דבר אברהם/ב/י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב י

סימן י

ב"ה. בחודש טבת עת"ר. סמאלעוויטשׁ.

כבוד ידי"ע וידי"נ הרב דגאון הגדול החריף העצום ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר אלי' ברוך קאמאי שליט"א אב"ד ור"מ דק"ק מיר יצ"ו.

שלום ורוב ברכה.

אחד"ש כ"ג באהבה רבה. מכתבו היקר מן ז"ך כסלו הגיעני, ויישר כחו שלמרות טרדותיו העצומות לקח לו מועד באהבתו לעיין בספרי ולענגני בהערותיו היקרות, והנני להודיעו מה שיש לי להשיב עליהן:

א

א) ע"ד מה שהעיר כ"ג על מ"ש בספרי [ח"א] סי' א' דחליפין הוא הלל"מ דכל שינהגו בו התגרין יהא קנין ומכיון שנהגו בסודר קונה, והעיר כ"ג דמסוגיא דב"ב (דף קכ"ז ע"ב) משמע דהוא מה"ת וכן משמע מסוגיא דקידושין (דף כ"ה ע"ב). הנה מתחלה אגיד שלא עלי תלונת כ"ג שהרי הבאתי יחד לדבר מתשו' הרדב"ז (ח"א סי' תק"ג) ועתה ראיתי שהדבר מפורש יותר במהרי"ט קידושין בחי' על הרי"ף בד"ה והא דאמרינן למעוטי חליפין כו' וז"ל אלא שהסודר קנין לעצמו שמסירתו לבדה היא הקונה וגמר דבר כדאמרינן האי סיתומתא באתרא דרגילין למקנה בה קניא והאי סודרא כלי נמי כך היו רגילין להקנות בו כדכתיב וזאת לפנים בישראל כו' לקיים כל דבר עכ"ל, הרי לנו מפורש כדברי ממש והוא דבר ברור שאין להסתפק בו. ויעוי' ברמב"ן בחי' לקידושין (דף ז' ע"א ד"ה הכא) שכ' לפיכך לא תקינו חליפין סודר אף בקרקעות אלא בכליו של קונה יעו"ש וקרי לה בלשון תקינו. וידוע דבתשובות המיוחסות סי' רכ"ה מבואר דקניני המנהג הוי דאורייתא. אולם המה לא להרמב"ן ז"ל כמ"ש הב"י בהקדמתו, עם שכמה גדולים יחשבוהו להרמב"ן כמובא בשה"ג. ומה שהק' כ"ג ע"ז מב"ב מסוגיא דיכיר שכוונתו לדאמרינן התם יכיר למ"ל למיחבא לי' פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב לו במתנה מי לא יהיב לי' לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למ"ל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, והנה בדשלב"ל במקרקעי אפשר לקנות במתנה בקנין שטר אבל במטלטלין אין שטר קונה ובמשיכה א"א ובכסף לא שייך במתנה ואג"ק הוא רק דרבנן לשי' התוס' ב"ק (דף י"ב) ועוד, ונשאר רק קנין חליפין, ומוכח דהוא מה"ת, דאל"כ במה יקנה לר"מ מטלטלין שיפלו לו לאחר מכאן. הנה במה שתפס כ"ג כנראה משיגרא דלישני' דמנהג החליפין נתחדש רק אח"כ ולא הי' בשעת מ"ת לא אדע מנין לו זה, דודאי אפ"ל דגם בזמן מ"ת כבר הי' המנהג בישראל וקים לי' להש"ס הכי. אך בכ"ז קושייתו במקומה עומדת שהרי איצטריך קרא דיכיר לזמן שלא יהי' שום מנהג התגרין שיהא שייך גם בדשלב"ל. אבל בעיקרא דמילתא אמינא דליכא למישמע מהאי סוגיא ולא מידי, חדא דכבר כתבו התוס' שם דהו"מ לשנוי במידי דלא עבידי דאתו אלא דחדא מתרי טעמי נקיט, וה"נ נימא דהמקשה שפיר הקשה ולר"מ כו' על נכסים מקרקעי שיפלו לו לאחר מכאן שהן בהקנאה גם במתנה ע"י שטר, וה"ה דהו"מ לתרוצי לי' דאיצטריך קרא למטלטלין אלא דחדא מטובא נקיט, וכבר הרבו האחרונים ז"ל להקשות על סוגיא זו באופנים שונים תמידי דלא משכחת בהו קנין ותירוץ התוס' תשובה מספקת לכולם. ועוד דבר מן דין אמינא דקושיית כ"ג אינה נוגעת כ"כ לדברי דדל דברי מהכא אכתי נמי יפרוך כ"ג לנפשי' דאיצטריך קרא לכשהיו הנכסים שיפלו לו לאחר מכאן מטבע שאינה נקנה בחליפין וכן כשהיו נכסים שיש לו בהם רק זכות שכירות ושאלה שאינם נקנים בחליפין לדעת התוס' ב"מ (דף י"א ע"ב), ולפמ"ש התוס' ערכין (דף ל' ע"א) בטעמא דמילתא משום שהיא רק כטובת הנאה נראה פשוט דלאו דוקא ממשכיר לשוכר אינו נקנה בחליפין אלא אפילו שוכר ראשון לשוכר שני ג"כ אינו מקנה בחליפין ונראה לכאורה פשוט דבשכירות ושאלה בכור נוטל פי שנים דשכירות ליומי' מכר הוא וכן גם שאלה כדמשמע בע"ז (דף ט"ו ע"א) ויעוי' בתוס' שם. וכן בנפלו לו נכסים לאחר מכאן שיש לו בהם רק טוב הנאה דאליבא דכו"ע אינה נקנית בחליפין, ולדעת הש"ך בחו"מ (סי' רע"ו סעיף ו') ישנה בירושה כשהיא תח"י וכן החליט בנחה"מ שם, וגם בזה י"ל דבכור נוטל פ"ש דאע"ג דט"ה אינה ממון בגופו של חפץ והממון שיבוא לידם לא עדיף ממלוה מ"מ י"ל שאינו ראוי כיון שהוא תח"י והויא כעין מלוה שיש עלי' משכון דאפילו משכנו בשעת הלואתו דלא קנה משכון חשיב מוחזק דלאו משום קנין נגעו בו אלא דכיון שהוא בידם חשיב מוחזק כמ"ש הסמ"ע (סי' רע"ח סעיף ז') דלא כהע"ש, ויעוי' ברמ"ה ב"ב (דף קי"ט) דהא דאמרינן א"י מוחזקת ואינה ראוי' הוא משום דהבטחת ד' היתה הבטחה ברורה, אע"פ שלא היתה קנוי' ממש, יעוי' מ"ש בזה בספרי [ח"א] סי' י' אות ט"ו ובסי' א' אות ט', וה"נ כיון שהוא תח"י ויכול בודאי לגבותה אינו ראוי:

אולם כ"ז לק"מ דשפיר פריך ולר"מ וכו' דגם במטלטלין בדבר שלב"ל אכתי אית לי' מגו להקנות לו בדרך מכירה ע"י כסף שקונה במטלטלין מה"ת לר"י דקיי"ל כוותי' לדעת רוב הפוסקים ויקבל פרוטה ויחזור לו גם הפרוטה אח"כ ואטו צריך הוא דוקא להקנות לו במחנה, והא דאמר אלו בעי למיתב לו במתנה היינו מעיקרא לרבנן בדבר שבא לעולם שיש בו קנינים גם למחנה אבל לבתר הכי דפריך ולר"מ כו' נימא דהמיגו הוא שיכול להקנות לי בדרך מכירה, א"נ דגם זה מתנה מקרי כיון שיחזיר לו באמת גם הפרוטה והשאר ימחול לו. ואף דרנב"י לרבא הוא דפריך לי' ורבא אמר בב"מ (דף מ"ח.) קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת, כבר כתבו התם התוס' דהיינו לכאורה אבל אפשר לשנויי כר"י וכדמשמע מהא דלא חשיב לה רבא בהדי הני תלת מילי דהלכתא כר"ל. ועוד דאפשר דרנב"י לא הוה סבר הכי ושפיר פריך. ורבא ה"ה דהו"מ לשנויי לי' הכי לשיטתו אלא דחדא מתרי נקיט או כי היכי דליהוי ניחא גם לר"י ומכש"כ דגם לר"ל ר' שמעון מיהא ס"ל דמעות קונות כמבואר בב"מ שם:

ועוד אני מהרהר לומר דלדעת הט"ז בחו"מ (סי' ק"ץ) וכן העלה שם הנתה"מ להלכה דקנין כסף אי"צ שיהי' בתורת תחלת פרעון משיווי המקח כדעת הסמ"ע שם אלא דבתורת נתינה לחוד נמי סגי אולי מהני קנין כסף גם במתנה, יעוי' בפרישה חו"מ (ר"ס רמ"א), ויעוי' תוס' ע"ז (דף ע"א. ד"ה פרשדני) שכ' במחנה דליכא מעות כו' וכ"ה בשמ"ק ב"מ (דף מ"ז ע"ב ד"ה ד"ת) ונראה מזה דלא שייך קנין כסף, ויש לדחוק דאין צורך ליתן כסף או שאינו רוצה, אבל יותר מזה מבואר לשון הרמב"ן בשמ"ק שם בסה"ד שכ' דמתנה אינה נקנית אלא בחליפין או בחצרו או באגב, ויעוי' כתובות (דף ק"ב ע"ב) בשטרי פסיקתא אמר רבא מסתברא כו' ובשמ"ק שם ובק"א להמקנה סי' נ"א. וראיתי לחי' הרי"מ לחו"מ סי' ק"ץ שעמד בזה דלהט"ז יקנה כסף במתנה וכתב בדרך אפשר שהט"ז מודה במתנה, אבל רחוק לומר דבר חדש כזה שיועיל קנין כסף וצ"ב:

ב

ב) ובנוגע להערתו השני' מסוגיא דקידושין דאמרינן התם לר"ש דאמר זו וזו בהגבהה אלא מעתה פיל לר"ש במאי יקנה א"ל אביי בחליפין א"נ בשוכר את מקומו, ויקשה דא"כ מה"ת במה יקנה, הא ודאי לק"מ דמלבד דכבר כתבנו דאפשר דגם אז הי' כבר מנהג קבוע לחליפין ועוד דאפשר בשוכר את מקומו וחליפין אמרינן רק עכשיו דאיתי', הנה בר מן דין לק"מ דעיקר הקושיא היא רק לדידן דהפקיעו רבנן קנין כסף ממטלטלין ותקנו משיכה ולר"ש בהמה בהגבהה אבל מה"ת אידי ואידי בכסף הוא נקנה ואפילו לר"ל דאמר משיכה מפורשת מה"ת מ"מ זהו רק לרבנן אבל לר"ש כו"ע מודו דס"ל ד"ת מעות קונות והכא הרי אליבא דר"ש קיימינן. וכ"ת דאכתי קשה במתנה דלא שייך כסף, הרי זה יקשה גם להמקשן דמה"ת אין משיכה והגבהה ולדעת הרמב"ן בשמ"ק ב"מ שם גם במתנה לא מהני וע"כ יקנה בחצר ובשוכר מקומו:

ג

ג) עוד כתב כ"ג, במה שפלפל בסי' ב' לענין שהיי' בסימן שני בעוף לסברא שכ' רש"י דמשום דכולה חדא שחיטה היא, נמצא כזה בהא דמבואר באו"ח (סי' תקפ"ז ס"ג) יעו"ש, והדבר ברור שגם להיפוך אם היתה תחלת תקיעה כהוגן וסוף תקיעה בפסול גם כשהי' תחלת תקיעה בהכשר שיעור תקיעה לא יצא יד"ח לדעה הראשונה, ומוכרח כסברת רש"י ז"ל משום דכולה חדא תקיעה היא עכ"ל. ולענ"ד אין זה דומה כלל דהתם לאו משום דכולה חדא תקיעה היא הפסול שבסוף פוסל את התחלה, אלא דכמו שיש סדר ואופן ידוע לתרועה שהיא יללה או גניחה ה"נ סדר התקיעה הוא פשוטה עם תחלה וסוף אבל תקיעה שאין בה תחלה וסוף אין כאן אופן התקיעה כלל, משא"כ בשחיטה דבודאי לא שייך לומר בה דכ"ז שלא נעשה גמר ולא סילק ידיו אין כאן שחיטה עדיין שהרי בשחט ישראל רוב וגמר עכו"ם כשרה, יעוי' בש"ך (סי' ב' ס"ק כ"ז) ואין להאריך בזה.

ד

ד) עוד כתב כ"ג וז"ל במה שמחלק בסי' ג' אות ו' גזילה מהפקר לענין קנין אג"ק דבהפקר לא הוי קנין משום חסרון אמירת קני באגב ובגזילה הוי קנין ולא הוי חסרון מחמת אמירת קני והביא ראי' מקנין משיכה דצריך לומר ג"כ משוך וקני ובקנין גזילה אין זה חסרון, לפי דבריו יהי' מוכח גם בהפקר ג"כ הא מהני קנין משיכה אע"ג דליכא אמירה, ואם יאמר היכא דליכא בעלים לא מעכבת אמירת קני א"כ גם באג"ק י"ל כן, עכ"ל כ"ג. ולענ"ד אין זו השגה כלל, דמש"כ דגם בהפקר יהא מוכח דמהני אג"ק כי היכי דמהני משיכה בלא אמירת משוך וקני ובע"כ משום דבליכא בעלים לא מעכבא אמירה אינו נכון, דודאי שאני אמירה דמשוך וקני מאמירת קני באגב, שהרי כמו"כ כתב שם הקצוה"ח עצמו דאף דהפקר לדעתו נקנה באגב זהו רק בצבורין דלא בעי למימר קני באגב אבל באינן צבורין דבעי למימר קני באגב לא קני בהפקר דמאן אמר לי' קני באגב ומ"מ במשיכה הרי קונה אע"ג דליכא מאן דאמר משוך וקני, ופשוט הוא דשאני אמירת משוך וקני מאמירת קני באגב, דאמירת משוך וקני הוא רק משום קפידת הבעלים בעיקר ההקנאה דכל זמן לא אמר לו קני אינו יכול לעשות קנין בשל חבירו שלא מדעתו ומשו"ה אינו צריך שיאמר לו דוקא קני במשיכה אלא בדאמר לו בסתמא קני נמי סגי וכן במשך בפני המוכר א"צ שיאמר לו דחזינן דניחא לו, ומשו"ה בהפקר דליכא קפידת בעלים דמעכבא מלקנות שפיר קני גם בלא אמירה, משא"כ באמירה דקני באגב דנראה שהיא עכוב בגוף הקנין ולא רק ברצון ההקנאה שהרי צריך לפרש לו דוקא קני באגב אבל קני סתמא לא מהני ובלשון קני עם נחלקו הפוסקים וכן גם בקנה לפניו ואפילו פירש לפניו הקונה שהוא קונה אג"ק לא מהני דבעינן דוקא שהמקנה יאמר כן, הרי חזינן דאפילו כשאין עכבת המקנה מ"מ בעינן אמירה דוקא, ולפמ"ש בספרי דבצבורין דלא בעי אמירה הוא משום דסתמא כאמירתו דמי הוי כאומדנא דמוכח דחשיב כדיבור בכ"מ, משו"ה בהפקר אינו קונה דאף דאין עיכוב המקנה מ"מ אמירה מיהא ליכא ואין כאן דעת אחרת מקנה. ואנכי נסתייעתי מאמירת משוך וקני לאמירת קני באגב רק לענין גזלן, דבגזלן ודאי דאיכא בעלים המעכבים עיקר ההקנאה הרי קשה גם מחסרון אמירת משוך וקני דהאיך אפשר שיתפוס קנין בנכסי חבירו שלא מדעת הבעלים, ובע"כ לומר דכיון דגזלן אינו קונה אלא לאונסין והוא לטובת הבעלים חשבינן לי' כאלו פירש הנגזל משוך וקני דמוכחא לנו דעתו שבודאי מקנהו לענין זה, וא"כ ה"נ בקנין אגב חשיב כאלו אמר הנגזל קני באגב לאונסין וסתמא כפירושו, וכן כתב גם הנתה"מ (סי' ר"ב) יעו"ש. ואפילו לפי דרך הראשון שכתבתי בספרי שם דמשו"ה מהני משיכה דגזלן משום דבגזלן לא בעינן קנין גמור אלא מעשה הוצאה כזו שאם עשה במכר באמירת הבעלים הי' קונה, ג"כ יש לדחוק דאע"ג דאמירת קני באגב הויא חלק מתנאי הקנין עצמו מ"מ חשיב מעשה קנין בגזלן כיון שאין כאן אלא חסרון אמירת הבעלים ובמעשה דידי' לא חסר כלום ואין להאריך בזה:

ה

ה) עוד כתב כ"ג דמדברי השמ"ק ס"פ המפקיד (דף מ"ג ע"ב) נראה דתמורה אינו חל במחשבה, שכתב לתרץ הא דלא אמרינן גבי פיגול להתחייב מלקות משום דבמחשבתו איתעביד מעשה משום דפיגול הוי במחשבה, וא"כ בתמורה דלקי ע"כ מוכח דלא מהני במחשבה, עכ"ד. ולדעתי אין מזה הוכחה כלל, דשאני פיגול דהוא חל רק במחשבה ולא בדיבור, ואפילו פיגל בדיבור אין הקרבן נפסל מצד דיבור פיו אלא מצד מחשבתו שבאותה שעה כדכתיב לא יחשב דעל מחשבתו קפדה תורה ולא על דיבורו כמבואר להדיא בלשון השמ"ק שם וז"ל שלא הוצרך הדיבור אלא לפי שע"י כך אנו יודעין שפסלו במחשבה אבל הפסול לא נקבע ע"י דיבור אלא ע"י המחשבה עכ"ל, משא"כ בתמורה דאפי"ת דחל במחשבה מ"מ בדיבור נמי חל וא"כ משכחת לה דלקי כשהמיר בדיבור. וכ"ת דאכתי לא משכחת מלקות בממיר, משום דאפילו כשממיר בדיבור איכא נמי מחשבת הלב בהדי' ומחשבה זו קדמה תמיד לדיבור וא"כ חלה כבר התמורה ע"י המחשבה והלכך גם אדיבורו לא ילקה שלא הוסיף בדיבורו כלום שכבר נעשית תמורה לפני זה ע"י מחשבתו, וכעין זה מבואר ברי"ף ס"פ ד' מיתות לענין הקצת שפתים דמגדף, ז"א חדא דגמר בלבו להוציא בשפתיו צריך להוציא וחל ע"י הדיבור ועוד דאפי"ת דבחישב בלבו להוציא בשפתיו כשהוציא אח"כ תל גם מצד המחשבה כיון שנתקיימה לבסוף מחשבתו כמו שצידדתי בספרי [ח"א] סי' ט"ז אות ט"ו ובהשמטות בארוכה מ"מ משכחת לה כשהתנה בהדיא שלא תחול התמורה ע"י מחשבה אלא ע"י דיבור.

ועוד יש לי לומר מילתא חדתא דאפי"ת שחל התמורה גם מצד המחשבה שבשעת דיבורו מ"מ לוקה אדיבורו, ובזה יתבארו דברי השמ"ק בתמורה (דף ד' ע"ב) שהביאו גם כ"ג. דאמרינן התם בתמורה ומאי שנא ממיר דלקי משום דבדיבורו עשה מעשה מקדים תרומה לביכורים נמי לילקי משום דבדיבורו עשה מעשה, וכתב עלה השמ"ק בשם גליון וז"ל תימה לישני שאני תרומה דאיתי' במחשבה ומצינו למימר מ"מ ע"י מחשבה מתעביד מעשה עכ"ל, ומזה מוכח נמי דתמורה לא חל במחשבה דאל"כ ליכא לשנויי שאני מקדים תרומה דאיתי' במחשבה. והנה בטעמא דמילתא דתמורה אינה במחשבה אע"ג דכל הקדש איתי' בגמר לב מטעם נדיב לב כמבואר בשבועות (דף כ"ו ע"ב), נראה לכאורה עפימ"ש בשו"ת ושב הכהן (סי' י"ח) דהא דמהני בהקדש מחשבה הוא דוקא במקום דליכא איסורא בהקדשו דהוי נדיבות לב אבל במקום דאיכא איסורא אין מחשבה מועלת אלא דיבור וה"נ תמורה דאיכא איסורא לא מהניא מחשבה. אמנם לפ"ז קשה דא"כ במקדים תרומה לביכורים דאיכא ג"כ איסורא נמי נימא הכי דלא תיהני מחשבה דהא דין תרומה לענין מחשבה כהקדש. אבל זה פשוט ניחא עפימ"ש בספרי [ח"א] סי' ט"ז אות ט"ו שאין דברי הושב הכהן שייכים אלא בקדשים דמחשבה דידהו ילפינן מנדיב לב להכי בעינן שלא יהא איסור בדבר דאל"ה לא שייך ע"ז נדיבות לב לעבור אאיסורא, משא"כ בתרומה דמחשבה דידה ילפינן מונחשב אין מקום לחלק כלל בין איכא איסורא לליכא איסורא, ולכן גם במקדים תרומה לביכורים דינא הכי ומהניא מחשבתו אע"ג דעבר אאיסורא, ואי דתקשי לפ"ז מסוגיא דשבועות דאמרינן התם דתרומה וקדשים הוי שני כתובים הבאים כאחד לענין מחשבה דלא למילף חולין מינייהו ולהשמ"ק שהם חלוקים בדיניהם במקום איסורא א"כ לא הוו ב"כ הבאים כאחד כמו שדחיתי בספרי שם מטעם זה לדברי הושב הכהן, י"ל דהשמ"ק קאי בשיטת רש"י שם דתרומה דאמרינן התם היינו תרומת המשכן והוא נמי מנדיב לב דכתיב גבה ושוה היא לקדשים דלא מהניא מחשבה במקום איסורא ושפיר הוי ב"כ הבא"כ, משא"כ בתרומת דגן דגמרינן מונחשב שפיר מהניא מחשבה אפי' בדאיכא איסורא וא"ש. אמנם נ"ל לומר עוד דלא צריכנן לזה לאוקמי להשמ"ק דוקא כשי' רש"י דתרומה דאמרינן בסוגיא דשבועות היא תרומת המשכן, ולעולם י"ל כשי' התוס' דתרומה דהתם תרומת דגן היא ולפ"ז ע"כ צ"ל דכמו דמהניא בתרומת דגן מחשבה אפילו במקום איסורא כגון מקדים תרומה לביכורים ה"נ מהניא מחשבה בהקדש אפילו במקום איסורא, דאל"כ יקשה היכי הוו תרומה וקדשים ב"כ הבא"כ כמש"ל, ולפ"ז גם תמורה חלה במחשבה ככל הקדש, והא דכתב השמ"ק דלישני שאני תרומה דאיתי' במחשבה לאו למימרא דתמורה אינה חלה במחשבה אלא י"ל דכוונה אחרת לוטה בזה, ע"פ שי' הרמב"ם (פט"ו מהלכות מעה"ק ה"א) דבהקדש לא מהני חזרה תוך כדי דיבור וכ"כ התוס' מנחות (דף פ"א ע"ב ד"ה תודה מן החולין) דלא מהני חזרה משום דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט, יעוי' בש"ך חו"מ (סי' רנ"ה סק"ה), ולפ"ז מדאורייתא לא מהניא חזרה, יעוי' בר"ן נדרים (דף פ"ו ע"א) וברשב"ם ב"ב (דף ק"ל ע"א) ויעוי' בס' קה"י למהררי"י אלגאזי ערך תכ"ד, וראיתי בס' ושב הכהן (סי' י"ח) שהוכיח מדברי הרמב"ם דדוקא כשהוציא בשפתיו א"י לחזור תכ"ד משום דהוי כמסירה להדיא אבל בגמר בלבו דלא הוי כמסירה יכול לחזור בו תכ"ד, והשתא אשה"ט דכשהוא ממיר בדיבור ילקה משום דבדיבורו עשה מעשה דאע"ג דבשעת דיבורו הוא חושב תחלה והתמורה חלה גם ע"י המחשבה תחלה מ"מ חשיב בדיבורו כעושה מעשה משום דמצד המחשבה עדיין לא נגמרה התמורה ויכול לחזור בו תכ"ד וכשהוא מוציא בשפתיו נגמרת התמורה בהחלט וא"י לחזור עוד ולפיכך הוי כעושה מעשה, משא"כ במקדים תרומה שבדיבורו אינו מוסיף כלום אמחשבתו דכמו דבמחשבה יכול לחזור תכ"ד ה"נ יכול לחזור אדיבורו וא"כ מכיון דתמיד חלה התרומה ע"י מחשבה תחלה שבשעת דיבורו נמצא דבדיבורו לא עביד מעשה ולא ילקה ושפיר פריך השמ"ק דלישני שאני תרומה דאיתי' במחשבה כו'. והשתא גם משמ"ק ב"מ הנ"ל לא מוכח דתמורה לא חלה במחשבה דאע"ג דחל מ"מ לוקה אדיבורו. ואע"ג דיש להתעקש ולומר דמה ששולל בדיבורו כח החזרה לא חשיב עשה מעשה דמ"מ כיון דכבר חלה התמורה אינו מוסיף בחלותה כלום, אפ"ה מקום גדול יש לנו לומר להיפוך ומכש"כ לפ"מ שנראה ע"פ הסברו של הר"ן נדרים שם דכ"ז שלא עבר התכ"ד לא נגמרה עדיין מחשבתו והדברים עתיקים:

אמנם לפי מה שתפסנו בכוונת השמ"ק תמורה דמאי דפריך דתרומה איתא במחשבה הוא משום דלעולם חלה תחלה ע"י המחשבה ושוב לא ילקה אדיבורו עדיין יש לדקדק כמ"ש דגמר בלבו להוציא בשפתיו צריך להוציא, ואפילו אם נדחה כמ"ש דכשהוציא אח"כ חל גם ע"י המחשבה מ"מ משכחת לה דהתנה להדיא שלא תחול התרומה ע"י מחשבה כ"א ע"י דיבור דוקא וא"כ שפיר פריך הש"ס דכה"ג מיהא ילקה אדיבורו וליכא לשנויי שאני תרומה דאיתי' במחשבה. ומזה הי' נראה דכוונת השמ"ק היא דכיון דאשכחן דמהניא מחשבה בתרומה שוב לא ילקה בדיבור בכל אופן אפילו כשלא חלה עדיין התרומה ע"י מחשבה ושוב מוכח דתמורה ליתא במחשבה כלל. ואולי י"ל דס"ל להשמ"ק דמחשבה דתרומה דמיא. למחשבה דפיגול דכמו דבפיגול לעולם הקרבן נפסל רק בשביל המחשבה ולא בשביל הדיבור כמ"ש השמ"ק ב"מ ה"נ בתרומה אפילו כשהוא מוציא בשפתיו רק המחשבה היא דמשויא לתרומה ולא הדיבור ושפיר פריך דאיתי' במחשבה. ולפ"ז שוב לא מוכח דתמורה אינה חלה במחשבה ולא צריכנן גם לדחוקי עוד כמ"ש משום שהי' יכול לחוור ממחשבתו תכ"ד, דהשתא בפשוטו א"ש דפריך דמקדים תרומה לעולם רק ע"י מחשבתו אתעביד מעשה ולא ילקה משא"כ בתמורה משכחת דלוקה כשפירש שלא תחול ע"י מחשבתו. אבל דוחק הוא לאוקמי מלקות דתמורה רק כה"ג, ויש להאריך עוד בזה, והמחוור כפשוטו דתמורה אינה חלה במחשבה מטעם אחר כמו שיתבאר להלן:

ו

ו) עוד כתב כ"ג על מה שדחיתי בסי' ט"ז אות ט"ו מסוגיא דשבועות (דף כ"ו:) לדברי תשו' ושב הכהן שכ' דהיכא דיש עבירה בהקדשו אינו נתפס במחשבה לפי שאינו נדיב לב, וכתב כ"ג שגם הוא אמר כן לדחות מסוגיא הנ"ל אלא דמ"מ תמורה מיהא אינה חלה במחשבה מטעם אחר משום שדין התמורה תלוי בחילול הקדש וכ"מ דלא הוה מהני חילול [כוונתו גם אי לאו גזה"כ דתמורה] אין דין תמורה, וחילול עצמו י"ל שאינו נידון כמקדיש לרבות בו מחשבה מכל נדיב לב די"ל דדוקא לעשות מחולין הקדש גלי קרא דמהני במחשבה אבל לעשות מהקדש חולין י"ל דהוי ככל דיני תורה דבעינן דיבור דוקא וממילא אין תמורה חלה במחשבה עכת"ד. הנה בעיקר הדבר שדין התמורה תלוי בזה אי הוה תפיס החילול אי לאו גזה"כ דוהי' הוא ותמורתו כו' גם אנכי כתבתי כן בספרי [ח"א] סי' ט"ו אות ה', אך מה שחידש דחילול אינו כדין הקדש לכל מילי ולפיכך גם דיבור בעי עדיין לא ברירא לי ומדברי הר"ש משאנץ בפירושו לתו"כ פ' בחקותי שנביא להלן לכאורה נראה כן. וקצת יש להעיר ע"ז ממ"ש הריטב"א חולין (דף קל"ט.) וז"ל הא דאמר עלי הא דאמר זו פי' כשאמר עלי מכיון שמרדו נתחייב מקדיש באחריותן וה"ל כחילול ומפקי' לחולין עכ"ל:

שוב שדי בה כ"ג נרגא דא"כ בקטן מופלא סמוך ה"נ נאמר דאינו יכול לחלל הקדש דרק להקדיש יש גזה"כ אבל לא לחלל וא"כ מאי מיבעי לי' לרמב"ח בריש תמורה אם קטן יכול להמיר, ועוד דבתוס' גיטין (דף ס"ה ע"א ד"ה יפדו) מבואר דקטן מופלא יכול לפדות מע"ש, ומפרק לה כ"ג עפ"מ דאיתא בתו"כ פ' בחקותי דרשא דמגאל יגאל דגבי מע"ש לרבות קטן בן ט' שנים ויום א' והדבר תמוה לכאורה ולפי האמור י"ל דאתיא אליבא דריב"י דקטן שהביא ב' שערות הוי גדיל מבן עשר כמבואר בנדה (דף מ"ו) לכן מופלא הוי מבן ט' שנה וזהו דמרבינן דיכול לפדות מע"ש דמצד הסברא לא הוה ידעינן דקטן [ר"ל מופלא] יכול לחלל קודש להוריד קדושה לעשותו חולין עכת"ד. הנה בדפוסים הישנים בתו"כ גרסינן יכול שאני מרבה בן ט' שנה ויום א' ת"ל ואם גאל יגאל אלא שבילקוט גרסינן יכול שאני מוציא וכ"ה גירסת התו"כ בהתוה"מ להגאון מלבי"ם, והמג"א בזית רענן הגיה גם בילקוט ע"פ התו"כ יכול שאני מרבה, אבל מצאתי להר"ש משאנץ בפירושו לתו"כ דגרס נמי יכול שאני מוציא ושקיל וטרי בה ובודאי כן עיקר הגירסא אחרי שכן היתה לפני הראשונים ז"ל. אולם גם לגירסא זו אינני יודע איך לקיים דברי כ"ג, דמש"כ דלריב"י כשהביא ב' שערות מבן עשר נעשה גדול וממילא הוא מופלא מבן ט' ויום א' במחכ"ת אגב שיטפא לא דק דבנדה שם מבואר דלריב"י אם הביא ב' שערות מבן ט' ויום א' הוא נעשה גדול וא"כ אם נידון דין מיפלא שנה אחת קודם גם לריב"י הי' צריך להיות מבן ח' ויום א'. איברא דראיתי בזית רענן שם שהביא דבת"כ גרס יכול שאני מרבה בן ח' שנים כו' ולפ"ז הוה אתי שפיר, אבל גירסא זו לא מצינו בשום מקום ובל"ס ט"ס הוא בזית רענן וצ"ל בן ט' ואי נוקמי בבן ט' שהביא כבר ב' שערות א"כ לריב"י הרי גדול ממש הוא והאיך הו"א להוציאו ועוד יש לדקדק לפמ"ש התוס' נדה (דף מ"ו ע"ב ד"ה ר"י) גבי הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין שהקשו דה"ס היא שמא לא יביא ב"ש עד ב' שנים או ג' ונמצא דאכתי לא הוי מופלא הסמוך לאיש ותירצו דאזלינן בתר רוב שמביאין ב"ש בזמנן דהיינו בני י"ג ויום א'. והנה נראה פשוט דלריב"י אף דאם הביאו ב"ש מבן ט' ויום א' סימן מ"מ רובא בודאי רק לי"ג מביאין ב"ש ולא לפני זה, וא"כ בן ט' או בן ח' כ"ז שלא הביא ב"ש עדיין אין חילולו חילול ודאי דשמא לא יביא ב"ש לפני י"ג ונמצא דאכתי לא הוי מס"ל גם לריב"י אלא חילולו תלוי ועומד שאם יביא שערות אח"כ ואיגלי מילתא למפרע שהי' מס"ל יהא חילולו חילול, ואחרי שרוב הבנים גם לריב"י מביאין ב"ש רק לי"ג אין לנו למיחש כלל שמא יביא לפני י"ג אלא צריכין למיזל בתר רובא, ולא משכחת לי' להאי דינא אלא אם נשאר המעשר במקרה עד שהביא ב"ש במשך שבין ט' לי"ג דהוברר הדבר דהוי חילול למפרע וזה דוחק. ולומר דלריב"י באמת אין רוב בנים מביאים לי"ג דוקא אלא מן ט' ואילך הוא זמן הרגיל להבאת ב"ש רחוק בעיני מאד. אך לשי' הרמב"ם (פי"א מנדרים ה"ד) דתרי גווני מופלא איכא ואחר י"ג שנה אע"פ שלא הביא ב"ש נדריו נדרים אע"פ שאמר א"י לשם מי נדרתי י"ל דה"נ לריב"י מבן ס' ויום א' שזהו זמן גדלות. ולא עוד אלא דמסתימת לשון הרמב"ם נראה דס"ל דבן י"ב ויום א' הוי מופלא סמוך לאיש בהחלט ואפי' לא הביא ב"ש לי"ג ודלא כהתוס', ולפ"ז אפ"ל דה"נ לריב"י בזמן דידי'. אבל מסופק אני בעיקר הדבר אם יש לדון לריב"י דין מס"ל בזמן דידי' דאפשר דלענין מופלא גם ריב"י מודה לרבנן דלא הוי אלא מי"ב ולא פליג אלא לענין הבאת שערות וצ"ע:

וראיתי להר"ש משאנץ לתו"כ שכ' וז"ל או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום א' יש מפרשים דלאו דוקא אלא במופלא הסמוך לאיש דנדרו נדר והקדשו הקדש, עוד יש לפרש דמיירי בבן ט' שנים ויום א' שהביא שחי שערות ועד י"ג שנה ויום א' דהוי סימן לדברי ר' יוסי בר' יהודא בפ' יוצא דופן והשתא אם יודע להפלות מבן ט' שנים ויום א' הרי הוא כבן י"ב ויום א' דלרבנן הוי כגדול לענין נדרים והקדשות וכן לפדות מעשר עכ"ל. ולא זכיתי להבין מ"ש דמיירי בבן ט' שנים ויום א' שהביא ב"ש כו' דהוי סימן לריב"י כו' דא"כ גדול ממש הוי והיכי הו"א להוציאו, ועוד מאי האי דקא מסיק והשתא אם יודע להפלות מבן ט' שנים ויום אחד הרי הוא כבן י"ב ויום א' דלרבנן הוי כגדול לענין נדרים כו' הרי כבן י"ג הוא נידון ואפי' א"י למי נדר נדריו נדרים לריב"י כיון שהביא ב"ש. ולפי פשוטן של דברים נראה לכאורה דעתו ז"ל דלריב"י גם אם הביא ב"ש אינו נעשה גדול גמור אלא מופלא, והוא דבר מתמיה ופשטות הסוגיא דנדה לא משמע הכי. ואולי ט"ס הוא וחסר תיבת שאם וצ"ל דמיירי בבן ט' שנים ויום א' שאם הביא ב"ש כו' דהוי סימן לדברי ריב"י, או שגם לפי הגירסא שלפנינו שהביא ב"ש כוונתו נמי הכי ור"ל שאם הביא ב"ש הוי סימן בזמן זה, והלכך גם כשלא הביא ב"ש נידון כמופלא דלרבנן מבן י"ב, ועפ"ז מבוארת לן דעתו דלריב"י כ הזמן שמן ט' ויום א' ואילך אע"פ שלא הביא ב"ש נידון לריב"י כמס"ל כיון דזמן הבאת שערות הוא ולא גם שנה קודם לזה כמו שרצה לומר כ"ג:

ז

ז) ובגוף הדבר שכתב כ"ג דחילול לא הוי בכלל הקדש שזה בא למשווי מחולין הקדש וזה בא להפוך מהקדש לחולין, הנה עיקר הסברא מבואר בתוס' אבל למסקנא לא קיימא כדברי כ"ג. דהתוס' נדה שם (דף מ"ו ע"ב ד"ה אא"ב) הקשו אמאי לא פריך הש"ס התם אמ"ד מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מדר' יהודא דאמר דאפילו כשהגיע לעונת נדרים אין תרומתו תרומה ותירצו וז"ל דר"י נמי אית לי' דמס"ל דאורייתא ולהקל לתקן טבל לא איתרבי להיות כגדול עכ"ל, והיינו כהך סברא דכ"ג בחילול, ומפורש יוצא דחילול דמי בהאי סברא לתרומה מתוס' גיטין (דף ס"ה.) שכתבו וז"ל וא"ת מאי מהני פדיית קטן והא אין מעשה קטן כלום ובת"כ ממעט קטן שאינו פודה מע"ש ותנן נמי ה' לא יתרומו וקטן חד מינייהו כו' ומ"ש פדיית מעשר מתרומה וי"ל דאתיא כמ"ד במס' תרומות דהגיעו לעונת נדרים כשם שנדרן נדר כך תרומתן תרומה וכשם שחל שם תרומה על פיו ומשתרי טבל באכילה ה"נ מתחלל מעשר שני על ידו עכ"ל. ומבואר חזה דשתי חלוקות במעשי מס"ל, דלהחמיר למשווי הקדש כו"ע ס"ל דרבי קרא, ולהקל להתיר טבל באכילה ולחלל קדושת מעשר שני פלוגתא דר' יהודא ור' יוסי היא דלר' יהודא להקל לא רבי קרא ולר' יוסי גם להקל נתרבה מקרא דהפלאה. וא"כ לדידן דקיי"ל כר' יוסי בתרומה ה"נ בחילול לא בעינן קרא לרבות מס"ל ורק לר' יהודא דס"ל דתרומה לא נתרבה לדיני מס"ל בעינן קרא לחילול ומגוף דברי התוס' גיטין מוכח להדיא דלא מפרשי להו להת"כ דמרבה מס"ל לחילול, שהרי הביאו רישא דת"כ פרט לקטן וא"כ בתירוצם דמיירי במופלא הסמוך לאיש לא הוה להו להאריך אלא להביא סיפא דת"כ, והוא אי משום דגרסי בתו"כ יכול שאני מרבה בן ט' כר וכמ"ש הזית רענן דה"א כיון דביאתו ביאה הו"א שהוא כאיש לכל דבר ואיצטריך למעוטי אי דמפרשי להא דבן ט' שבת"כ בדרך אחרת. והר"ש משאנץ כתב שם עוד בביאור הת"כ וז"ל ואי מופלא הסמוך לאיש מדרבנן ה"נ בפדיון מעשר דרבנן כו' ויש מפרשים לענין פדיון דבן ט' שנים ויום א' פודה את המעשר הלכתא גמירי לה והכא קרא אסמכתא בעלמא שהרי אין כלל משמעות לבן ט' שנים ויום א' מהאי קרא עכ"ל. והתוס' נראה דלא ס"ל נמי הא. אמנם אף דלענין מופלא הסמוך לאיש הוי חילול כהקדש לר' יוסי מ"מ לאידך מילתא דדן כ"ג לענין מחשבה אין ראי' כמובן. והרשב"א בתי' לגיטין שם כתב בחד לישנא דפדיון מע"ש שוה בשוה מהני גם בקטן, ולפ"ז שפיר איבעי לי' לרמב"ח בקטן ממיר דאין חסרון מצד החילול כגון שוה בשוה, ומ"מ איבעי לי' רק במיפלא הסמוך לאיש משום דהוי גם ענין הקדש וקטן לאו בר אקדושי הוא:

יתברך כ"ג בכ"ט ואושר ינוב בשיבה טובה ויחזק ה' כחותיו להרביץ תורה בישראל כאמור וקוי ד' יחליפו כח, כנפשו הטהורה ונפש ידידו עוז הדו"ש כ"ג באהבה רבה מוקירו ומכבדו כרום ערכו ומתימר באהבתו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף