא ע"י שליח חידוש גדול הוא, וכ' כתר"ה דבאמת תליא באשלי רברבי דמבואר בד"מ (סי' תרצ"ה אות ז') ובפמ"ג שם בשם הפר"ח דכוונת רש"י היא דבעינן משלוח מנות דוקא ע"י שליח. הנה באמת בעת כתבי לא עיינתי במקומו בד"מ ובפמ"ג, אבל עדיין אני אומר גם עכשיו דחידוש גדול הוא, דהד"מ לא כתב דדעת רש"י היא דבעינן שליח דוקא אלא דבעינן שילוח והיינו שאינו יוצא במה שמזמין את חבירו לסעודה לביתו אלא צריך שישולמו המנות לבית רעהו, ומזה עדיין לא מוכח כלל דבעינן שליח דוקא ושפיר אפשר דכשהביא בעצמו מנות לבית רעהו נמי יצא ועיקר הקפידא הוא רק שלא יזמין את חבירו לסעודה בביתו דאין זה דרך שילוח מנות. יתברך כת"ר במו"ש מאדוה"ש כחפץ המכבדו ומוקירו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף