דבר אברהם/ב/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב טו

סימן טו

ב"ה, יום ה, ל"ג בעומר תרס"ז. סמאלעוויטש.

לכבוד גיסי אהובי הרב הגאון וכו' מוהר"ר יעקב בלידשטיין נ"י אבד"ק חאראשץ.

ולכא"ל שלום ורוב ברכה.

אחד"ש כתר"ה באהבה. מפני נסיעתי לחו"ל והטורד הבא אחריה נשארו הרבה מכתבים שבאו אלי בהערות ע"ד ספרי בלי תשובה. ועתה בקחתי לי מועד לעבור על פניהם הגעתי גם אל מכתבו של כתר"ה ואודיעו בזה מה שיש לי להשיב קצת. ולפי שהענין עמוק וסבוך וקשה להעמיק בו הרבה אֹחז בדרך קצרה.

א

א) ע"ד מה שהזכרתי בספרי [ח"א] סו"ס י"ח קושיית הטו"א בחגיגה (דף כ"ב ע"א) דלקודש בדיעבד נמי לא עלתה טבילה לכלי בתוך כלי, א"כ הא דאר"א בפסחים (דף ל"ד ע"ב) מי חג שנטמאו השיקן ואח"כ הקדישן טהורין כו' אמאי טהורין הא השקת מים דמי למטביל כלי בתוך כלי ואיכא למיגזר לשמא ישיקן בכלי שאין בפיו כשפה"נ דודאי לא מהני כיון דכה"ג אין מים שבכלי מחוברין למי מקוה וליכא כאן השקה. וע"ז העירותי להסתפק דשמא בהשקת מים להעלותן מטומאתן לא בעינן כשפה"נ, שאינו מתורת טבילה שאין טבילה לאוכלין אלא משום זריעה דזריעה מטהרת כמו שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין, כמ"ש רש"י בבכורות (דף כ"ב ע"א) ובביצה (דף י"ז ע"ב) ביאר יותר שכשמשיקן נמצאו זרועין ומחוברין למי המקוה ובטלי אגבייהו וטהרו עכ"ל, ואולי לא בעינן בזה ערוב כשפה"נ דוקא כמו גבי ערוב מקואות. וכתב ע"ז כת"ר דודאי דגם בזה בעינן כשפה"נ, דיסוד הדבר דזריעה הוא חיבור המים אל המקוה וכל היכא דאינן מחוברין כשפה"נ כדין חיבור גם זריעה לא הויא, וגם בכל פסולי מקוה דמהני אם נתחברו למקוה כשרה הוא ג"כ לאו מדין חיבור לחוד אלא משום דחיבורן משווי להו כזרועין ומשו"ה מתכשרי. ובזה מוסבר היטב הא דפסקינן ביו"ד (סי' ר"א סעיף נ"ב) דלאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפילו רגע א' נשאר לעולם בהכשרו אפילו פסק החיבור אח"כ, ואם נימא דבפסול שאיבה וכדומה לא אמרינן טעמא דזריעה רק מדין חיבור לחוד הוא משום דכשנתחברו כשפה"נ נחשבים כאחד א"כ כשפסק החיבור אמאי לא יחזור הפסול לפסולו, אבל מטעם זריעה שפיר אמרינן דכבר אזדא לי' מהפסול כל פסולו משום דנעשה זרוע, ואם כן הדבר דגם בכל פסולי מקוה דמהני חיבור הוא ג"כ מטעם זריעה ואפ"ה בעינן שיתחברו כשפה"נ, א"כ גם בהשקה ליטהר מטומאה ג"כ בעינן כשפה"נ, זת"ד כת"ר:

ב

ב) הנה אם מצד הסברא בלבד נבוא לא ננעלו לפנינו שערי סברא לומר דלטהרה סגי בזריעה גרידתא וזה אפשר דסגי בכל שהוא ובערוב מקואות בעינן חיבור דוקא ולזה שיעורו בכשפה"נ. ומה שטען כתר"ה דאם נימא דבפסול שאיבה לא אמרינן טעמא דזריעה רק מדין חיבור אמאי לא יחזור הפסול לפסולו כשפסק החיבור, אינה טענה כלל. דודאי אף אי בעינן חיבור מ"מ באותה שעה הא איכא גם זריעה, דכיון שנתחברו והוכשרו הרי יש כאן גם זריעה וממילא אינו חוזר לפסולו, דמכיון שנעשה כבר מקוה אחת הרי הוא עכשיו כשנפסק החיבור כמי שנחלקה מקוה כשרה לשנים דשניהם כשרים. אולם השאלה היא להיפך, כיון דזריעה מהני גם בפחות מכשפה"נ ליהני גם בחיבור מקואות דודאי שייך גם בזה זריעה, וכבר אמרנו דבסברא יש לחלק אבל ניתי ספר ונחזי, דכבר כתבו התוס' חגיגה (דף כ"א ע"ב ד"ה כעוביה) דלענין השקה י"ל דסגי בטופח ע"מ להטפיח ובמקואות בעינן כשפה"נ או כקליפת השום ובהשקה קטפרס אינו חיבור ובמקואו' הוי חיבור ותמה הר"ר אלחנן דסברא הפוכה היא ותירץ הר"י דטומאה וטהרה והשקה הלכתא גמירי לה ולא בסברא תליא מילתא יעו"ש, הרי דאין ללמוד זה מזה מסברא. עכ"פ הרינו רואים שיטת הר"י דבהשקה לא בעינן מים כשפה"נ וה"נ אפשר דלא בעינן שיהא גוף הנקב כשפה"נ [ולפנינו יוסבר הדבר דלענין השקה אין קפידא כלל בנקב עצמו אלא בעירוב המים ורק דממילא א"א בלא נקב אבל מצד עצמו אין צורך בנקב, וכיון שאין אנו צריכין בזה מים כשפה"נ ממילא א"צ גם נקב כשפה"נ, משא"כ לענין מקואות]. ואף דנראה דשי' הר"י היא רק לפי ההו"א בגיטין (דף ט"ז ע"א) ולא למסקנא דאמרינן התם דלמא לענין מי ור' יהודא היא, מ"מ הא מיהא חזינן מההו"א דאין ללמוד זה מזה מסברא, ועוד דהכ"מ (פי"א ממקואות ה"ז) כתב בדעת הרמב"ם דהא דאמרינן דלמא לענין מקואות ור"י רק בדרך דחיי' היא אבל המסקנא היא באמת דלאו לענין מקואות מיירי:

ג

ג) עוד מצאנו להרא"ה ז"ל בריטב"א מכות (דף ד' ע"א) שאין מים השאובין נטהרין בשפה"נ אלא כשהם בתוך מקוה או הים שמטהר דוקא כמותן והוי להו כמין אחד אבל לגבי מעין שהוא מטהר בזוחלין משא"כ במים שבכלי אין יוצאין מידי שאיבה בשפה"נ. ולכאורה נראה פשוט דזהו דוקא לענין לסבול בהם דשייך האי טעמא לפי שלא יכול לחול עליהן תורת המקוה המחוברת לה אין טובלין בהן, אבל לענין השקה להעלות מטומאה דלא איירינן בזה לענין טבילה אלא שיהי' זרועים אין חילוק בזה אלא משיקין גם במעין אפילו להרא"ה ז"ל. ודרך אגב אעיר מה דק"ל במשנה ביצה (י"ז:) ושוין [ב"ש וב"ה] שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, ופירש"י מי שיש לו מים יפין לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי אבן ונותנם במקוה מים מלוחים עכ"ל, ומוכרח הוא דמשיק במלוחים דאל"ה למ"ל להשקה וכדאמרינן התם בגמ' ותסברא אי אית לי' מים יפים הני למה לי למעבד השקה, וקשה טובא דהרי תנן במקואות (פ"י מ"ו) בש"א אין מטבילין ק בצונן ולא צונן בחמין לא יפים ברעים ולא רעים ביפים, והכא הרי יפים ברעים נינהו ומ"מ שוין ב"ש וב"ה שמשיקין. וכמדומני שראיתי קושיא זו ואינני זוכר עתה, ולפי פי' הר"ש שם דטעמא דב"ש הוא דגזרי שמא חיים עלייהו כו' יש ליישב קצת כדאמרינן התם בביצה וכיון דלית לי' מיזהר זהיר בהו ופירש"י והוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בי' רבנן וה"נ י"ל בזה דלא גזרו ב"ש, אבל הרא"ש בפיה"מ שם פי' דלא כהר"ש דלאו משום גזירה הוא אלא משום שאינן בטלין אלא במים כיוצא בהם וא"כ תקשה מכאן, וצ"ע]. והנה הא דלא נעשו המים שבכלי כמעין להרא"ה ז"ל ניחא אבל מ"מ זרועין מיהא ליהווי כמו ע"י השקה לטהרה וליפקע מהן מיהא שם שאובין ומלשון הרא"ה נראה דנשארו בשאיבתן. אלא ודאי שאין זריעה להעלות מידי שאובה אלא כשמתחברין כדין המקואות, אבל כשאינן מתחברין כדין המקואות אין יוצאין מידי שאיבה אע"פ שמטומאה יוצאין באותו אופן עצמו, כיון שאין בהם דין ערוב מקואות. הרי שחלוקין הן זריעה דטהרה מזריעה דמקואות. וממה שיבוא בעז"ה לפנינו יוסבר הדבר יותר:

ד

ד) והנה עיקר סברת כת"ר דשאובין נכשרין פ"י זריעה נמצא ברא"ש הלכות מקואות (סי' א') ובב"ק פ' מרובה (סי' ג') לענין שלם דכל מים שבעולם שבאין עליו אינם פוסלין אותו, וז"ל ובלאו ראי' נמי סברא היא דהא בהשקה נעשין זרועין ליטהר מטומאתן וה"ה להטביל בהן עכ"ל, וכ"כ התוס' מכות (דף ד' ע"א) הביאם גם כת"ר ועוד בראשונים, ולענין ערוב שאוב לכשר כתב הרא"ש בהל' מקואות (סי' ט"ו) דבעי כשפה"נ והוא נכלל במתני' דמקואות (פ"ו מ"ז) ערוב מקואו' כשפה"נ, וע"פ דברי כת"ר מוכח מזה דזריעה דלטהרה בעי נמי כשפה"נ דאל"ה למה צריכין בהכשר שאובין לכשפה"נ ליתכשרו מטעם זריעה. אמנם מהמבואר למעלה כבר נראה שאין הכרת מזה דאע"ג דשייך זריעה כשאובין וזריעה בעלמא לענין טהרה לא בעי כשפה"נ מ"מ י"ל דהכא בעינן דוקא כשפה"נ, דאין מקוה מתכשרת אלא בחיבור ולזה בעינן כשפה"נ וממילא כ"ז שלא הוכשרו מדין המקואות נשארו גם שאובין, משא"כ בנידון דהרא"ש דהוכשרו ע"י תערובות כדין המקואות פקעה כבר שאיבותן מתורת זריעה אך כ"ז עדיין טעמא בעי ונבאר עכשיו את הדבר ביתר ביאור:

דהנה הוקשה לי טובא על עיקר יסודו של הרא"ש דשאובין נכשרין ע"י זריעה. דהרא"ש במסקנתו שם ס"ל דכולו שאוב פסול מה"ת, וכן תפס הטור בדעתו, וכתב דאינו כשר מה"ת עד שיהי' רוב מקוה כשרה מתחלה, וכן תפסו האחרונים ז"ל דלדידן כל שלא הי' כ"א סאה כשרין פסול מה"ת. והוא תמוה מאד דהרי לטבילת כלים סגי מדאורייתא במקוה של רביעית כמבואר בפסחים (דף י"ז ע"ב) ורק רבנן בטלוהו כמבואר בנזיר (דף ל"ח ע"א), ופשוט בעיני דזריעת מים דמי לטבילת כלים וסגי מה"ת במקוה של רביעית דרק לאדם בעינן מ' סאה, וא"כ למ"ל בכל מקוה לאדם מה"ת כ"א סאה כשרין הרי אם יהי' מתחלה רק רביעית ג"כ כשרה שהרי כל השאובין הבחין עלי' אח"כ נכשרין מה"ת משאיבותן ע"י אותה מקוה של רביעית ושוב הוו כל המ' סאה כשרין ותיכשר גם לאדם מה"ת, ולמה תפסו דבכה"ג פסולה מה"ת, והיא תמיה עצומה מאד.

וחפשתי ומצאתי דעיקר הסברא דזריעת מים לטהרה דמיא לטבילת כלים וסגי ברביעית וכל המים שיבואו אח"כ על אותה רביעית נכשרין משאיבה נמצאה כבר במהרי"ק (שורש נ"ו ענף ב') לביאור דברי הרא"ש דעסיק בהו ועל יסוד זה עמד המשכנות יעקב חיו"ד (סי' מ"ג) בקושיתנו דא"כ מקוה של רביעית שמלאוה בשאובין עד מ"ם תיכשר גם לאדם מה"ת דהא נזרעו במקוה והוכשרו משאיבתן, ותירץ דבע"כ צ"ל דכיון שאין מטהר לאדם פחות מארבעים סאה אין להשלימן בשאובין ואם רוב שאובין פסול מה"ת אף שהמים עצמן נטהרו מטומאתן אין זה ענין לכאן דגזה"כ הוא דכל שרוב המקוה נעשה בידי אדם פסול ואין תלוי כלל בטהרת המים, עכ"ד. הנה מתבאר מזה דלהכשר המקוה לא די במה שנזרעו השאובין ופקע מינייהו שם שאיבתן אלא בעינן שיהי' בהמקוה מ"ס שנקוו שלא ע"י אדם.

ומעתה י"ל דמקוה שאוב שמערבו לכשר ע"י נקב פחות מכשפה"נ אמנם יוצאין המים מידי שאיבתן אם נימא כמו"כ דלהכשר מטומאה לא בעינן כשפה"נ ומ"מ אינן נכשרין לטבול בהן שהרי מ"מ אותה מקוה נעשית ע"י אדם, ולכן צריך נקב כשפה"נ דאז שני המקואות מתחברות ונעשית למקוה אחת ונמצא שטובל במקוה שיש בה מ' סאה שנקוו שלא ע"י אדם כיון דכחד מקוה חשיבא ובאידך איכא מ"ס שלא ע"י אדם.

וביותר ביאור ע"פ שיטת ר"ת בתוס' חגיגה שם ובגיטין (דף ט"ז ע"א) דשיעור כשפה"נ הוא רק על פרצת הכותל אבל במים סגי בטופח ע"מ להטפיח, וכבר הזכרתי בספרי [ח"א] סי' י"ח אות י"א בהסבר הדבר דבחיבור מקואות יש שני דינים, א) בענין המים שיהיו מעורבין, ב) בענין הכותל שלא יהא מפסיק בין המקואות, דכיון דאנו צריכין לדון את שניהם כמקוה אחת צריך שלא יהא הכותל מפסיק דאף שהמים מעורבים כל שהכותל מפסיק לא מהני, ובזה י"ל שכל הדעות שוות דבעינן פרצת הכותל משום חיבור גוף המקואות ועירובן למקוה א' אלא דפליגי על ר"ת בשיעור עירוב המים. ולכן כשהפרצה למעלה ורואה פני האויר סגי בכקליפת השום דבאופן זה יותר קרוב נידון כמקוה אחת, ואלו מפני ערוב המים לחוד מאי נ"מ ברואה פני האויר ואף שאין צורך לזה די"ל דהללמ"מ כך היא דברואה פני האויר שאני, מ"מ לפי הסבר הנ"ל מומחק הדבר יותר דלענין למישווי מקוה אחת מתקבל על הדעת לחלק בין רואה פני האויר ומינכר לעין או לא. ולפ"ז בפרצה פחות מכשפה"נ אפילו ניחא שהמים מתכשרין משאיבתן מ"מ גוף המקואות עדיין חלוקין וכשהוא טובל אינו טובל בהמקוה הכשרה אלא בזו שנמלאה ע"י אדם וזה פסול, אבל כשניקבה כשפה"נ נתחברו כבר גוף המקואות וכשהוא טובל בזו שהיתה שאובה הרי היא כמי שטובל בהשני' דשניהם נפשו כמקוה אחת והרי יש כאן מ' סאה שלא ע"י אדם ושפיר דמי. [ואולי יש להוסיף עוד נופך דכשאין המקואות מחוברין רק המים זרועין הוי המים ביתוסם אל המקוה הכשרה בראשי הכיפין שבגל דלדעת התוס' הוא פסול מדאורייתא וכמ"ש רש"י בחגיגה (דף י"ט ע"א) לפי שאין טובלין באויר דבעינן מקוה, וה"נ אינם במקוה המקוה אלא חוצה לה]. וזה לא שייך אלא במקוה אבל בהשקה מטומאה דבעינן רק חיבור המים שפיר י"ל דסגי גם בפחות מכשפה"נ דמ"מ מחוברין נינהו ואין שיעור לזריעה:

ובזה יוסברו לן דברי הרא"ה שהזכרנו למעלה דאינו מועיל ערוב מקואות לכלי שבמעיין מפני שאינו מינו שהוא מטהר בזוחלין. דכיון דעיקר ענין הערוב הוא שיעשו כמקוה אחת והכא ליתא למימר הכי שהמעיין עם הכלי נעשין במקוה אחת שאינו מינו כלל ואינן שיין זל"ז שזה מטהר בזוחלין וזה לא והאיך אפשר שמקוה אחת תהא חלוקה בדיניה, לכן אינן נעשין לעולם מקוה אחת, ולפיכך שאני הוא מהשקה דאין חילוק בין במינו לשאינו מינו דהתם רק זריעה גרידתא בעינן. אמנם איהו ס"ל עוד יותר חזה דאינן עולין גם משאיבתן כה"ג כמש"ל. ואולי פליג על הרא"ש גם בעיקר הסברא דיש זריעה להעלות משאיבה וס"ל דדוקא טומאה פקעה בזריעה ולא שאיבה כמו שיובא להלן דאיכא מרביותא דס"ל הכי:

וע"פ הנ"ל הנני מסתפק במקוה שהי' בה רביעית ורבו עליה מים שאובין עד מ' סאה דמדאורייתא כשרה לטבילת כלים שהרי נזרעו השאובין במקוה ונטהרו משאיבתן אלא דרבנן אמרו דבעינן גם לכלים ח' סאה שאינן שאובין כמו לאדם, אם נדון אותה כמקוה שאובה מדבריהם שתיכשר לכלים ע"י ערוב כשערה כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' ר"א סנ"ג) ובש"ך שם כיון דלכלים פסולה רק מדרבנן, או דילמא כיון דאצרכו לכלים מקוה כשרה כמו לאדם אינה מתכשרת בכך כיון דלאדם פסולה מה"ת:

ה

ה) כ"ז דברנו עד כה לדעת הרא"ש דזריעה מטהרת מידי שאובין, אבל באמת גם בזה עדיין יש חולקין. דהתוס' נדה (דף ס"ו ע"ב ד"ה אשה) כתבו וז"ל ור"ח פי' מקוואות ביומי ניסן משום דחייש לשאובין וכן פי' בערוך ותימא הוא מה שאיבה שייך וי"ל כי כמה צנורות מושכין לתוך הנהרות שהם בכלים שחקקן ולבסוף קבען עכ"ל, ונראה דס"ל דגם מקוה שלם כנהר נפסל בריבוי שאובין, הרי דל"ל סברא דהרא"ש ז"ל דזריעה מטהרת שאיבתן כמו שמעלה מטומאתן. וכן כתב המהרי"ק בשורש נ"ו דלדעת כמה ראשונים אין זריעה מטהרת משאיבה, וכן ראיתי בס' משכנ"י שם שהביא שכ"כ הרשב"א שהראב"ד חושש להחמיר בריבוי שאובין וכן נוטה דעת הר"ן נדרים וכ"כ הרשב"א שבת לפסול נהר בריבוי שאובין לדעת זו, וכבר כתבנו לעיל דנראה דגם דעת הרא"ה נוטה כן, וכן רבינו ירוחם שמסתפק לומר בערוב שאובין שנסתם הנקב שחוזרין לפסולן נראה ג"כ דל"ל סברא דזריעה לענין שאובין. ולכל הני רבוותא כבר ליכא מזה שום ראי' דלהשקה מטומאה בעינן כשפה"נ דשאני הכשר שאובין לא שייך בהו דזריעה כלל:

ו

ו) אמנם אפילו נימא דערוב שאובין דומה להשקת טהרה אכתי לפלפולא יש לדון אם גם בערוב שאובין בעינן דוקא כשפה"נ לכו"ע ואל"ה לא הויא זריעה. דהנה דעת הרבה ראשונים היינו הר"י מיגש והרמב"ם והר"י והרמב"ן והרשב"א והר"ן וריב"א מובאים בב"י (סי' ר"א) דגם כולו שאוב כשר מה"ת, ולדידהו הא דתנן ערוב מקואות כשפופרת הנוד בפ"כ מיירי רק בערוב חסרים אל השלמים או בשני חסרים זל"ז אבל לא בערוב שאוב אל הכשר, שהרי בשאיבה דרבנן בודאי א"צ כשפה"נ כדתנן במקואות (פ"ו מ"ח) מטהרין את המקוה כו' ומשיקו אפי' כשערה דיו, וכתב הר"ש דמיירי בשאיבה דרבנן וכ"ה הלכה רווחת בשו"ע (סי' ר"א סנ"ג) דבשאיבה דרבנן א"צ כשפה"נ, א"כ ע"כ דערוב שאובין לא נכלל במתני דערוב מקואות כשפה"נ. ומעתה יש מקום לומר אליבא דידהו דשאובין גם מדינא בפחות תכשפה"נ משום דהוי כזריעה ובזריעה באמת לא בעינן כשפה"נ גם בהשקה לטהרה, שאין ראי' ע"ז להיפוך, שהרי לדידהו ביכו"כ לא קאי על שאובין מתני' דערוב מקואות כשפה"נ. ואף דאנן רק משום שאובה דרבנן מקילינן דלא ליבעי כשפה"נ כמ"ש הר"ש אבל מעיקר הדין הוה בעינן כשפה"נ, וא"כ בהשקה לטהרה שהוא מה"ת שוב בעינן כשפה"נ דוקא, י"ל דזהו רק לדידן דס"ל דכולו שאוב דאורייתא וכ"ה מסקנת הר"ש ספ"ח דטהרות ומתני' דערוב מקואות דקתני סתמא ומשמע דקאי על כל עניני מקואות כולל גם ערוב שאובין ומוכרח דזריעה נמי בעיא כשפה"נ בע"כ צ"ל דרק במקצתו שאוב הקילו, אבל להני רבוותא דסברי כולו שאוב דרבנן ומעולם לא נכללו שאובין במתני' דערוב מקואות כשפה"נ דמיירי רק בשל תורה כדקתני סיפא ספק כשפה"נ ספק שאינה כשפה"נ פסולה מפני שהיא מה"ת אין הכרח כלל לומר דהקילו בשאובין אלא דגם מעיקר הדין אפשר דדי בכשערה משום דהוי רק זריעה כנ"ל. ואף דמהרא"ש מוכח דס"ל דזריעה בעי כשפה"נ [לפום מאי דקיימינן השתא אם לא נחלק בין זריעה לערוב שאובין כנ"ל] ולמה נשווי לחנם מחלוקת בין הראשונים, ולפיכך הי' צ"ל דבזה הכל מודים להרא"ש דזריעה בעיא כשפה"נ וה"ה בשאובין להעלותן משאיבתן אלא דבשאובין הקילו שהיא דרבנן, מ"מ י"ל דהא בהא תליא דדוקא הרא"ש הוכרח לומר כן משום דס"ל כולו שאוב מה"ת ונכלל במתני' דערוב מקואות כשפה"נ משום דתני סתמא וקתני סיפא שהיא מה"ת כמ"ש, וכיון דערוב שאובין ענין זריעה הוא לכן ל"ל דזריעה נמי בעי כשפה"נ, אבל להני ראשונים שלא נכללו שאובין במתני' אין הכרח כלל לזה, ואין כאן פלוגתא חדשה בין הראשונים אלא נובע הוא ממחלקותם בכולו שאוב:

אבל באמת אין לומר כן, שהרי הרשב"א ז"ל נמנה בין הסוברים דכולו שאוב דרבנן כמ"ש הב"י משמו ואפ"ה כתב בתוה"ב בשער המים בערוב שאוב לכשר דדי בהשקה כשערה משום דבשאינה דרבנן הקילו, הרי דסבר ג"כ דמעיקר הדין צריך כשפה"נ גם בערוב שאובין. אמנם מתשובה להרשב"א שהביאה הב"י שנשאל על דבר ניקר מקוה נראה דלא פסיקא לי' אם כולו שאוב הוי רק דרבנן, דז"ל דאפשר דאפילו כולה שאובה אינה אלא מדרבנן וכדדייקי שמעתתא טובא עכ"ל. ולפ"ז אפשר לומר דמשו"ה הוצרך לומר דבשאיבה דרבנן הקילו משום אותו צד הספק דכולו שאוב מן התורה ונכלל כבר בשיעור כשפה"נ דמתני' כמש"ל ומ"מ בשאיבה דרבנן כגון במקצתו שאוב הקילו דבע"כ בהא מיהא איירי מתני' דמשיקו כשערה ודיו. ואף דהב"י הביא לדברי הרשב"א שבתוה"ב דבשאיבה הקילו בתור חולק על הרא"ש שהביאו לפני זה שכ' דבערוב שאוב לכשר בעינן כשפה"נ וכבר כתב הש"ך (ר"א ס"ק קי"ז) דבמקצת שאוב גם הרא"ש מודה דדיו בכשערה ולא נחלק אלא בכולו שאוב דס"ל דהוי מה"ת, וא"כ משמע מהב"י דהרשב"א קאי על כולו שאוב וס"ל הכא דכולו שאוב דרבנן ומ"מ הוצרך לקולא דשאיבה וליכא למימר כמ"ש, הנה לענ"ד נראה דלא כהש"ך אלא דהרא"ש פליג נמי במקצתו שאוב וס"ל דלא הקילו רבנן בשאובין כל עיקר אפי' בשאיבה דרבנן, כדמוכח מפירושו למשנה מקואות (פ"ו מ"ח) וז"ל מטהרין כו' ומביא סילון כו' יניח ידו בפי הסילון שלמטה כו' וכשיסיר ידיו נמצאו שני מקואות מחוברין במים ברוחב שפה"נ רגע א' וכשירדו המים למטה ישארו מושקין כשערה ודיו עכ"ל, הרי שהזכיר רוחב כשפה"נ ואין זכר ומקור לקולא דכשערה. [ומ"מ מה דסיים שיהיו מושקין למטה כשערה צריך ביאור, דנראה כחו דארכבה אתרי רכשי, דאי סגי בכשערה למ"ל רוחב שפה"נ בסילון. ואין לומר דמשים דאותו מקצת זרם היוצא חן הסילון רואה את האויר סגי בכשערה משא"כ באותו מקצת שבסילון שאינו רואה את האויר בעינן בי' כשפה"נ, שהרי גם ברואה פני האויר שיעורו כקליפת השום על רוחב שפה"נ כמו שהק' הר"ש שם.

ואמנם תמוה לי בש"ע (סעי' נ"ג) שכ' הבא להכשיר כו' אע"פ שאינו משיקו אלא כשערה כשר ואפילו אין מי ההשקה רואין פני האויר, מאי רבותא היא זו והרי גם ברואין פני האויר בעי מיהא כקליפת השום. ואולי הרבותא היא לדעת ר"ת שהזכרנו למעלה דשיעור שפה"נ הוא רק בפרצה אבל מים סגי בכל שהוא, וא"כ בסילון שהזרם רואה פני האויר והוא פרוץ סגי בכ"ש ועפ"י מ"ש הריב"ש (סי' רצ"ב) מובא בב"י דטופח להטפיח וכשערה חד שיעורא הוא יעו"ש, ולכן כתב דבזה גם באינו רואה פי האור לא איכפת לן.

אבל דחוק הוא מאד דהב"י פסק להלכה כהרמב"ם והר"ש דגם כשהפרצה רואה פני האויר בעינן מים כרוחב שפה"נ ועיי' בש"ך ס"ק קי"ט. אך עכ"פ להרא"ש אפשר לפרש כן שלא נתבאר בדעתו אם פליג על ר"ת בזה אולם הפשוט בעיני יותר בכוונת הרא"ש הוא דמ"ש שיהיו מושקין למטה כשערה אין כוונתו כהר"ש על רוחב הזרם היוצא מן הסילון אלא כוונתו על עומק הנגיעה למטה במקוה שהוא רק כשערה, ר"ל שנקודת הנגיעה היא רק כשערה שאין הזרם נוקב ויורד לעומק המקוה אלא נוגע רק ע"פ שטחו כשערה]. עכ"פ הרינו רואים דהרא"ש ל"ל כלל שהקילו בשאובין אפילו באיזה שאיבה שתהי' ומפרש לה למתני' דכשערה בדרך אחרת, ובזה סרה מעל הרא"ש קושיית הב"ח ממשנה זו הביאו הש"ך שם, וכנראה נתכוין לזה הגר"א ז"ל בביאורו (ס"ק ק"ב) יעו"ש. ולפ"ז יוצא לן דמ"ש הש"ך דבמקצתו שאוב סגי בחיבור כשערה אליבא דכו"ע לאו דפסקא היא שהרי הרא"ש ז"ל חולק גם בזה ומחמיר. ולפ"ז שוב י"ל כמ"ש דהרשב"א קאי על מקצתו שאוב והוצרך לטעמא דבשאיבה הקילו לאותו הצד אם כולו שאוב מה"ת. אולם בתשובות הרשב"א שלפנינו לא נמצאה תשובה זו בלשון שהביאה הב"י דאפשר דאפילו כולה שאובה אינה אלא מדרבנן אלא בדרך החלט קאמר לה והוא בתשובות המיוחסות (סי' ר"ל) וז"ל וכל שכן בשאיבה דרבנן דאפילו כולה שאובה אינה אלא מדרבנן כדדייקינן שמעתא שמה עכ"ל, והוא כשיטתו שהביא הב"י למעלה דכולו שאוב דרבנן ולא מספקא לי' כלל בזה, וא"כ אין לומר כמ"ש:

ולפמ"ש עכשיו בדעת הרא"ש הנה לא מוכרח כלל דלכל הני רבוותא דס"ל כולו שאוב דרבנן לא בעינן בערוב שאוב לכשר כשפה"נ, דאפשר דס"ל כהרא"ש דלא הקילו בשאיבה כל עיקר כמ"ש. אמנם אפילו אם נאמר כן מ"מ לא מוכח לדידהו דאין זריעה גם לטהרה בפחות מכשפה"נ כמו לשאיבה, די"ל דדוקא להרא"ש דס"ל דשאוב מה"ת והוא דין פסול במים כמו טומאה שייך למילף דכי היכי דלשאיבה בעי כשפה"נ ה"נ להשקה דטהרה, דאילו הוה מהני בפחות מכשכה"נ בהשקה דטהרה ה"נ הוה מהני בשאיבה, אבל להסוברים דכולו שאוב דרבנן י"ל דאין למילף כלל זמ"ז שהרי כתבו התוס' בב"ב (דף ס"ו ע"ב) וש"ד וכ"כ הרבה ראשונים בטעמייהו דגזרו רבנן שמא יטבול בכלים ומשוה"ט י"ל דזריעה נמי לא מהניא דאף אם נזרעו מדינא מ"מ אכתי שייך בהו גזירת כלים ואינו נכשר אא"כ נעשה מחובר ממש עם הכשר כדין חבור חסרים שנעשים למקוה אחת וכשטובל בשאוב הוי כמי שטובל בכשר דחדא מקוה היא ולא שייך אז גזירת כלים, אבל בזריעה לטהרה דלא שייך בה האי גזירה שפיר י"ל דגם בפחות מכשפה"נ סגי, משא"כ בשאובין דאכתי איכא לגזירה, דאע"ג דזריעה נמי מטעם חיבור הוא היינו רק שהמים מחוברין ולא גוף המקואות כמש"ל. ועפ"ז יש להסביר קצת מה שנסתפק רי"ו לומר דכשנסתם החיבור חוזרין השאובין לפסולן אפילו נימא דלא פליג על הרא"ש בעיקר הסברא דזריעה לענין שאיבה כמש"ל, די"ל דס"ל דהוי רק דרבנן משים גזירת כלים ונסתפק לי' דשמא גם כה"ג אכתי איכא לגזירה כיון שפסק החיבור:

וכל מה שכתבנו באות זה הוא רק לפלפולא בעלמא ועיקר סמיכתי הוא על מ"ש בסעיפים הקודמים, ולא ירדתי עתה העינה בעיקר החקירה אלא באתי רק להסיר השגת כת"ר שעמדה כמו נד:

ז

ז) ומה שעמד כת"ר על דברי הטו"א שהרי המים מטמאין לכלי והו"ל גם הכלי טמא ובהדיא אמרינן בסוגיין דחגיגה דבכלי טמא מיגו דסלקא טבילה לגופי' דמנא סלקא נמי לכלי דאית בי', ויישב לה דהטו"א עצמו מפרש התם דבקדש לא מהני אף בכלי טמא, ומגו זה הקשה כת"ר קושיא אחריתא דמתחלה מיטמא הכלי מהמים ואם ישיק את המים בכלי שאין בו כשפה"נ איברא דסלקא להו השקה למים בשעה שהם מחוברין למי המקוה מ"מ אח"כ כשמסלק המים מן המקוה חוזר הכלי ומטמא את המים ואמאי אמר ר"א דטהורין עכ"ד:

הנה בהערתו השני' לא אדע ברור אל מה יתכוין כת"ר, ואולי ר"ל דזה יקשה אפי' לפ"מ שהעירותי דבהשקה לא בעינן כשפה"נ מ"מ איכא למיגזר משוה"ט שכ' כת"ר. אבל הן משכחת לה דמשיקין בכלי אבן שאינו מקבל טומאה, וכ"ת דנגזור כלי אבן אטו כלי המקבל טומאה ואטו אין בפיה כשפה"נ, הנה גזירה חדשה היא וגזירה לגזירה, ויעוי' בטו"א שם. ובנוגע להערתו הראשונה הנה יש להעיר דכלי הנטמא ממשקין הוי רק טומאה. דד"ס ובכה"ג אפשר דלא אמרינן מגו דסלקא אם המשקין טמאין מה"ת וכ"כ הטו"א שם וכן מסתברא. [אך לפמ"ש בספרי [ח"א] סו"ס י"ח בהסבר ענין המגו בחד אופן שייך לומר גם בזה מגו יעו"ש]. אבל תמה אני על כת"ר דודאי קושית הטו"א נכונה דמי לא מיירי ר"א במשיק בכלי שאינו מקבל טומאה, ואדרבא לכתחלה צריך להשיקו בכלי אבן דוקא ואין ליתן את המים בכלי עץ כדתנן בביצה (י"ז:) ויעו"ש בתוס' (י"ח: ד"ה ושוין) ונראה דה"ה בכהנים זריזין אין נותנין לכתחלה בכלי עץ, וא"כ אדרבא כשלא הי' הכלי טמא מתחלה משיקין אותן בכלי אבן דוקא, ובודאי כן היא הרגיל, ושפיר הקשה הטו"א.

ויקבל כת"ר ברכת החו"ש מאדוה"ש כנפשו ונפש גיסו אוהבו ומוקירו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף