דבר אברהם/ב/ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן ח.

ב"ה. בחדש טבת אעת"ר. סמאלעוויטש.

שלום וברכה אשיב לכבוד ידידי הרה"ג החו"ב

סוע"ה וכו' כש"ת מוהר"ר אברהם חיים אידעלציק נ"י האבד"ק קאחאנאוו. אחד"ש מעכת"ה, הגיעתני אגרתו שתוכה רצוף אהבה מד"ת

ותהי לי לענג בראותי כי תודה לה' יעיינו רבנן בספרי, ישאו ויתנו בו וימצאו טעם לשבח. והנני למלא את בקשתו להשיב על הערותיו בהרחב הביאור ובפלפולא דאורייתא:

א

א) עמד כת"ר על מ"ש בספרי סי' י"ג אות ד' דבכ"מ

שנאמר בתורה לכתחילה שיעשה ע"י שליח ולא בעינן שיהי' כמותו גם הני דלאו בני שליחות נינהו כשרים למעשה זו, דשליח מיהא הוי אלא דלא הוו כמותו והיכא דלא בעינן שיהיו כמותו גם הם כשרים, וע"ז העיר כת"ר מיומא (דף ס"ו ע"ב) בשעיר המשתלח שנאמר בו לכתחלה ושלח ביד איש עתי ולא הוא עצמו ואמרינן התם עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא א"ר ששת שאם הי' חילה מרכיבו על כתפו, ולפי דברי הרי יכול להזמין לכתחלה קטן:

הנה מתחלה אגיד לכת"ר שגם אני עצמי זה מכבר הסמכתי

חקירה זו לענין שעיר המשתלח, ופלפלתי לפני הצבור אם מותר לשלוח השעיר ע"י עכו"ם כיון דבר שליחות לא בעינן וגם אינה עבודה דהא כשרה בזר וגם ע"ז פריך הש"ס איש להכשיר את הזר פשיטא ומשני מהו דתימא כפרה כתיבא בי' קמ"ל הרי דאינה עבודה כלל. וכעין זה כתב בתשובות הרשב"א (ח"א סי' שנ"ז) במיתת ב"ד שיכולין ב"ד לצוות לעכו"ם לזרוק פתילה לתוך פיו שאין העכו"ם אלא שלוחו של ב"ד ואין מיתת ב"ד צריך גופו של ב"ד. ועפי"ז הי' מתיישב מה שעמד השאג"א (סי' ע') מהאי סוגיא על שי' הרי"ף ספ"א דעירובין והרמב"ם (פכ"ז משבת ה"א) דתחומין י"ב מיל מה"ת, דא"כ מאי פריך הש"ס עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא לימא לענין תחומין שמותר לשלחו חוץ לי"ב מיל אם אין צוק גזור וחתוך בתוך י"ב מיל דהנה הא לא קשיא לי בחלה שעיר וצריך להרכיבו על כתפו שישלחנו אז ביד עכו"ם, דהא מזומן בעינן ודין המזומן דותה נמי שבת, דה"נ כשנטמא המשלח נכנס למקדש בטומאה ואין אתר נכנס תחתיו משום דמזומן בעינן. והא נמי ל"ק לי שיזמינו מתחלה עכו"ם, דלאיזה צורך יעשו כן, שהרי מעיוה"כ בודאי אין השעיר חולה שאם כן היו לוקחין אחר תחתיו, וכשאינו חולה אינו צורך להזמין עכו"ם דאין כאן חילול שבת, ולשמא יחלה השעיר בודאי א"צ לחשוש, ולכן כשחלה שפיר משכחת לה חילול שבת ע"י המזומן. אבל כל זה לא שייך אלא בחלה שלא היו יודעים מזה מעיוה"כ והיו מזמינים ישראל משא"כ לענין תחומין שאם אין צוק גזור וחתוך בתוך י"ב חיל הרי ידעו מזה גם מעיוה"כ והיו יכולים להזמין בשביל זה לכתחלה עכו"ם, ומשו"ה ליכא למימר דאתי קרא דעתי אפילו בשבת להתיר

תחומין כשאין צוק בתוך י"ב מיל דבאופן זה היו מזמנים באמת עכו"ם:

ועד"ז יונח מה שיש לדקדק היכי דריש עתי ואפילו בשבת,

חדא דהא איצטריך עתי לשיהא מזומן, ועוד דהאיך מתיישבת עיקר הדרשא לשבת דפירש"י שהוא מלשון בעתו ובמועדו הרי עתי אגברא קאי שיהא האיש עתי, וכבר עמד ע"ז בגבורות ארי ליומא, ובר"ש משאנ"ץ בתו"כ (אחרי פ"ד) עמד דלמה צריך קרא להתיר בשבת ותי' דמשום דאין שלות מעכב הו"א דאינה כעבודת שאר קרבנות דדוחין שבת קמ"ל קרא דדחי, והוה דומה לאברים ופדרים דלא מעכבי ודתו שבת. (ואין לדקדק ע"ז דמ"מ אמאי צריך קרא ליהוי כאברים ופדרים שדוחין, די"ל כמ"ש בס' גבורות ארי בסוגיין דאברים ופדרים שאני שכבר דחתה שחיטה את השבת, אלא דמ"מ שלוח דוחה שבת משום דשני השעירים כחד חשיבי וכיון שנדחה שבת אצל שעיר של שם חשוב כנדחה גם אצל שעיר של עזאזל, וזהו דידעינן מגילויא דקרא ואל"ה הו"א דאינו נידון כנדחה שבת אצלו ואין שילוחו דוחה כיון שאינו מעכב). וכתב עוד דאכתי למאי דמביאין מירושלמי דשילוחו מעכב ואם מת לאחר וידוי מביא שנים ומגריל עליהם ושולחו לצוק כו' למה איצטריך קרא דדחי שבת ועיי"ש מה שתירץ. ולהנ"ל י"ל דבאמת מה ששילוחו דוחה שבת ל"צ קרא אי משום שמעכב אי משום שכבר נדחה שבת אצל שעיר של שם וכחד חשיבי והוי כאברים ופדרים, אלא דכל הדרשא אחת היא רק למזומן, עתי שיהא מזומן דוקא לכתחלה ולא ישלחו ביד אחר ואפילו טמא לא נאמר יבוא אחר תחתיו ואפילו חלה שעיר וצריך להרכיבו על כתפו בשבת לא נאמר ישלחנו ביד עכו"ם שאינו מזומן ח"ל עתי שיהא מזומן ואלו אינם מזומנים. ואיצטריך קרא להכי דהו"א דאין דין מזומן דוחה טומאה ושבת שהרי אינו מעכב בדיעבד שאם חלה המזומן משלחו ביד אחר אע"פ שאינו מזומן כמבואר בסוגיין. ואף שבכריתות (דף י"ד ע"א) הגירסא עתי אפילו בטומאה ואפילו בשבת עתי במזומן וכ"ה בירושלמי דפרקין (ה"ג), ומדקתני תחלה אפילו בשבת ואח"כ במזומן משמע דדחיית שבת לאו לענין מזומן מיירי אלא לעיקר השילוח דאל"ה הו"ל למיתני תחלה עיקר הדין דמזומן, מ"מ אין זה מכריח דה"נ קתני תחלה אפי' בטומאה ובזה כבר פירשו כל הראשונים דמשום גררא דמזומן הוא, דהיינו שאם נטמא המזומן לא ישלחנו ביד אחר, וה"נ אפ"ל לענין שבת:

אמנם כ"ז הוא רק לפלפולא, דרחוק דדבר ששייך

גם לעבודת היום לא יעשה ע"י ישראל אלא ע"י עכו"ם. ובההיא דהרשב"א שאני דהתם המצוה היא רק לדון דיני המיתה ולהשתדל שיומת וע"י מי שיהי', אבל הכא המצוה היא לשלח ולא שישולח, והחילוק מובן. ועוד דאיצטריך קרא כי ליכא עכו"ם שישראל יעבור על תחומין, ומשכחת לה נמי שנעשה הצוק רחוק י"ב חיל ביוה"כ גופי' כגון ע"י רעידת האדמה וכדומה. ועוד דנראה דודאי עכו"ם פסול לשילוח, דה"נ אשכחן באסיפת אפר פרה שכשירה בכל אדם ומ"מ מבואר ברמב"ם (פ"ד מפרה הי"ז) דעכו"ם פסול, שכן כתב ומנין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל כו' ומשמע דעכו"ם לא, ובכ"מ לא הראה מקור לזה, ונראה דהטעם הוא משום שנאמר ואסף איש טהור [ואמרינן נמי בהזאה טהור מכלל שהוא טמא} ועכו"ם אין בו דיני טומאה וטהרה. וא"כ ה"נ בשילוח השעיר דכתיב והמשלח את השפיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ובעכו"ם ל"ש זה. אבל מן האמור כבר ימצא כת"ר תשובה להערתו דלא מזמנינן קטן מאתמול דאין לנו לחוש שמא יחלה השעיר, ואחרי שלא הוזמן הקטן מאתמול ממילא א"א לשולחו למחר כשחלה השעיר:

ב

ב) אולם אכתי יש לכת"ר מקום לטעון דלפי דברי שאין

פסול בקטן מצד השליחות הי' ראוי להזמין תמיד לכתחילה קטן לפי שיש בו עבירת שבת תמיד, כמו שעמד השאג"א שם דאמאי לא אמר רב ששת דעתי אפילו בשבת קאי לענין נטילת נשמה, שהרי אמרינן אין גזירה אלא דבר המתגזר ויורד כלומר ההר יהיה גבוה מאד עד שכשדוחה את השעיר ממנו נופל ומתגזר אברים אברים ותנן נמי התם לא הי' מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים, ואפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור הרי מתירו לב"נ שמוציאו מידי אמה"ח כדאמרינן בפסחים (דף ע"ג ע"א) גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז, ותי' בתרי אנפי אי משום דעתי בשילוח כתיב ומשמע דאתי למישרי איסור שבת הנעשה בשעת שילוח ולא בשעת הגעתו לצוק, אי משום דר"ש לא סבר דשאני יוה"כ דהכשרו בכך ואין רבותא בשבת יותר מיוה"כ שחל בחול. וא"כ איכא תמיד איסור מלאכה והו"ל להזמין קטן לפי דברי דלא בעינן בזה דין שליחות:

איברא דלקושטא דמילתא אין זו לדעתי קושיא כלל, חדא

שאין הדעת נותנת דדבר שהטילה תורה ממצות היום לא יוכל ליעשות ע"י גדולי ישראל אלא תמיד ע"י חש"ו דוקא, דכיון דתמיד יש בו איסור מלאכה דנטילת נפש אתה צריך לומר שהמצוה נאמרה תחלה ליעשות רק ע"י חש"ו וזה לא ניתן ליאמר. ועוד דודאי חש"ו פסולין לשילוח מדכתיב איש, וכת"ר נמי הרגיש בזה אלא שכתב דאין לומר דאיש מוציא את הקטן משום דדרשינן איש להכשיר את הזר וכל היכא דאיצטריך איש לרבות מידי לא ממעטינן מיני' קטן, כדאמרי' לעיל (דף מ"ג ע"א) ואסף איש טהור כו' איש להכשיר את הזר והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חש"ו. אבל לדעתי אין זה נכון, דודאי משמעות איש ממעט חש"ו, דריבוי זר ממילא אחי מדנאמר בכל הפרשה כהן והכא לא כתיב כהן ואי הוה כתב ואסף טהור לחוד נמי הוה מרבינן זר ומדכתיב איש יש למעט חש"ו. והא דאיצטריך למעט חש"ו מוהניח הוא משום דדרשינן טהור להכשיר את האשה והו"א לרבות מזה גם חש"ו להכי איצטריך לוהניח. וכ"ה מפורש בתו"כ לפי גירסת הגר"א ז"ל ואסף איש להכשיר את הזר טהור להכשיר האשה משמע מביא את האשה ומביא את הקטן ת"ל והניח. ועיי' ברש"י יבמות (דף ע"ב ע"ב) שכ' דדרשינן ואסף איש ולא קטן והתוס' תמהו ע"ז דקטן ממעטינן מוהניח, ולמ"ש מיושב קצת דבאמת יש למעט קטן מאיש אלא דאיצטריך והניח כדי שלא נרבה מטהור אבל לבתר דכתיב כבר והניח לגלויי דלא נתרבה קטן מטהור ממילא הוא מתמעט מאיש. ובזה יתיישב נמי מה שכ' הרמב"ם שם (פ"ה מפרה) ומנין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל חוץ מחש"ו שנאמר ואסף איש טהור כו' בין איש בין אשה, ועמד הכ"מ למה לא הביא הדרשות שבש"ס, ולפי האמור א"ש דבשתי המלים איש טהור כבר נכללו הריבוים והמיעוטים לזר ואשה וחש"ו. וא"כ הכא בשילוח נמי בודאי נתמעטו חש"ו מאיש. כן נ"ל הדבר פשוט אע"פ שבמשנה יומא (דף ס"ו ע"א) נאמר סתם הכל כשרין להוליכו ולא נאמר חוץ. [ומסתפק אני אם נתמעטה גם אשה משילוח מטעם זה או לא, וברמב"ם (פ"ג מיוה"כ) העתיק רק לשון המשנה הכל כשרים כו']:

אולם מפני שיש מקום להתעקש בזה ממה שנאמר במשנה

וברמב"ם סתם הכל כשרין להוליכו, ומחפצי למלא רצון כת"ר לפלפל בדבריו ברחבה, אשא ואתן בזה בהעברה על הנחה זו הפשוטה בעיני, ואגב אורחא יבואו דברים נכונים בעז"ה מהני מרגניתי דאשכחנא מדי עברי בענין זה:

ענף ב.

ג

ג) והנה מה שתפס השאג"א בפשיטות דבנטילת נשמה של

דחיית השעיר לא הוי מקלקל דמתקן לב"נ להוציא מידי אבמה"ח יתכן רק אם נתפוס דמצות השילוח היא שימית את השעיר ע"י הדחיפה לצוק ולנטילת נשמה בע"כ קא מכוין, אבל אם נימא דמצות השילוח היא רק הדחיפה עצמה אם ימות השעיר ואם יחי' אלא שדין הוא בצוק שיהא דבר המתגזר ויורד וראוי להמית אבל אין המיתה עצמה תנאי במצוה יש כבר מקום לדון דאין כאן איסור מלאכה. ולא מיבעיא למ"ד דבר שאינו מתכוין פטור. ופסיק רישי' נמי אפשר דלא הוי שהרי אחרו

בירושלמי דמכילתין (פ"ו מ"ג) שמשמח שמעון הצדיק הי' בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו, [ובודאי הכוונה שהי' בורח אחר הדחיפה ולא בדרך הליכה, שהרי תני מקמי הכי כל ימים שהי' שמעון הצדיק קיים לא הי' מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין איברין משמת שמעון הצדיק כו'], אלא אפי' למ"ד חייב מ"מ י"ל דהוי מקלקל דהתוס' חולין (דף ח' ע"א ד"ה מותר) הקשו אהא דאמרינן התם סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בה מקלקל הוא מהא דמחייב לענין שבת בשוחט בחוץ לע"ז משום תיקון כל דהו דתיקן להוציא מידי אבמה"ח ותירצו דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שיש תקון פורתא חשיב מלאכת מחשבת שלכך נתכוין, עיי' בתוס' שבת (דף ק"ו ע"א) ובאחרונים שהאריכו בזה ואכ"מ וא"כ אין זה שייך אלא היכא דמכוין מיהא לשחיטה, אבל אם אינו יכוין למלאכת שחיטה כלל ואתה בא לחייבו רק משום דבר שאינו מתכוין אפי"ת דדבר שאינו מתכוין אסור מ"מ הכא פטור דהוי מקלקל דקלקולו יתר על תקונו, וסברת התוס' לא שייכא בזה דלאו לתיקון זה נתכוין ולא הויא מלאכת מחשבת:

ולכאורה יש להביא ראי' מירושלמי יומא (פ"ו ה"ג) ברח

דרך הליכה מטמא בגדים דרך חזירה אינו מטמא בגדים, ופירש בקה"ע ברח דרך הליכה לצוק וחזר ולקחו מטמא בגדים אם לבש בגדים אחרים, (ושלא לצורך הזכיר כאן מלבישת בגדים אחרים דגם בנוגע מטמא בגדים וכלים בשעת חיבורו במטמאיו, כמבואר ברמב"ם (פ"ה מפרה ה"ב) וכ"ה דעת רוב הראשונים, ועיי' בתוס' ב"ב (דף ט' ע"ב ד"ה דהא). אמנם שי רש"י שם דאינו מטמא אלא בגדים שעליו וכ"ה בפי' רבנו גרשום שם) דרך חזירה כגון שלא מת בדחייתו לצוק וחזר וברח ותפסי המשלח אינו מטמא בגדים, ובשירי קרבן הוסיף לבאר בזה מ"ש הרמב"ם ושם ה"ו) ומאימתי מטמא בגדים המשלח את השעיר משיצא חוץ לחומת ירושלים עד שעת דחייתו לעזאזל אבל אחר שדחהו אם נגע בכלים ובבגדים טהורים, דהיינו שאם לאחר שנעשית מצותו ברח השעיר אע"פ שעוסק בשילוחו שנית אינו מטמא בגדים אפילו לא פירש ממנו. ומזה נראה דבדחיפה לחודא נתקיימה כבר מצות שילוח דאל"ה כשחזר ותפסו עדיין בשילוח הוא עוסק ויטמא בגדים:

אבל א"א לומר כן וע"כ עיקר מצות השילוח הוא שימיתנו ע"י

הדחיפה. דאמרינן בסוגיין דחפו ולא מת ירד אחריו וימיתנו, ואי אמרת דבדחיפה לחודא מתקיימא מצות שילוח ואע"פ שנשאר חי אמאי שרי לירד אחריו ולהמיתנו לעבור על איסור מלאכה אחרי שכבר נגמרה מצותו. ואמרינן בתו"כ (אחרי פ"ב) לפי שנאמר ושלח אותו שילוחו למיתה יכול שלוחו לחיים ת"ל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו הא כיצד עמידתו חי ומיתתו בצוק, ובירושלמי שם (ה"ב) יעמד חי מלמד שהוא עתיד למות. הרי דעיקר המצוה הוא שימיתנו דוקא בדחיפתו ומה שנסתייענו מירושלמי להיפוך יש לדחות שאין הפירוש כבעל קה"ע, אלא שהכוונה היא שאם ברח דרך הליכה היינו לצד הצוק מטמא בגדים שהרי הועילה הולבתו לקרבו לצוק ונקרא משלח הלכך מטמא בגדים, ואם ברח דרך חזירה היינו שחזר השעיר לצד ירושלים שלא הועילה הולכתו לקרבו לצוק אין זה נקרא משלחו שבטלה מעשה שילוחו והלכך בגדיו טהורים, וכנראה הוא הנרצה בפי' הפ"מ, ולא מיירי כלל מאחר דחיי'. ומרמב"ם בודאי לא מוכת מידי, דיש לפרשו כפשוטו שפירש ממנו ואינו עסוק בו עוד וכמו שהבינו בכוונתו הראב"ד והכ"מ, אבל אם דחפו ולא מת ושוב התעסק בשילוחו שנית אפשר דאה"נ דמטמא בגדים. ועוד י"ל בפירוש הירושלמי ברח השעיר ותפסו והוליכו לצוק אם דרך הליכה הובילו לצוק, ר"ל שברח לצד ירושלים וכשתפסו הובילו אל הצוק דרך הליכה מירושלים לשם מטמא בגדים, שזה נקרא משלח כדרך שילוחו שהוא מצד ירושלים אל צד הצוק, ואם דרך חזירה הוליכו לצוק כלומר שברח השעיר להלאה מן הצוק לעבר השני והוא תפסו והובילו לצוק דרך חזירה דהיינו לצד ירושלים אינו מטמא בגדים, שאין זה נקרא משלח את השעיר המרחקו מירושלים לצוק אלא מביאו לצוק בדרך קירוב לירושלים והלכך אינו מטמא בגדים, אבל לאחר שהביאו לראש ההר אפשר שהדוחפו שנית אה"נ דמטמא בגדים. ועוד יש לפרש בירושלמי דקאי אדלעיל מיני' שלחו ביד שנים, ויש להאריך בזה ובכוונת הירושלמי בשלחו ביד שנים ואכ"מ:

ומסתפקנא בברח מיד המשלח קודם דחיי' [או גם אחר

דחיי' לפום מאי דקיימינן השתא שכל זמן שלא המיתו לא נתקיימה עדיין מצות שילוח] ולא תפסו שלא נתקיימה בו מצות שילוח אם בגדיו טמאים ויש לי בזה הרהורי דברים ואין זה מקומם:

ד

ד) ועדיין יש דברים אתי לפקפק ביסוד זה. דהנה להלן (דף

ס"ז) איבעיא לן אותן אברים מה הן בהנאה רב ושמואל חד אמר מותרין וחד אמר האסורין מאן דאמר מותרין דכתיב במדבר [פירש"י ושלח את השעיר במדבר וקרא יתירא הוא למדרש שיהא הפקר כמדבר] ומאן דאמר אסורין דכתיב גזירה כו' אמר רבא מסתברא כמ"ד מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה. וראיתי בגבורות ארי במלואים שהקשה מאי תקלה שייך הכא והתנן לא הגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים וא"כ אפשר ללקטן ולקוברן או לשורפן לאחר יוה"כ כמו שעושין לכל איסורי הנאה, ותי' דפעמים לא מת השעיר ע"י דחיפה ואיכא למיחש לתקלה כדאמר בירושלמי שכל ימיו שהי' שמעון הצדיק קיים לא הגיע למחצית ההר כו' משמת הי' בורח למדבר והשירייקין אוכלין אותו. ועפי"ז מבואר דלטעם דלא אמרה תורה שלח לתקלה גם בנשאר חי מותר דאל"ה אין חשש תקלה. אמנם למאי דאמרינן מעיקרא דמ"ד מותרין יליף לה מקרא דושלח את השעיר במדבר נראה דליכא למילף מיני' אלא דאחר שנתקיימה בו מנות שילוח אבריו מותרין, ואחרי דמצות שילוח לא נתקיימה אלא כשימות ממילא רק אבריו מותרין ולא כשהוא נשאר עדיין חי ומעתה עלינו להסתפק לרבא דאמר לא חמרה תורה שלח לתקלה אם איצטריך גם לקרא דבמדבר או דמסברא זו לחודא מותרין וקרא אתא לרבות נוב וגבעון כו':

והנה בקידושין (דף נ"ז) גבי צפרי מצורע אמרינן כל צפור

טהורה תאכלי לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואיפוך אנא כו' רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה, ופירש"י וקרא דאמרן לעיל לרבות את המשולחת אסמכתא בעלמא היא. אבל התוס' חולין (דף קט"ו ע"א ד"ה לא אמרה) גבי הא דאמרו דשילוח הקן אינו בכלל כל תימבה דלא אמרה תורה שלח לתקלה כתבו וז"ל תימא דשרינן הכא מהא סברא בלא שום קרא ובספ"ב דקידושין גבי צפרי מצורע דריש כל צפור טהורה כו' ומשני רבא לא אמרה תורה כו' והשתא למה לן קרא דכל צפור כו' וי"ל דהתם כיון דכתיב לא תאכלו לאסור האחת הו"א דאידך נמי אסירא משום דאתקוש צפרים אהדדי ולא הוה שרינן מטעם דלא אמרה תורה שלח לתקלה אי לאו דאיכא עדיין יתורא דכל צפור טהורה תאכלו ולא דמי לכל שתיעבתי לך דהכא דלא כתיב בהדיא אשלוח הקן ומהך סברא איכא לאוקמי במילי אחריני עכ"ל. ומזה נראה דלרש"י סגי נמי הכא בסברא דלא אמרה תורה כו' ולתוס' עדיין יש להסתפק בזה. וראיתי בגבורת ארי שהביא לדברי תוס' אלו וכתב דה"נ איכא למימר כה"ג דאי לאו קרא דמדבר הו"א דקרא דגזירה יותר מסתבר דלאיסור הנאה אתי מלמדרש לאינך דרשי:

אמנם נראה דבאמת לא נחלקו כלל רש"י ותוס' אי סגי

בסברא זו דלא אמרה תורה כו' לחודא להתיר איסורא דהוה רביץ וכו"ע סברי דלא סגי בהא, אלא דרש"י ותוס' אזלי בזה לטעמייהו. דבקידושין שם איפלגי ר"י ור"ל צפורי מצורע מאימתי אסורים ר"י אמר משעת שחיטה ור"ל אמר משעת לקיחה ר"י אמר משעת שחיטה שחיטה הוא דאסרה לה ור"ל אמר משעת לקיחה מע"ע נפקא מה ע"ע מחיים אף צפ"מ מחיים. וכתבו התוס' (ד"ה משעת שחיטה) דגם לר"י משולחת נמי תיאסר משחיטת חבירתה עד השילוח, וכן כתבו כל הראשונים. וטעמא דמילתא הוא, דאי יליף ר"י נמי איסור הנאתן ממכשיר ממכפר כתנא דבי ר' ישמעאל התם כמ"ש הרשב"א בחי' יליף גם למשולחת דהויא נמי

מכשיר, ואי לתנא דיליף איסור שחוטה רק מקרא דוזה אשר לא תאכלו מהם כדמשמע בתוס' שם (ד"ה וזה) נכללו שתי הצפרים בזה, השחוטה לעולם והמשתלחת עד השילוח, כמ"ש התוס' חולין דאתקוש צפרים אהדדי, וקרא דכל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת היינו המשולחת כבר כלומר אחר שילוח. אבל רש"י ז"ל כתב דלר"י נאסרת השחוטה והמשולחת מותרת, דהיינו דלא נאסרה כלל אפי' קודם שילוח, וכן הבין הרשב"א ז"ל בכוונת רש"י. ועיין במל"מ (פי"א מטומ"צ ה"א) שחתר לומר כן דכוונת רש"י היא שלא נאסרה המשתלחת מעולם, ומן התימה שלא הביא לדברי הרשב"א שתפס כן להדיא בכוונתו. וטעמו הוא משום דר"י יליף איסור השחוטה רק מקרא דוזה אשר לא תאכלו וסבר דלא נכללה בזה משתלחת ולא אתקוש אהדדי ואפילו למ"ש הרשב"א דר"י יליף נמי מכשיר ממכפר אלא דאית לי' ילפותא זו רק לאחר שחיטה, וכן נראה גם מפיה"מ להרמב"ם שהביא ילכותא זו ובהלכותיו פסק כר"י דמשעת שחיטה נאסרו, דלפי"ז צריכה גם משתלחת ליאסר עד שילוח מיהא שהיא נמי מכשיר, ובע"כ אתה צריך לומר כן לשי' רש"י דר"י יליף איסור הנאה מכשיר ממכפר דאל"ה מנ"ל איסור הנאה כל עיקר לשחוטה כמו שהקשו התוס' (ד"ה וזה) וז"ל וא"ת להך תנא איסור הנאה מנ"ל אליבא דחזקי' דאמר לא תאכלו לא משמע איסור הנאה וי"ל דגמרי איסור משולחת משחוטה מה שחוטה אסורה אף משולחת אסורה ואיסור משולחת הנאה הוא דמחיים לא שייך אכילה עכ"ל. **(הגה"ה. ותמיה לי' בדברי התוס' דלר' אבהו דאמר אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכן בשביל הוכחה דמשולחת ניחא להו דקרא בא גם לאיסור הנאה, והרי כללה קרא באיסור הטמאות וטמאות גופייהו מותרות בהנאה. וצ"ל דמ"מ ריבויא דצפ"מ אתי להנאה, ודחוק. וע"ק במ"ש דע"כ איסור דמשולחת הנאה הוא דמחיים לא שייך אכילה והרי איצטריך קרא לאם שחטה, ואי דאסור לשוחטה לבטל מצות שילוח מ"מ אתי לעבר ושחטה, ועוד דמשכחת לה איסור משתלחת גם בדליכא עוד מצות שילוח כגון בנשפך הדם כדתנן בנגעים (פי"ד מ"ה), ויש ליישב:)** ולשי' רש"י לא שייך תי' התוס' דהא סבר דמשולחת לא נאסרה כל עיקר ולא ילפינן משחוטה, ובע"כ דיליף איסור הנאתן מכשיר ממכפר, וא"כ היתה צריכה גם משתלחת ליאסר שהיא נמי בכלל המכשיר, **(הגה"ה. אמנם לפי"ז קשה טובא כל שי' רש"י ממשנה דנגעים שהזכרנו נשפך הדם תמות המשתלחת ולשי' רש"י אמאי תמות לר"י והרי לא נאסרה מעולם. וראיתי אח"ז שהריטב"א ז"ל במקומו כבר הביא ראי' זו. ולכאורה הי' אפשר ליישב קצת, דאמרינן התם בקידושין תנאי היא ותנא דבי ר' ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר ס"ל דמחיים נאסרו וגם המשתלחת בכלל ור"י ס"ל כאידך תנאי, וא"כ אפ"ל דמתני' ס"ל כתנא דבי ר"י ולפי כך חמות המשתלחת, אבל לר"י אליבא דאידך תנאי באמת משתלחת מותרת גם בנשפך הדם. אבל לפמ"ש דלרש"י ע"כ ר"י יליף נמי מכשיר ממכפר אין לומר כן, דלדידי' ליכא מאן דסבר דנאסרו מחיים. אמנם עדיין אפשר לקיים לפמ"ש הרשב"א בדרך הראשון דתנא דבי ר' ישמעאל יליף באמת מכשיר ממכפר ליאסר גם מחיים ודק אליבא דאידך תנאי ס"ל לר"י דילפינן מכשיר ממכפר רק לאחר שחיטה. [ובמה שהוצרך הרשב"א לומר בתרי לישני דתנא דבר"י יליף מכשיר ממכפר ליאסר גם מחיים ור"י יליף רק לאחר שחיטה ובלישנא בתרא דלר"י גם מדבר"י עצמו לא יליף אלא לאחר שחיטה, י"ל דבאמת קשה היאך נילף מע"ע למחצה ליאסר ולא מחיים כמותה כמו שהק' המקנה שם. וצ"ל דהוא משום דר"י ס"ל דע"ע נמי אינה נאסרת מחיים שכן מבואר להדיא בחולין (דף פ"ב ע"א). אמנם בכריתות (דף כ"ה ע"א) קאמר הש"ס תנאי הוא וסבר הש"ס דמדבר"י סבר דע"ע נאסרה מחיים עיי"ש ברש"י ותוס', וכיון דע"ע ושעיר המשתלח שניהם נאסרו מחיים ע"כ גט צפרי מצורע דילפי מינייהו נמי נאסרו מחיים. ולפיכך קאמר הרשב"א בלישנא קמא)** מ"מ משתלחת מותרת מהך סברא גופא דסבר ר"י שאין בהם איסור מחיים משום דקודם שחיטה שלא נעשה בהן שום מעשה אין סברא שיאסרו ומה"ט גופי' לא נאסרה משתלחת כלל. והשתא שפיר כתב רש"י דסגי בסברא דרבא לחודא לאוקמי איסורא דלא תאכלו אשחוטה, דכיון דאין משתלחת נאסרת מצד ילפותא דמכשיר ממכפר וכן אי קאי קרא דלא תאכלו אשחיטה אין משתלחת בכלל זה אפילו קודם שילוח הרי לא באנו בסברא דלא אמרה תורה כו' להפקיע איסור משילוח ואילך, אלא דמסתפקא לן קרא דלא תאכלו במאי משתעי אי בשחוטה לחודא אי במשתלחת לחודא ע"ז שפיר סגי בסברא דרבא לאוקמי איסורא אשחוטה ולא אמשולחת דלא אמרה תורה שלח לתקלה. דהא רבא ע"כ סבר כר"י דמשעת שחיטה נאסרו ולא כר"ל, דטעמא דר"ל משום דיליף מע"ע ורבא גופי' ס"ל בכריתות (דף כ"ה ע"א) דעריפתה אוסרתה. [ומכח זה תמה אני על המל"מ (שם) שכתב על הא דחולין (דף ק"מ ע"א) טהורות מכלל דאיכא טמאות כו' רבא אמר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שלוחיה, וכתבו התוס' דצ"ע היאך משמע זה מטהורות, וע"ז כ' המל"מ דלשי' התוס' דמשולחת נמי אסורה לכו"ע עד אחר שילוח אין כאן תמיה כלל דהא אסורה היא ואינה כטהורה, אלא דלשי' רש"י קשה, ואולי יאמר דרבא אית לי' כר"ל דאמר משעת לקיחה ולדידי' משולחת נמי אסורה עכ"ד, ולפמ"ש אינו כן דע"כ סבר רבא כר"י אחרי דס"ל ע"ע עריפתה אוסרתה. אמנם יעוי' בתוס' סנהדרין (דף מ"ז ע"ב ד"ה מ"ט) שכתבו להוכיח דרבא ע"כ סבר כר"י דעריפתה אוסרתה דהא פסק כר"י בר מחלת, והוא פלא דאמאי לא הביאו מכריתות דס"ל לרבא הכי בהדיא, ומזה נראה לכאורה דגרסי בכריתות רבה, ושוב אפשר לקיים הדברים הנ"ל. אולם בפשוטו צ"ל לרש"י דכיון דאיכא עלה חובת שילוח ובודאי אסור לשוחטה לפני שילוח כדי שלא לבטל מצוה אינה בכלל טהורות דעלמא]. אבל להתוס' דמשולחת נאסרה נמי משעת שחיטת חבירתה דאתקוש אהדדי א"כ אתי קרא דכל צפור טהורה להתיר משולחת משילוח ואילך ואל"ה הו"א דאסורה לעולם כשחוטה, ולכן אי לאו קרא לא הוה סגי בסברא דלא אמרה תורה כו' לחודא להפקיע את האיסור המפורש הרובץ עלה:

ולפי"ז נמצא דבהא דדידן בשעיר המשתלח דודאי נאסר

מחיים ככל הקדשים ואנו באים להתירו משעת שילוח ואילך לא סגי בסברא דרבא לחודא לכו"ע ואיצטריך לן קרא דמדבר, וסברא דרבא לא באה אלא להכריע אם למידרש קרא דמדבר להיתרא או קרא דגזירה לאיסורא:

והשתא הכי דכל היתרו דשעיר אחר שילוחו הוא מקרא

דושלח המדברה, א"כ אין להתיר אלא כשנתקיימה בו מצות שילוח דהיינו כשמת ולא כשנשאר חי דעדיין לא נתקיימה מצות שילוח. וא"כ לפי"ד הגבו"א דכשנעשה איברים לא שייך כלל תקלה וכל התקלה היא רק כשנשאר חי, הרי קשה טובא מאי שייטא דסברא דלא אמרה תורה כו' להכא, אי כשנעשה איברים אין תקלה כלל ואי להתיר גם כשנשאר תי הרי ע"ז ליכא היתרא דקרא דמדבר, ואם אנו באים להתירו מסברא זו לחודא הרי אמרנו דלא סגי בסברא זו להתיר את האסור. ומזה הי' נראה דמצות שילוח נתקיימה גם כשנשאר חי ולפיכך נכלל היתרו בקרא דושלח במדבר גם כשנשאר תי, וממילא גם כשמת אינו תרב על נטילת נשמה דהא לא איכוין להכי ומקלקל הוא ולפי"ז שוב קשה למה מותר לירד אחריו ולהמיתו. וביותר קשה מהא דאמר רבא גופ' לעיל (דף ס"ד ע"א) דעל דחיית שעיר חייב באו"ב משום דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו. דהא ודאי אם לא מת השעיר אפילו אי אמרינן דנתקיימה בזה מצות שילוח מ"מ אין דחייתו לצוק כשחיטה לחייבו באו"ב או לטהרו מידי נבלה כשימות אח"כ, וכיון דאפשר למצות שילוח להתקיים שלא בשחיטת השעיר ע"י דחיי' לצוק א"כ גם כשמת למה תהא דחייתו כשחיטתו הרי אין מיתה זו מענין המצוה דוקא. אע"כ דלא מתקיימא מצות שילוח אלא במיתתו ומשמת שמעון הצדיק והי' בורח באמת לא נתקיימה מצות שילוח כלל, ושוב יקשה כנ"ל אדאמר רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה, אי במת אין תקלה ואי בנשאר חי הא לא מהניא האי סברא:

ה

ה) הן אמנם דמה שתפסנו בפשיטות דרבא דאמר מסתברא כמ"ד

מותרין בא לאפקועי איסור שהי' רובץ עליו מעיקרא ולכן בע"כ מקרא דושלח הוא דאמר לה ולא מסברא דלא אמרה

• • (דמדבר"י יליף לאסור נם מחיים אבל ר"י עצמו דסבר ע"ע משעת עריפה נאסרת יליף מינה לצפרי מצורע רק לאחר שחיטה, וכלישנא בתרא קאמר דר"י אפשר ס"ל דנם מדבר"י יליף רק לאתר שחיטה משום דממה דא"ר יוחנן בחולין ע"ע אינה משנה נראה דסבר דליכא תנא דאית לי' דנאסרה מחיים ודלא כסתמא דהש"ס בכריתות, דאל"ה לא הוה צריך לומר אינה משנה דדילמא סבר ר"ש כהאי תנא. אמנם יעוי' באחרונים שכתבו די"ל דרק לר"ש קאמר אינה משנה משום דמוכח דלא ס"ל הכי מדאמר שחטה שלא באזוב כו' הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת אבל בעלמא אפשר דאיכא תנא דסבר הכי, ולכן נקט לה הרשב"א בתרי לישני. והאחרונים ז"ל האריכו כזה, יעוי' ברש"ל ורש"א ופנ"י ומקנה ועיי' בשעה"מ (פ"י מרוצח) והדברים ארוכים מאד. אמנם דברים אלו לא יתכנו אליבא דהרמב"ם שפסק בע"ע ירידתה לנחל איתן אוסרתה ובצפרי מצורע פסק כר"י משעת שחיטה, ואם ר"י יליף נמי מכשיר ממכפר ורק משום דסבר ע"ע עריפתה אוסרתה אית לי' בצפ"מ משעת שחיטה לא יתיישבו פסקי הרמב"ם אהדדי דמזכה שטרא לבי תרי והיותר נכון בעיני דאף אי סבר ר"י לנפשי' ע"ע מחיים נאסרת כר' ינאי רבו מ"מ אית לי' שפיר בצפ"מ משעת שחיטה, דס"ל דכמו דע"ע אינה נאסרת משעת לקיחה ה"נ נפ"מ אינם נאסרים משעת לקיחה, והא דע"ע נאסרת גם קודם עריפה בירידה לנהל איתן הוא משום דירידה זו כתובה בתורה והורידו אותה אל נחל איתן וזה גבולה שמשעה זו הותחלה בה תורת ע"ע ולכן נאסרה אז, משא"כ בצפ"מ כיון דמשעת לקיחתן אינן נאסרות ממילא אין בהן גבול ומעשה אחר להתחלת איסורן אלא שחיטה. ומה"ט לא ילפינן לכו"ע משעיר המשתלח שנאסר משעת הקדשו וה"נ משעת לקיחה משום דשאני שעיר שהוא מתחלה קדשי מוכח שהי' ראוי לשם וצריך להקדישו משא"כ ע"ע וצפ"מ ולכן בעינן בהו גבול אחר. ועיין ברש"י כריתות שם מה שהזכיר מכפר שעיר המשתלח ובקידושין כתב ע"ע. והדברים ארוכים ועמוקים אכמ"ל]. אבל גם לפי דרך זו לא תפלה ארוכה לרש"י ז"ל דא"א לומר דלר"י נוקי מתני' דנגעים כמ"ד צפ"מ משפת לקיחה, שהרי הוא עצמו אותיב התם לר"ל מרישא דמתני' שחטה ונמצאת טריפה כו' ואי ס"ד מחיים אסורה הראשונה אמאי מותרת בהנאה. אלמא דלדידי' ס"ל למתני' דאחר שחיטה נאסרו וא"כ שוב קשה בנשפך הדה אמאי תמות המשתלחת לשי' רש"י:

ודע דכל הראשונים דפליגי ארש"י כרבו שנאסרה המשתלחת משעת שחיטה עד שעת שילוח, ויש לי בזה דקדוק בדברי הריטב"א שכ' וז"ל ובצפרי מצורע סי' בשתיהן אע"ג דחיה מותרת בהנאה דוקא לאחר שנגמר מצותה ושילחה הא מקמי הכי אסירא כין לר"ל בין לר"י דאע"ג דאמר משפת שחיטה עד שלא יעשה מצותה ויזה בה אסורה היא, והכי תנן בפרק בתרא דנגעים נשפך הדם תמות המשתלחת אלמא זריקת הדם מתרת אותה הא קודם זריקה אסורה עכ"ל, הנה פתח בשילוח דאסורה עד עשילחה וסיים בזריקת הדם שהיא קודם שילוח. ואילו היינו דוחקין את עצמינו לומר דמ"ש רש"י משולחת מותרת היינו דוקא אחר זריקת הדם וקודם שילוח הוה ניחא הקושיא מנשפך הדה. אמנם טעמא בכי מ"ש הזאה משילוח, וכ"ת משום דהזאה מעכבת ושילוח אינו מעכב, ה"נ אשכחן בשעיר המשתלח דעד אחר שילוח אסור לכו"ע אע"ג דאין שילוח מעכב. ויש לי בזה הרהורי דברים רבים ולא ברירין לי לע"ע:)** תורה כו' לחודא, יש לדחות דגם הכא לא באנו להפקיע מסברא זו איסור אלא לאורויו דלא נילף מקרא דגזירה לאיסורא. דאף שמתחלה בודאי הי' השעיר אסור ככל הקדשים מ"מ אחר שילוחו למה לא יהא ניתר והרי כבר נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, וכבר עמדו ע"ז התו"י שם דלמ"ל קרא דמדבר להכי מהיכי תיתי לן לאסרו כיון שנעשית מצותו ותירצו דאיצטריך קרא דלא תילף לאסור מקרא דגזרה ולאוקמי' לדרשא אחריתא אך כל זה יתכן רק אם נימא דרבא לא בא להתיר אלא כשמת שנעשית מצותו, אבל לפמ"ש הגבו"א דטעמא דלא אמרה תורה כו' לא שייך אלא כשברח חי דאיכא תקלה א"א לומר כן, שהרי עדיין לא נעשית מצותו לפום מאי דקיימינן דמצות שילוח היא שימיתנו, ושוב אתה בא בסברא זו להפקיע איסור ולא סגי אלא בקרא וקרא לא משמע להיתרא אלא בנתקיימה מצותו. אלא שהיינו מרויחים בזה למצוא ישוב בדרך פלפולא, דלנעשה איברים איברים לא איצטריך קרא דמדבר לגלויי דלא נדרוש גזירה לאיסורא, דכיון דנעשית מצותו הוה סגי לן בלא קרא מסברא דלא אמרה תורה שלח לתקלה לאוכוחי דלא למידרש גזירה לאיסורא ולאוקמי' לדרשא אחריתא, וע"כ כי אתי קרא דושלח במדבר לברת תי הוא דאחי וללמד דגם בלא נעשית מצותו נמי מותר כיון דבא מיהא למדבר. אבל זהו רק מדרך הפלפול ולקושטא דמילתא אינו נכון, דכיון דושלח משמעו שימות היאך נדרוש במדבר לנשאר חי:

אולם כיון שהגעתי לזה קשה לי על התוס' חולין אמאי

איצטריך קרא דכל צפור טהורה להתיר את המשולחת לאתר שילוח, הרי אפילו אי לאו האי קרא ואי לאו סברא דלא אמרה תורה כו' ואי לאו קרא דתנא דבי ר' ישמעאל ושלח על פני השדה כשדה מה שדה מותרת כו' נמי הוה ידעינן דמיתרת אחר שילוח שהרי נעשית מצותה. וכ"ת דאתקוש צפרים אהדדי והו"א כשם ששחוטה אסורה לעולם מקרא דוזה לא תאכלו אף לאחר שנעשית מצותה ה"נ משולחת, ז"א כמו שיבואר:

דהנה בקידושין שם פריך ר"י לר"ל וזה אשר לא תאכלו

מהם לרבות את השחוטה ואי ס"ד מחיים אסורה לאחר שחיטה מיבעיא, וכתב ע"ז הרשב"א וז"ל וא"ת דלמא איצטריך משום דאמרינן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו וי"ל א"כ לא הוה קתני סתם לרבות את השחוטה דמשמע אפילו קודם שנעשית מצותה ובשלהי כל הבשר דמהדרינן לאשכוחי ג' כחובים לא מייתינן מהא דצפרי מצורע עכ"ל. ודבריו ז"ל צריכים ביאור היאך משכחת בשחוטה קודם שנעשית מצותה אי קודם שחיטה לאו שחוטה היא ומשנשחטה כבר נעשיר מצותה ואמאי לא מייתי מינה לג' כתובים. אמנם כוונתו פשוטה דגם בשחוטה איכא זמן דלא נעשית מצותה משעת שחיטה ואילך, משום דצריך למצות את הדם לתוך המים חיים ומשעת שחיטה עד שפת מיצוי לא נעשית מצותה היא, [דעל הזאה מסתפקנא אם היא שייכא למצותה של שחוטה מקרי כיון דאינה קדשים ורק מצוה בעלמא היא]. והא דמשני לי' ר"ל מהו דתימא מידי דהוה אקדשים דמחיים אסירי ואתיא שחיטה ומכשרה להו והרי קדשים נמי אינם ניתרים בשחיטה לחוד אלא אם ק נזרק הדם, ורש"י ז"ל אמנם הוסיף דאתיא שחיטה ומכשרה לה עם שאר עבודות והא נמי תתכשר לאחר גמר מצותה, י"ל דלא חש ר"ל אלא לתרוצי עיקר קרא למאי אתא ולא למאי דפריך מדיוקא דברייתא, או דר"ל ס"ל כחזקיה במעילה (דף ה' ע"א) דהיתר שחיטה שנינו, ולפי"ז אזיל ר"י לטעמי' דאית לי' התם היתר אכילה שנינו, ויש להאריך בזה ואכ"מ:

ובדברי הרשב"א אלו יתיישב לי מה שעמדתי בתוס' כריתות

(דף כ"ה פ"א ד"ה תנאי) דאמרינן דמ"ד עגלה ערופה נאסרת מחיים יליף מתנא דבר"י מכשיר ממכפר, והקשו דילמא ע"ע נמי לאחר עריפה נאסרה ומינה צפרי מצורע ג"כ לאחר שחיטה, ותירצו בדרך אחת דע"כ הך בנין אב דמכשיר כמכפר לא אתא אלא ללמד על צפרי מצורע דאסורה מחיים דאי לאחר שחיטה ל"ל מלא תאכלו לרבות השחוטה שמעינן איסור הנאה. ויש לתמוה ע"ז דא"כ מאי אותיב ר"י לר"ל וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואי ס"ד מחיים אסורה לאחר שחיטה מיבעיא, והרי אי לאו האי קרא לא הוה מצי יליף נמי מע"ע. ולפ"ד הרשב"א מיושב שפיר דלאו מעיקר קרא קא פריך אלא מלשון הברייתא כמו שנתבאר:

אבל קשה לי טובא על דברי הרשב"א דא"כ מנלן באמת

לר"י דשחוטה אסורה לעולם דילמא אסרה קרא רק משעת שחיטה עד אחר שנגמר מצותה דהיינו עד אחר מיצוי הדם ולא אח"כ. בשלמא לר"ל ע"כ אתא קרא להכי לאסרה גם אחר שנעשית מצותה, אבל לר"י דלית לי' איסור מחיים מנ"ל דאסורה לעולם דילמא אתי קרא רק למשעת שחיטה עד אחר מיצוי הדם, דמה"ט באמת כתב הרשב"א דלא מייתי מינה לג' כתובים שנעשית מצותן ואסורין משום דאיכא למימר דקרא

אסרה רק קודם שנעשית מצותה. [ואף דלר"ל אין לומר כן והוי ג' כתובים, הרי סוגיא דהתם דמהדרא בתר ג' כתובים אליבא דר"י אזלא דאמר הוא הוא לפני כפרה כלאחר כפרה]. ולחומר הנושא נ"ל לומר דלפ"ד הרשב"א ז"ל באמת אין השחוטה אסורה לעולם מקרא אלא מטעם אחר. דתנן בנגעים (פי"ד מ"א) שחטו את אחת מהן על כלי חרש ועל מים חיים חפר וקוברה בפניו, וכתב התוי"ט דהא דמצריכו שיקברנו בפניו הוא מפני החשד שלא יחשדנו שיאכלוהו, ותמוה בעיני דמרמב"ם לא נראה כן, שכתב (פי"א מטומ"צ ה"א) ושוחט את הברורה שבשתיהן כו' וחופר וקובר הצפור השחוטה בפניו ודבר זה קבלה מפי השמועה, הרי דכל זה הלמ"מ הוא. ומעתה אמינא דכל איסור השחוטה לאחר שנעשית מצותה הוא רק מהלמ"מ זו ולא מקרא ולכן לא מייתי לה לג' כתובים. [ואין לומר דמה שכלל הרמב"ם קבורה זו שבפניו בקבלה מפי השמועה אין הכוונה שהיתה ע"ז קבלה מיוחדת אלא דמכיון שהיא מאיסורי הנאה שאין בהן מצות שריפה הויא מן הנקברין, שע"ז כתב הרמב"ם בפיה"מ שלהי תמורה ואלו הנקברים כו' כל אלו אסורין בהנאה כו' והקבלה בידינו לקבור אותם, באופן שאין הלכה מיוחדת על קבורתה ואי אמרת דאינה אסורה בהנאה מקרא ממילא אינה בקבורה ושוב קשה איסור הנאה שבה מנלן, דז"א דאכתי קבורה שמענו אבל בפניו דוקא מנלן אע"כ שהיתה הלמ"מ ביחוד על צפ"מ שתקבר בפניו]:

והשתא הכי אין ללמוד כלל שתהא משולחת אסורה לאחר

שנעשית מצותה משחוטה משום דאיתקוש צפרים אהדדי, דמקרא לא ידעינן גם בשחוטה איסור לאחר שנעשית מצותה ומהלמ"מ לא שייך היקשא, ושוב הדרינן לכללין שאין לך דבר שנעשית מצותו ואסור וממילא משולחת מותרת אחר שילוח וא"כ יקשה תרתי מגו חדא אמאי כתבו התוס' דאי לאו קרא דכל צפור טהורה לא הוה סגי בסברא דלא אמרה תורה כו' לחודא להתיר אחר שילוח משום דאתקוש צפרים אהדדי כמ"ש, ועוד למה הוצרכנו כלל לסברא דלא אמרה תורה כו' או לקרא דעל פני השדה להוכיח דלא קאי עלה קרא דאיסורא לאסרה אחר שילוח והרי כבר נעשית מצותה ובודאי צריכין לאוקמי קרא אשחוטה למשעת שחיטה עד מיצוי שעדיין לא נעשית מצותה, ועוד דאפילו אי מוקמית לי' אמשולחת בע"כ חוקים, רק עד שילוח ולא לאחר שנעשית מצותה:

ונהי דעל התוס' ל"ק כ"כ די"ל דפליגי על הרשב"א וס"ל

דלא שייך כלל לומר בשחוטה קודם שנעשית מצותה בשביל הזמן שבין שחיטה למיצוי דבהדי הדדי קאתו שצריך לשחוט על הכלי חרש והמים חיים כמבואר במשנה דנגעים וברמב"ם (פי"א) וא"א לומר שתיאסר ותותר מיד [ולענין הזאה כבר כתבנו למעלה דאפשר דזה אינו ממצותה] וע"כ כי אסרה קרא גם לאחר מיצוי אסרה ולא מהלמ"מ אסורה. וכ"נ דעת הרמב"ם (שם ה"ז) שכתב בסתמא והאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ועל ל"ת ולא חילק ביך קידם מיצוי לאחר מיצוי, וא מהלמ"מ הוא לא יעבור בעול"ת אחר מיצוי. ולקושיית הרשב"א דמאי פריך ר"י לר"ל אי מחיים אסורה כו' והרי אפשר דאתי קרא לאוסרה גם אחר שנעשית מצותה, י"ל דלא חשו כלל דיפרשו דהיינו הא דמשני לי' ר"ל מהו דתימא מידי דהוה אקדשים כו', [ואדרבא לדברי הרשב"א דחוק קצת פרוקא דר"ל כמש"ל]. והא דלא מייתי לה לג' כתובים לפי הנ"ל נמי ל"ק, דכיון דשחיטה ומיצוי כהדדי נינהו הרי עיקר איסורה נאמר רק לאחר שנעשית מצותה. והא דמייתינן התם לג' כתובים עגלה ערופה אע"ג דקיימינן אליבא דר"י ואיהו סבר ע"ע עריפתה אוסרתה כדאמר בחולין (דף פ"ב) ע"ע אינה משנה וא"כ לא נאמר עיקר איסורה אלא לאחר עשיית מצותה, י"ל כמ"ש האחרונים ז"ל דר"י לא אמר לה אלא אליבא דר"ש ואיהו י"ל דסבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה, עיין בשעה"מ (פ"י מרוצח). ובזה ניחא נמי מ"ש התוס' מעילה (דף י"א ע"א ד"ה אין) ובש"ד וז"ל אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין וא"ת אימא איפכא דאין לך דבר שלא נעשה מצותו ואין בו מעילה י"ל דעגלה ערופה תוכיח דיר דתה לנחל איתן אוסרתה וקודם לכן לא עכ"ל, וקשה דהא אליבא דר"י קיימינן ולמה אמרו ירידתה לנחל איתן אוסרתה, ולפי הנ"ל א"ש. [ואגב אורחא אעיר דק"ק לי על התוס' דמאי אמרי ע"ע תוכיח שירידתה אוסרתה וקודם לכן לא והרי שאני התם דעדיין לא נתקדשה כלל והויא ככל בהמת קדשים שלא היתה אסורה קודם שהוקדשה לא מיבעיא למ"ש התוס' קידושין (דף נ"ז ע"א ד"ה כפרה) בחד לישנא דלאו משום דכפרה כתיב בה כקדשים אסורה ואסמכתא בעלמא היא לענין זה, אלא אפילו אי כפרה כתיב בה כקדשים לענין זה, מ"מ נראה דרק משעה שנאסרה הייא כקדשים ולא מלקיחה. וצריך לדחוק דס"ל דמשעת לקיחה הוקדשה אלא שלא נאסרה עד ירידתה לנחל איתן. ויש לחקור עוד גם בדם עצמו ממהות קדושתו, ואכ"מ] ואף שהתוס' סנהדרין (דף מ"ז ע"ב ד"ה מ"ט) תפסו דר"י אית לי' עריפתה אוסרתה וא"כ קשה מאי מייתי ע"ע לג' כתובים הא עיקר איסורה נאמר לאחר מצותה, י"ל דמ"מ אחר קבורתה מיהא תהא מותרת, דהא אית בה גם מצות, קבורה. אמנם קושיית התוס' דאימא איפכא דאין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין בו מעילה תשאר לפי"ז, דלא שייך לתרוצי ע"ע תוכיח דעריפתה אוסרתה וקודם לכן לא, דמאן דאית לי' עריפתה אוסרתה נראה לכאורה דלא ס"ל כלל דהויא כקדשים דאל"כ היתה נאסרת מחיים או דס"ל דרק משעת עריפה נעשית כקדשים, עיי' מ"ש בזה בספרי סי' ד' אות ד', ושוב לא שייך להוכיח ממה שאינה אסורה לפני זה דהרי הויא כבהמת חולין, ויש ליישב ואכמ"ל. אח"ז מצאתי בתו"י יומא (דף נ"ט ע"ב) שהקשו אמאי לא מייתי לג' כתובים מצפור השחוטה שנאסרת לעולם ותירצו לפי שאין זה קדשים אלא מעשה חוץ אבל שעיר המשתלח נקדש בפנים וע"ע כתיב בה כפרה כקדשים, הרי דס"ל להדיא דשחוטה אסורה לעולם מקרא. וכן כתבו שם, דע"ע מייתי רק למ"ד ירידתה לנחל איתן אוסרתה, ואח"כ יישבו נמי למ"ד עריפתה אוסרתה דמ"מ תהא מותרת אחר קבורה כמ"ש עיי"ש:

תבנן לדידן דנהי דעל התוס' ל"ק די"ל דפליגי בזה על

הרשב"א, הא מ"מ על הרשב"א גופי' יקשה אמאי הוצרכנו לקרא דעל פני השדה ולסברא דלא אמרה תורה כו' לאוריי דלא אתא קרא דוזה לא תאכלו לאסור משולחת אחר שילוח, הרי נעשית מצותה ובודאי צריך לאוקמי' לקודם שנעשית מצותה כמ"ש:

ו

ו) והנ"ל לישב בהקדם סוף דברי הרשב"א הנ"ל, דלבתר

דהקשה מיי פריך ר"י לר"ל אי מחיים מיתסרא לאחר שחיטה מיבעיא דילמא אצטריך משום דאמרינן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ושני דא"כ לא הוה קתני סתם לרבות את השחוטה דמשמע אפילו קודם שנעשית מצותה הקשה עוד וז"ל וקשיא לי מאי קא מקשה לי' ר"י השתא מחיים אסירא לאחר שחיטה מיבעיא ומ"ש ממשולחת דאחר שנאסרה הותרה כו' וי"ל היינו טעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה אבל בשחוטה קשיא עכ"ל. ולכאורה היינו ממש קושיא הראשונה שכבר תירצה ומאי הוסיף להקשות עוד. אולם באמת שתי קושיות הן וכוונתו מבוארת דבראשונה הק' דהו"א דאחר מיצוי הדם תשתרי משום נעשית מצותה וע"ז תירץ דמדקתני סתם לרבות שחוטה משמע דאתי לרבות גם קודם מיצוי הדם שלא נעשית עדיין מצותה וע"ז פריך ר"י דאי מחיים מיתסרא אין צורך לרבות על אותו זמן, ובשניה הק' דאפילו אי אתא לרבות מיד אחר שחיטה וקודם מיצוי הדם אכתי איצטריך דהו"א דשחיטה לחוד נמי מתירתה כמו שהמשולחת ניתרת בשילוח. ודברים תמוהים הם לכאורה דלמאי איצטריך לי' לתרץ דהיינו טעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה עדיפא הו"ל לשנויי מיני' ובי' דשאני משולחת שנעשית מצותה משא"כ שחוטה קודם מיצוי הדם:

ונ"ל ליישב דברמב"ם (פי"א מבואר שאם שלחה וחזרה חוזר

ומשלחה אפילו מאה פעמים, וכתב המל"מ ע"פ ביאור

התוספתא דאע"ג דחזרה חייב לשלחה מ"מ כבר היתרה בהנאה משילוח הראשון, וכן מבואר בתו"כ ושלח את הצבור שלא יעמוד ביפו כו' הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו תהא מותרת באכילה. המבואר מדברי המל"מ דמיירי בשילוח גמור כדינו שניתרת על ידו באכילה ואפ"ה חייב לחזור ולשלחה. ויש לחקור במה שמחויב לחזור ולשלחה שנית אם רובץ עליו עדיין חיוב שילוח הראשון כלומר דכל זמן שחוזרת עדיין אין זה שילוח גמור ולא נתקיים עוד אפילו פעם אחת, או דשילוח הראשון נתקיים כדינו אלא דעכשיו חל עליו חיוב עוד הפעם לשלחה:

והנה בב"מ (דף ל"א ע"א) אמרינן החזירה וברחה החזירה

וברחה אפילו ד' וה' פעמים חייב להחזירה, א"ל ההוא מדרבנן לרבא אימא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני א"ל השב אפילו ק' פעמים במשמע. ויש לחקור בזה שתים, א) אם לא נתקיימה עדיין מצות השבה כלל כיון שברחה, או דקיים פעם אחת השבה ועכשיו חל עליו מחדש חיוב השבה, ב) את"ל דקיים פעם אחת מצות השבה ועכשיו חל עליו חיוב חדש, אם הוא המשך לחיוב הראשון שחל עליו מעיקרא, כלומר דכיון שהגביהה חייב הוא בהשבות הרבה וכשקיים פעם אחת וחזרה אע"פ שקיים מצות השבה מ"מ כיון שברחה חייב הוא עוד הפעם להשיבה הכל בשביל ההגבהה הראשונה, או דילמא כיון דקיים פעם אחת מצות השבה כבר נפטר מליטפל בה עוד בשביל הגבהתו הראשונה אלא דעכשיו כאבדה חדשה היא לפניו וחייב עוד הפעם להגביהה ולהשיבה. ונ"מ בספיקות אלו אם לא השיבה שנית אי חייב בתשלומין כשומר אבדה או לא, וכן בהי' זקן ואינה לפי כבודו שאיני חייב להגביהה לכתחלה ורק אם הכישה נתחייב בה ועוד. ועיין בש"ך יו"ד (סי' רצ"ב סק"ט) שכ' בהחזירה וברחה דאע"פ שקיים כבר מצות השבה צריך להשיב כמה פעמים, ומשמע מדבריו שם דלא זו בלבד שקיים כבר מצות השבה פעם אחת אלא דחיוב החדש אינו נובע כלל מההגבהה הראשונה אלא היי כאבדה חדשה, שהרי דימה זה לשלוח הקן והתם כתב דחזרה חייב לשלחה רק כל זמן שלא נטל את הבנים דכיון שלא נבל עדיין את הבנים וחזרה עליהן הרי לא תקח את האם על הבנים קרינן בי', ומזה משמע דחל עליו חיוב שילוח מחדש והלכך בעינן שעדיין יהיו הבנים שם דאז אפשר לחול חיוב חדש, דאי מחיוב הראשון הוא נובע אפילו בנטל הבנים נמי אפשר להתחייב דכך גזרה תורה דמכיון דנתחייב פעם אחת בשילוח חייב הוא כל עידנא מחדש עד שלא תחזור. אבל לענ"ד באבידה ודאי אין לומר כן, דאי נידונית כאבידה חדשה הרי לא שייך ע"ז עשה דהשב כל זמן שלא הגביהה ורק לא תוכל להתעלם איכא לדעת הרבה ראשונים, עיי' נמוק"י ב"מ פ"ב בסוגיא דכהן והוא בבית הקברות מה שהביא בכם הרמב"ן ועיי' בשמ"ק שם, ואפילו לדעת הר"ן שם דבראה והלך לו עובר גם על עשה מכל מקום בהמתין לה עד שנתיאשו הבעלים לכולי עלמא אינו עובר אלא בל"ת להתעלם, וא"כ איך שייך ע"ז לכתחלה עשה דהשב בהחלט. ובכל אופן ק"ק דאי נדונית כאבדה חדשה ואינו חייב בה עד שיגביה פשיטא היא דבמה גרעה מאבידה אחרת. ואף דיש לדחות דהו"א כיון שהיא למודה לברוח תמיד אינו חייב ליטפל בה כ"כ, בכ"ז דוחק הוא. וה"נ איכא למיפרך גם בשילוח הקן דאי תידון כנינא קן חדש פשיטא דחייב ומאי קמ"ל, ובדוחק י"ל דהו"א דלא הטריחתו תורה כ"כ. לכן נראה פשוט דאינה כאבידה חדשה ואע"פ שלא הגביהה מחדש חייב הוא מיד בעשה דהשב בשביל ההגבהה הראשונה, וכן גם בשילוח הקן כי חזרה עדיין רובץ עליו חיוב השילוח ממעיקרא, ומ"מ כשנעשו הבנים ביני וביני מזומן פטור כמבואר במחבר שם משום דפקע חיובי'. [עיין מ"ש בזה גיסי הרה"ג מוהר"י בלידשטיין נ"י אבד"ק תאראשץ בקובץ יגדיל תורה ש"א קונט' ד' סי' י"ג ואכמ"ל בזה]. אמנם נראה די"ל דגם הש"ך לא נתכוין לומר דהויא אחבידה חדשה וכקן חדש דא"כ קשה כמ"ש, אלא דהכל נובע עדיין מחיוב דמעיקרא, והא דהטיל תנאי שלא נטל הבנים אינו משום דאל"ה א"א לחול עליו חיוב מחדש אלא בכדי שתיחשב לחזרה, לפי שאין ענין החזרה מה שתשוב אל מקומה הראשון אלא מה שתחזור על הבנים, דזהו עיקר השילוח שישלחה שלא תהא רוחפת על הבנים, וכשכבר נטל הבנים וחזרה לקן ריק אין זו חזרה כלל דאינה חוזרת להיות רוחפת על הבנים. איברא דלשון הש"ך אינו מדוקדק לפי"ז, דלא הו"ל למימר דכיון דלא נטל את הבנים עדיין לא תקח האם על הבנים קרינן בי' אלא שלח קרינן בי', אבל מ"מ הדין נראה אמת כמ"ש דאפילו אי הוי הכל שילוח אחד וכ"ז שחוזרת אין זה שילוח מ"מ נטל הבנים וחזרה פטור לפי שאין זו חזרה כלל שלא חזרה על הבנים. ומעתה נפשט מיהא חדא דכשחזרה אינה נדונית כאבידה חדשה וכקן חדש אלא הכל נובע מחיוב דמעיקרא. ובנוגע לספק הראשון אם קיים מ"ע דהשבה ושילוח בראשונה עדיין שקול הוא ובש"ך מבואר שקיים:

ומעתה בנ"ד בצפור המשתלחת נראה דכיון דחזרה מיחשב

כלא נגמרה מצותה. לא מיבעיא אם נאמר באבידה ושילוח הקן דבכה"ג לא קיים עדיין המצוה כלל ה"נ לא נתקיימה עדיין המצוה, אלא אפילו תימא דהתם קיים המצוה מ"מ הכא צ"ל דלא קיים. דהנה בהא דאמרינן שלח אפילו ק' פעמים משמע כתב הרמב"ם בפיה"מ פ' שילוח הקן מפני שהוא מקור ונופל על המעט ועל ההרבה וכ"כ בפיה"מ לב"מ פ"ב גבי החזירה וברחה וכ"כ הר"ן בחי' לחולין והב"י יו"ד סי' רצ"ב, (ועיי' במעיו"ט על הרא"ש במשנה דשילוח הקן שהביא רק דברי הב"י ואשתמיטתי' שכ"כ הרמב"ם במקומו והב"י רק העתיק לשונו), ולפ"ז קשה דא"כ בצפ"מ דלא כתיב במקור מנ"ל דשלחה וחזרה חייב לחזור ולשלחה. ואי דמסברא ידעינן לה דכל זמן שחוזרת אינו שילוח, א"כ חזה גופא כבר מוכח דלא קיים עדיין מצות שילוח כלל, ויקשה לן למה הוצרכו הרמב"ם והר"ן והב"י לומר מפני שהוא ממקור תיפוק להו מסברא דאין זה שילוח והשבה, והיאך כתב הש"ך שקיים מצות השבה. ובע"כ צריך לדחוק דשאני הכא דכתיב ושלח על פני השדה שקבע לה הכתוב מקום לשילוחה צריך שתשאר שם וכל שחוזרת ידעינן מסברא דאין זה שילוח כלל, אבל החם דכתיב סתם השב ושלח כיון שהשיב ושלח כבר קיים והו"א שלא יחויב עוד א הוצרכו הראשונים ז"ל לומר מפני שהוא במקור ונופל גם ע ההרבה להתחייב מחדש. [ודוחק הוא ולהלן יבואר דרך מרווחת]. ולפ"ז מוכח דבצפ"מ לא קיים כלל מצות שילוח. אמנם אפי"ת דגם הכא קיים מצות שילוח מ"מ כיון דעדיין רובץ עליו עוד הפעם חיוב שילוח ממילא לא נגמרה מצואה שאין ענין גמר מצוה אלא כשהוא נפטר כבר לגמרי ולא כשקיים פעם אחת ועדיין הוא חייב בה שנית:

הרי חזינן דגם בכה"ג דמשלחה וחוזרת שעדיין לא נגמרה

מצותה מ"מ הותרה כבר בהנאה. ולפי"ז שפיר הקשה הרשב"א בשניה דמאי קשיא לי' לר"י אי מחיים איתסרא לאחר שחיטה מיבעיא דילמא התירתה שחיטה אפי' קודם שנגמרה מצותה כמו משולחת שהתירה שילוח אפי' קודם שנגמרה מצותה כגון חזרה לידו. (וידעתי די"ל דאע"ג דעכשיו שחזרה שאל עליו חיוב שילוח הויא כלא נגמרה מצותה מ"מ מעיקרא כששלחה וקיים מצוה כבר גמרה אז מנוחה והותרה וממילא לא תחזיר ותיאסר, אבל דוחק היא וכד חזינן מעיקרא שחוזרת מאי הוי, ומכש"כ לפמש"ל דנראה שלא נתקיימה עדיין מצוה כלל). וע"ז משני דהתם נמי היינו טעמא שלא אמרה תורה שלח לתקלה משא"כ בשחוטה. וכ"ת מאי תקלה שייך בחזרה לתוך ידו והרי הוא עצמו מכיר בה ולאינש דעלמא שיאכלנה קודם חזרה נמי לא תהא תקלה אפי' בראוי' לחזור שהרי כיון שיאכלנה ממילא לא תחזור עוד ושריא משום נעשית מצותה, אפ"ה אכתי שייך תקלה דאפשר שלא יאכלנה אינש דעלמא אלא והנה ממנה ביני וביני ואח"כ תחזור ונמצא שהיתה אסורה למפרע, וכן אפשר שתשוב ליד המשלח עצמו ולא יכיר בה ויאכלנה, ולכן מיד ששלחה הותרה, והשתא א"ש דאיצטריך קרא דושלח על פני השדה וסברא דרבא דלא אמרה תורה כו' להתיר משולחת מיד אפילו חזרה אע"פ שלא נגמרה עדיין מצותה, אבל בשלחה ולא חזרה ניתרת באמת מטעם נעשית מצותה.

וכן י"ל השתא גם אליבא דתוס' חולין דאי לאו קרא לא הוה שרינן משולחת מסברא דלא אמרה תורה כו' משום דאתקוש צפרים להדדי, דאפילו תימא כמש"כ דלא נאמר בקרא איסור על השחוטה לאחר שנעשית מצותה ורק מהלמ"מ הוא ולא שייך ע"ז היקשא מ"מ קודם שנעשית מצותה מיהא אסורה וא"כ גם משולחת קודם שנעשית מצותה כגון חזרה לתוך ידו תהא אסורה, ואיצטריך קרא להתירה כה"ג:

ענף ג.

ז

ז) איברא דעל מ"ש דשלחה וחזרה לא הוי כנעשית מצותה

יש לדקדק ממה שהביא הר"ש נגעים שם (מ"ב) להתו"כ הנ"ל בגירסא אחרת וז"ל תניא בתו"כ ושלח את הצפור כו' הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו מותרת באכילה שכבר נעשית מצותה, פי' מותרת באכילה שכבר נעשית מצותה ובפ"ב דקידושין נפקא לן דשריא מדכתיב השדה כו' ואית דאמרי לא אמרה תורה שלח לתקלה עכ"ל, ולפי גירסא זו מבואר בתו"כ דהוי כנעשית מצותה, דאע"ג דעדיין חייב לחזור ולשלחה מ"מ מצות שילוח כבר נתקיימה פעם אחת ע"י השילוח הראשון ולכן הותרה אלא דעכשיו שחזרה חל עליו חיוב שילוח עוד הפעם כמש"ל. אבל נראה דט"ס הוא בר"ש ומ"ש בראשונה שכבר נעשית מצותה אינו מלשון התו"כ או מיותר הוא לגמרי, שהרי בתר הכי הוסיף לומר פי' מותרת באכילה שכבר נעשית מצותה ואם היתה כן הגירסא בתו"כ מאי הוסיף הר"ש בפירושו ובתו"כ שלפנינו לא נמצאו דברים אלו, ובר"ש עצמו בביאורו לתו"כ נמי גרס רק מותרת באכילה ותו לא, וכתב שם הטעם משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה. אמנם אף שמהתו"כ גופי' לא קשה מ"מ מהר"ש עצמו עכ"פ נראה כן דבפירוש המשנה הרי כתב הטעם דנעשית מצותה. מיהו י"ל דהר"ש ס"ל שאם שלחה וחזרה אינו חייב לשלחה עוד ודלא כהרמב"ם ולהכי הוי נעשית מצותה, דמקורו של הרמב"ם הוא מתוספתא כמ"ש הכ"מ וכבר הביא המל"מ שהגירסא בתוספתא אינה מבוררת ואפשר דהר"ש לא גריס כהרמב"ם. או שהתו"כ פליג מדלא הזכיר דצריך לשלחה עוד. וע"כ אתה צריך לומר כן שבאמרו כבר נעשית מצותה אין זה טעם להיתר האכילה לחוד אלא לומר דמשו"ה אינו חייב לשלחה עוד ונגמר בזה חיוב השילוח וממילא מותרת באכילה לטעמים המבוארים בקידושין אי משום קרא דושלח על פני השדה אי משום סברא דלא אמרה תורה שלח לתקלה. דאי אמרת שהוא טעם להיתר האכילה דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו א"כ טעם חדש הוא שלא נאמר בש"ס, ולא מיבעיא לפמ"ש דכל זה מדברי הר"ש הוא ולא מהתו"כ דבודאי קשה למה חידש טעם מעצמו שלא נאמר בש"ס, אלא אפי"ת שמדברי התו"כ הוא מ"מ קשה אתנא דבר"י ורבא אמאי לא אמרו כטעם התו"כ, אלא ודאי דזהו רק טעם למה שאינו חייב לחזור ולשלחה שבזה נגמרה כבר מצות שילוח וממילא מותרת באכילה לטעמים המבוארים בש"ס. וכן נוטה לשון הר"ש, דלבתר טעמא דנעשית מצותה כתב ובפ"ב דקידושין נפקא לן דשריא מדכתיב השדה כו' ואית דאמרי לא אמרה תורה כו', שלא בלשון חולקין הביא לה אלא כמו להשלמת טעם ההיתר, ר"ל דאחרי דזה נקרא נעשית מצותה ודינו כשילוח גמור הנה מבואר כבר בפ"ב דקידושין טעם היתר המשולחת לאחר שילוח. א"כ מבואר מזה להדיא דשלחה וחזרה אינו חייב לחזור ולשלחה כהתוספתא ע"פ הבנת המל"מ. וכן אתה צ"ל בע"כ לשי' רש"י דלר"י לא נאסרה משולחת כל עיקר וא"כ מה השמיענו התו"כ דחזרה ידו מותרת באכילה הרי לא נאסרה מעולם כלל, וע"כ צ"ל [כדרך המל"מ במקצת] דאשמעינן דמותרת באכילה גם למשלח עצמו דהו"א דרביץ עלי' חיובא לחזור ולשלחה ולכן אע"ג דלעלמא מותרת לדידי' אסור לאכלה דמבטל עי"ז מצות שילוח קמ"ל דאינו חוזר ומשלחה עוד והלכך מותרת באכילה גם לו. ובהכי מדויק נמי לשי' רש"י דנקט היתר אכילה משום דבהנאה היא מותרת ביכו"כ גם קודם שילוח שאין זה מבטל השילוח ורק באכילה הו"א דאסורה שמבטל השילוח, ולשאר הראשונים ש דאכילה לאו דוקא אלא דאכתי אינו מדוקדק לרש"י ז"ל למה נקט היתר אכילה ושבק לעיקר דין השילוח לומר שאינו חייב לשלחה עוד, כיון דהיתר האכילה למשלח עצמו תלוי בזה אולם השתא כבר אפ"ל דגרסינן נמי בתו"כ שכבר נעשית מצותה דהיינו שאין עוד חיוב שילוח ולכן מותרת גם למשלח עצמו שאינו מבטל בזה מידי. מיהו מהתוספתא כפי שהגיהה המל"מ שאם חזרה צריך לשלחה ומ"מ מותרת באכילה מיד בודאי יקשה לרש"י מה השמיענו כאן בהיתר האכילה, אי מצד האיסור שבגופה הרי ס"ל לרש"י שלא הי' בה מעולם לר"י, ואי להתיר למשלח עצמו מצד ביטול השילוח מ"ש חזרה מלא שלחה כלל דעכשיו נמי עדיין חובת שילוח עליו, ואולי לא היתה לפניהם הגירסא בתוספתא כמו שהגיהה המל"מ. אך לפמ"ש הרשב"א שהבאנו למעלה דלר"י נמי תנאי היא ותדבר"י יליף מכשיר ממכפר לאסור מחיים וא"כ גם משולחת אסורה א"ש די"ל דאתיא כתדבר"י:

אולם מהאמור מבואר דהר"ש חולק על הרמב"ם בדין שלחה

וחזרה וס"ל שאינו חייב לחזור ולשלחה, ואם הדברים שכבר נעשית מצותה מלשון התו"כ הם מבואר דהתו"כ נמי לא ס"ל הכי כמש"ל, דאל"ה למה אמר רבא טעם אחר בהיתר המשולחת, ובאנו עי"ז במבוכה רבה למישווי פלוגתא חדשה בין הראשונים ז"ל בעיקר גדול זה. ברם מהדברים אשר יבואו לפנינו יתיישב הכל על מקומו ויתבאר אל נכון שאין כאן שום פלוגתא:

ח

ח) אמנם כל דברינו הנ"ל יסובו רק על יסוד דברי המל"מ

שהבין דתוספתא דשלחה וחזרה מיירי בשילוח כדינו שכבר הותרה עי"ז באכילה ומ"מ חייב לחזור ולשלחה. אבל הגר"א ז"ל בביאורו לתוספתא (נגעים פ"ח) דרך אחרת לו בזה וז"ל שלחה וחזרה, פי' קודם שהגיע לשדה, אפילו חמש וששה פעמים חייב לשלח, חזרה, פי' אתר שהגיע לשדה, מותרת באכילה וכשרה לטהר בו מצורע אחר, פי' שלא אמרה תורה שלח לתקלה. והדברים מאירים כספירים ועל פיהם הכל מתורץ ומיושב ומלובן, דרישא דתוספתא מיירי בשלא הי' שילוח גמור דכ"ז שלא הגיעה לשדה אין זה שילוח שנאמר ושלח על פני השדה ומשו"ה חייב לחזור ולשלח, וסיפא דתוספתא בשילוח גמור שהגיעה לשדה ובזה נפטר כבר מלשלח אפי' אם חזרה וכיון דהוי שילוח גמור מותרת באכילה לטעם האמור בש"ס, ובהא מיירי גם התו"כ בשלחה שילוח גמור וחזרה שמותרת וע"ז שפיר קאמר הר"ש שנעשית מצותה דהיינו שנגמר השילוח ומותרת לטעמים המבוארים בפ"ב דקידושין, וכמו שבארנו למעלה בכוונתו אל נכון. ואף שהדברים מעידים על עצמם בכ"ז אמינא דראי' מכרחת לזה משילוח הקן דאמרינן שלחה וחזרה שלחה וחזרה חייב וכתב הב"ח יו"ד (סי' רצ"ב) דהיינו כשלא הי' עדיין שילוח מעליא שלא יצאה מתחת ידו אבל אם יצאה פעם אחת מתחת ידו פטור מלשלח עוד. [ולפי"ז באבדה נמי צ"ל כן דהא דהחזירה וברתח החזירה וברחה חייב משום דלא היתה השבה מעלייתא, ואל"ה הויא רק כאבידה חדשה שלא יתחייב בה אא"כ יגביהנה קודם, וצ"ע]. וא"כ ה"נ בודאי אינו חייב לשלחה אלא בכה"ג. אמנם אפילו להש"ך שם דפליג על הב"ח וס"ל התם דגם כשהי' שילוח גמור עדיין חייב בה כשחזרה, בע"כ הכא מודה דבשילוח גמור אינו חייב עוד כמש"ל, דשאני התם דכתיב שלח והשב במקור דמשמע אפי' ק' פעמים כמ"ש הרמב"ם והר"ן והב"י ולכן אע"ג שהי' שילוח גמור מ"ח עדיין חייב לעשות שילוחים גמורים ק' פעמים, אבל הכא בצפ"מ דלא כתיב בה שלח במקור אינו חייב בשלוח אלא פעם אחת וכל שהי' שילוח גמור נפטר. ומכאן סייעתא גמורה להש"ך דבשה"ק גם חזרה אחר שילוח גמור חייב לשלחה, דאי כהב"ח אמאי הוצרכו הרמב"ם והר"ן והב"י לומר משום דשלח במקור תיפוק להו שלא הי' עדיין שילוח גמור אפילו פעם אחת כדמצינו בצפ"מ דאע"ג דלא כתיב בה שלח במקור מ"מ חייב בשילוח שאינו גמור, אע"כ דס"ל דגם

בשילוח גמור מיירי וזה לא הוה ידעינן אי לאו דכתיב במקור וממילא מוכח מזה כפי' הגר"א ז"ל ודלא כהמל"מ, דאל"ה הדרא קושיא לדוכתא אמאי הוצרכו הראשונים ז"ל התם לשלח במקור, ובודאי רחוק לומר דילפינן שילוח דצפ"מ משה"ק. ולפמ"ש למעלה באות ו' דשאני צפ"מ שקבעה לה התורה מקום ע"פ השדה יש ליישב קצת להב"ח יעו"ש, אבל דוחק הוא והמחוור כהש"ך:

ולפ"ז נפלו כל דברינו באות ו' ליישוב דברי הרשב"א,

ודבריו ז"ל שגבו ממני לא זכיתי להבינם לע"ע:

ענף ד

ט

ט) הדרן לדידן דכיון דמצות שילוח השעיר הוא שימיתנו ע"י

דחיפה לצוק ואם לא מת לא נתקיימה המצוה, א"כ בנשאר חי לא מצינן למילף היתר הנאה מסברא דרבא לחוד אלא מקרא דושלח במדבר והיאך הוא נלמד מזה והרי לא מיירי קרא אלא כשנתקיים השילוח ולא כשנשאר חי. ונראה ליישב, דהנה לכאורה יש לשאול בהא דאמרינן דחפו ולא מת ירד אחריו וימיתנו מיתה זו מה טיבה להתקיים על ידה מצות שילוח. דזה פשוט לכאורה שאם המיתו בדרך הליכה לפני דחיפה לצוק לא נתקיימה המצוה דהמתה דרך דחיפה בעינן, וא"כ מאי מהני מה שיורד אחריו וממיתו מ"מ אין זה המתה דרך דחיפה, והי' צריך לירד אחריו ולהעלותו על ראש ההר ולדוחפו שנית. ודוחק לומר דיורד אחריו וממיתו היינו שדוחפו שם עוד הפעם בעומק יותר ומת מדחיפה זו, וברמב"ם (פ"ה מעבודת יוהכ"פ הכ"ב) מבואר להדיא דחפו ונפל השעיר ולא מת ירד אחריו וימיתנו בכל דבר שממיתו, וכ"ה בחי' המאירי ליומא. וכן דוחק נמי לומר דדחיפה ומיתה אינם מקושרים יחד אלא דחיוב דחיפה בלחוד ומיתה בלחוד וכשכבר דחפו א"צ אלא להמיתו משא"כ אם המיתו דרך הליכה שחסרה דחיפה דמנ"ל הא, ופשוט נראה שאם המצוה היא שימות צריך שימית ע"י הדחיפה דוקא ואם לא מת דחיפה זו לאו כלום היא. ואם הוי דחיפה גם כשלא מת אי"צ תו להמיתו. ונ"ל די"ל דעיקר המצוה הוא באמת שידחפנו באופן שימות ע"י הדחיפה ולכן צריך להעלותו לצוק גבוה גזור וחתוך כי היכי שיעשה איברים איברים, אלא שלא תסוב המצוה רק על מעשה שהוא ביד האדם דהיינו הדחיפה עצמה, ולכן אם דחפו ממקום שראיי למות ולא מת וברח כבר קיים המצוה שהרי עשה מה שבידו, כדוגמת מצות יבום שעיקר המצוה הוא להקים לאחיו שם, עיין תוס' יבמות (דף כ' ע"א ד"ה יבא) הקשה ריב"א כו', ומ"מ מתקיימת המצוה בביאה לחוד ואם לא נתעברה לא פגע בערוה גם להריב"א בקושייתו, משום שהוטל עליו רק מעשה שבידו. ומ"מ כשלא ברח ירד אחריו וימיתנו ומחלל שבת משום דהוי כגמר מצוה וכאברים ופדרים שכבר ניתנה שבת לידחות אצלו. והשתא גם בברח חי מצי למילף מקרא דושלח במדבר דמותר שהרי נתקיימה כבר מצות שילוח, וממילא אפשר לומר דסגי בסברא דרבא לחוד בלא קרא, דכיון דנעשית מצותו אין לאסרו עוד וסגי בסברא דרבא לאורויי דלא למידרש קרא דגזירה לאיסורא אלא לדרשא אחריתא דהתם:

ולפי האחור מסתפקנא אם זה היורד אחריו וממיתו דינו כמשלח

ממש ומטמא בגדים או לא:

כ"ז נו"נ לפי דברי הגבו"א דתקלה שבשעיר הוא רק כשנשאר

חי ומוכח מזה דגם בכה"ג מותר ועכצ"ל דנתקיימה בזה מצות שילוח כמש"ל. אולם מדברי הרמב"ם (פ"ה הכ"ב) יראה לי לדקדק קצת להיפוך, שכ' דחפו ונפל השעיר ולא מת ירד אחריו וימיתנו בכל דבר שממיתו ואברי שעיר זה מותרין בהנייה, ומדהסמיך דין דהיתר הנייה לממיתו וכ' שעיר זה נראה לכאורה דדוקא איברים אלו שלאחר חיתה מותרין בהנאה ולא כשנשאר חי. ואין זה מכריע אלא הערה בעלמא:

ענף ה

י

י) ועתה נתנה ראש ונשובה לדברינו, דלפי שנתבאר דעיקר

המצוה הוא שימיתנו ע"י הדחיפה א"כ מתכוין הוא לנטילת נשמה ושייך ע"ז סברת התוס' שיהא נחשב כמתקן לענין שבת בשביל תקון פורתא, וה"נ איכא תקון פורתא להוציא מידי אמה"ח לב"נ כמ"ש השאג"א, וא"כ איכא תמיד בשילוחו איסור שבת בודאי והי' ראוי להזמין לכתחלה קטן אם אין בו חסרון מצד דיני השליחות לפי דברי:

אמנם יש לי לדון דאפילו תיקון זה להוציא מידי אמה"ח

לב"נ נמי ליכא הכא וממילא הוי מקלקל ואין כאן איסור מלאכה דהנה כבר כתבו האחרונים ז"ל דבעכו"ם ליכא ביטול ברוב דרק לישראל נאמר דין זה, וכן גם ספיקות אסורים להם, לא מיבעיא לדעת האומרים דספקא דאורייתא מה"ת לחומרא דה"נ לעכו"ם, אלא אפי' לדעת הרמב"ם דספד"א מה"ת לקולא מ"מ בעכו"ם אסור דבישראל למד מספק ממזר ואינך משא"כ בעכו"ם. וא"כ בדחיפת השעיר שכדרכו הוא נעשה איברים איברים, ופשוט הוא שאין אבריו נתלשין ממנו דוקא אחר גמר מיתתו בשעה שגם לא יפרכס אלא אפשר ואולי גם רגיל הוא שיתלשו ממנו איברים בשעה שעדיין חי או מפרכס, וא"כ אותן איברים שנתלשו ממנו כשהוא חי אי בעודו מפרכס אסורין לב"נ וכשהן מתערבין אסור בכולן. ואפילו אם הוי רק ספק שמא נתלשו ממנו מחיים ג"כ אסורין מספק כמ"ש ומכש"כ די"ל דאיכא חזקת איסור. וסברא דמי איכא מידי כו' נמי לא שייך הכא דהא לישראל נמי אסיר, דאפילו למ"ד איבריו מותרין בהנאה מ"מ באכילה ודאי אסורין שהרי לא נשחטה וכדמוכח מהא דאמרינן רק איבריו מותרין בהנאה ולא נזכרה אכילה. והא דאמר רבא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו היינו רק לענין או"ב ולטהרה מטומאת נבלה אבל באכילה בודאי אסורין, שהרי כתבו התוס' שם (ה"ד ד"ה דחייתו) דכשם שדחיית השעיר זו היא שחיטתו ה"נ עריפת ע"ע זו היא שחיטתה, והיינו משום שכל שמצותו בכך חשיב כשחיטה כמ"ש התו"י שם, וא"כ במליקה נמי בודאי שייך לומר מליקתה זו היא שחיטתה, ואי אמרת דסברא זו מהניא למשווי כשחיטה גמורה להתיר גם באכילה אמאי אמרינן ביבמות (דף ל"ב ע"ב) דזר שאכל מליקה חייב שתים משום זרות ומשום נבילה נימא מליקתה זו היא שחיטתה, אע"כ דלענין היתר אכילה לא שייך לומר כן דמ"מ אינה זבוחה ורק לכהנים הותרה בהדיא. ומצאתי בס' מנ"ח בהשמטות למצוה קפ"ה שנסתפק בזה שמא איבריו מותרין גם באכילה מטעמא דדחייתו זו היא שחיטתו, ותמה אני עליו מסוגיא דיבמות (ולאח"ז ראיתי בס' אחרון אחד (בני ציון קע"ב) שהביא להמנ"ח (מצוה נ"ב) שתמה על הא דב"ק (דף מ"א ע"א) ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו כו' מדאמרינן בסוגיין דחייתו לצוק זו היא שחיטתו וה"נ ראוי לומר סקילתו זו היא שחיטתו ואמאי פריך הגמ' בפשיטות שהיא נבילה, והשיגו כס' הנ"ל מסוגיא דיבמות ממליקה כמ"ש. עוד הביא חקירתו של המנ"ח שם אם חייב על שיה"נ משום או"ב מה"ט דסקילתו זוהי שחיטתו. ועל דעתי יש לחלק דבשעיר וע"ע גוף המעשה מצוה היא והכשרו בכך כמו שחיטה בקדשים, משא"כ בשוה"נ שהוא רק דין ולא הכשר מצוה ולא בעינן שיסקלו אלא שיסוקל כמ"ש בתשובת הרשב"א בכל מיתות ב"ד לפי"מ שבארנוהו לעיל אות א' עיי"ש):

איברא דאכתי יש מקום לכת"ר לטעון דמ"מ למ"ד איבריו

מותרין איכא תיקון להתירו בהנאה, אלא דארווחנא בזה לתרץ קושיית השאג"א אמאי לא אמר רב ששת עתי אפילו בשבת למאי הלכתא לנטילת נשמה, די"ל דר"ש סבר איבריו אסורין בהנאה מיהו יש לדון בו תיקון מטעם אחר, אבל כבר ארכו הדברים ויהא די בזה. ובעיקר הדבר כבר כתבנו דאין סברא לומר דמצוה הכתובה בתורה תיעשה תמיד ע"י חש"ו דוקא, וממילא בחלה השעיר נמי אין שולחין על ידם דאינם מזומנים כמש"ל:

ועוד אמינא דא"א להזמין חש"ו משום דלאו בני דעה נינהו

ושמא לא ישלחוהו. וכת"ר הרגיש בזה וכתב שהמלוין

מיקירי ירושלים יראו שילוחו לצוק, אבל זה יספיק רק לענין נאמנות ואנא הכי קאמינא דמשום דלאו בני דעה נינהו א"א להזמינם שמא יחזרו בהם למחר ולא ירצו לשלחו או יעזבוהו באמצע הדרך, [והאי טעמא שייך נמי על עכו"ם], ולזה לא יועילו המלוין כלום. וכ"ת אם יחזרו בהם ישלחוהו אז ע"י אחר, הרי יחסר ענין המזומן. ואפילו אם חלה המשלח שאז ביכו"כ משלחו ע"י אחר שאינו מזומן מ"מ לא ישלחו ע"י חש"ו דשמא לא ישלחוהו ולא יהא שהות לשלוח ע"י אחר. או שמא יברח מידם ותיבטל מצות שילוח, דאחר זריקת הדם א"א להביא זוג אחר ולהגריל. ועדיין יש מקום להתעקש דבכה"ג מיהא ישלחנו ע"י גדול ויקח עמו גם חש"ו בכדי שהם ידחפוהו לצוק ולא יעבור הגדול על נטילת נשמה ואם לא ידחפוהו הם ידחפנו הוא, וכן אם חלה גם השעיר [והמשלח] ירכיבוהו חש"ו על כתיפם וגדול עמהם ואם יעזבוהו הם יגמור הוא השילוח, אבל כבר אמרו בירושלמי שהזכרנו לעיל שלא ישלחנו ביד שנים, וכשאחד מוסר לשני נקרא נמי שנים כדמוכח מהא דבעי שלחו ביד שנים מהו שיטמא בגדים ופשיט מהא דתניא והמשלח לא המשלח את המשתלח עיי"ש במפרשי הירושלמי, ולכן א"א לשלוח ביד חש"ו שמא יחזרו בהן באמצע ויבואו עי"ז לשילוח ביד שנים. אמנם בהשגות הראב"ד (פ"ה מפרה ה"ו) לא משמע הכי וכן יש להעיר משמ"ק כריתות (דף י"ד ע"א), ועוד ידובר בזה להלן בס"ד:

ויש לפלפל עוד הרבה במה שיש איסור לומר לקטן לעשות

מלאכה ואם שבת דחוי' או הותרה בציבור ולא נאריך עוד בזה. והעיקר הוא כדכתיבנא בראש דברינו דודאי נתמעטו חשו משילוח מדכתיב איש ותו לא מידי:

ענף ו.

יא

יא) ועתה אפנה אל יתר דברי כת"ר בקצרה. רצה כת"ר

לומר ליישוב הערתו דבאמת המצוה מוטלת על הכהן גדול והאיש עתי הוא שלוחו ולכן בעינן גדול דוקא, אלא דלפ"ז נתלבט מה נשתנה שליחות זו משארי שליחות, דבכ"מ אף אם לא מסר לו בידו הוי כמותו והכא בעינן דוקא שימסור לידו כדאמרינן שאם נטמא המשלח נכנס למקדש ואמאי לא ישלחנו אליו ע"י המלוין לחוץ. וצידד לומר דקים להו לחז"ל דצריך למסור להמשלח דוקא מיד ליד כדכתיב ביד איש עתי. ושוב הקשה ע"ז דכיון דכתיב לשון ושלח אמאי בעינן דוקא מיד ליד ע"ז גופא יעשה הכה"ג שליח למוסרו לידו כמו בגירושין דכתיב ונתן בידה ומ"מ מלשון הכתוב ושלחה דרשינן דעושה שליח. והעיר מתוס' קידושין (דף נ"ז ע"ב ד"ה כל שעומד) בשילוח הצפור של מצורע שכתבו דאחר כפרה הי' הכהן נושאה או הוא או שלוחו לעיר ומשלחה חוץ לעיר אע"ג דכל ענין טהרת המצורע צריך ע"י כהן דוקא חוץ מלקיחת הצפרים שע"י אחר, וע"כ משום דכתיב ושלח. ונתלבט במ"ש הרמב"ם (פי"א מטומ"צ ה"א) ואח"כ מגלת הכהן וכו' ומתחלה בכל המעשים לא הזכיר כהן וחמה על נו"כ שלא העירו ע"ז. שוב עמד כת"ר בפלוגתא דר"י ור' יוסי ור"ש (יומא דף ס"ז ע"ב) אימתי מטמא בגדים כו' יכול משיצא לחוץ לחומת העזרה כו' הא כיצד משיצא חוץ לחומת ירושלים, ונראה מפירש"י דנחלקו אימתי שם שילוח עליו, ואמאי אמר ר"י יכול משיצא חוץ לחומת העזרה ולא אמר דעדיפא מינה יכול משעת לקיחתו בידו, עכת"ד בקצרה:

הנה דבריו אלו בודאי נאמרו ברהיטא ולא דק. דברמב"ם שם

הלכה ה' מבוארים הדברים שצריכים כהן והכשרים בכל אדם ושילוח בכלל הכשרים בכל אדם. ואילו הי' דין בכהן דוקא לא הוה מהניא שליחות כמובן אע"ג דכתיב ושלח. וכר מן דין לא שייך הכא למידרש מידי מושלח. דושלח קאי אצפור שזוהי המצוה השילוח עצמו ולאו אשליח קאי, משא"כ בגט שהענין הוא ונתן ומדכתיב ושלחה שהוא יתורא כמ"ש התוס' ר"פ האיש מקדש דרשינן שליחות ורש"י פי' דהו"מ למיכתב וגרשה, ואין זה שייך כלל לכאן שהמצוה היא השילוח, ובכלל אין לנו לחדש דרשות מנפשנו. וזוהי נמי תשובה על שילוח השעיר לומר כמ"ש כת"ר בתחלה שהמצוה על הכה"ג והאיש עתי שלוחו, ועוד דכל שנאמר בפירוש למסרו לאיש עתי הרי אין לומר שהמצוה על הכה"ג עצמו. וכן מ"ש שצריך הכה"ג למוסרו דוקא מידו ליד המשלח מדכתיב ביד ג"כ דרשה חדשה היא שלא נזכרה בשום מקום, ומסופק אני אם צריך למוסרו בידו דוקא ואפשר שהמשלח נכנס לעזרה ונוטלו. וברמב"ם בענין השילוח לא נזכר זה ובנטמא כחב (בפ"ה הכ"א) שנכנס למקדש ונוטלו ויוצא, ומ"ש רש"י (ס"ו ע"ב) שהכהן מוסרו לו שם אפשר דלאו דוקא הוא ואורחא דמילתא נקט. ועיין רש"י (ס"ה א') אלא מת המשתלח כו' וכל שכן דשילוח כו' דכי כתיב חוקה כו' ולא על דברים הנעשים ע"י איש עתי:

ענף ז.

יב

יב) אמנם הא ודאי צריך תלמוד אמאי צריך המשלח ליכנס

לעזרה דוקא ולמה לא ישלחו לו השעיר לחוץ והי' נראה לי לכאורה לומר ע"פ הירושלמי יומא (פ"ו ה"ג) ושלח ביד איש כו' שלא ישלחנו ביד שנים, שילחו ביד שנים מהו שיטמא בגדים נישמעינה מן הדא והמשלח לא המשלח את המשתלח (צ"ל המשלח וכ"ה בתו"כ) הדא אמרה שילחו ביד שנים אינו מטמא בגדים, ופי' הקה"ע ה"א קדריש וקשיא פשיטא מהיכא תיתי שיטמא אלא ודאי בששלח עוד אחר עם המזומן והיינו המלוה דאינו מטמא בגדים. ופירושו תמוה דא"כ רק למלוין שמענו ואיזה פשיטות היא לשילחו ביד שנים והפ"מ פירש שילחו ביד שנים כגון שהמשלח הראשון מסרו לשליח אחר מהו שהראשון יטמא בגדים כו' הדא אמרה שאם שילחו ביד שנים והיינו שהראשון מסרו לשליח אחר אין הראשון טעון כיבוס בגדים ולפי"ז מדפשט לאיבעיא דשילחו ביד שנים ממסרו אחד לשני מבואר דגם בכה"ג שמתעסקים בו בזא"ז מיקרי נמי שילחו ביד שנים כמו בב"א, וא"כ הוא נכלל ג"כ בכלל האיסור שלא ישלחנו ביד שנים. והשתא ניחא מה שנכנס המשלח דוקא למקדש וא"א לשלוח אליו את השעיר לחוץ ע"י אתר דא"כ הוה לי' שילחו ביד שנים:

אבל לענ"ד אין הדין כהפ"מ, דמבואר להדיא בהשגות

הראב"ד ובכ"מ (פ"ה מפרה ה"ו) שאם פירש ומסרו לאחר אינו מטמא בגדים אחר פרישתו אבל הבגדים שלפני פרישתו טמאים עיי"ש. וברש"י יומא (דף ס"ז ע"ב) פי' השולח את המשלח היינו המלוים אותו מירושלים, ובמראה הפנים כתב ע"ז דמהכא לא כן משמע בהדיא אלא דלמעט שילחו ביד שנים הוא דמיתפרשא כמו שביאר בפנים בפ"מ, וה"נ מסתברא דמהיכא תיתי דליטמו המלוין אותו דאיצטריך קרא למעוטי עכ"ד. וכמה תמוה וקשה הוא לדחות דברי רש"י ז"ל על נקלה. ולדעתי הפירוש הנכון כרש"י ז"ל ושפיר הו"א דהמלוין נמי טעונים כיבוס בגדים. דהתם בסיפא איפלגו ר"י ור' יוסי ור"ש מאימתי מטמא בגדים דר"י סבר משיצא חוץ לחומת ירושלים ור"ש סבר זורקו בבת ראש ומטמא בגדים, והיינו טעמיי' דר"ש סבר דמשלח פירושו הדוחפו לצוק וזה אינו אלא בשעת דחיפה ור"י סבר דמשלח פירושו מלוה שמלוה את השעיר על דרכו המדברה כדכתיב ואברהם הלך עמם לשלחם שפירושו ללוותם כדפירש"י התם. וכ"ה בחי' המאירי במשנה שם וז"ל משיצא חוץ לחומת ירושלים כו' דכתיב והמשלת כלומר משהתחיל להיות משלח ר"ל מלוה והשליח מתחיל משיצא מחומת העיר שכל שהוא בתוך העיר אינו קרוי לויה כו', ור"ש אומר משעת דחייתי לצוק מפני שהוא מפרש משלח לשון זריקה עכ"ל. [ומזה תשובה לכת"ר אמאי לא אמר יכול משעת לקיחתו, משום דזה קרוב יותר לומר דבעזרה לא הוי עדיין מלוה אלא דעל לויה שבתוך העיר הו"א א נמי לויה, וקאמר יכול כו' על הפשוט יותר]. ולכן לר"י דמשלח היינו מלוה הו"א דמלוה את המשלח נמי מטמא

בגדים משום דאיהו מקרי נמי משלח, וממעטינן לי' משום דמשלח את השעיר כתיב ולא משלח [כלומר מלוה] את המשלח והיינו דקאמר הירושלמי נישמעינה מן הדא והמשלח ולא המשלח את המשלח שאין המלוה את המלוה מטמא, דע"ז יקשה כיון שהוא מלוה את המשלח ממילא מלוה נמי את השפיר באותה שעה יחד עם המשלח [או דמנא ידעינן את מי הוא מלוה] ויטמא בגדים, הדא אמרה שילחו ביד שנים אינו מטמא בגדים ולכן מצד הלויה להשעיר גופי' הוא טהור בודאי דא"כ הוו שנים אלא דהו"א דמצד שהוא מלוה את המלוה נמי מטמא ע"י אמרינן ולא המשלח את המשלח אמנם על דרך זו יש לפקפק קצת **(הגה"ה. ואלו ה' ניתן רשות להגיה יותר נוח הי' לגרוס בירושלמי הדא אמרה שלחו ביד שנים מטמא בגדים, ר"ל דהיאך ה"א דמלין נמי מטמאו בגדים הרי כיון דנימא שהם ג"כ בכלל המשלחים א"כ יש כאן שני משלחים ואיך יטמאו, אע"כ דשילחו ביד שנים מטמא בגדים והו"א דגם מלוין טמאים וממעטינן להו משום שאינם משלחי השעיר אלא משלחי המשלח.)** ויותר פשוט י"ל דממעטינן מוהמשלח שנאמר בלשון יחיד שאין משלח את המשלח מטמא. אלמא דרשינן והמשלח יחיד דוקא הדא אמרה שילחו ביד שנים אינו מטמא בגדים. והשתא גם לר"ש תפשוט איבעיא זו, דאע"ג דאיהו לא מצי דריש ולא משלח את המשלח כיון דמשלח פירושו זריקה אין מקום לטמא את המלוין, מ"מ כיון דחזינן מיהא מר"י דמשלח יחיד דוקא א"כ לר"ש נמי אם דחפוהו שנים נתמעטו ג"כ מה"ט דהא כתיב ושלח לשון יחיד. וא"כ לא מיירי כלל הירושלמי ממסר אחד לחבירו, וזה נידון שפיר כשילחו ביד אחד כיון דרק אחד מתעסק עמו בשעה שלו ושניהם מטמאים בגדים וכמבואר בראב"ד, וא"כ הדר קשה אמאי יכנס הטמא למקדש ישלחו אליו את השעיר לחוץ דזה לא מקרי שילוח ביד שנים. אמנם אפי' לפי פי' הפ"מ דזה נקרא נמי שילחו ביד שנים א"א לומר כמ"ש דאין לשליח אליו אח השעיר לחוץ לעזרה שלא יהא כשילחו ביד שנים, דכיון דעד שיצא חוץ לחומת ירושלים לכו"ע לא הוי שילוח א"כ כשמתעסק עמו אחר עד יציאה מחומת ירושלים בודאי לא הוי כלל כשילחו ביד שנים כיון דאותה מקצת הדרך לא הויא בכלל השילוח. ואף שיש מקום דחוק לומר דדוקא ענין שילוח השעיר עצמו תתחיל רק חוץ לחומת ירושלים אבל לגבי המצוה שעל הכה"ג לשלח ביד איש עתי מתחיל השילוח מיד ובזה נמי דוקא אחד ולא שנים, מ"מ לא נראה הכי, דבאמת אין על הכה"ג מצוה מיוחדת אלא שישתדל שיתקיים השילוח ע"י האיש עתי וכל שאינו בכלל השילוח לגבי האיש עתי אין חיוב גם על הכה"ג. ובר מן דין יקשה כמו שעמד כת"ר דעכ"פ יצא הכה"ג לחוץ וימסרנו לו. ומה שרצה כת"ר לומר דאסור לכה"ג לצאת מן המקדש כל היום, לא מצינו דין זה מה"ת:

אמנם מצאתי בשמ"ק כריתות (דף י"ד ע"א) שעמדו ע"ז

וז"ל עתי ואפי' בטומאה כו' גי' מהר"י ז"ל מפרש בפרק שני שעירים דאם הי' עתי טמא נכנס לעזרה להוציאו וכ"ת למה יכנס יביאו לו בחוץ ושמא כיון דכתיב יעמד חי לפני ה' לשלחו צריך שיהי' ביד איש עתי מלפני ה', א"נ י"ל דאיצטריך לומר אפי' בטומאה שלא תאמר דשילוח השעיר עבודה היא ואין לעשות בטומאה להכי איצטריך להתיר כמו דאיצטריך קרא להתיר זרות עכ"ל. ולמדנו מזה חידוש גדול דעיקר דינא דנכנס למקדש במחלוקת הוא שנוי ותלוי בשתי הגירסות:

ענף ח.

יג

יג) ומה שנסתפק כת"ר אי מצי משוי שליח לשילוח הקן, או

לא, והביא מרמב"ם (פי"ג משחיטה ה"ג) בא אחד וחטף האם חידו ושלחה כו' משמע דוקא אם חטף אבל עשאו שליח מהני, ותמה אחאי לא העירו מזה האחרונים שנסתפקו אם אפשר לעשות שלית לכיסוי הדם והאב למילת בנו, ושוב הסמיך זה לדבריו הנ"ל דכל דכתיב בלשון שילוח הכל מודים דיכול לעשות ע"י שליח ולא בעינן גם משפטי שליחות ולכן בצפור מצורע ושילוח הקן יכול לשלוח אפי' ע"י חש"ו ומתקיימא מצוה בהכי, עכת"ד. הנה מ"ש מלשון שילוח אינו שייך כלל, דשילוח אצפור קאי ולא אשליח, ואנא בשעיר המשתלח לאו מושלח קאמינא אלא מדפירש קרא ע"י מי ישלח, שלא ע"י עצמו אלא ביד איש עתי. ומה שעירב כת"ר את ספיקו למה שנסתפקו האחרונים בכיסוי ומילה אינו נכון, דהתם נסתפקו מפני שבכיסוי אמרינן מי ששפך הוא יכסה ובמילה יש מצוה מיוחדת על האב ולכן י"ל דלא יוכל למסור לשליח דהוי כעין מצוה שבגופו, אבל שילוח הקן מ"ש דלא תועיל בו שליחות יותר מבכל התורה כולה. ומ"ש להסתייע מדברי הרמב"ם שדייק לומר בא אחד וחטף הא אילו עשה בשליחותו קיים מצות שילוח, הנה אף כי דבר פשוט הוא לכאורה, מ"מ אמינא דאם לראי' מכאן יש תשובה, דאפילו תימא דלא מהניא שליחות לשה"ק מ"מ י"ל דהוצרך לדייק ולומר חטף מידו, לפי שבהלכה זו הוא בא להשמיענו דעל לאו הניתק לעשה לוקה בלא קיימו ולא בעינן ביטלו ולכן בלקח האם על הבנים ואח"כ בא אחד וחטפה ושלחה לוקה משום דלא קיימו אע"ג דאין כאן ביטול בידים, ואילו הוה נקט לה באופן שמסר מעצמו לאחר לשולחה הרי הי' כאן ביטול בידים לפום מאי דנימא השתא דלא מהניא שליחות, ולא זה הוא מה שבא ללמדנו בהלכה זו. איברא דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו עדיין אינו חייב כה"ג, משום דהמסירה עצמה ליד אחר עדיין לא הויא ביטול ומה שהאחר שלחה הרי לא נעשה על ידו, וכ"ת דליהוי כשלוחו לענין הביטול אין שלד"ע, ועדיין יש לדקדק בזה. אבל מ"מ לענין דינו של הרמב"ם שבא ללמדנו דלא קיימו לוקה הרי הוי רבותא טפי כשחטף האחר מידו והוא לא עשה כלום:

ובעיקר הדבר אי מהניא שליחות לשה"ק יש להעיר ע"פ

מה שכתבתי בתשובה לחכ"א (עיי' סי' א') ע"ד האו"ז מובא בד"מ יו"ד (סי' רס"ד) דאם האב מוהל אסור ליתן למוהל אחר, והד"מ תמה עליו דמ"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח, וכ"כ הש"ך חו"מ (סי' שפ"ב סק"ד) עפ"י דברי הרא"ש, והשיגו התב"ש (סי' כ"ח אות י"ד) משבת (דף קל"ג ע"א) יעו"ש, וכתבתי דטעם האוסרים הוא משום דע"כ לא שייכא שליחות למידן בה לומר שלוחו של אדם כמותו שיהא נחשב כאילו עשאה המשלח ולא השליח אלא בדבר שהשליח עצמו אינו מחויב לעשות מעשה זו ורק המשלח הוא דחייב בה או צריך לה, והלכך כשעשאו שליח לעשות מעשה זו עבורו נחשבה המעשה כאילו נעשית ע"י המשלח ולא ע"י השליח, אבל בדבר שהשליח עצמו נמי מחויב בו היאך נימא שעשיית הדבר נחשבת עבור המשלח ודמי כאילו לא עשאה השליח והרי השליח נמי מחויב בה מצד עצמו ומי זה הפקיע את חיובו ליחשב כאילו לא עשאה הוא, אטו אפשר לקיים מצוה שתיחשב על שם אחרים. ואח"ז ראיתי לש"ב הגאון מוהריד"ב זצ"ל בספרו בית הלוי שכתב נמי סברא זו והביא שכן הוא להדיא בחי' הרשב"א שבת (דף קל"ז) בשם הרמב"ן, וכ"כ הר"ן בס"פ ר"א דמילה יעו"ש. ולפי"ז בשילוח הקן נמי לא שייך שליחות דכיון דהשליח עצמו נמי מחויב במצוה זו הרי יקיים הוא המצוה ולא משלחו, ולא משכחת לה אלא כשעבר ולקח לאם על הבנים ועכשיו אין האם רובצת עליהם דאיש אחר אינו מחויב בשילוח לפי שאינה רובצת על הבצים אלא דהעובר מחויב בעשה דשלח בכדי לתקן את הלאו. (ולפמ"ש למעלה אות ו' דעיקר ענין השילוח אינו שילוח לעלמא אלא מה שמשלחה מעל הבנים, היינו שלא תהא רוחפת עליהם, יש מקום להסתפק בעבר ולקח ומתו הבנים אם מתקן הלאו ע"י שילוח האם או לא, דאפשר דאין זה שילוח כלל כיון דלאו מעל הבנים משלחה. ומצאתי אח"ז בס' מנ"ח שתפס לפשוט פ"פ התוספתא שאם עבר ולקח ומתו הבנים או נטרפו לוקה למ"ד קיימו ולא קיימו, ואכמ"ל):

אולם אפילו בשילוח דמעיקרא נאחזנו בסבך הספק של

החו"י (סי' ס"ז) בעיקר המ"ע דשה"ק אם החיוב

הוא רק כשרוצה ליקח את הבנים או גם באינו רוצה ליקח כלל לא. את האם ולא את הבנים נמי מחויב ליזקק לה לשלח את האם. ולפי צד האחרון של הספק לעולם משלח ושליח שוין להתחייב בשילוח, אבל לפי הצד הראשון שאין חיוב שילוח אלא ברוצה ליקח הבנים משכחת לה דמשלח חייב בשילוח ושליח פטור כגון שהמשלח רוצה ליקח הבנים והשליח לא. ובחו"י שם העלה במסקנא דחייב בשילוj אע"פ שאינו רוצה ליקח הביצים:

ענף ט.

יד

יד) ובעיקר חידושו של החו"י ב"ה דברים אחדים אתי

ובמאי דפתח נפתח. דגרסינן בחולין (דף ק"מ ע"ב) בעי ר' ירמי' מטלית מהו שתחוץ [בין אם לביצים שלא תקרא רובצת עליהם] כו' שני סדרי ביצים זו ע"ג זו ונקבה ע"ג זכר מהו, ופירש"י ב' סדרי ביצים בני קיימא זה ע"ג זה מהו אם נתכוין ליטול התחתונים מי הוו אמצעים חציצה ופטור מלשלח או לא, והתוס' כתבו שני סדרי ביצים כו' פי' אי הוי חציצה ויכול ליקח התחתונים קודם שילוח ואי לא הויא חציצה אסור ליקח עד שישלח כדאמרינן לקמן. והרשב"א ז"ל השיג על רש"י וז"ל ואינו מחוור הא מ"מ האם רובצת על הביצים העליונים ואפילו לא יטול לא עליונים ולא תחתונים הא תנן הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלים עכ"ל, וכ"כ הריטב"א והר"ן ומשם הרמב"ן. והש"ך (סי' רצ"ב) הבין שדעת רש"י נמי כתוס' באינו נוטל את האם והאיבעיא היא רק לענין נטילת הביצים התחתונים אם רשאי. אבל החו"י לא ניחא לי' בדברי הש"ך משום דמדברי הרשב"א והשגתו מבואר שהבין דכוונת רש"י היא לענין נטילת האם ולענין הלאו דלא תקח כאינך איבעיות דר' ירמי'. ולכן תפס דכוונת רש"י היא אם נוטל את התחתונים והאם אם עובר בלאו, וכתב דאע"ג דפשוט ברובצת על סדר ביצים אחת שעובר בלקח האם אע"פ שמניח הביצים לפי שאין כאן חציצה משא"כ כאן כיון שנתכוין רק להתחתונים הו"ל העליונים כעצים ואבנים וחייצו. ולהכי לרש"י י"ל דגם באינו רוצה ליקח את הבנים איכא מצות שילוח אלא דהכא מיבעיא לן דילמא הוי כעצים ואבנים. אבל להתוס' דמפרשי אם רשאי ליקח התחתונים לבד אבל את האם בודאי אסור ליקח משום לתא דביצים עליונים מוכח שאינו מחויב להיטפל אם ימצא קן צפור, דאס"ד דמחויב מאי אהני לי' שיקח התחתונים הא לאחר שיסלק התחתונים תשאר האם רובצת על העליונים ומחויב לשלח האם, א"ו רשאי לאחר שנטל התחתונים לילך לו. וכל דבריו תמוהים לענ"ד. דמ"ש לרש"י דבדאיכא ביצים תחתונים דמכוין להו גרע והוו להו עליונים כעצים ואבנים אין לו שום מובן, דמאי משווי להו לעליונים כעצים ואבנים אטו במחשבתו תליא מילתא, ואמאי בסדר א' ואינו רוצה ליטלם לא הוו כעצים ואבנים. אלא ודאי דאם נבוא לפרש כוונת רש"י דלא כהש"ך אלא כהחו"י וכדמוכח מהראשונים הנ"ל דלענין נטילת האם ולענין הלאו דלא תקח איבעיא לן, ע"כ צ"ל בביאורו כמ"ש החכ"צ (סי' פ"ג) דאינו עובר על לא תקח האם על הבנים אא"כ לוקח האם והבנים יחד כפשטי' דקרא, ולכן בלוקח האם והביצים התחתונים אי אמרת דעליונים חייצי בינייהו אינו עובר בלאו, שהרי אינו לוקח האם יחד עם הבנים שהיא רובצת עליהם. זהו שהשיג עליו הרשב"א ויתר הראשונים ממתני' דאמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום דמשמע דעובר על לא תקח גם בנוטל האם לחודא בלא בנים ובכדי להסתר מחמת השגה חמורה זו עלינו לבוא במצור ודחק למשכוני נפשין בכדי ליישב דעת רש"י ז"ל, דמאי לא אמר כלום דקתני במתני' לא דעבר אלאו דלא תקח אלא שלא קיים בזה מצות שילוח, ואתי לאפוקי דלא תימא דמצי לשלח א' מהן איה שירצה האם או הבנים ובלבד שלא יקחם יחד אלא דהמצוה היא דוקא לשלח את האם, והיינו דמסיק במתני' שנאמר שלח תשלח האם שהשילוח נאמר בה דוקא. וזהו לפי גירסת הרי"ף ורוב הראשונים במתני' לא אמר כלום. ולפנינו הגירסא חייב ומזה הוכיח החכ"צ שם דגם אם משלח הבנים או מניחם חייב בעשה דשילוח האם וזהו פי' דחייב יעו"ש. אמנם אנחנו לשי' רש"י נבאר לתפוס כגירסת רוב הראשונים לא אמר כלום כמו שיבואר, דלפ"ז י"ל דבאינו נוטל את הבנים ליכא גם עשה דש לוח ומאי לא אמר כלום דלא קיים מצות שילוח:

טו

טו) דהנה ראיתי בס' לב ארי' לחולין שהשיג על החכ"צ

שתפס דבנוטל האם לחודא אינו עובר בלא תקח אלא בעשה דש"ח מהא דמהדר הש"ס חולין (דף קמ"א ע"א) בסוגיא דתשלח אפי' לדבר מצוה לאוקמי בדאיכא לעשה וליכא ללאו כגון דעבר ושקלה, ולפ"ד החכ"צ לוקמי' בנוטל האם ומניח הבנים דלאו ליכא ועשה איכא, וזה יקשה נמי לרש"י אם נפרשו כדרך החכ"צ בכולו. אמנם לרש"י ז"ל לפ"מ שנתפוס במתני' בגירסת לא אמר כלום י"ל כמ"ש, דכמו שאינו עובר בכה"ג בלא חקת ה"נ אינו מבטל גם העשה כיון שאינו נוטל את הבנים, ולהכי לא מצי הש"ס לאוקמי בהכי דא"כ עשה דשלח נמי ליכא, ודלא כהחכ"צ בזה. ולפ"ז מצות השילוח היא רק בכה"ג שאם רוצה ליקח כל הקן לא יעשה כן ולא יקח יחד אם על בנים אלא ישלח האם תחלה ואח"כ יקח הבנים, ואם לקח הבנים ולא שילח האם עובר בעשה, ואם לקחם יחד נתוסף עוד איסור שעובר גם בלא חקת, ואם לקח האם לחודא לא עבר בכלום, ואם לקח האם ושילח הבנים או הניחם לא קיים מצוה אבל גם לא עבר בכלום. ולפ"ז אדרבא יהא מוכח משי' רש"י דלא כמסקנת החו"י דלעולם חייב בשילוח אף שאינו רוצה ליטול כלום, אלא דבאינו רוצה ליטול אין שום חיוב עליו וכ"ת א"כ היאך ס"ד למימר דלדבר מצוה רשאי לעבור אעשה דשילוח והרי יכול ליקח האם ולהניח הבנים ולא יעבור בכלום, הנה בל"ז נמי קשה כמו שעמד החו"י שם דיכול להרוג הבנים תחלה או לעשותם טריפה ואח"כ יטול האם. [וזהו רק אם נימא דאין עשה דשלח אלא ברוצה ליטול הבנים, אבל למסקנת החו"י דלעולם כשרואה קן חייב בשילוח אף שאינו רוצה ליקח כלום לק"מ, שהרי ע"י הריגתם הוא מבטל מצות שילוח, והחו"י לא בירר דבריו]. אבל לק"מ די"ל דמיירי בדצריך לשני צפרים ונוטל גם את האם גם את הבן וכגון שלא הי' בקן אלא אפרוח אחד, ואם יהרגנו או יעשנו טריפה חסרה לו צפור שניה, וה"נ אם יקח רק האם ויניח הבן. ולפ"ז צ"ל דמאי דאמר הש"ס בעבר ושקלה לאם דלאו ליכא מיירי בדשקל נמי לבן, דלפום מאי דאמרינן השתא דאינו עובר בלא תקח אלא כשנוטל שניהם יחד ולשניהם הוא צריך נמצא דרק בלקיחת אותו השני שלוקחו באחרונה נגמר הלאו וע"כ דשקל גם לבן כבר, והא דנקט הש"ס רק דשקלה לאם הוא משום דהשילוח חל על האם להכי נקט דזו שצריך לשלח עבר ושקלה כבר:

טז

טז) ואין לפקפק דהיאך יקח גם את הבנים שישנן בדין שילוח

הקן לטהרת המצורע והרי אין דין שילוח נוהג אלא באפרוחים שאינם מפריחין אבל מפריחין אינם בכלל זה וע"כ דמיירי באפרוח שאינו מפריח, וא"כ היאך יקיים בי' מצות שילוח הצפור לטהרת המצורע כיון שאינו פורח, דאע"ג שאין שילוח מעכב, (עיי' ברמב"ם פי"א ממצורע ה"ד ובהשגות), מ"מ ראוי' לשילוח בודאי מיהא בעינן ואם לקח למשתלחת לכתחילה צפור שאינה ראוי' לשילוח נראה פשוט דלא עלתה לו טהרה. דז"א דיכול לעשות את האפרוח לצפור השחוטה ואת האם למשתלחת, דלא מצינו בצפ"מ דליבעי שיהיו שניהן ראויות לשחיטה ולשילוח כמו בשעירי יוה"כ. ויש להסתייע לזה ממ"ש היש"ש שלהי חולין דהא דלא יטול אם על בנים אפי' לטהר בה את המצורע לא מיבעי' לשחוטה דלא דמבטל לשה"ק לגמרי אלא אפי' למשולחת נמי אסור משום דמשהי לשילוחה, ואס"ד דבעינן שתהא משתלחת ראוי' להיות שחוטה א"כ מה"ט גופא דאסור לעשותה שחוטה תיפסל נמי למשתלחת. מיהו יש לדחות דאפשר דצפור שמחויב בה בשה"ק אינה פסולה לצפ"מ בדיעבד כי היכי דנידון בה לומר שפסולה להיות שחוטה אלא דאיסורא בעלמא הוא דרביץ אגברא שלא לבטל עי"ז מצות שה"ק ואם עבר ועשאן לצפ"מ נטהר. והיא

חקירה חדשה שלא מצאתי לע"ע מי שידבר בה ולפנינו יבואר עוד בזה בס"ד. ויש להוכיח דלא בעינן שתהא השחוטה ראוי' לשילוח ומשתלחת לשחיטה מסוגיא דחולין (דף ק"מ ע"א) דמוקי רבא קרא דטהורות דכתיב בצפ"מ למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחיה, [פי' שלמשתלחת של מצורע אחד לא יזווג עוד אחרת בשביל מצורע שני], ופריך הש"ס למאי אי לשחיטה הא בעיא שילוח אלא לשילוח, הרי דאע"ג דאינה ראוי' לשחיטה מ"מ הו"א דכשרה להיות משתלחת. וכ"ת דגם זו אינה פסולה מלהיות שחוטה בדיעבד מצד סברא זו דבעיא שילוח אי לאו קרא דטהורות, אלא דאסורה רק לכתחלה שלא לבטל מצות שילוח של המצורע הראשון, א"כ מאי פריך הש"ס למאי אי לשחיטה הא בעיא שילוח והרי מ"מ איצטריך קרא לפוסלה גם בדיעבד. אמנם היא גופה קשיא מנ"ל להש"ס באמת דמה"ט לחודא דבעיא שילוח נפסלה מלהיות שחוטה גם בדיעבד ולמיפרך למאי אי לשחיטה כו'. ואפשר לדחוקי דאה"נ דאי לאו קרא דטהורות לא הוה מיפסלא בדיעבד גם משחוטה וה"ה דהו"מ לאוקמי לקרא גם לשחוטה ולענין דיעבד בלחוד אלא דעדיפא מינה קאמר, ודחוק הוא ולהלן ידובר עוד בזה, ועיי' במל"מ רפי"א מצרעת. עכ"פ הא מיהא נראה פשוט דלא בעינן לעכובא שיהו שתי הצפרים ראויות לשילוח ולשחיטה, ולכן גם אפרוח ראוי לשרוטה אע"פ שאינו ראוי להיות משולחת. ועוד דנראה דהא דמפריחין אינם בדין שה"ק הוא רק כשהן מפריחין גמורים כגדולים שאינם צריכין עי"ז לאמן, אבל במפריחין קצת אית בהו דין שה"ק דעדיין הם צריכין לאמן, דהעיקר תלוי בזה כדילפינן מביצים מה ביצים צריכין לאמן כו' וכן נראה ממתני' דאמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים כו', ואי אמרת דכל שמפריחין קצת אין בהם דין שה"ק א"כ במאי מיתוקמא, אי כשאינם מפריחין היאך משלחן והרי אין שילוח אלא בכנפים וההוא דגזינהו לגפה לא קיים מצות שילוח, ואי במפריחין אין כאן דין שה"ק, אע"כ דמפריחין קצת שיכול לשלחן ומ"מ עדיין צריכין לאמן ויש בהם דין שה"ק. וא"כ משכחת לה ראוין לשילוח מצורע ויש בהן דין שה"ק כה"ג. ואע"ג דשתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים כדתנן בנגעים (פי"ד מ"ה) ואם ובנה בודאי אינן שוות זהו רק למצוה אבל בדיעבד תנן התם אע"פ שאינם שוות כשרות:

יו) אמנם יש לפקפק על כל זה. דבתוספתא שלהי חולין

איתא המוצא קן לא יטהר בה את המצורע שנאמר ולקח, ואין לזה ביאור מאי משמע מולקח, ובאיזה קן מיירי, אי בקן דיש בה חובת שילוח לאו מולקח נפקא אלא משלח תשלח ואפילו לדבר מצוה, ואי בקן שאין בה מצות שילוח אמאי לא יטהר בה את המצורע ומאי משמע מולקח. ובס' מנחת בכורים פירש ולקח אותן ולא הנמצא מן ההפקר. אבל דברים מתמיהים הם מאי משמע מולקח שלא יקח מן ההפקר. ושמא הוא מפרש ולקח מלשון קנייה אבל מנ"ל הא דבעינן קניי' דוקא ולא סגי בלקיחה ביד. ועוד דא"כ היאך ממעטינן תשלח ואפילו לדבר מצוה והרי שילוח הקן תמיד בהפקר הוא ולא במזומן ושמא יאמר שהוא רק למצוה ולא לעכובא, אבל אין בזה טעם. והארכתי במק"א [סי' י"ב] בסתירת דבריו שאין להם שום יסוד. אמנם מצאתי להגאון מוהרמש"ך שליט"א בספרו אור שמח (פי"א מטומ"צ ה"ח) שהביא לתוספתא זו ופירשה בקיים מצות שילוח דאע"ג דהבנים תקח לך מ"מ אינם ראוים לטהר בהם את המצורע דכתיב ולקח למטהר שתי צפרים ולא אפרוחים וכמו דכיו"ב מבואר בהלכות פרה דאין לוקחין עגל כן הכא בשעת הלקיחה צריכים להיות צפרי דרור וצפור גדולה ולא אפרוח, ופרט דתנא דתוספתא יסבור דמשעת לקיחה הן נאסרין לכן צריכה להיות הלקיחה כשהן צפרים, וזה ברור בפירושה. ורבינו פסק כמ"ד דנאסרים משעת שחיטה לכן לא זכר זה עכת"ד. ולפ"ז נפלו כל דברינו דאין אפרוח כשר לטהר בו את המצורע. אבל אין דברים אלו נראים לי והארכתי במק"א בסתירתם ובביאור הנכון של התוספתא וממסקנת הדברים יבואר שאין מתוספתא זו שום סתירה לדברינו, ולתכלית זו הנני להעתיק לכת"ר את הדברים הללו הנצרכים לנו. ואלה דברי שם. מתחלה נאמר דמה שכתב לאסור גם לקיחתן כשהן קטנים משום דמשעת לקיחה נאסרו ומדמי להו לאין ליקחין עגל דפרה אדומה אינו מבורר אצלי. לא מיבעיא למ"ש הראב"ד בהשגות שם (פ"א מפרה ה"א) דמשו"ה אין לוקחין עגל משום דאין מקדישין מחו"ז וזו קרויה חטאת דבודאי נראה דלא שייך בצפ"מ שאינן קדשים ואינו עובר בהן משום מקדיש מחו"ז אפילו למאן דיליף מכשיר ממכפר ומכש"כ למאן דלא יליף [ואפילו בע"ע מסופקני אם שייך זה ובשעיר המשתלח איצטריך קרא לרבות שלא יקדישנו מחו"ז כמבואר ביומא (דף ס"ג ע"ב)]. אלא אפילו לטעם שכ' הרמב"ם משום דכתיב ויקחו אליך פרה ולא עגלה נמי אינו עולה יפה. דהנה הא פשיטא לי' להרב דבשעת שחיטה בודאי צריכין הן להיות צפרים ולא אפרוחים, וכל עצמו הוא חותר לאסור גם הלקיחה [מה שלא נזכר באמת בתוספתא דתנינן בה רק לא יטהר את המצורע ולקיחה מאן דכר שמה] בכדי ליישב השמטת הרמב"ם לתוספתא זו שלא הביאה לדינא משום דסבר משעת שחיטה נאסרו ולא שייך לאסור את הלקיחה, אבל זה באמת לא יעלה בידינו. דהנה ביכו"כ לא שייך לפי טעמו של הרמב"ם לדון בצפ"מ איסור על הלקיחה כמו בעגלה דפרה אלא פסול בעלמא איכא למידן בהו, כלומר שהלקיחה פסולה. דנהי דבפרה אפשר דאיכא למישכח גם דררא דאיסורא אי משום שהיא באה מתרומת הלשכה ויליף לה בספרי מויקחו אליך, והתוס' בב"ק (דף ע"ז ע"ב ד"ה אומר) כתבו שהוא משום שהיא כקרבנות או דלב ב"ד מתנה, (עיי' מ"ש בזה בספרי סי' ז'), וי"ל דלא הותר ליקחה מתרומת הלשכה אלא כשהיא כבר פרה וראוי' לעבודתה, או די"ל דכיון דבעינן בה לקיחה כשהיא פרה ולקיחה זו דכתיב בה היינו קנייה משל ציבור כדאמרן וכ"מ שנאמר ויקחו אליך משל ציבור הוא כמבואר ביומא (דף ג' ע"ב), וכיון שקנוה כשהיא עגלה א"א לקנותה עוד כשהיא פרה שהרי היא קנויה ועומדת כבר לציבור. משא"כ בצפ"מ דבעינן בהו רק לקיחה ולא קנייה כמש"ל לא שייך שום איסור על לקיחתן לפני זמנן. אלא דכל עיקר מה שאנו יכולין לדון בלקיחת הצפרים הוא רק לפסול לקיחה זו ולהצריך לקיחה אחרת משום דאמרינן בתו"כ וכ"פ הרמב"ם דבעינן לקיחה לשם מטהר, וע"ז נאמר דה"נ בעינן שתהא הלקיחה לשם מטהר כשהן כבר צפרים ולא אפרוחים וא"כ לא הועיל כלום ליישב השמטת הרמב"ם לדין זה, דאף דסבר דמשעת שחיטה נאסרו מ"מ מודה מיהא דלקיחה לשם מטהר בעינן והו"ל להביא דין זה שכ"ז שהן אפרוחים אין הלקיחה כלום וצריך ליקחם עוד הפעם לשם מטהר. אמנם יכולני לדחוקי ליישב דברי הרב נר"ו שיהא איסור על לקיחת הצפ"מ כשהן אפרוחים, דנאמר דבפרה הוצרך הרמב"ם לטעמא דויקחו אליך כשהיא פרה משום שאינה קדשים ולא דריש חטאת היא גם לענין זה כיון שעדיין אינה ראוי' לחטאת, אבל בצפ"מ יאמר דיליף מכשיר ממכפר גם לענין לעבור על מקדיש מחו"ז, ואף דהרמב"ם פסק כר"י משעת שחיטה נאסרו מ"מ אפשר דאית לי' נמי ילפותא דמכשיר ממכפר כמו שכתבנו למעלה משם הרשב"א, והרמב"ם עצמו בפיה"מ קידושין פ"ב הביא ילפותא זו, ולכן יש איסור בלקיחת אפרוחים ואע"פ שאינן קדשים. אבל אפילו אי יהיבנן לכל זה מ"מ הרי בכדי טרח הרב וחתר לכל זה כדי ליישב השמטת הרמב"ם לדין זה והיא במקומה עומדת, שהרי מ"מ הו"ל להביא דין זה אם לא לאיסור לכה"פ לפסול הלקיחה ולהצריך לקיחה שנית לשם מטהר דלקיחה ראשונה לאו כלום היא דכתיב ולקח שתי צפרים ולא אפרוחים. ועוד דמ"מ שמעינן מיהא מתוספתא זו דאין מטהרין את המצורע באפרוחים והו"ל להרמב"ם להביא מיהא דין זה דבשעת שחיטה יהו צפרים ולא אפרוחים. וכ"ת דזה לאו חידוש הוא ומוכח מכללו שהרי צריך לשלח את האחת ואפרוח שא"י לפרוח לאו בר שילוח הוא, ואף דשילוח לא מעכב מ"מ ראוי לשילוח בעינן כמש"ל, הא מ"מ לשחוטה מיהא מצי עביד לי' ובדיעבד לא מעכב מה שאינן שוות ולא מצינו דבעינן שתהא השחוטה ראוי' להיות משולחת לעכובא כמש"ל, והו"ל להשמיענו דפסול גם לשחוטה אפילו דיעבד לפי שאינו קרוי צפור כלל והוי כלא דרור. [ועוד דגם ביכול לפרוח קצת מקרי נמי אפרוח כמש"ל]. וכ"ת כיון דלא מצי לאתויי דין התוספתא

כמו שהוא שנוי אלא מה דמוכח מכללא לא הביאו כלל, הא בודאי דוחק גדול ומתמיה הוא. ועוד דאדרבא מי דוחקן כלל להעמיד התוספתא כמ"ד משעת לקיחה נאסרו ולומר דמיירי לענין הלקיחה דילמא אתיא אפילו כמ"ד משעת שחיטה וכהלכתא ובאה לפסול שלא יהו אפרוחים בשעת שחיטה דהא בשעת שחיטה נמי צפור כתיב, וכן דליבעי לקיחה לשם מטהר כשהן כבר צפרים כמ"ש, ויכול הי' הרמב"ם להביא את התוספתא ככתבה. איברא דבאור שמח הביא את התוספתא בשינוי לשון, לא יקח אדם קן אף לטהר בה את המצורע, ובאמת לא נאמר בה לא יקח אלא המוצא קן לא יטהר בה את המצורע, ולא אדע אם מצא באיזה מקום גירסא אחרת וסמך עלה. אך בכל אופן אין שינוי לשון זה מכריע כ"כ:

וגם גוף הדבר דמפרש לתוספתא משום צפרים ולא אפרוחים

לא ניחא לי כלל, חדא דדרשה חדשה היא וכל כי האי הו"ל לתוספתא לפרושי, ועוד דבתורים אמרינן בחולין (דף כ"ב) תורים גדולים ולא קטנים שיכול והלא דין הוא כו' תורים שהוכשרו בגדולים אינו דין שהוכשרו בקטנים כו', וכתבו שם בתוס' (ד"ה ומה תורים) דלשון תורים משמע בין גדולים ובין קטנים, וא"כ מנלן הכא דצפרים גדולים דוקא ולא אפרוחים. איברא דהתוס' הביאו דרש"י כתב דתורים משמע דוקא גדולים, וברש"י שלפנינו לא נמצא זה, אבל גם לפ"ז נראה שהוא רק מדשני קרא מלשון בני יונה, עיי' במפרשים, מה דלא שייך הכא. ושמא יאמר דאתיא התוספתא למעוטי קודם שיעלעו, אבל הרי כתב רש"י התם דהני פסולין רק משום דמאיסי ולא מגוף הלשון, ובכל אופן דחוק הוא מאד. יתו דלפי דבריו דהמיעוט הוא מלשון צפרים הו"ל להתוספתא לסיים את הכתוב ולומר שנאמר ילקח למטהר שתי צפרים כיון דזוהי עיקר הדרשא ולא לומר רק שנאמר ולקח דמזה עדיין לא למדנו כלום [ונהי דאשכחן דכיותה בדוכתי אחריני מ"מ כל היכא דאיכא לברר ברווחא עדיפא]. ועוד דלמה לה לתוספתא לומר המוצא קן ולסדרה בפ' שלוח הקן כיון שאין לה שום שייכות לזה, הכי הו"ל למיתני בעלמא בסדרא דנגעים אפרוחים לא יטהר בהם את המצורע, ומאי שייטא היא לכאן, וכעין זה כתבו התוס' ב"מ (דף נ"א ע"ב ד"ה לא יחשב) וש"ד. סוף דבר מש"כ הרב נר"ו דזה ברור בפירושה תמיהא לי טובא ורחוקה ממני:

יח

יח) ע"כ נראה לי ברור בבאור התוספתא שהיא שייכא לדיני

שה"ק. לפי שליטול אם על בנים לטהר את המצורע בעבירת הלאו או העשה אסור מתשלח יתירא. אמנם עדיין הי' אפשר שיטהר את המצורע בקן צפור ושלא בעבירה, לפי שאין איסור באם על בנים אלא ליטלה ממקומה אבל אם שוחטה במקומה אינו עובר בלא תקח כמש"ל, וא"כ יכול הוא לעשות האם לצפור השחוטה לכה"פ שלא יזיזנה אלא ישחטנה במקומה. וע"ז אמר המוצא קן לא יטהר בה את המצורע אפילו שלא בעבירת דין שה"ק וכגון ששוחטה במקומה, שנאמר ולקח דבעינן תחלה לקיחה ואח"כ שחיטה וזה אי אפשר בקן צפור. ואתי לאפוקי דלא נאמר מאי לקיחה האמורה במצורע הזמנה לשם המטהר בלבד בלא לקיחה ביד ממש וכההיא לקיחה האמורה בפרה דנראה שאינה דוקא לקיחה ביד אלא קנייה, דלפ"ז אפשר לטהר גם בקן צפור כה"ג, אלא מאי לקיחה לקיחה ממש ביד, משום דאין ענינה קנייה כבפרה אלא לקיחה ממש, וממילא א"א בקן צפור, וזהו דקאמר שנאמר ולקח. ולבתר הכי תני דין הקן לטהרת המצורע ע"י לקיחה מעל הבנים דכבר ליכא חסרון מצד הלקיחה וע"ז אמר דאסור משום שנעבדה בה עבירה. [ועיי' מה שנכתוב להלן בביאור תוספתא זו]. ולפ"ז שפיר לא הביאה הרמב"ם לפי שאין כאן דין חדש אלא דין הלקיחה והוא כבר אמור. וזה נכון וברור בעז"ה:

והשתא הכי לא מצאנו כלל שאין מטהרין את המצורע

באפרוחים ובלקוחים מן ההפקר, ושפיר י"ל כמ"ש דלוקח גם הבנים לטהרתו ובהכי הוא דאיצטריך קרא לרש"י אם נפרשו כהחו"י וכמש"נ:

יט

יט) אמנם כ"ז נו"נ לפ"מ שתפס החו"י בכוונת רש"י דאיבעיא

דשני סדרי ביצים לענין לקיחת האם ולענין הלאי היא, דנראה לכאורה שכן הבינוהו כל הראשונים שהשיגו עליו ממתני' דאמר הריני נוטל כו' ומטעם זה דחה החו"י להבנת הש"ך כמש"ל, ולפיכך נכנסנו גם לדחוקים למשכוני נפשין אל יסוד דברי החכ"צ בכדי להציל את רש"י ז"ל מהשגת הראשונים אבל לקושטא דמילתא אין דברי החכ"צ שלא יעבור בלא תקח אלא בלוקח האם עם הבנים יחד נראין כלל כמו שכבר השיגו עליו הרבה מהאחרונים ז"ל בקושיות ופרכות, ואנא לא אאריך בזה אלא אמינא מילתא זוטרתא בלחוד שלדעתי היא מכרעת. דיסודו של החכ"צ הוא דפשטי' דקרא אם על בנים משמע אם עם הבנים, ובאמת גם בש"ס נאמר רק לשון זה, אבל ראה זה מצאתי בתוספתא פרק בתרא דחולין שנאמר ונשנה בה הרבה פעמים לשון הלוקח אם מעל הבנים כמו הניטל אם מעל הבנים ר"י אומר לוקה ועוד כ"פ, ולשון מעל א"א לפרשו אלא בלוקח האם לחודא מעל הבנים. ועל דעתי היא תשובה נוצחת בפשטותה. וכן מוכח מרש"י חולין (דף קט"ו ע"א) דבהא דפריך הש"ס התם שילוח הקן ליתסר פירש"י בחד לישנא שתפסו לעיקר דכל שילוח הקן ליתסר האם לעולם ואפילו שלחה דהא כל שתיעכתי לך הרי הוא לך לעולם בבל תאכל והרי אסרתיה לך באותה שעה, ואי אמרת דאינו עובר בלא תקח אא"כ לוקח האם עם הבנים א"כ לא נאסרה מעולם לקיחת האם לחודא בל"ת, דמה שאסור ליקחה יחד עם הבנים לא שייך למקרי תיעבתי לך דא"כ כל שור דעלמא ליתסר משום שאסור לחרוש ולהרביע יחד עם חמור. ואין לומר דמ"מ תיעבתי לך הוא דגם בנוטל האם לחודא עובר בעשה דשלח, ז"א דבשביל איסור עשה לא מקרי כל שתיעבתי לך לאוסרה בבל תאכל כמו שיבואר להלן:

והשתא הכי תו ליכא לפרושי ברש"י ז"ל כהבנת החו"י

דאיבעיא דשני סדרי ביצים היא לענין נטילת האם עם הביצים התחתונים ולענין לאו דלא תקח, דא"כ דל ביצים תחתונים מהכא עבר נמי על לקיחת האם בלא תקח בשביל הביצים העליונים. ומ"ש החו"י דכיון דאיכוין ליטול תחתונים הו"ל עליונים כעצים ואבנים אינו נכון כמש"ל:

כ

כ) ע"כ נראה ברור דכוונת רש"י ז"ל היא כהש"ך דאיבעיא

לן רק אם מותר ליקח הביצים התחתונים ולא לענין האם. ומה שטען נגד זה החו"י דמכל הראשונים שהשיגו על רש"י ממתני' דהריני נוטל כו' מבואר שתפסו בכוונתו דהאיבעיא היא לענין נטילת האם דלא כהש"ך הנה ממה שלפנינו יבואר שאינו כן:

ומתחלה נפן למ"ש החו"י דמדברי התוס' שפירשו להדיא

דהאיבעיא היא אם יכול ליקח הביצים התחתונים קודם שילוח מוכח שאם ימצא קן ואינו רוצה ליטול הבנים אינו מחויב לטפל בו, דאס"ד דמחויב מאי אהני' לי' שיקח התחתונים הא לאחר שיסלק התחתונים תשאר האם רובצת על העליונים ומחויב לשלח האם. ולדעתי אין לזה שום התחלה, חדא מי לא נ"מ אם מותר ליקח תחלה תחתונים או לא ברוצה כך, וכ"ת דאסור לאשהויי מצוה ומחויב לשלח מיד, מ"מ עלינו לדעת אם עובר על לקיחתן בלאו הבא מכלל עשה, ועוד דאכתי נ"מ טובא לענין זכיית חצירו שאם רשאי ליטלן זכתה לו חצירו ואין אחר יכול לזכות בהם ואם אינו רשאי ליטלן חצירו נמי לא זכתה לו כמבואר התם בגמ' (קמ"א:) והשתא דאמר רב יהודה א"ר כו'. ואדרבא מדיוק לשון התוס' יש להוכיח קצת להיפוך, שכתבו דאי הוי חציצה יכול ליקח התחתונים קודם שילוח והמלים קודם שילוח לכאורה שפת יתר הן, או דהו"ל למימר בלא שילוח, דהיינו שיקח רק התחתונים ולא יותר וילך לו דלא יחויב בשילוח כלל גם אח"כ כיון שאינו רוצה ליטול הביצים העליונים שהאם רובצת עליהם, ולמה להו להזכיר קידם שילוח כאילו יהי' ודאי שילוח אח"כ, ואם נימא דמחויב בשילוח גם אם אינו נוטל הבנים לשונם מדוקדק יפה דע"כ חייב הוא בשילוח משום העליונים אלא דהאיבעיא היא רק אם יכול ליקח התחתונים גם קודם שילוח ונ"מ טובא לענין זכיית החצר כמ"ש:

ומעתה אני אומר דרש"י ז"ל מפרש נמי כהתוס' דהאיבעיא

היא לענין אם רשאי ליטול התחתונים בלא שילוח, אלא שהוא הוסיף לומר וז"ל אם נתכוין ליטול התחתונים מי הוו אמצעים חציצה ופטור מלשלח או לא עכ"ל, הנה הוסיף המלים ופטור מלשלח והוא משום דניחא לי' יותר לפרש דבבא זו של האיבעיא בשני סדרי ביצים מיירי נמי לענין אם יש כאן חיוב שילוח כל עיקר כאידך בבי דחציצה, [וכמו שתפס גם החו"י בסברא זו להכריח דלענין הלאו איבעיא לן], והיינו משום דסבר שאין מצות שילוח אלא ברוצה ליטול הבנים ולכן אם אמצעים הוו חציצה והוא נוטל את התחתונים ומניח את האמצעים פטור משילוח לגמרי. ורק על מלים אלו שהוסיף רש"י לומר ופטור מלשלח דהיינו שלא ישלח אותה כל עיקר בשביל שאינו נוטל העליונים מוסבה השגת הרשב"א, דהא תנן במתני' הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום דהיינו שמחויב לשלח האם ומוכח דאף שאינו רוצה ליטול הבנים מחויב בשילוח. ולכן פירשה בשהיו העליונים ביצי עוף טמא ואי הוו חציצה אין כאן חיוב שילוח, וניחא להו נמי לפרש דהאיבעיא היא לענין אם יש כאן חיוב שילוח כל עיקר ודלא כתוס'. ולרש"י ז"ל נתרץ דמאי לא אמר כלום דתני במתני' לומר שלא קיים עי"ז מצות שילוח וכמש"ל והוא נכון לענ"ד:

ולפ"ז יוצא לן מדברי הראשונים ז"ל בהאי סוגיא להיפוך ממש

ממה שרצה החו"י להוציא. דמתוס' אין סייעתא דבאינו רוצה ליטול הבנים אין מצות שילוח אלא יש לדקדק קצת גם ההיפוך, ולהיפוך מרש"י ז"ל מבואר דלא כמסקנת החו"י, ומהרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן שהשיגו עליו מבואר כהחו"י שחייב לשלח גם באינו נוטל הבנים. והדבר נפתח בבתראי ונסתיים בע"ה באשלי רברבי:

כא

כא) ועתה אפנה לראייתו היחידה של החו"י דחייב לשלח אף

באינו רוצה ליקח הבנים שעלי' בנה כל חידושו. דגרסינן בחולין (דף קל"ט ע"ב) ת"ר כי יקרא קן צפור לפניך מה ת"ל לפי שנאמר שלח תשלח כו' יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן ת"ל כי יקרא במאורע, וא"כ נהי דממעט שלא יחזור בהרים מ"מ במאורע משמע דרמי עלי' ליזקק לה ואי ס"ד דליכא עלי' חיובא מהיכי תיתי לן למימר שיחזור בהרים שהרי אפילו במאורע יכול להניחה ולילך לו. ולענ"ד יש לדחות ראי' זו על נקלה. דבהא דהו"א דיחזור בהרים לפי שנאמר שלח תשלח פירש"י דלפי שנאמר שלח תשלח ב' פעמים שומע אני לחזור אחר המצוה הזאת עד שתבוא לידו. וקשה לי טובא דהא איצטריך תשלח לכדדרשינן אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ והאיך הו"א דאתי לשיחזור בהרים. וכ"ת דאע"ג דאיצטריך לדרשא אחריתא מ"מ הוה מישתמע נמי הא, ז"א חדא דאין זו שום סברא מצד עצמה לומר דמשמעות כפל הלשון מוכיח לשיחזור בהרים כיון דאינו מיותר ואיצטריך, ועוד דהתורת חיים הקשה דאין שום סברא לומר שיתחייב אדם לחזור בהרים דהא בהשבת אבדה נמי כתיב השב תשב ב' פעמים וכן בפריקה וטעינה עזוב תעזוב ולא כתב לן שום מיעוטא דלא תימא שמחויב האדם לחזור ולבקש שמא ימצא אבידה ופריקה וטעינה, ומשו"ה כתב דאסמכתא בעלמא ר א, אבל בזה לא תנוח דעתנו דאף דאסמכתא היא מ"מ היאך קאמר התנא יכול יחזור בהרים היאך הוה אמינא לה, ועוד דמחי' הר"ן נראה שאינה אסמכתא כאשר יובא להלן. ונראה דצ"ל דלהכי בהשבת אבדה ופריקה וטעינה לא בעינן קרא למעוטי שלא יחזור אחריהן משום דכפל הלשון אינו מיותר דבכולהו איצטריכו כדדרשינן להו בפ' אלו מציאות, אלא דהכא הו"א דמסתבר יותר למימר דלא אתי קרא לדבר מצוה משום דעשה דמצורע עדיפא דגדול השלום כדאמר הש"ס חולין (דף קמ"א ע"א) אלא אתי למימר שיחזור בהרים, והלכך איצטריך לתנא למילף תקרא דכי יקרא דלא למידרש תשלח להכי אלא לדבר מצוה. ואף דכי יקרא איצטריך לפרט למזומן כמו שהקשה התו"ח מ"מ ממשמעותו דקרא ממילא תרווייהו משמע ולק"מ, וכ"כ הר"ן בחי', ומזה נראה דס"ל להר"ן דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא ודלא כהתו"ח. וא"כ אין מזה סייעתא כלל לחידושו של החו"י, דלעולם י"ל דמצות שילוח היא רק אם רוצה ליקח הבנים, אבל כ"ז הוא, רק למסקנא דתשלח אתי לדבר מצוה, משא"כ לההו"א דתשלח אתי לשיחזור בהרים אחר מצוה זו עד שתבוא לידו בודאי הי' חייב לחזור אחריה לקיימה אע"פ שאינו צריך לבנים, ואם נימא דבלא לקח הבנים לא מיתקיימא מצוה הנה מחויב הוא בזה גופא ליקח את הבנים אע"פ שאינו צריך להם בכדי לקיים מצוה זו, ולכה"פ בצריך לבנים הו"א שיחזור אחריהן בהרים בכדי לקיים מצוה זו. וא"כ אין זה שייך אלא לההו"א אבל למסקנא דתשלח אתי לדבר מצוה ואינו מחויב לחזור ה"נ אינו מחויב גם במאורע כ"ז שאינו צריך לבנים, דזה נמי בכלל חזירה הוא שאינו מחויב בה למסקנא. ומה שטען החו"י דאס"ד דליכא עלי' חיובא מהיכא תיתי לן למימר שיחזור בהרים שהרי אפילו במאורע יכול להניחה ולילך לו, לפי המבואר אינה טענה כלל דהא בהא תליא דאי הוה דרשינן תשלח לחזור בהרים הוה חייב בה משא"כ למסקנא דתשלח אתי לדבר מצוה כמ"ש, ופשוט הוא:

כב

כב) ויש להעיר עוד ממ"ש בתשובות הרשב"א ח"א (סי'

י"ח) בטעם הדבר שעל מקצת מן המצות מברכין על עשייתן ועל קצתן אין מברכין וז"ל וכן [אין מברכין על] כל מצוה שהיא באה מתוך עבירה כגון השבת הגזילה וחזרת הרבית שלא צונו לגזול כדי להשיב, וליקח את האם כדי שנחזר ונשלח אותה ועל כיוצא באלו עכ"ל. והנה טעם זה יספיק רק לשילוח שאחר עבירת הלאו ולא לשילוח דמעיקרא ואכתי לא ידענו למה לא יברך בזו. ואיכא מרבוותא שמדבריהם נראה דבכל גווני אינו מברך אפי' בשילוח דמעיקרא, יעוי' בעיטור הל' הל' ציצית (ש"ג ח"ב) מובאים דבריו ביותר דקדוק בס' חמים דעים (סי' קע"ט) שנביאו להלן, שבין המצות שאין מברכין עליהן חשיב נמי שילוח הקן סתמא דמשמע דבכל גווני אינן מברך, וכן משמע ממאי דחשיב לה בין רני מצות שיש בהו אזהרה על עבירתן דלפיכך אין מברכין עליהן אף שלא באו העשין לתיקון הלאו, וכדמוכח ממה שהק' ע"ז ממילה ופסח שיש כרת על עבירתן ומברכין עליהן ובאלו לא באה העשה לתיקון, ובחי' המאירי למגילה (רפ"ג ד"ה כבר) כתב נמי סתמא שחין מברכין על שילוח הקן. ומדברי הרשב"א גופי' נמי משמע הכי, דאי, אמרת דבשילוח דמעיקרא מברך א"כ כי עבר נמי אלאו אמאי לא יברך והרי עכשיו נמי איכא לעשה גם מצד עצמה דאטו בעבירת הלאו פקעה ממנו עשה, וא"כ אין העשה נובעת רק מעבירת הלאו בלחוד כי היכי דתימא דלא אמרה תורה ליקח את האם כדי שנחזור ונשלח אותה, שהרי בלאו לקיחת האם נמי היתה עליו עשה זו ואותה עשה עצמה רובצת עליו גם עכשיו. ואין לומר דמשכחת לה לעשה דשלח שתבוא רק בשביל תיקון הלאו ואל"ה לא הי' חייב בה עכשיו, כגון שנטל את האם על הבנים ונעשו הבנים טריפה או מתו דעכשיו מצד עצמה ליתא לעשה דשילוח דמעיקרא ורק בשביל תיקון הלאו מחויב בה ממעיקרא, ובכה"ג בלחוד מיירי הרשב"א דאינו מברך, שהרי כתבנו לעיל אות י"ג בסוגר משם המנ"ח ע"פ התוספתא דבכה"ג ליתא לעשה כלל אפילו בעבר ונטל ולא מיתקן עוד הלאו משום דפקע דין השילוח לגמרי. איברא דדברי המנ"ח אינם מוכרחים מהתוספתא די"ל דהתוספתא דקתני נטל את האם ולא הספיק ליטול את הבנים עד שמתו או עד שנעשו טריפה פטור מלשלח מיירי בנטל ע"מ לשלח דלא עבר על הלאו אבל בעבר על הלאו אפשר דחייב, [אלא דמצד הסברא לחוד לכאורה נראה כהמנ"ח], ועוד אפשר לאוקמי בגווני אחריני, אבל דחוק הוא להכניס ברשב"א כוונה זו וכל כי האי הו"ל לפרושי, אלא ודאי דבכל גווני מיירי הרשב"א בנטל אם על הבנים אף שהבנים קיימים ורובצת עליהם כדמעיקרא והוה מיחייב נמי עכשיו בשילוח מעיקרא אפילו בלא עבירת הלאו, וא"כ קשה מ"ט לא יברך בזה על עיקר מצות השילוח דמעיקרא ולכן נראה לומר דמשילוח דמעיקרא לא הוקשה להרשב"א כלל למה אינו מברך, לפי שאינה מצוה חיובית שאם אינו רוצה ליקח הבנים אינו מחויב בשילוח וכל כי האי אין מברכין. והא דמברכין על השחיטה אע"ג שאינה מצוה חיובית שאם לא יאכל א"ל לשחוט, י"ל

משום דבדקשים הוי עשה חיובית להכי מברכין נמי בחולין, כמו שהזכירו הראשונים ז"ל סברא זו, יעוי' בחמים דעים שם. ולכאורה ע"כ אתה צ"ל כן לדעת הריצב"א בתוס' שבועות (דף כ"ד פ"א ד"ה האוכל), עיי' במשבצות זהב יו"ד (סי' י"ט סק"א), אבל אין הדברים מוכרחין די"ל דגם להריצב"א הויא מצות הכשר ואכמ"ל. ולפ"ז בעיקר מצות שילוח הקן ניחא לי' להרשב"א שאין מברכין והוקשה לי' רק בעבר ונטל האם דהשתא מצות השילוח היא חיובית בכדי לתקן הלאו, וע"ז משני שלא צונו ליקח בכדי שנחזר ונשלח אותה. ולפ"ז נראה דלא כהחו"י, וסותר נמי למה שצידדנו לעיל בשי' הרשב"א בחידושיו:

אח"ז ראיתי בברכ"י יו"ד (סי' רצ"ב) שהביא מאבודרהם

שהביא לדברי הרשב"א אלו וגם משם הר"י ן' פלט והראב"ד השיג ע"ז וז"ל א"א לא מחוורא שאם נטלה ע"מ לשלחה מאי עבירה איכא עכ"ל, ולפמ"ש א"ש אלא דיש לדקדק אם לקחה ע"מ לשלחה ונתיישב שלא ליקח הבנים כלל אם רשאי להחזירה על הבנים ושלא לשלחה, דילמא אע"ג דכשאינו רוצה ליקח הבנים אינו מחויב בה מתחלה מ"מ כיון שלקח לאם כבר חייב בשילוח בכל אופן, ואם נאמר כדרך האחרון תשאר השגת הראב"ד במקומה. אמנם בשיו"ב שם הביא עוד מתשובות הרשב"א ח"ג וסי' רפ"ג) ושם מצדד לומר שיברך על שה"ק והיא סותר למ"ש בתשובה שאנו עסוקין בה. ואם נאמר דכאן כתב רק שאינו חברך באם עבר הלאו והתם חברך על שילוח דמעיקרא הוה ניחא, ולפ"ז שוב יקשה כנ"ל וצ"ל כמ"ש וצ"ע. ומלבד זה תמיהא לי טובא בדבריו שבסי' רפ"ג שכתב וז"ל ומ"מ מה שנסתפק לך אם מברכין על העשה דהיינו על השילוח או על הלאו דהיינו לא חקת האם על הבנים והיה נראה יותר שהי' לו לברך על הלאו מפני שהוא עיקר המצוה דשלח תשלח אינו אלא ניתק הלאו שאם עבר ולקח נחקו הכתוב לעשה דשלח תשלח ומ"מ אינו מברך אלא שצונו לשלח כו' ואם מברכין אין מברכין אלא על העשה שאין מברכין לעולם על לאו שאין מברכין על לאו הנבילה שאסר לנו את הנבילה והתיר לן את השחוטה עכ"ל, ודבריו תמוהים במ"ש דשלח תשלח אינו אלא ניתק הלאו שאם עבר ולקחו נתקו הכתוב לעשה, אטו לרבנן דר"י דס"ל דשלח הוי ניתק להלאו (חולין דף קמ"א ע"א) לא משמע להו גם שלח מעיקרא ואין חיוב העשה מעיקרא כשלא עבר, ועיי' בכ"מ (פי"ג משחיטה הי"ט). ובדוחק יש להשיאו לכוונה אחרת וצ"ע לע"ע:

כג

כג) עוד יש להעיר קצח על חידושו של החו"י גם ממ"ש

בעל העיטור כפי שמובא בחמים דעים שם שכ' וז"ל יש מפרשין שאין מברכין על מ"ע שיש בה אזהרה כגון לא חקת האם על הבנים שלח תשלח לא תראה חמור שונאך עזוב תעזוב עמו, וכן בפריקה וטעינה ומוכיח את חבירו חליצה ויבום ולקט שכחה ופאה והדומות להן עכ"ל. ובטעם הדבר אסברנא לי משום שאין מברכין אלא על קיום מצוה אבל על מניעת עבירה אין מברכין, וכיון דבכל הני אם לא יקיים המצוה עובר באיסור לכן אין מברכין על קיומן דדמי כמברך על מניעת עבירה. ואין זה שייך אלא אם מצות שילוח היא רק היכא דרוצה ליקח דהעשה היא שלא יקח אלא ישלח וכיון שאם יקח עובר באיסור אין מברכין על קיומה, אבל אם נימא דאע"פ שאינו רוצה ליקח כלל איכא תמיד עשה שאם ימצא קן ישלח את האם הרי אין להעשה שום שייכות להאזהרה דודאי אם ילך לו ולא יגע בקן אינו עובר בכלום אלא דלא קיים מצוה ולמה לא יברך, ומאי שייטא היא למאי דאיכא אזהרה אילו הי' לוקח האם. אמנם ביכו"כ ק"ק שהרי ברוצה ליקח רק את הבנים ולא את האם בודאי חייב בשילוח לכו"ע, והתם ע לקיחת הבנים אינו עובר אלא בלאו הבא מכלל עשה דשלח תשלח אמר רחמנא והדר והבנים תקח לך ולא על ל"ת, ונמצא דאין העשה שייך להל"ת ואמאי לא יברך. איברא דיש לדחוק דבשביל דאיכא עבירת לאו הבמ"ע נמי אינו מברך על קיומה אע"ג שהזכיר בלשונו לשון אזהרה, ומה שחשב שם לפסח ומילה כאין בהם אזהרה לפי שאין בהם אלא עשה הוא משים שאינו עובר העשה במעשה, אבל דוחק גדול הוא, אשר ע"כ נראה יותר דאע"ג דאי לא מקיים לעשה אינו עובר בלאו מ"מ ס"ל כיון דאיכא מיהא בהאי עניינא אזהרת לאו אינו מברך, וכ"כ בברכ"י שם, וא"כ ניחא נמי להחו"י. ועדיין דברי העיטור תמוהים במאי דחשיב התם גם יבום וחליצה בין הני דאית בהו אזהרת לאו, כמו שעמד הגאון ר' מאיר יונה ז"ל בביאורו לעיטור שם דמי שאינו מייבם ואינו חולץ אינו עובר כלל בל"ת דלא תה' אשת המת החוצה. ואולי ס"ל דכל שאינו לא חולץ ולא מייבם עובר היבם בלא תחסום ממש, עיין ריש יבמות (דף ד' ע"א) אמר רב ששת אמר ר"א משום ראב"ע מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו'. ובזה תתיישב שיטת רש"י ז"ל (דף ל"ט ע"ב) דכי אמרה לא בעינא לי' ונתנה אמתלא לדבריה כופין אותו לחלוץ, ותמהו עליו הראשונים דרב ששת לא קאמר אלא שאין כופין אותה אבל לא לכפות אותו, ולהנ"ל י"ל דכיון שאין כופין אותה ממילא ישנו בלא תחסום על מניעה החליצה, אבל דבר חדש הוא ורחוק לאומרו, לכן לא אאריך בזה:

ובספר המקנה לקידושין ר"פ האיש מקדש גבי מצוה בה

יותר מבשלוחה מצאתי שכתב בפשיטות דאין מנות שילוח הקן אלא כשרוצה ליקח הבנים כמו מצות שחיטה ברוצה לאכול ודלא כמסקנת החו"י, וחזרו ונשנו הדברים אצלו גם בק"א בתחלתו. כמו"כ כתב שם בפשיטות דמברכין על שילוח הקן, ומן התימא הוא שלא הזכיר לרוב דברי הראשונים ב"ה דס"ל שאין מברכין עליה:

ומעתה נסתרה ראייתו של החו"י ורוב דבריו, והמקנה

כתב להדיא להיפוך. אמנם ממה שנתבאר לפנינו נראה דפלוגתא דרבוותא היא:

ענף י.

כד

כד) ועתה נפן אל אשר יעדנו לנו למעלה אם הא דלא

יטול אם על בנים לטהר את המצורע הוא רק איסורא לכתחלה אבל אם עבר ועשאה כשרה או דפסולה גם בדיעבד. ובפשוטו הי' נראה דזהו רק דין לכתחלה דאינו רשאי לבטל מצות שילוח שנוהגת גם בצריך לדבר מצוה אבל בדיעבד מנ"ל לפוסלה. והנה כבר העירותי לעיל דמסוגיא דחולין ק"מ נראה דבצפור שיש עלי' חיוב שילוח פסולה גם בדיעבד אם עשאה לצפ"מ בביטול מצות השילוח, דעל הא דמוקי רבא שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחיה פריך הש"ס למאי אי לשחוטה הא בעיא שילוח, ואי אמרת דכשרה בדיעבד מאי קושיא היא דאכתי איצטריך קרא דטהורות לפוסלה גם בדיעבד. ולכאורה הרהרתי לומר דיש לפסול בדיעבד משום דכיון דמחייב בשילוח הרי אסור לאוכלה דע"י האכילה מבטל לה משילוח חשיבא כאסורה להדיוט, והלכך אסורה נמי לגבוה מק"ו מהדיוט כדאמרינן במנחות (דף ו' ע"א) לענין טריפה, ועוד דלא הוי ממשקה ישראל. והי' מיושב בזה גם קושיית התוס' דמקשו על הא דאמר רבא למעוטי שלא לזווג לה אחרת היאך משמע זה הטהורות. והנה כבר תמה ע"ז המל"מ דשי' התוס' עצמם בקידושין דמשתלחת אסורה בהנאה עד אחר שילוח ואינה טהורה, אמנם לשי' רש"י דלר"י לא נאסרה משולחת כלל קשה. ולפי הנ"ל א"ש דעכ"פ אסורה באכילה בכדי שלא לבטל עי"ז מצות שילוח. וכ"ת דאף דליישוב שי' רש"י ז"ל י"ל כן מ"מ בנוגע לענייננו שתהא נקראת בשביל זה אסורה להדיוט ומכש"כ שלא מן המותר בפיך לא יתכן, לפי שאין איסורה מחמת עצמה אלא בשביל ביטול מצות השילוח וכל כה"ג ממשקה ישראל מקרי, ז"א דהרי אמרינן בפסחים (דף מ"ת ע"א) אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם א ואי אמרת

איסור מוקצה דאוריתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר, הרי דכל שהוא אסור מדאורייתא אין חילוק בין איסור גופו לאיסור מחמת דבר אחר וה"נ דכוותה. (הן אמנם דמצטער אני כפירוש הסוגיא דפסחים דא"כ אין החילוק בין איסור גופו לאיסור מחמת דבר אחר אלא בין איסור תורה לאיסור דרבנן ולמה תני בברייתא יצא זה שאיסור דבר אחר גרם לו והרי לא זהו הגורם את אלא משום שהוא דרבנן. ומצאתי שעמד ע"ז הנרא"מ הורוויץ ז"ל בהגהותיו ודבריו אינם נוחים לי כלל. ואולי י"ל בדוחק דע"י איסור דאורייתא אפי' מדבר אחר נפשה גוף היין איסור והוי כאיסור גופו ומשום איסור דרבנן אין גוף היין נאסר אלא דאיכא לא תסור שלא לעבור על דבריהם, והוי דומיא דאמר לו אביו אל תאכל שחייב רק לשמוע בקול אביו ולא שגוף הדבר אסור, וכעין זה כתבו לענין אוכל איסור דרבנן בשוגג, ודוחק הוא וצע"ג). ולכאורה הי' מקום להוסיף עוד ע"ז מדאמרינן בחולין (דף קט"ו ע"א) בסוגיא דכל שתיעבתי לך שילוח הקן ליתסר, ופירש"י בחד לישנא שתפסו לעיקר דעל כל שילוח הקן פריך דליתסר האם לעולם ואפילו שלחה דהא כל שתיעבתי לך הרי הוא לעולם בכל תאכל והרי אסרתיה לך באותה שעה, ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה. ויש מקום להסתפק אם רק משילוח ואילך מותרת מסברא זו דלא אמרה תורה שלח לתקלה אבל קודם שילוח אה"נ דאסורה גם מטעמא דכל שתיעבתי לך דעל אותו זמן דקודם שילוח אין ראי' דמותרת, או דילמא כיון דחזינן דמותרת אח"כ הרי מוכח דאינה בכלל כל שתיעבתי לך שהוא איסור עולמית וממילא אינה בבל תאכל כל תועבה גם קודם שילוח. ואלו תפסנו כדרך הראשון דקודם שילוח אסורה משום לא תאכל כל תועבה היתה נחשבת כבר כאסורה להדיוט ושלא מן המותר בפיך מחמת גופה דהשתא יש בה איסור גמור בעצמותה. אבל א"א לומר כן כמבואר בתוס' שם דסברא דלא אמרה תורה שלח לתקלה מוכיחה שאין שה"ק בכלל כל תועבה. וכן מבואר ברמב"ם (פי"ג משחיטה ה"א) שאם עבר ושחטה קודם שילוח נמי הבשר מותר. ומלבד זה אין זה שייך בהא דשלא לזווג לה כו' דליכא לאו וכל שתיעבתי לך שייך רק באיסור ל"ת כמו שנכתוב להלן:

אולם אפילו אי יהיבנן דמקרי אסורה להדיוט ושלא מן המותר

בפיך בשביל חד מטעמי דכתיבנא, מ"מ יש לישא וליתן אם שייך לומר בצפ"מ ק"ו לגבוה ופסול דממשקה ישראל כמו שיבואר:

כה

כה) והנה בתוספתא שלהי חולין איתא לא יטול אם מעל

הבנים ואפילו לטהר בה את המצורע מפני שנעבדה בה עבירה. והוא תמוה דכיון דקרי לה שנעבדה בה עבירה הרי אית לי' דתשלח אפילו לדבר מצוה וזוהי העבירה שביטל מצות שילוח או לאו דלא תקח, וא"כ למ"ל תו לטעמא שנעבדה בה עבירה תיפוק לי' דמשום הא גופא לא יטול דתשלח אמר רחמנא אפילו לדבר מצוה. אולם אם נימא דמקרא דתשלח לא ידעינן אלא דלכתחלה לא יטול ולא מיפסלא בדיעבד מטעמי דכתיבנא אתי שפיר דאיצטריך לטעמא דנעבדה בה עבירה לפוסלה גם בדיעבד. עכ"פ מוכח מיהא מתוספתא דפסולה בדיעבד מטעם דנעבדה בה עבירה דאי לכתחלה תיפוק לי' מתשלח. איברא דלפמ"ש היש"ש הבאנואו למעלה דמשו"ה אינו רשאי ליטול צפור דשה"ק אפילו למשתלחת משום דמשהי לשילוחה יש לומר דהתוספתא נמי פסלה רק לכתחלה ואפ"ה איצטריך לנעבדה בה עבירה ולא סגי בטעמא דתשלח, די"ל דמיירי גם באופן שאינו יכול לשלחה עכשיו וכגון דגזינהו לגפה [באופן שלא נעשית מחוסרת אבר שפסולה לצפ"מ כמבואר התם בסוגיא דחולין ק"מ. ולא אדע למה לא הביאה הרמב"ם ז"ל להלכה] שביכו"כ צריך להשהותה עד דרבי לה גדפי, וא"כ הו"א דמצי שקיל לה למשולחת שאין איסור מקרא דתשלח דלא משהי לשילוחה כלל, וע"ו אמר דמ"מ לא יטול לטהרת המצורע לפי שנעבדה בה עבירה. אבל ז"א, דנראה פשוט דכל זמן דלית לה גדפי ואינה ראוי' לשילוח על פני השדה לא מצי שקיל לה גם למשתלחת דמצורע ולא מצי שחיט לשחוטה עד דרבי גדפי למשולחת שאז יעשה הלקיחה לשם מטהר וישחוט השחוטה ויטבול דגם בעבר ולקח אם מתו הבנים או נפשו טריפה אין בה עוד דין שילוח י"ל דמיירי התוספתא גם בכה"ג, דהשתא מצד השילוח אין עכוב דכבר נפקע מעליה ופסולה ליטול רק משום שנעבדה בה עבירה והכל רק לכתחלה. אבל מלבד דכבר כתבנו שם שאין הדבר ברור שנפקע חיוב השילוח כה"ג, הנה נראה דטעם שנעבדה בה עבירה לאו אלכתחלה לחוד נאמר אלא דגם בדיעבד פסולה מה"ט, דכל הפסולין משום שנעבדה בהן עבירה פסולין גם בדיעבד, וזוהי תשובה גם לדרך הראשון שכתבנו עפ"ד היש"ש:

אלא דיש לדקדק על התוספתא אמאי פסולה משום שנעבדה

בה עבירה והרי כל שלא נעבדה עבירה בגופה כגון חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה כשרה בכל הקרבנות, עיי' בתוס' חולין קט"ו וברש"י נזיר ל"ה ובסוטה מ"ו ע"א. ואמרינן נמי בב"ק (דף מ' ע"ב) דשור האצטדין כשר למזבח משום דאנוס הוא אע"ג דהמשסה בודאי עבר עבירה ולא מיפסל משום דנעבדה בו עבירה, ושמואל נמי לא פליג אלא משום דלא ס"ל סברא דאנוס וחושבו כנוגח אבל משום עבירת המשסה כו"ע מודו דאינו פסול ודוחק לומר דמיירי שהי' רק מלומד לנגיחה מקודם והשתא נגח מעצמו או שלא הי' המשסה ישראל. (איברא גם במשסה עכו"ם לא ברידא ואכ"מ). וכן יש לתמוה לפי דברינו דהתוספתא פוסלה גם בדיעבד אמאי לא הביאה הרמב"ם ז"ל להלכה:

כו

כו) והנה בחולין (דף ק"מ ע"א) גרסינן טהורות [שנאמר

בצפרי מצורע] מכלל דאיכא טמאות לא מכלל דאיכא טריפות כו' טריפות כו' מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא דתנא דבר"י נאמר מכשיר ומכפר בפנים כו' אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר אלא אמר רנב"י למעוטי צפורי עיר הנדחת כו' רבא אמר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחיה כו' רב פפא אמר לצפורים שהחליפו בע"ז. וכתבו התוס' וז"ל למעוטי צפרי עיר הנדחת תימה הא נמי קל מתנא דבר"י דכיון שאסורים בהנאה לא קרינן בי' ממשקה ישראל ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא הי' להם שעת הכושר כדאמר בפ"ק דמנחות והלכך אפילו לכפרה מותרת כו' וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלהריגה קיימא. וכ"כ עוד בצפרים שהחליפן בע"ז וז"ל כאן נמי צ"ל דלכפרה כשרות דאל"כ תיפוק לי' מדתני דבי ר' ישמעאל עכ"ל. והר"ן בחי' כתב וז"ל וא"ת צפרי עיר הנדחת והחליפן בע"א מדתנא דבר"י נפקא דהא משמע שאסורין לגבוה דהשתא ומה להדיוט אסירי לגבוה מיבעיא ועוד דכיון דאסורין בהנאה לא קרינן בהו ממשקה ישראל מן המותר לישראל תירצו בתוס' דשמא לא ממעטינן ממשקה ישראל אלא כעין ערלה וכלאי כרם שלא היתה להם שעת הכושר עכ"ל, וכ"כ הרשב"א. ומזה מבואר דה"נ לא שייך לפסול צפור של שה"ק בדיעבד מהני טעמי דכתיבנא דהשתא להדיוט אסורה ק"ו לגבוה ומשום משקה ישראל. שהרי גם צפרי עיר הנדחת היו כשרות אי לאו קרא דטהורות, וצפור של שה"ק נמי הי' לה שעת הכושר. הן אמנם דהתוס' מנחות שם (דף ו' ע"א) כתבו וז"ל אע"ג דמוכח דהיכא שהיתה לו שעת הכושר. לא ילפינן ממשקה ישראל אפ"ה מייתי לי' בכל דוכתא בפ' כל גבי נעבד משום דע"י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק עכ"ל, והוא סותר לדבריהם בחולין, וכבר עמד ע"ז הגרעק"א ז"ל בגליון הש"ס והניח בצ"ע, והוא פלא. ולפי דבריהם במנחות הי' לפסול בצפור של שה"ק משום מסקה ישראל. אבל גם זה לא יתכן דיהי' איך שיהי' הרי איצטריך לן קרא דטהורות למעוטי צפרי עיר הנדחת ומוכח דמצד משקה ישראל לא נפסלו:

כז

כז) אמנם יש לדקדק בדברי הרשב"א והר"ן שהקשו תרתי,

חדא דכיון דנאסרו להדיוט ק"ו לגבוה ועוד שאינן ממשקה ישראל, והונת להם בתירוץ התוס' דכל שהיתה לו שעת הכושר לא ממעטינן לי' ממשקה ישראל, והרי זה לא יספיק אלא לקושייתם השניה ואכתי יקשה השתא ומה להדיוט אסירי לגבוה מיבעיא. ואיך העלימו עין מקושייתם הראשונה:

והנ"ל לומר בדרך החידוד דשתי קושיות אלו תלויות חדא

בחברתה. ומתחלה נאמר דקושיית הרשב"א והר"ן דיפסלו לגביה מק"ו דהדיוט הי' נראה לכאורה ליישב עפמ"ש התוס' חולין (דף קט"ו ע"א ד"ה חורש) וז"ל חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו פי' השור וחמור ויש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרו להדיוט מיבעיא ולגבוה מנלן דשרו דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה עכ"ל, וה"נ נימא אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז דהני נמי אין פסול ועבירה בגופן. ואף דבתר הכי כתבו התוס' וז"ל ובסמוך בסוגיין פריך שילוח הקן ליתסר תיפוק לי' דאף לגבוה שרי מהאי קרא דאלה וי"ל דקרא דאלה בבהמות כתיב ולא בעופות ועוף מבהמה לא אתי משום דאין גדלות וקטנות פוסל בבהמה כמו בתורים ובני יונה עכ"ל. ולפ"ז צפ"מ דעופות נינהו לא איתרבו מקרא דאלה וא"כ בלאו קרא דטהורות נמי הוה ידעינן דשל עיר הנדחת וחליפי ע"ז אסורין מק"ו מהדיוט, מ"מ לק"מ דצפ"מ שאינן קדשים אין לפסול בהם הני אלא משום דגמר מכשיר ממכפר בחוץ ומכפר בחוץ גופי' הני כשרים בו שהוא בהמה ונכלל בקרא דאלה כי' וממילא אין מקום לפסול גם בצפ"מ אע"פ שהן עופות. אמנם לפ"ז יחויב דקרבנות העוף יהו פסולין משל עיר הנדחת וחליפי ע"ז גם להתוס'. ואף דהתוס' הזכירו רק בהמת עיר הנדחת ולא הזכירו עוף ואיכא למימר דאה"נ דבעוף פסולין, מ"מ קשה לומר שיהא חילוק ביניהן, ובחליפי ע"ז כתבו סתמא דמשמע דכשרות לכפרה ונראה דגם בקרבן העוף הכשירו. ולכן י"ל בדרך יותר פשוטה דאין סברא שבקרבנות העוף יהיו פסולין יותר מבבהמות וכל הני שהותרו בבהמות מקרא דאלה הותרו נמי בעופות דאין לחלק ביניהן. והא דכתבו התוס' דקרא דאלה בבהמות כתיב ולא בעופות י"ל דכוונה אחרת בדבר, דכיון דעיקר קרא בבהמה מיירי שאסר את אלה והתיר את השאר שבהם אין לרבות מזה אלא פסולים השייכים בבהמה משא"כ פסול דשילוח הקן דלא שייך כלל בבהמה א"א לרבות מהאי קרא, והלכך י"ל דבעוף דשייך פסול זה שפיר יפסול, אבל כל שאר הפסולין דשייכי בבהמה והותרו מהאי קרא אה"נ שהותרו גם לעופות. ובע"כ אתה צ"ל כן לפמ"ש התוס' התם דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה מותרין לגבוה מהאי קרא דכל אלה, א"כ בעוף דשייך בהו נמי הני איסורין כמבואר בס"פ הפרה ליאסרו לגבוה כיון דלא איתרבו מקרא דאלה וזה לא שמענו, (ומסוגיא דחולין התם אין להכריח דהני כשרין נמי בעוף דאל"כ אכתי יקשה חורש בבלאי עוף וחוסם פי עוף ליתסר להדיוט מכל שתיעבתי, לפי גירסת התוס' דעל השור גופי' פריך, כיון שאינן כשרין לגבוה די"ל דכיון דבהמה מיהא לא נאסרה הרי חזינן שאין איסורין אלו בכלל כל תועבה א"כ ממילא גם עופות מותרין, אבל פשוט הוא דגם בעופות אין אלו אסורין לגביה), אע"כ דכל שהאיסורין שייכים גם בבהמה והותרו מקרא דכל אלה הותרו נמי בעופות. ובזה יתיישב נמי מה שעמד המל"מ (פ"ג מאיסורי מזבח ה"ו) על דברי התוס' שהכשירו בהמת עיר הנדחת לקרבן, דלבתר דכתיב קרא בצפ"מ למעוטי צפורי עיר הנדחת וחליפי פ"ז הדר נילף מכפר ממכשיר לפסול את אלו גם בשאר הקרבנות כפין שכתבו התוס' כריתות (דף כ"ה פ"א) למילף נמי מכפר ממכשיר והניח בצ"ע, ולמ"ש מיושב דמרבינן להו מכל אלה, (והותרו גם בעופות). אלא דלפ"ז ק"ל סיומא דדברי התוס' שכתבו דקרא דאלה בבהמה כתיב ולא בעופות ועוף מבהמה לא אתי משום דאין גדלות וקטנות פוסל בבהמה כמו בתורים ובני יונה, הרי דס"ל דמה"ט י"ל שיהא בעופות ריבוי פסולין יותר מבבהמה דלא כמ"ש. אולם בל"ז נמי דברי התוס' אלו מוקשים מצד עצמם אמאי איצטריכו להכי דהיכי הו"א דתיתי מבהמה להכשיר שילוח הקן הרי בבהמה אי אפשר לאיסור זה ואין דנין אפשר משאי אפשר. ואולי כתבי זה למ"ד דנין אפשר משא"א. ומ"מ אפ"ל דמ"ש דלא אתי עוף מבהמה הוא רק להני פסולין דלא שייכי בבהמות, ר"ל דלא נאמר דכשם שבבהמה רק אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב שאר פסולין ה"נ בעוף רק אלה פסולין בהם ולא פסולים אחרים, ודוחק הוא ואכמ"ל:

(ואגב אעיר שראיתי ברש"ש שהק' אמ"ש התוס' דאין גדלות וקטנות

פוסל בבהמה כמו בתורים ובני יונה והרי גם בבהמה פסול לפני שמונה ואחר ג' שנים. ולק"מ דבבהמה הפסול רק בשנים ולא בגופן דהיינו גדלות וקטנות התלויין בגוף כמו בתורים ובני חנה. ומ"מ יש להעיר מזקן, עיי' לח"מ (פ"ב מאיסורי מזבח ה"ו) ואכמ"ל):

אמנם לענין שעמדנו דחורש בכלאים בעופות וחוסם פיהן

ודש בהן יאסרו לגבוה משום שלא נכללו בקרא דכל אלה יש לעיין עוד בנזיר (דף ל"ה ע"א) רבא אמר כו' מן פרט הצאן כלל כו' עיי"ש ברש"י דמזה איתרבו חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה להיתרא, וה"נ י"ל בעופות דכתיב בהו נמי מן העוף כו' ובחולין (דף כ"ג ע"א) דרשינן לי' למעוטי נרבע ונעבד כמו בבהמה. ק לפי גירסת התוס' מייתי להו מכל אלה כו' וכבר העיר ע"ז בהגהות ר"ב מרנשבורג ז"ל ועיי"ש בתוס' נזיר, וצ"ב:

כח

כח) אולם לפמ"ש דגם בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז איכא

לרבויי מקרא דכל אלה ולא רק חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה, יש להקשות לכאורה בהא דקאמר הש"ס התם וכלאי בהמה גופייהו מנא לן [דלא נאסרו מכל שתיעבתי לך] ומשני מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, פי' דאילו הוו אסורין להדיוט ק"ו לגבוה ולא איצטריך קרא, ולהנ"ל קשה דשפיר איצטריך קרא דהו"א דשריין לגבוה מקרא דכל אלה אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב כלאים, אע"כ דרק חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה נתרבו ולא אחריני. אבל ז"א דלפ"ז יש לדקדק מאי הקשו התוס' דשילוח הקן נמי לישתרי מהאי קרא ודילמא אתי רק לחורש וחוסם, ועכצ"ל דכל הני פסול ועבירה בגופן יש לרבות מהאי קרא דשווין הן ושאני כלאים שיצירתו בעבירה וכבגופו דמי א"כ הני דאמרן נמי איתרבו. ועוד י"ל דאפילו לא תחלק כלאים מהני משום שיצירתו בעבירה מ"מ ניחא שפיר, דע"כ כל שפסול משום משקה ישראל לא הוכשר מקרא דאלה דאל"כ בטל דין דממשקה ישראל בבהמות [ולפמ"ש גם בכל הקרבנות] והלכך משני הש"ס שפיר מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, דאי אמרת דאסור להדיוט ממילא אסור גם לגבוה משום משקה ישראל וזה לא נכלל בהיתרא דקרא דכל אלה. וכ"ת דא"כ בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה נמי נימא הכי דאפשר דאסורין להדיוט וממילא אסורין נמי לגבוה משום משקה ישראל ושוב לא נכללו להיתרא בקרא דכל אלה ומנלן דמותרין גם להדיוט, ז"א דלפמ"ש התוס' דבהיתה להן שעת הכושר לא ממעטינן ממשקה ישראל נמצא דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה לא היו נאסרין משום משקה ישראל אפילו אם היו אסורין להדיוט שהרי היתה להן שעת הכושר ושפיר איתרבו מקרא דאלה בכל אופן, וממילא שמעינן מדשרו לגבוה ק"ו להדיוט, משא"כ כלאים שלא היתה להם שעת הכושר ואף דבמנחות (דף ו' ע"א) כתבו דלמסקנא דסוגיא דהתם אין לחלק בזה, מ"מ י"ל דסוגיא דהכא לא אתיא כמסקנא דמנחות, דה"נ ע"כ צ"ל אליבא דהתוס' דההיא סוגיא דדף ק"מ נמי לא קיימא כמסקנא ומנחות. אמנם באמת לא צריכנא לזה דשאני כלאים כמ"ש, וניחא נמי למסקנא דמנחות מנלן דכלאים שרו להדיוט כדמשני הש"ס, מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. ומ"מ לפי גירסת התוס' דקושיית הגמ' דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ליתסרו גופן וע"ז משני השתא לגבוה שרו מקרא דכל אלה כו' לפי דברינו ע"כ צ"ל דזה מיהא לא אתיא כמסקנא דמנחות כמ"ש, דכיון שאם יאסרו להדיוט

יאסרו גם לגבוה משום משקה ישראל ממילא לא נכללו בהיתרא דכל אלה כו'. וכ"ת דא"כ קרא דכל אלה מאי אתי לרבויי, איצטריך לעובד בהן בשבת דאיכא קרא בהדיוט דהיא קדש ואין מעשיה קדש וה"נ לא יאסר מה"ט גוף השור. וכ"ת דא"כ למסקנא מנלן באמת דחירש בשור וחמור וחוסם פי פרה מותרים להדיוט גוף הבהמות, י"ל דכדמשני הש"ס לפי גירסתנו השתא מה שבת דחמירא מעשיה מותרים הני לא כל שכן, ה"נ לפמ"ש דמהיא קדש איכא למילף שגם הבהמה לא נאסרה נילף נמי מזה לחירש בשור וחמור וחוסם פי פרה שלא יאסר גופן מה"ט דהשתא מה שבת דחמירא כו':

כט

כט) ואכתי איכא למידק על שי' התוס' דבהמת עיר הנדחת

וחליפי ע"ז כשרות לגבוה, מאי קאמר הש"ס לפי גירסתם בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה השתא לגבוה שרו להדיוט מבעיא. נימא בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז יוכיחו דאסורות להדיוט ומ"מ שרו לגבוה. ואם נאמר דסוגיין דכל שתיעבתי אזלא לפי המסקנא דמנחות דגם בהיתה להן שעת הכושר איכא פסולא דממשקה ישראל ומה"ט באמת בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז אסורין לגבוה הוה א"ש, אבל למ"ש דע"כ סוגיין אזדא כפי ההו"א קשה. ואף דביכו"כ קשה דא"כ לפי ההו"א ולפי סוגיא דדף ק"מ דבהיתה להן שעת הכושר לא מיפסל משום משקה ישראל מנלן דחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה מותרין גוף הבהמות להדיוט דהשתא ליכא למימר מדשרו לגבוה כו' דבהמת עיר הנדחת תוכיח, מ"מ י"ל כמ"ש דילמדו ממעשה שבת שאין הבהמה נאסרת ומכש"כ הני דקילי, אבל לפמ"ש דסוגיא דדף קט"ו גופה לפי גירסת התוס' אזדא לפי ההו"א קשה. ואולי י"ל דדוקא בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה דהוו אסורין באכילה מכל שתיעבתי לך שייך לומר שיהיו אסורין גם לגבוה כעין שאמרו אכילת מזבח שמה אכילה משא"כ הני דאינן אסורין אלא בהנאה ואיסור אכילתן נמי מצד הנאה הוא אין לומר שיאסרו לגבוה שאין כאן הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו, והלכך לא שייך לומר בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז יוכיחו. [ולפ"ז יש לתרץ בפשיטות קושיית הרשב"א והר"ן על בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז השתא להדיוט אסירי לגבוה לא כל שכן, די"ל דק"ו זה אמרינן במנחות רק בטריפה שהיא באיסור אכילה ולא בהני כמ"ש. אבל דבר רחוק הוא ודו"ק]:

ל

ל) עכ"פ הא מיהא פשוט דלא מיתרבו מכל אלה אלא הני

שאין בהם פסול דמשקה ישראל, אבל כל דשייך בי' פסול דממשקה ישראל לא נתרבו דאל"כ בטל דינא דמשקה ישראל, וא"כ יוצאים לנו דברי הרשב"א והר"ן כמין חומר. דלפום מאי דהוה קיימי בקושייתם למימר דגם בהיתה להן שעת הכושר איכא פסולא דממשקה ישראל שפיר הוקשה להם גם קושייתם הראשונה דהשתא ומה להדיוט אסירי לגבוה לא כל שכן משום דלא הוה אפשר להתירם מקרא דכל אלה כו' דהני דאית בהו פסולא דממשקה ישראל לא נכללו בהאי קרא כמ"ש, וא"כ חוץ מפסולא דמשקה ישראל שייך בהו לומר גם ק"ו, אבל לבתר דתירצו התוס' דבהיתה להן שעת הכושר לא שייך פסולא דממשקה ישראל נפלה ממילא גם קושייתם הראשונה דהשתא איכא למימר דאיתרבו להיתרא לגבוה מקרא דכל אלה כו' כמ"ש. והוא חידוד יפה בס"ד:

לא

לא) ולפי האמור מבואר דהאי דינא דבהמת עיר הנדחת

וחליפי ע"ז אם כשרין בשאר הקרבנות או לא תליא בזה אם שייך פסול דממשקה ישראל על דבר שהיתה לו שעת הכושר או לא, ולפי המסקנא במנחות דגם בהיתה לו שעת הכושר ממעטינן ממשקה ישראל בהמת עיר הנדחת וחליפי ע"ז פסולין גם בשאר הקרבנות מה"ט. והשתא לפ"מ שאנו עומדין עכשיו לומר דבשביל איסור האכילה שמצד חיוב השילוח שאסור לבטלו חשיב כאסורין להדיוט י"ל לכאורה דצפור של שה"ק פסולה לצפ"מ גם בדיעבד מה"ט לפי שאינה ממשקה ישראל לפי המסקנא במנחות. אבל אין זה נכון. שהרי לפי המסקנא דמנחות תיהדר קושיית התוס' טהורות דכתב רחמנא בצפ"מ למעוטי צפרי עיר הנדחת וחליפי ע"ז למה לי תיפוק לי' ממשקה ישראל ותירוץ התוס' לא שייך לפי המסקנא. ע"כ נראה לומר דסתמא דהש"ס דמביא למסקנא דינא דמשקה ישראל גם בהיתה לו שעת הכושר ס"ל דלא כחנא דבי ר' ישמעאל ולא ילפינן מכשיר ממכפר, ולפ"ז לא שייך כלל בצפ"מ פסולא דממשקה ישראל דלאו קדשים נינהו, ולהכי איצטריך קרא דטהורות למעוטי צפרי עיר הנדחת וחליפי ע"ז. והא דהוצרכו התוס' לומר משום שהיתה להן שעת הכושר, הוא משום דסוגיא דהתם אזדא אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר, וה"נ איכא למילף לענין משקה ישראל דצפרי עיר הנדחת וחליפי ע"ז פסולין בהן כמו במכפר שפסולין בו ודאי מטעם משקה ישראל שהי' צריך להיות ראוי לה', [ואולי בע"ע נמי הכי דכפרה כתיב בה כקדשים או דיליף מכפר ממכפר), וא"כ קרא למאי איצטריך, אע"כ דמכפר נמי כשר משל עיר הנדחת וחליפי ע"ז ובע"כ סבר תנא דבר"י דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא כשלא היתה לו שעת הכושר. ומ"ש התוס' מנחות דלמסקנא גם כה"ג אסור משים משקה ישראל, היינו למאן דלא יליף מכשיר ממכפר, ולא שייך כלל בצפ"מ דין דממשקה ישראל, ואיצטריך קרא למעט בהו צפרי עיר הנדחת וחליפי ע"ז, ולא מוכח מקרא דטהורות דכל שהיתה לו שעת הכושר לא נכלל באיסור משקה ישראל, ונמצא דדין זה תלוי בפלוגתא אי ילפינן מכשיר ממכפר או לא. והיא דרך נכונה ליישוב דברי התוס' דחולין ומנחות הסותרים זא"ז שרבים עמלו בהם. ולפ"ז שוב אין לומר דמה"ט דמשקה ישראל תיפסל בדיעבד צפור של שה"ק לצפ"מ, דממ"נ הוא אי לתנא דבר"י הרי הי' לה שעח הכושר ואי למסקנא דמנחות הרי לא שייך כלל בצפ"מ דין דמשקה ישראל:

לב

לב) והשתא נשוב להתוספתא דפסלה לאם מעל הבנים

לטהרת המצורע משום שנעבדה בה עבירה אע"ג דבשאר הקרבנות כה"ג כגון חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה כו' כשרים, די"ל דבבהמות ילפינן להו להיתרא מקרא דכל אלה, וח"מ גם בעופות כל הני כשרים אע"ג דלא קאי עלייהו קרא דכל אלה, אבל עבירה דלא שייכא כלל בבהמה כגון הא דדידן שילוח הקן שלא נכללה בהיתרא דקרא דכל אלה שפיר פוסלת בעוף, שהרי לא התירה קרא דכל אלה ואפשר דאילו היתה שייכא בבהמה אה"נ דהי' הכתוב אוסרה. וי"ל דהתוספתא אתיא כדתנא דבר"י דיליף מכשיר ממכפר וכשם שבמכפר נעבדה בו עבירה דשייכא בי' פסול ה"נ במכשיר, וממילא גם עבירה דשה"ק פוסלת בהן כבשאר עופות, דאילו היתה שייכא במכפר אפשר דאה"נ דהוה פסלה בי' אחרי שלא הותרה מקרא דכל אלה. ולפ"ז מתורץ נמי מה שהקשינו למעלה בהא דאוקי רבא למעוטי שלא לזווג לה אחרת ופריך הש"ס למאי אי לשחיטה הא בעיא שילוח, והקשינו דאכתי איצטריך קרא לפוסלה גם בדיעבד, עבד, ולמ"ש מיושב דכיון דחייב בשילוח וכשהוא שוחטה הוא מבטל עי"ז מצות השילוח הרי נעשה בה עבירה וממילא פסולה גם בדיעבד אך ע"ז יש לדקדק עוד ולא נאריך בו. וכל זה הוא רק לדתנא דבר"י אבל למאן דלא יליף מכשיר ממכפר לא שייך כלל בצפ"מ פסול דנעבדה בו עבירה, וא"כ הרמב"ם שפסק כר"י דצפ"מ משעת שחיטה נאסרו ונראה בפשוטו דלא יליף מכשיר ממכפר שפיר לא הביא תוספתא זו להלכה. ואף שהבאנו למעלה מהרשב"א די"ל דר"י יליף נמי מכשיר ממכפר והרמב"ם עצמו בפיה"מ הביא ילפותא זו, מ"מ י"ל דבפירושו הביא הדרשא הפשוטה ובהלכותיו לא ס"ל הכי, ועיי' בשעה"מ (פ"י מרוצח ה"ו):

לג

לג) אבל זה דחוק דכיון דכל עיקר פסול שנעבדה בהן

עבירה בצפ"מ ילפינן ממכפר א"א שיהו צפ"מ עדיפי ממכפר, וכיון דמכפר שנעבדה בו עבירה שלא בגופו כשר אין מקום לפסול כה"ג גם במכשיר, ואין לדמותו לשאר קרבנות העוף. ע"כ נראה לומר דהא דאמרו בתוספתא מפני שנעבדה בה עבירה הכוונה היא משום מצוה הבאה בעבירה, שע"י קיום המצוה דהיינו השחיטה או דמשהי לשילוחה הוא עובר העבירה ורק ע"י העבירה היה אפשר למצוה שתתקיים. וס"ל לתוספתא כתדבר"י דיליף מכשיר ממכפר והוי בו דין קרבן ובקרב, כו"ע מודו דפסול מהב"ע, והרמב"ם לא ס"ל כתדבר"י

והוי רק מצוה בעלמא ובזה לא אמרינן מהב"ע, יעוי' ברמב"ם (פ"ח מלולב) ובנו"כ, ולהכי לא הביאה להלכה. והשתא ניחא נמי מה שהקשינו בהא דפריך הש"ס אי לשחיטה הא בעיא שילוח, דכיון דע"י השחיטה הוא מבטל לה ממצות שילוח הוי מהב"ע והתם קאי, אליבא דתדבר"י. ולפ"ז יש לעיין עוד אם מיירי התוספתא דוקא בשיכול עדיין לקיים מצות שה"ק או אפילו כשעבר ואינו יכול לקיים עוד, עיי' תוס' ב"ק (דף ס"ז) וגיטין (דף נ"ה) ועוד ודוק בכ"ז כי הם ענינים רחבים ועמוקים מאד ונגענו בהם רק בקצה המטה:

ענף יא.

לד

לד) ומדי עברי בין רוכסי ענינים אלו וקא משתרשי לי מילי

סטראי שעלו ברעיוני בדרך עיוני הנני לרושמם בזה לכת"ר. דהנה נראה פשוט דהלאו דלא תקח האם על הבנים הוא עובר רק כשלוקחה ממקומה אבל אם ממיתה במקומה בלא לקיחה אינו עובר ע"ז דלא תקח כחוב, וכ"נ מרמב"ם (פי"ג משחיטה ה"א) הלוקח האם על הבנים ושחטה הבשר מותר באכילה ולוקה, משמע דאם שחטה במקומה בלא לקיחה אינו לוקה, ועיי' בכלבו הל' שה"ק. ולפ"ז יש להקשות לכאורה בחולין (דף קט"ו ע"א) שילוח הקן ליתסר לפירש"י בחד לישנא דכל שילוח הקן ליתסר האם לעולם ואפילו שלחה דהא כל שתיעבתי לך הרי הוא לך לעולם בבל תאכל והרי אסרתיה לך באותה שעה עכ"ל, ולפמ"ש דאי שוחטה במקומה אינו עובר בל"ת הרי לא נאסרה מעולם שגם באותה שעה יכול לשוחטה ולאכלה, דקודם שחיטה על כל עוף דעלמא נמי רובץ איסור אבמה"ח או אינה זבוחה. וכ"ח דאף דאינו עובר בל"ת כששוחטה במקומה מ"מ אסור משום עשה דשלח תשלח שמבטלה ע"י שחיטה, [להחו"י תמיד], והוי נמי כל שתיעבתי לך בשביל העשה, אין זה נוח לי לשני טעמים. חדא דיהא מוכת מזה דגם איסורי עשה הוו בכלל כל שתיעבתי לך, וכבר עמדתי בזה על המחקר והוא רחוק ממני מצד הסברא, דלפ"ז איסור העשה נתהפך עי"ז גם ללאו דלא תאכל כל תועבה. ומצאתי בשעה"מ (פ"ה ממ"א) שכ' ג"כ דלאו הבא מכלל עשה לא מקרי כל שתיעבתי לך, ומיישב בזה מה שהק' שם משור הנסקל דאיצטריך קרא דולא יאכל לשחטו אחר שנגמר דינו שבשרו אסור ותיפוק לי' מלא תאכל כל תועבה דה"נ תיעבתי לך הוא שהרי הזהיר הכתוב לסוקלו ובשביל זה גופא אסור לשוחטו, ולמ"ש דלאו הבא מכלל עשה אינו נכלל בכל תועבה א"ש. איברא דמזה אין ראי' לענ"ד, דאכתי איצטריך קרא דולא יאכל כשאינו יכול לסוקלו אלא לשוחטו דודאי צריך להמיתו בכל מיתה שאתה יכול כמו בכל חייבי מיתות ב"ד ואז אין תועבה בשחיטתו. [ואפילו כשיכול לסוקלו מ"מ עדיין יש להסתפק שמא גם בשחיטה מתקיימא מצוה ואינו בכלל תועבה]. אבל ממקום אחר פירנס לה השעה"מ עוד, דאמרינן בקידושין (דף נ"ז ע"ב) גבי חולין שנשחטו בעזרה יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר ת"ל כי ירחק כו' מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל כו', ואמאי לא קאמר משום כל שתיעבתי לך, אע"כ דלאו הבא מכלל עשה לא מקרי כל שתיעבתי לך. הן אמנם דמצאתי שכבר עמד ע"ז במקנה שם ויישב לה בדרך אחרת עפמ"ש התוס' חולין שם (ד"ה חורש) דבבע"ח לא שייך לומר כל שתיעבתי לך מדאשכחן דשרי קרא לגבוה דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב פירוש מעוך וכתות ונתוק וכרות אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה, ומפלפל שם לענין עופות דלא הוו בכלל כל אלה כמש"ש התוס'. אבל תמיהני על פה קדוש שיאמר דבר כזה, דקרא דכל אלה שייך רק על עבירות שנעשו בהם מחיים שעדיין ראויין ליקרב לגבוה ונכללו בקרא דכל אלה, משא"כ הכא שנעשה האיסור בשחיטה דאפי"ת שאינם בכלל כל שתיעבתי לך נמי אינם ראוים ליקדש עוד לגבוה לאחר שחיטה וממילא לא איתרבו מקרא דכל אלה, וכיון דלא איתרבו מהאי קרא שוב שייך לומר ע"ו כל שתיעבתי לך:

ולכאורה הי' אפשר מיהא לקיים דבריו למ"ד ישנה לשחיטה

מתחלה ועד סוף, דלדידי' מכיון דשחט בה פורתא איכא איסור דחולין בעזרה ונאסרה מיד, ולפיכך איצטריך לטעמא דמה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל כו' ולא הי' נאסר מכל שתיעבתי לך כלל אפי' בגמר שחיטה, משום דלאסור מטעמא דכל שתיעבתי לך בתחלת שחיטה אי אפשר משום דאכתי ראוי ליקדש ולגמור השחיטה לגבוה וכיון דראוי עדיין לגבוה אתרבי מקרא דכל אלה שלא יאסר כההיא שעתא מכל שתיעבתי דקורא אני עליו אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב בהמה שנעשה בה איסור תולין בעזרה, וכיון שכן גם כשגמר שחיטתו שאינה ראוי' עוד לגבוה ולא מתרבי מכל אלה נמי לא תיאסר מכל שתיעבתי לך, דכיון דלדידי' גם בתחלת שחיטה איכא תועבה דחולין בעזרה ומ"מ לא נאסרה אז מה"ט הרי חזינן דבשביל תועבה זו אינה נאסרת וא"כ גם כשגמר שחיטתו לא תיאסר דכבר חזינן דאיסור זה אינו בכלל כל תועבה. אבל גם זה אינו, חדא דיש לפקפק בשחט פורתא בבהמת חולין אם יכול שוב להקדישה אז ולגומרה לשם קדשים משום דהוי כנעשה בה מום, יעוי' תוס' חולין (דף כ"ח ע"ב סוד"ה אתא) וברש"י שם (דף ל' ע"א ד"ה מדמי פסח), דאף דכל שחיטת קדשים כך היא ואינם נפסלים משום מום בשביל תחלת השחיטה משום דדרך שחיטה היא, מ"מ אפשר דהיינו דוקא כשהיתה גם תחלת השחיטה לשם קדשים אבל בהיתה תחלת השחיטה חולין אפשר דאינו מצטרף לשחיטת הקדשים, וחשיב כמום, ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ. (וכ"ת דאכתי איצטריך טעמא דמה שאתה זובח כו' לעוף דאין מום פוסל בו, ז"א דמלבד דברייתא סתמא קתני יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר דמשמע גם על בהמה, הרי על עוף לא שייך גם היתרא דכל אלה אי אתה מקריב כו' כמ"ש התוס' שם ופלפל בזה גם המקנה]. ועוד דאכתי מה נעני למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, דההיא דקידושין שנויה בחו"כ (פ' ויקרא שלה דבורא דנדבה) וסתם ספרא ר"י ורבא ס"ל אליבי' אינה לשחיטה אלא לבסוף כמבואר בזבחים (דף ל' ע"א) יעו"ש:

איך שיהי' הרי חזינן שכן צידד השעה"מ דלאו הבא מכלל עשה

אינו בכלל כל תועבה, וכך נותנת הסברא הישרה דלא תתהפך העשה ללאו דלא תאכל כל תועבה, ומצאתי שכ"כ בפשיטות בהגהות מצפה איתן לקידושין שם ודחה מה"ט לקושיית המקנה הנ"ל ולא ראה שהקדימו השעה"מ. ולפ"ז אין לומר בהא דדידן דקושיית הש"ס שילוח הקן ליתסר היא משום דגם כשישחטנה במקומה יעבור בעשה דשלח שהרי אין זה בכלל כל תועבה. הא חדא שאמרנו. ועוד דאפי"ת דגם זה בכלל כל תועבה מ"מ אין לומר דקושיית הש"ס היא דליתסר האם משים איסור עשה זו, דלפ"ז לא רק על האם קשיא דליתסר [כמו שדייק רש"י לומר ליתסר האם] אלא על הבנים נמי איכא למיפרך הכי דליתסרו מה"ט שהרי איתנייהו נמי באיסור עשה זו שלא ליקחם קודם שילוח דשלח תשלח אמר רחמנא והדר והבנים תקח לך וכיון דאיתסרו שעה אחת ליתסרו לעולם, מאי תימא דהא לא קשיא משום דבהדיא שרי להו רחמנא דכתיב והבנים תקח לך וגלי קרא דמשום האי איסור עשה דשלח אינן נאסרין לעולם, א"כ שוב גם האם לא תיתסר בשביל איסור עשה זו, דהרי חזינן דגלי קרא דאיסור עשה זו אינו בכלל כל תועבה, אע"כ דהש"ס פריך רק מצד איסור הל"ת דלא תקח האם, ושוב קשה כמ"ש דשרי לשוחטה במקומה:

אבר באמת לק"מ דאע"ג דכששוחטה במקומה אינו עובר

בל"ת מ"מ משעה שלקחה כבר בידו לשולחה הוא מוזהר ועומד בלא תקח אם ישחטנה אז וממילא תיאסר לעולם משום הל"ת דרביץ עלי' באותה שעה, משא"כ בבנים דלית בהו אלא איסור עשה וליכא למילף ממה דהתירתן תורה שתהא גם האם מותרת, אי משום דעל איסור עשה לא שייך כלל כל שתיעבתי לך, אי משום די"ל דרק על העשה גילתה תורה שאינה עושה תועבה ולא על הל"ת שבה. ועוד דגם קודם

לקיחה נמי אסור לאוכלה במקומה לפני שחיטה ואם אכלה בחיי' חוץ מאיסור בשר או אבמה"ח הוא עובר גם על ל"ת דלא תקח האם על הבנים, דמ"ל אם לוקחה בידו מ"ל אוכלה דאכילה זו נמי לקיחה היא, ובשביל זה תיאסר עולמית מכל שתיעבתי לך. ומה שהשבנו למעלה דכל עוף דעלמא נמי אסור קודם שחיטה אינו נכון דאינו ענין לכאן. דבאחת בכל בהמה דעלמא הוה מצינן נמי למיפרך דכיון דקודם שחיטה היתה אסורה תיאסר עולמית מכל שתיעבתי לך אלא דבהדיא שרי לה רחמנא, וא"כ אין זה שייך אלא על איסור דאינה זבוחה או אבמה"ח דשרי להו קרא, משא"כ הכא דחוץ מאיסור זה אסורה אכילתה גם מצד לא תקח, דאכילה זו נמי הויא כלקיחה כמ"ש, ואיסור זה לא אשכחן דשרי קרא:

ובדברים האלה שבאות זה יש להאריך עוד ולא רשמתים לע"ע אלא מקופיא:

לה

לה) ומ"ש להסתפק בענין שש"א כמותו אם רק המעשה נחשבת כאילו עשאה המשלח או דשליח הוי ממש כגוף המשלח בכל הענינים המסתעפים מזה, והביא בשם מחותנו הגאון מוהר"א ראבונסקי נ"י אבד"ק דובראוונא דזה תלוי בשני תירוצי התוס' גיטין (דף ס"ה ע"ב ד"ה גיטא), אינני רואה שום מקום לתלות בזה. ובעיקר הדבר יעוי' בשו"ע אה"ע (סי' ק"מ ס"ג) בענין חצרו של שליח ובמה שהאריכו האחרונים ז"ל בזה, ועיי' בקצה"ח (סי' קפ"ח סק"ב), וקשה להאריך עוד כי כבר ארכו הדברים ומוכרח אני להפסיק ולומר די. וחי שאמר לעולמו די יריק על מעכ"ת ברכה עד בלי די כברכת ידידו דוש"ת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף