דבר אברהם/א/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן טו

א

ענף א

א

[א] עוד כתב כת"ר ע"ד הערתי בתוס' תמורה (דף ב' ע"א ד"ה קרבנו) וז"ל קרבנו ולא קרבן עכו"ם וא"ת למאי אצטריך קרבנו להכי הא נפקי שפיר מבני ישראל סומכין ואין העכו"ם סומכין עכ"ל, והקשיתי דלכאורה כי ממעטינן מבני ישראל הוא דין גברא בדיני הסמיכה שאין העכו"ם בתורת סמיכה ולמאי דממעטינן מקרבנו הוא דין בקרבן גופיה שקרבן כזה שהוא של עכו"ם אינו נסמך, ונ"מ טובא בינייהו לעכו"ם שהפריש קרבן ונתגייר דאי מבני ישראל הרי גברא השתא בר סמיכה הוא ואי מקרבנו כה"ג נמי אינו סומך דמ"מ קרבן עכו"ם הוא. וסיימתי עם הספר דיש ליישב ואפשר נמי לומר דזהו ההסבר של תי' התוס' שכתבו וי"ל דאיצטריך דמהו דתימא אין העכו"ם עצמן סומכין על קרבנו ומיהו הכהנים סומכין עליהן ומש"ה איצטריך קרבנו לומר שאין בקרבן עכו"ם סמיכה כלל, ר"ל דאי מבנ"י הו"א שהוא דין גברא והלכך כהנים סומכין עליהן ולמאי דממעטינן מקרבנו הוא דין בקרבן גופיה שאין בו תורת סמיכה כלל כמ"ש, וע"ז העיר כת"ר להסתפק אם גרים סומכין כיון דכתיב בני ישראל כדתנינן ביבמות (דף ע"ד ע"ב) לענין טומאת לידה דבר אל בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין ת"ל אשה, משמע דגרים לאו בכלל בני ישראל הם:

'הנה בתוס' סוכה (דף כ"ח ע"ב ד"ה לרבות) מבואר להדיא דגרים סומכין ובסוף דבריו הביאם גם כת"ר. ובהשקפה הראשונה עלה על דעתי דלא דמי קרא דטומאת לידה לסמיכה, דבסמיכה אתי בנ"י למעוטי עכו"ם כדאיתא במנחות (דף צ"ג ע"א) וממילא לית לן מיעוטא נגרים, אבל בטומאת לידה לפי המבואר בתו"כ (ריש פ' תזריע) לא ממעטינן עכו"ם מבנ"י והלכך הו"א דאתי למעוטי גרים ואיצטריך אשה לרבוי דז"ל התו"כ בני ישראל בענין הזה ואין עכו"ם בענין הזה, בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה כו' ת"ל ואשה, בני ישראל מה ת"ל לפי שנאמר והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימותו בטמאתם בטמאם את משכני שומע אני בין מתוכו בין מאחוריו ה"ל ביולדת ואל המקדש לא תבוא ע"כ, הרי מבואר דלא ממעטינן עכו"ם מבני ישראל דאל"ה מאי קאמר בני ישראל מה ת"ל והרי אצטריך למעוטי עכו"ם. ומצאתי שכעין זה הקשה הגאון נצי"ב זצ"ל בס' העמק שאלה (פ' אחרי שאילתא ק"ח) ביישוב קושיית התוס' סוכה יעו"ש. אך לפי"ז קשה לי ברש"י ב"ק (דף ל"ח ע"ב) וז"ל מרקם טהורים כו' ודם נכרי טהור מדאורייתא דכתיב דבר אל בנ"י אשה כי תזריע וילדה בת ישראל מטמאה בלידה ובנדה ולא נכרית עכ"ל, ולפי הנ"ל הרי מבואר בתו"כ דלא ממעטינן כלל מבני ישראל ומסתמא איכא איזו דרשא אחריתא. ובנדה (דף ל"ד ע"א) לא ממעטינן אלא זבי עכו"ם מבני ישראל אבל בנדות לא מצינו מיעוטא, וכן ברמב"ם (פ"ב מהלכות מטמאי מו"מ ה"י) כתב אבל העכו"ם אין מטמאין לא בזיבה ולא בנדות ולא בלידות דין תורה שנאמר דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש כי יהיה זב בני ישראל מטמאין בזיבה ולא העכו"ם. הנה הביא קרא רק על זבין ועל נדות ולידות לא הביא קרא ולא אדע היכן מיעוטן אי לאי בני ישראל. ואולי י"ל דלעולם ממעטינן עכו"ם מבנ"י וסיפא דתו"כ דבנ"י מה ת"ל דייקא רק לשון בני, דכיון דכל הפרשה לנשים נאמרה למה כתיב בני לשון זכר, דאף שנאמרה בפרשה גם מצות מילה שהיא על האב מ"מ עיקרה בטומאה משתעי, ודוחק הוא. והגאון מלבי"ם ז"ל בס' התוה"מ כתב בפשיטות דמהאי בני ישראל לא ממעטינן עכו"ם ונעלמו ממנו דברי רש"י בב"ק:

אולם כ"ז הוא רק לפי"מ שנמשכתי, בתר גירסת התו"כ שבס' התוה"מ להגאון הנ"ל, אבל בילקוט לא גרס בנ"י מה ת"ל לפי שנאמר והזרתם כו' אלא גרם וילדה מה ת"ל מכלל שנאמר והזרתם כו' ובתו"כ שעם פי' הר"ש משאנץ גרס אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים מה ת"ל לפי שנאמר והזרתם כו' וכתב הר"ש וז"ל וטמאה מה ת"ל משמעה למה צריך לכתוב משמעות הטומאה שכתוב בענין בכל קדש לא תגע וחל המקדש לא תבוא כי לא היה לו לגלות ולכתוב כ"א וטמאה שבעת ימים ואני יודע לענין מה שהוא ביאת מקדש דכתיב והזרתם כו' וקאמר לכך צריך לכתוב טומאה לענין מה היא מפני משמעה שמשמעות אזהרה דקרא דוהזרתם את בנ"י שומע אני כו' עכ"ל, ולפי גירסות אלו שפיר י"ל דמבנ"י ממעטינן עכו"ם, ולא עוד אלא אפילו לגירסת התו"כ שבהוצאת הגאון מלבי"ם א"ש כפי' הר"ש דכמו דלהר"ש מאי דאמר וטמאה מה ת"ל הכוונה היא על בכל קדש לא תגע דכתיב בתריה והוא כמו וגו' ה"נ קאמר בנ"י מג ת"ל והכוונה לאינך קראי דביאת מקדש והכל עולה לקנה אחד, ואין ספק דזוהי דרך רש"י ז"ל ונסתרו דברינו הנ"ל:

ומצאתי בהגהות מצפה איתן לסוכה דגרים סומכין דרשינן בהדיא בתו"כ (פ' ויקרא) אדם לרבות את הגרים יכ"כ הגאון מלבי"ם ז"ל (פ' ויקרא אות קצ"א) ומיישב דבכל הני דוכתי דהקשו מהם התוס' סוכה איכא ריבויי לגרים יעו"ש. ועיי' בדבריו שם (אות י') ויש לדקדק מירושלמי שקלים (פ"א) ואין להאריך עוד. עכ"פ זה ברור דגרים סומכין ויש מקום לקושייתי (ועיין בספרי חלק שני סי' ו' אות ב'):

ב

[ב] ומ"ש כת"ר דסמיכת גרים תליא בפלוגתא דר"ח וריב"א במנחות (דף צ"ג ע"א) בטעמא דסומא אינו סומך דלמ"ד אתיא סמיכה סמיכה מזקני העדה ה"ו גרים אינם סומכין דאינם כשרין לסנהדרין ולמ"ד אתיא סמיכה סמיכה מעילת ראיה גרים סומכין דחייבין בראיה, במחכ"ת לא דק ושגגה היא שיצאה מלפניו, דמאן דיליף מראיה לאו מחיוב ראיה גופיה יליף לה אלא מסמיכה דעולת ראיה וממילא יפול גם שם הספק אם גרים סומכין וערבך ערבא צריך, וכן למאן דיליף מזקני עדה נמי לא מוכח דגרים אינם סומכין כמ"ש התוס' (ד"ה אתיא) דלאו כל הפסולין לסנהדרין אינם סומכין דא"כ כל בעלי מימין לא יסמוכו. והרי גם לנשים צריך מיעוטא דבנ"י, יעו"ש בתוס' שנשארו בתימה אמאי צריך מיעוטא דבנ"י לנשים תיפוק ליה מסמיכה סמיכה מזקני עדה:

ובדרך חידוד יש לתרץ קושיית התוס' מנשים ועם זה יתבאר דגרים נמי אין למעט מזקני עדה כמ"ש. דהנה ק"ל טובא היאך ממעטינן סומא מגז"ש דסמיכה סמיכה מזקני העדה והרי סומין שפסולין לזקני עדה ואינם בעלים של פר העלם דבר ממילא אין להם מה לסמוך, וכן בעולת ראיה כיון שאינו עולה ואינו מביא עולת ראיה הרי אין לו מה לסמוך, וא"כ לגבי סמיכה הרי הוא נידון כאי אפשר לסמוך דכשאין קרבן א"א לסמוך, וא"כ לר"ע דס"ל ביבמות (דף מ"ו ע"א) וש"ד דאין דנין אפשר משאי אפשר מנלן דסומא אינו סומך בקרבנות שמביא דאפשר בהו סמיכה ובתוס' שם מבואר דבגז"ש והיקש נמי ס"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר ועיי' תוס' מנחות (דף פ"ב ע"ב ד"ה והשתא). ויש לתרץ בדרך חידוד, דבהוריות (דף ד' ע"ב) נחלקו ר"מ ור"י בפר העלם דבר מי מביאו דר"י ס"ל קהל מביא ור"מ ס"ל ב"ד מביאין ור"ש ס"ל קהל מביא פר וב"ד מביא פר, וא"כ לר"מ ור"ש פר שהפרישו ב"ד הרי הוא קרבנם ממש ואם נסתמא אח"כ אחד מן הסנהדרין נמצא שיש לו קרבן שהפריש ואפשר לו לסמוך ומ"מ גזה"כ הוא דרק זקני ב"ד הכשרים יסמוכו ושפיר ילמד מיניה סומא בכל קרבנותיו שאינו סומך דהשתא אפשר מאפשר הוא. ולר"י דס"ל קהל מביא וליכא לתרוצי כנ"ל י"ל דלדידיה לא איצטריך כלל מיעוטא לסומא שלא יסמוך. דהנה התוס' מנחות שם (ד"ה ידו) הקשו למ"ל מיעוטא דנשים אינן סומכות תיפוק ליה דמ"ע שהזמן גרמא היא ונשארו בקושיא, ובקידושין (דף ל"ו ע"א ד"ה והקבלות) תירצו דסד"א משום דכתיב וסמך ושחט איתקש סמיכה לשחיטה מה שחיטה כשרה בנשים אף סמיכה כשרה בנשים להכי אצטריך למעוטי ולפי"ז י"ל דלר"י לא אצטריך כלל קרא לסומא שלא יסמוך דבלא"ה נמי ידעינן שאינו בסמיכה לפי שהוא פטור מכל המצות כמו שהקשו התוס' לענין נשים, ובסומא ליכא למימר כתירוץ התוס' בנשים דסד"א מה שחיטה כשרה בסומא אף סמיכה כשרה בסומא דלר"י לטעמיה נראה באמה דשחיטתו נמי פסולה, שהרי ס"ל לר' יהודה בב"ק (דף פ"ז ע"א) דסומא פטור מכל המצות האמורות בתורה ומשמע ברא"ש קידושין (פ"ק סי' מ"ט) דמל"ת נמי פטור שכתב דמשו"ה סומא חייב לר"י מדרבנן ואשה פטורה כדי שלא יהא נראה כמי שאינו נוהג בתורת ישראל אבל אשה מחויבת במ"ע שלא הז"ג ובמצות ל"ת. מכלל דסומא מל"ת נמי פטור, [אמנם בדפוסינו' באו בסוגר המלים ובמצות ל"ת, וכמו"כ לא נמצאו גם בתוס' עירובין (דף צ"ו ע"ב) ובריטב"א קידושין (דף ל"א ע"א) עיי"ש], וכבר הביאו האחרונים שבס' המכריע לר"י הזקן (סי' ע"ח) מבואר דפטור גם מל"ת, ועיי' במקנה קידושין שם שתפס בפשיטות דפטור גם מל"ת דכיון דפטרינן ליה ממצות מקרא דאלה העדות והחוקים כו' יש לפוטרו גם מל"ת מה"ט. ועיי' בנוב"ת (חאו"ח סי' קי"ב) ועוד באחרונים שהאריכו בזה, וא"כ כיון שאינו בל"ת הרי אינו בר זביחה ששחיטתו פסולה לדעת הר"י והר"א בפ"ק דחולין דסברי דמשו"ה שחיטת עכו"ם פסולה משום שאינו בר זביחה, ועיי' בהגר"א יו"ד (ריש סי' ב') שכתב שכ"ה בתוספתא חולין, וא"כ שפיר לא אצטריך קרא למעוטי סומא מסמיכה. [ועוד אני חוכך לומר דאף לדעת הרשב"א בחי' לב"ק דלר"י סומא חייב בל"ת מ"מ באיסור עשה אפשר שאינו חייב, וא"כ אכתי לאו בר זביחה הוא, דנראה דלא מקרי בר זביחה עד שיהא גם באיסור העשה שבוזבחת ולא סגי לן במאי דמוזהר בלאו דנבילה, דכל עיקר סברת הר"י דבעינן הכא בר זביחה דוקא אע"ג דבשאר מילי גם מי שאינו מחויב בדבר מעשיו כשרים כמו ציצית וסוכה שעשאום נשים [עיי' בתוס' מנחות (דף מ"ב ע"א ד"ה מניין) ובאו"ח (סי' י"ד)]. נראה שהוא משום דבציצית וסוכה אין מצוה בגוף העשייה של הציצית והסוכה אלא הלבישה והישיבה לחודייהו הוא דהוויין מצוה והלכך מציווי העשייה דכתיב בהו ליכא למידן שנאמר רק למי שמצויה בעשייה זו ומי שאינו מחויב בה מעשיו פסולין שהרי בעשייה גופה אין מצווה כל עיקר שאינה מצוה כלל משא"כ הכא שאין האכילה מצוה אלא הזביחה היא דהויא מצוה משו"ה כיון דכתיב וזבחת והוא נאמר למצות עשה להמחויב בה ממילא לא מהנו מעשי מי שאינו מצווה שהרי בע"כ לא לו אמרה תורה וזבחת למצוה שהוא פטור ולא נכלל בה וממילא אין מעשיו מועילים, וא"כ סומא נמי אעפ"י שחייב בל"ת מ"מ את"ל שאינו באיסור עשה הרי לא קאי עליה קרא דוזבחת וממילא אין שחיטתו מתרת. ומצאתי שכן תפס ש"ב הגאון מוהריד"ב זצ"ל בס' בית הלוי ח"א (סוס"י ט"ו), ומה ששחיטת קטן כשרה הוא משום דאיתיה גם באיסור העשה לספות ליה בידים יעו"ש. ולדעת רי"ו דפסק כר"י דסומא פטור מן המצות ואפ"ה שחיטתו כשרה צ"ל דה"ל כשי' הריצב"א בתוס' שבועות (דף כ"ד ע"א ד"ה האוכל) ושאר פוסקים דוזבחת אינה מ"ע אנא הכשר ולא בעינן לענין בר זביחה אלא שיהא בלאו דנבילה, או דס"ל כהרמב"ם דפסול שחיטת עכו"ם אינו משום דלאו בר זביחה הוא אלא משום וקרא לך כו', ועיי' בחי' רעק"א ליו"ד (סי' א' סעי' ט')]. ובר מן כל דין הנה לר"י ליתא לקושייתנו כל עיקר שהרי ס"ל ביבמות שם דגר בטבילה לחוד סגי ליה וע"כ דדן אפשר משא"א כר' יהושע וא"כ אע"ג דסמיכה דזקני עדה אי אפשר בסומין מ"מ דנין מינה. נמצא דלדידן דקיי"ל בגר כרבנן עד שימול ויטבול ואין דנין אפשר משא"א ליכא למיליף מזקני עדה אלא מאופן שאפשר, דהיינו כמ"ש שהפריש קרבן ואח"כ נפסל מסנהדרין, ואין זה שייך אלא בסומא דמשכחת ביה אפשר כה"ג שנעשה סומא אחר הפרשה משא"כ לענין גרים ונשים ועכו"ם דא"א להו שיהיו מזקני עדה מעיקרא כלל בודאי אין דנין מזקני עדה שלא יסמוכו שהרי הוי אפשר משא"א, ומאן דיליף מעולת ראיה י"ל דמוקי מתני' כמ"ד דנין אפשר משא"א:

אך תירוצנו לא יספיק להרמב"ם שפסק (פי"ג מהלכות אי"ב ה"ו) כרבנן שאינו גר עד שימול ויטבול הרי דס"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר ופסק (פי"ב מהלכות שגגות ה"א) כר"י דקהל מביא פר העלם דבר ולא ב"ד, וא"כ מנליה דסומא אינו סומך דליכא למיליף מזקני עדה ועולת ראיה דאין דנין אפשר משאי אפשר. וי"ל דס"ל דבגז"ש דנין וכמ"ש התוס' במנחות ויעוי' בתוס' בכורות (דף נ"ו ע"א), ובלא"ה נמי אין שיטת הרמב"ם מבוררת שראיתי למי שעמד בסתירת דבריו שבגר פסק כמ"ד אין דנין אפשר משא"א ולענין פסח שלא יבוא אלא מן החולין פסק (פט"ז מהלכות מעה"ק הט"ז) כר"א והוא נגד סוגית הש"ס יבמות וצ"ע:

ג

[ג] ומ"ש כת"ר בישוב קושייתי דמקרבנו לחוד לא הוה מוכח כלל דעכו"ם לא שגם הוא קרבנו מיקרי אלא דהמיעוט הוא משום דקרבנו קאי על בני ישראל ולפי"ז כשנתגייר שפיר סומך. הנה גם על דעתי עלה כן וכיוונתיו באמרי עם הספר דיש לישב, והאמת שכדבריו כן הוא, אך בכדי לפלפל בדברי כת"ר לא אמנע מלרשום לו מה שעלה על דעתי לכאורה לומר, דמה שהכריח דע"כ מקרבנו לחוד ליכא למעוטי דקרבנו הוא, אי משום הא אפשר לומר לפלפולא דלא איריא, די"ל דעכו"ם שאין לו שום ענין כפרה בקרבנו אפשר דלא הוי כבעלים ולא מקרי קרבנו. דהקרבנות שמקבלים מעכו"ם באים מישראל לאיזו כפרה דעולה באה לכפר על עשה ושלמים נמי אית בהו כפרה כל שהיא כמבואר בתוס' ערכין (דף כ"א ע"ב ד"ה מאי) ח"ל אבל בשעת הפרשה לא בעינן דעת אלא בחטאת משום דלא ניחא ליה לאינש לכפרה במילתא דלאו דידיה אבל עולה ושלמים דלא לכפרה קאתי כולי האי אי"צ דעת בשעת הפרשה עכ"ל, ומלשון דלא לכפרה קאתי כולי האי משמע דמקצת כפרה בשלמים נמי איכא ומקומו מוכיח עליו שכללום יחד עם עונה ועולה ודאי מכפרת על עשה, ונראה דלאו דוקא שלמים מכפרים קצת אלא כל הקרבנות כולן דמאי שנא, [ועיי' במהרי"ט אלגזי הלכות בכורות (פ"ק אות ז') שלא כן דעתו]. אבל עכו"ם שאין לו בהם שום ענין כפרה אפשר דלא הוי כבעלים ולא מקרי קרבנו דאין נו בו כלום ודכירנא שראיתי באחד מספרי האחרונים שלא אזכור עתה מקומו שנשאל בהא דאיבעיא לן בנדרים (דף ל"ה ע"ב) הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא דהיאך אפ"ל דהוו שלוחי דידן והרי איכא נמי קרבן עכו"ם ואין שליחות לעכו"ם, [עיי' בפנ"י ומקנה קידושין (דף מ"א ע"ב) והא דתנן חבורה ובחת"ס (חיו"ד סי' שכ"א)], וכמדומני שהשיב דדוקא בישראל דאית ליה כפרה בקרבנו הו"א דבעינן שליחותו אבל עכו"ם שאין לו כפרה הוי קרבנו כמי שאין לו בעלים ונא בעי כלל שליחותו וה"נ י"ל בנ"ד. ונרויח בזה שיתפרשו לן כפשוטן דברי רבינו רשום בסוגיין דתמורה דאמרינן קרבן עכו"ם וקרבן חברו מחד קרא נפקא וכ' רבנו גרשום משום דתרוויהו אינן שלו, והיינו כדכתיבנא דלית ביה ענין בעלים. ולא נצטרך לומר דכוונתו היא רק עפ"י מסקנת התוס' דקרבנו ממעט שלא יסמוך ישראל בקרבן עכו"ם והלכך שייך לומר דתרווייהו אינן שלו דאידי ואידי של חברו נינהו מה שאינו מפורש להדיא בדברי ר"ג ז"ל:

אבל א"א לומר כן דאי הכי מאי מיבעיא ליה לרמב"ח בתמורה (דף ב' ע"ב) אם עכו"ם עושה תמורה כיון דלא אתי לכלל עונשין תיפוק ליה דלא הוי בעלים כלל ובתמורה בעלים בעינן, אע"כ דעכו"ם נמי הוי בעלים על קרבנו. וכ"ת דלעולם לא הוי בעלים ואיבעיא ליה לרמב"ח אם הוא עושה תמורה בקרבן ישראל מדין דלא יחליפנו מיהא שהוא בשל אחרים וכגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר יבוא וימיר, ולפנינו יבואר בס"ד דזה אינו מתורת שליחות והיה ראוי להיות גם בעכו"ם ועיי' בלח"מ (פ"א מהלכות תמורה ה"ו), או דילמא שאין לו דין תמורה כלל ואפילו מדינא דאחרים משום דלאו בר עונשין הוא. ז"א דלא יספיק אלא לאיבעיא דרמב"ח אבל הרי אמרינן בתר הכי ת"ש קדשי עכו"ם כו' אר"י בכולן אני רואה להחמיר הרי דלאו בקרבן אחרים מיירי ואפ"ה ס"ל לר"י להחמיר בכולן ותמורה בכלל, עיי' מ"ש הכ"מ (פ"ב ה"ו) בשם הר"י קורקוס ועיי' בלח"מ שהשיג עליו. ואין לומר דלר"י נמי רק מדינא דנא יחליפנו ממירין כמ"ש התוס' (ד"ה קתני) דלא מצית אמרת כו' וכן מוכת גם מגוף דברי התוס' דבעו לנטילת רשות מן העכו"ם יעו"ש, ויש לדקדק הרבה אבל אין להאריך בזה. וע"כ מוכח מזה דעכו"ם נמי הוי בעלים על קרבנו וא"א לפרש דברי רבנו גרשום אלא עפ"י מסקנת התוס' כמ"ש, ובאמת מבואר הכי להדיא ברש"י ותוס' ערכין (דף ב' ע"ב) כלשון ר"ג ומסקנת התוס' יעו"ש:

ועפ"ז יתיישב אצלי מה שהוקשה לי עוד מאי איבעיא ליה לרמב"ח אם עכו"ם עושה תמורה נילף תחלת הקדש מסוף הקדש דכשם שעכו"ם אינו סומך כך אינו ממיר כדאמרינן התם לענין יורש, ולפי הנ"ל אשה"ט עפי"מ שמצאתי בשמ"ק ריש תמורה שהקשה בהא דדחק הש"ס למאי דאצטריך קרא לרבות נשים לתמורה ואמאי לא קאמר כיון דנשים אינן סומכות סד"א נילף תחלת הקדש מסוף הקדש דה"נ לא ימירו ומשו"ה אצטריך קרא לרבות, ותי' דהא דילפינן תחלת הקדש כו' אינו לא ג"ש ולא היקש אלא עיקר הלימוד הוא רק ליורש משום דבסמיכה בעינן בעלים ובתמורה בעינן בעלים כדדרשינן במתניתין תמורה בבית בעלים וכמו שאין היורש בעלים לסמיכה ה"נ אינו לתמורה אבל בשאר דינים כגון למעט נשים מתמורה כמו שאינן בסמיכה לא ילפי כלל מהדדי עכ"ד, וה"נ א"ש לענין עכו"ם לפי מסקנת התוס' דקרבנו לא אצטריך אלא שלא וסמוך ישראל עבורו ומה שעכו"ם עצמו אינו סומך נתמעט מבנ"י א"כ ליכא למילף תמורה מינה דשפיר הוי גם העכו"ם בעלים לענין סמיכה ומקרי קרבנו והיה סומך אי לאו קרא דבני ישראל, משא"כ למה שרצינו לומר דלא הוי בעלים על קרבנו בודאי יקשה נילף תחלת הקדש כו'. [אח"ז העירני ידידי הרב הגאון מוהר"ר נחום גינצבורג נ"י האבד"ק אופינא (ועתה הגאבד"ק קיבארט) שכ"כ התוס' מנחות (דף צ"ג ע"א ד"ה לפי) יעו"ש.] ובמק"א תירצנו בטו"ט הקושיא שהזכרנו מהני כהני כו'. (עיי' לעיל סי' י"ג אות ד'):

ומ"מ בעיקר הדבר אף כי נתמעטה סמיכה בקרבן עכו"ם מקרבנו ואפילו נאמר כמ"ש שהוא במובן שאין דין סמיכה בקרבן זה מ"מ לא ברירא בנתגייר העכו"ם בינתים מאי דינו, וכן לענין תמורה דמבואר בתמורה (דף ג' ע"ב) דנתמעטו עכו"ם מתרי מיעוטי אליבא דתרי לישני חדא דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכתיב בריש ענין דבר אל בנ"י ועוד משום היקשא דר"ש דעכו"ם אינו במעשר בהמה ולכן יצאו קרבנות עכו"ם מתמורה דמשמע נמי דלפי לימוד הראשון הוא דין בגברת ואם נתגייר העכו"ם עושה תמורה ולפי טעם השני הוא דין במין הקרבן מ"מ בנתגייר לא ברירא דינו דאפשר דהשתא קרבן ישראל מקרי והרמב"ם הביא רק טעם השני משום היקשא דר"ש. ומ"מ לטעם הראשון נמי יש להסתפק עין דקאמר הש"ס התם על בעיא דרמב"ח מי בעינן מתחלה ועד סוף דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה, ויש להעיר ממתניתין דתמורה (דף ז' ע"ב) שאין הכהנים ממירין בבכור כו'. ויש לי הרבה הרהורי דברים שלא ירדתי אחריהם העינה ובאתי בזה רק להעיר ותן לחכם כו':

ענף ב

ענף ב

ד

[ד] ושוב כתב כת"ר ע"ד קושייתי השניה בתמורה (דף ט' ע"א) ת"ר לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו ה"ד אי נימא בהמה דהקדש דידיה וחולין דעלמא מי מצי מקדיש איש כי יקדיש את ביתו קדש לד' אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ואלא בהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה מי מתפיס בדבר שאינו שלו לעולם בבהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה כגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו יבוא וימיר. והקשיתי מאי פריך מי מתפיס בדבר שאינו שלו למה לא יהא יכול להתפיס בדבר שאינו שלו, בשלמא הקדש כתיב ביה ביתו כו' אבל מתפיס מהיכי תיתי לן למימר דלא מצי להתפיס וכי מה הוא עושה בבהמת חברו הרי אינו מוציאה לחולין אלא שגם חולין דידיה נעשה הקדש כמותה, ומה בין זה להתפסת נדרים שהאומר ככר זה כזה בודאי לא איכפת לן אם העיקר אינו שלו ושפיר נתפס. וכ"ת דדין תמורה שוה לדין ההקדש לגמרי, א"כ מאי משני כגון דאמר מריה דבהמה כו' הרי מ"מ עדיין אינה שלו ובהקדש כה"ג מי הוה מהני. אלה הם הדברים שהצעתי לפני כת"ר בקדמייתא. וע"ז כתב כת"ר דנראה לומר עפי"מ דמבואר בתמורה (דף ז' ע"ב) מה הוא בבית בעלים אף תמורתו בבית בעלים דמקשינן דלא חל תמורה אלא היכא דחל עיקר ההקדש וכן להלן (דף ט') מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת וכיון דבהמת חברו לא היה יכול להקדיש ה"נ שלא יכול להתפיס בה תמורה זת"ד כת"ר. הנה מלבד שדרך חדשה היא באופן שמקישו כת"ר, הרי ריב"נ פליג התם במתניתין על ר"ע בהיקשא דמה הוא בבית בעלים כו', ואידך מה הוא מיוחד כו' דר"ש היא ועיי' בחולין (דף ס"ט ע"ב) ובראשונים שם כמו שהזכירנו למעלה בסי' הקודם. ולא היה לו לכת"ר ללכת סחור סחור בדרכי ההיקש מחדש באו דבפשוטו הוה מצי לומר כיון דאמר ר"ע מה הוא בבית בעלים כו' ואיתמעטו בשביל זה גם כהנים בבכור אפילו לאחר שזכו בו משום דדוקא בעלים הראשונים ממירין מכש"כ דאחרים שאינם בעלים כלל אינם ממירין מה"ט ומשנה מפורשת היא, ואי דלשון הש"ס מי מצי מתפיס בדבר שאינו שלו אינו סובל זה [מה שאינו מדויק גם לכת"ר], הא גופא קשיא למ"ל להש"ס למיפרך מסברא עדיפא הו"ל למיפרך ממשנה מפורשת מר"ע כיון דלדברי כת"ר השתא נמי רק מדר"ע הוא דפריך דאית ליה האי היקשא. אלא דהאמת הוא דזו אינה פירכא כלל, דכיון דגלי קרא בהדיא לא יחליפנו שאחרים ממירין אין לנו ללמוד מהיקשא דוהיה הוא ותמורתו כו' אלא דצריך שיהא עדיין בבית בעלים הראשונים כשעת הקדשו שאז יש בו דין תמורה וגם אחרים ממירין אז אבל כשיצא מרשות הבעלים הראשונים אין בו דין תמורה כל עיקר וגם בעלים אינם ממירין אז, והלכך כהנים אע"ג דהשתא בעלים של בכור נינהו מ"מ אינם ממירין וה"נ לענין היקשא דכת"ר. ואולם אפילו אי יהיבנא לכת"ר דמהיקש זה ילפינן דאין תמורה אלא באופן שהממיר היה יכול להקדיש, הנה מתאים היא עם מה שנרמז בדברינו בקצרה ולא הועיל כת"ר מאומה שהרי תשובתי בצדו דאם נימא דדין התמורה כדין ההקדש ממש וכל מקום שאינו יכול להקדיש בהמת ההקדש אינו יכול לעשות תמורה מאי משני כגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כו' הא מ"מ בשביל זה עדיין לא היה יכול להקדישה דאינה שלו ואין זו הקנאה:

ואין לומר דמהני מתורת שליחות דכל הרוצה כו' לשין שליחות הוא כדאמרינן בנדרים (דף ל"ו ע"ב) כל הרוצה נתרום כו', שהרי כתב המהרי"ט (ח"מ סי' קכ"ז) דבהקדש לא מהני שליחות, וכ"כ הר"ן רפ"ק דפסחים דבהפקר נמי לא מהני שליחות. איברא דיש מקום לדון דאע"ג דבכל הקדשים לא מהני שליחות מ"מ בתמורה מהניא. דבטעמא דמילתא דאין שליחות להקדיש כתב המהרי"ט משום דמילי נינהו ולא מימסרי לשליח אבל במחנה אפרים (הלכות שלוחין סי' ז') השיג עליו דזהו רק למסור לשליח אחר אבל לשליח ראשון מילי נמי מימסרי, והביא לדברי הר"ן דאין אדם יכול לעשות שליח להפקיר חמצו עיי"ש מה שכתב בטעמו של דבר. אבל בב"י או"ח (סי' תל"ד) מבואר דטעמא של הר"ן משום דהפקר מתורת נדר הוא כדמוכח בפ"ק דנדרים וכיון דדין נדר יש לו משו"ה לא מהני שליחות שהאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחות שאהיה אסור בו אינו כלום עכ"ל, ונראה דמשו"ה לא מהני בנדר שליחות משום דאמירת פיו דוקא בעינן וזהו הדבר האוסר והוי כמו מצות הגוף דלא מהני בהו שליחות וה"נ בהקדש ובהפקר. ולפי"ז י"ל דשאני כל הקדשות מתמורה, דכל ההקדשות בודאי מכח פיו הוא דנאסרין אבל בתמורה אפ"ל דקדושתה לאו מכח פיו אתיא ולא דנינן בה כלל כדין נדר, שהרי הממיר לא הקדיש אלא זו תחת זו והיינו באופן שתצא בהמת ההקדש לחולין [עיי' מה שנכתוב בס"ד להלן בזה] ואפ"ה חל ההקדש על בהמת החולין אע"פ שבהמת ההקדש נמי נשארה בקדושתה שלא כביטוי פיו וכן תמורת טעות נמי הויא תמורה, הרי דלאו מכח פיו הוא דאתיא אלא מגזה"כ דקנסיה רחמנא ולאו מדין נדר נגעו בה ושפיר אפ"ל דמהני שליחות. ואפילו להטעם שכתב המח"א דלהוציא ממון שאינו שלו מרשות הבעלים לא מהני שליחות נמי אפ"ל לפי הנ"ל דבתמורה מהני, לפי שלא הוא הוציא ממון חברו אלא התורה קנסתו והוציאתו מרשותו ומכש"כ בבהמת חולין דידיה דנ"ד שאינו מוציא ממון חבירו מרשותו. והא דדחי המח"א לדברי הר"ן והמהרי"ט מתמורה (דף י' ע"א) דאמר רבא א"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי הרי דמהני שליחות להקדיש כבר יישבנו לעיל (סי' י"ד אות ב') דלק"מ:

אבל עדיין א"א לומר דכל הרוצה להמיר כו' מתורת שליחות הוא דמהני, דא"כ למ"ל קרא לא יחליפנו בשל אחרים כיון דבשליחות הוא דעביד הרי הוא כבשל עצמו, ותו דא"כ ה"נ הוה מצי לשנויי לעולם בבהמה דהקדש דידיה וחולין דעלמא דנקטו הש"ס בהקושיא ראשונה וכגון דאמר מריה דבהמה דחולין כל הרוצה להמיר כו' [מיהו לפי הדרך האחרון שכתבנו אליבא דהמח"א דמשו"ה מהני שליחות בנ"ד משים דאינו מוציא כלום מרשות הבעלים כשחולין דידיה אין זו קושיא. והא דכתבו התוס' תמורה (דף ב' ע"ב ד"ה קתני) וז"ל דע"כ אם הישראל מתפיסה צריך שיאמר העכו"ם כל הרוצה להמיר יבוא וימיר ואם העכו"ם עצמו אין עושה תמורה האיך אפשר לעשות שלית עכ"ל [כן גרם הצ"ק וכ"ה בשמ"ק], בע"כ צ"ל דאין כוונתם משום שליחות ממש דהא בעכו"ם איירי ואין שליחות לעכו"ם ואפילו בישראל נמי יקשה דאין שלד"ע, אם לא לדעת האומרים דבשלד"ע המעשה קיים, ודברי התוס' צ"ע. ועיי' במהריט"א הלכות בכורות (פ"ק אות ז') מה שר"ל אליבא דר"ש לענין שליחות עכו"ם:

ה

[ה] והנה כבר רמזתי במכתבי הראשון בקצרה יישוב לקושייתי ועתה הנני לפרש שיחתי ביתר ביאור. דנראה לומר דעיקר ענין התמורה הוא מה שרוצה להמיר קדושת בהמה זו על אחרת ואלמלא הל"ת דלא יחליפנו ולא ימיר דאי עביד לא מהני לרבא או אלמלא העשה דיהיה הוא ותמורתו יהי' קדש לאביי היו דבריו מועילין מצד קנין הממון להוציא את ההקדש לחולין ולהכניס את זו של חולין תחתיה והוא כעין ענין חילול וכהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל, ובאופן זה שהיתה מעשה התמורה מועלת מצד עצמה נאמר הלאו דלא יחליפנו ולא ימיר אותו ובאה גזה"כ שילקה ושגם בהמת ההקדש לא תצא לחולין, אבל היכא דבלאו גזה"כ נמי לא היתה בהמת ההקדש יכולה לצאת לחולין ע"י מעשה התמורה שלו אין זה ענין תמורה כל עיקר והריהו רק כמוציא דברים לבטלה ואינו לוקה משום תמורה ואין החולין נתפסים, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ממ"ש הרמב"ם שלהי הלכות תמורה בטעם האיסור יעו"ש. (וכ"כ לי אח"ז הגאון הגדול ר' אלי' ברוך קאמאי ז"ל אבד"ק מיר שדין החמורה תלוי בחילול הקדש וכל מקום דלא הוה מהני חילול אין דיו תמורה. עיי' בספרי חלק שני סי' י' אות ו'). והשתא הכי שפיר פריך הש"ס בבהמה דהקדש דעלמא היכי מתפיס בדבר שאינו שלו כיון דבלאו גזה"כ נמי אין כח בידו להוציא בהמת חברו לחולין ולהביא אחרת תחתיה לפי שהבעלים מעכבין על ידו, כעין שכתבו התוס' מנחות (דף ע"א ע"ב ד"ה ומתירין) דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל הוא רק בבעלים ולא באחר וז"ל דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חברו שוה מנה על שו"פ ויקחנו לעצמו עכ"ל, ומכש"כ בקדשי מזבח שהמקריב עדיין בעלים עליהם, וא"כ אין כאן ענין תמורה כל עיקר. ומשני בדאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר כו' והוי כמי שנותן לו רשות לפדות או להפקיע את הקדושה ממנה ואין עיכוב מצדו והלכך מהני דזה אי"צ הקנאה והוי תמורה:

ואם לחשך אדם לומר דאין סברא לומר דאי לאו גזה"כ היתה התמורה מועלת להוציא את ההקדש לחולין דמאי אולמא דבעלים להכי ואינו דומה להקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ שכתוב בי' דין חילול, הנה לאביי מצינו בהדיא הכי דאמרינן בתמורה (דף ה' ע"ב) והרי תמורה דאמר רחמנא לא יחליפנו ולא ימיר אותו ותנא לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים אלמא מהני תיובתא דרבא אמר לך שאני התם דא"ק והיה הוא ותמורתו יהיה קודש ולאביי אי לאו דאמר רחמנא והיה הוא ותמורתו הוה אמינא תצא זו ותכנס זו קמ"ל, אלמא דהוו מהני מעשיו לגמרי אף להוציא את ההקדש לחולין ולא הוה אמרינן מאי אולמא דבעלים להוציא קדושת הגוף לחולין. אמנם עלינו לראות אם זהו רק לאביי או דאף לרבא נאמר כן. והנה בפשוטו הוא רק לאביי דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאס"ד לא מהני אמאי לקי ולהכי אי לאו קרא דוהיה הוא ותמורתו בע"כ היה צ"ל דמהני מעשיו להוציא ההקדש דאל"כ אמאי לקי, אבל לרבא דלא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא אין הוכחה דהוה מצי לאפוקי הקדש לחולין ומסברא אה"נ דלא נימא הכי. ולכאורה היה נראה דלאביי נמי אין הכרח לזה מדלקי, דשפיר איכא למימר דלא היה בכח הבעלים להוציא את ההקדש אפילו אי לאו קרא דוהיה כו' ומ"מ לקי משום דאהני מיהא מעשיו להקדיש את החולין ע"י תמורה זו, ומדקאמר אביי דהו"א דאף ההקדש יצא לחולין ש"מ דלאו מכח הכרח דאמאי לקי קאמר לה אלא סברא היא דיש כח לבעלים לאמורי, וא"כ לרבא נמי איכא סברא זו כיון דלא מצינו דפליגי בה. אבל אין הדבר כן, דלאביי בודאי מדלקי מוכרת דמהני להוציא את ההקדש לחולין ולא מצית אמרת כמ"ש דמהני רק להקדיש את החולין ומשו"ה הוא דלקי, שהרי הוא לא הקדיש בהמת החולין אלא באופן שתצא בהמת ההקדש לחולין ואי אמרת דלא מהני להוציא הקדש לחולין ממילא לא קדשה זו של חולין ולא אהנו מעשיו כלל ואמאי לקי, ובע"כ אתה מוכרח לומר דאהנו מעשיו לגמרי אף להוציא ההקדש לחולין ולאו מכח סברא הוא דקאמר אביי הכי וממילא אין זה שייך לרבא. ועדיין י"ל דעד כאן לא שייך לפלוגתא דאביי ורבא אלא היכא דבלאו האיסור היה הדבר מצד עצמו מהני אלא שאנו באין לומר שהאיסור יגרום שלא יהנו מעשיו בהא הוא דס"ל לאביי דמהני דהיינו שאין האיסור מבטל קיום המעשה, אבל היכא דלא אהנו מעשיו מצד עצמם משום חסרון אחר מלבד האיסור ע"ז לא פליג אביי לומר דבשביל שנוסף גם איסור בדבר יהא חוטא נשכר שיהנו מעשיו, והלכך את"ל דלרבא לא היה כח ביד הבעלים להוציא ע"י תמורה את בהמת ההקדש לחולין משום דרשות ואיסור הקדש מעכב אביי נמי הוה סבר הכי. ומדחזינן דאמר אביי הו"א תצא זו ותכנס זו ה"נ לרבא. איברא דאיכא למימר דאף דאין סברא דבשביל שנוסף איסור יהני לאביי בדבר שמלבד האיסור נמי לא היה מהני מצד עצמו מ"מ שפיר קאמר הו"א תצא זו ולכנס זו אע"פ שאלמלא האיסור ג"כ לא היה כח ביד הבעלים להוציא ההקדש לחולין. משום דכיון דסבר דאי לא מהני לא לקי בע"כ מדגלי רחמנא דמימר לקי צ"ל דגזה"כ הוא דהכא אהנו מעשיו, וא"כ אין זה שייך לרבא. אכן יש להשיב ע"ז, דהא דסבר אביי אי עביד מהני לאו מקרא הוא אלא מסברא דאס"ד לא מהני אמאי לקי ולא ניחא ליה למימר כרבא משום דעבד אמימרא דרחמנא, א"כ אי אמרת דאי לאו קרא לא היה כח ביד הבעלים להוציא ההקדש מנ"ל למימר דהכא גזה"כ הוא דהוה מהני מעשיו להוציא הקדש לחולין מה שהוא נגד הסברא ורק גזרה היא אימא גזה"כ הוא דלקי אע"ג דלא אהנו מעשיו ואע"פ שהוא נגד הסברא, דמאי אולמא דהך סברא מהך סברא. אך בכל אופן אביי מיהא סבר הכי דענין התמורה הוא מה שהיה מוציא את ההקדש לחולין אי לאו דאמר רחמנא והיה הוא ותמורתו כו', ושפיר איכא למימר דהש"ס פריך שפיר בבהמה דהקדש דעלמא היכי מתפיס בדבר שאינו שלו ומוקי לה בדאמר מריה כל הרוצה להמיר כו' כי היכי דלינח אף לאביי ולא תקשי ליה מהך ברייתא:

ו

[ו] ואכתי איכא למידק, דהתינח מחליף דאמר תצא זו ותכנס זו ורצה להוציא בהמת ההקדש לחולין שפיר לא יוכל לעשות תמורה בהקדש דאחרים שלא מרשותם מטעמא דכתיבנא, משא"כ במימר דתרווייהו קא מקדיש ואינו רוצה להוציא בהמת ההקדש לחולין כדאמרינן בסוגיין דמחליף הוי בתצא זו ותכנס זו וממיר תרווייהו קא מקדיש להו לא שייך בי' לומר כדברינו, דכיון דאינו רוצה להוציא בהמת ההקדש לחולין אין מקום לעיכוב מצד הבעלים והיה ראוי שיוכל להתפיס בדרך זו [כלומר בממיר] בשל אחרים אפילו שלא מרשותם, ומסתימת לשון הרמב"ם (פ"א מהלכות תמורה ה"ג) משמע דבשום לשון אינו מתפיס בשל אחרים אא"כ אמר כל הרוצה כו' עיי"ש. והנה על דרך זו הנך גם כת"ר בתוך דבריו והוציא מסוגיא זו בפשיטות דממיר אינו רוצה כלל להוציא בהמת ההקדש לחולין, ובאמת הכי משמט לכאורה פשטות לשון הסוגיא. אבל לענ"ד אין זה נכון. דנראה ברור דבממיר נמי אי אפשר לומר דהוי רק כמתפיס את החולין בקדשים שהרי מתפיס האומר זו כזו בודאי אינו לוקה וממיר לוקה ולפי"ד כת"ר מה בין זה לזה ואטו על שינוי לישנא גרידא הוא דלקי שלא אמר זה כזה. ועוד דאמרינן ולאביי אי לאו דאמר רחמנא והיה הוא ותמורתו הו"א תצא זו ותכנס זו אע"ג דהעשה בלשון ממיר כתיבא. ועוד יש לדקדק טובא, דמסוגיין משמע דלשון חליפין הוי בתצא זו ותכנס זו וקשה מדאמרינן לקמן (דף כ"ו ע"ב) קדשי בה"ב אמר חליפת זו תמורת זו לא אמר כלום תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימין, ואי אמרת דחליפין הוי בתצא זו למה אינו מועיל בקדשי בה"ב הרי לשון חילול ממש הוא, ומצאתי שכבר הרגיש בזה הגרש"ש בהגהותיו. ומלבד זה סוגיא דהתם עמומה היא דאמר רב אשי אפילו בבע"מ נמי משכחת לה לישנא דאחולי ומשכחת לישנא דאתפוסי ידו אקדש חול הוי ידו אחול קודש הוי עיי"ש בפירש"י, ומחוסר הסבר קצת מאי מעיד הא דידו על זה או על זה. ועוד כיון דלא יחליפנו הוי בתצא זו ותכנס זו שהוא ענין חילול ממש אמאי באומר זו מחוללת על זו אין זה תמורה כדתנן התם במתניתין ומה בין חילול לתמורה דלא יחליפנו:

ונראה בביאור הענין שהחילוק שבין חילול למחליף הוא דבחילול קדשי בה"ב אינו עושה בכסף החילול כלום, ר"ל שאינו מקדיש את הכסף בכדי שיצא ההקדש לחולין תחתיו, אלא אדרבא הוא רק מוציא את ההקדש לחולין דזהו לשון חילול שמחלל את ההקדש כלומר שעושהו חולין. ומה שכסף החולין נתפס בהקדש אין זה מכח דיבורו של המחלל שהוא אינו מקדישו כלל אלא מעצמו הוא קדוש משום שנתרוקנה הקדושה עליו, אבל בתמורה הוא להיפוך דאפילו בחליפין שאומר תצא זו ותכנס זו אין תחלת מעשהו להוציא את ההקדש לחולין אלא אדרבא מקדיש הוא בהמה אחרת ואומר שבהמה זו שמוקדשת עכשיו על ידו תהא תחת ההקדש וממילא תצא הראשונה לחולין. והלכך זו חליפת זו שפירושו דבהמת החולין היא חליפת ההקדש מהני בתמורה ולא מהני בחילול קבה"ב, ולהיפוך זו מחוללת על זו שפירושו דבהמת ההקדש מחוללת על של חולין מהני בחילול ולא מהני בתמורה. נמצא דעיקר החילוק הוא שבחילול נעשית פעולתו על הקודש ובתמורה על החולין. ומשו"ה שפיר קאמר רב אשי דידו אקדש חול הוי ידו אחול קודש הוי לפי שעל מה שהוא מניח ידו זהו עיקר פעולתו ובהיה ידו אחול הרי הוא מכניס את החול להקדש וממילא תצא זו של הקדש לפיכך הוא ענין תמורה והוי קודש, אבל ידו אקדש דעיקר פעולתו להוציא את ההקדש לחולין וממילא תכנס של חולין להקדש לפיכך הוא ענין חילול, ודוק כי נכון הוא מאד ב"ה. זהו בתמורה דמחליף, ובתמורה דמימר דתרווייהו קא מקדיש אין הפירוש שאין רצונו לנגוע בהקדש כלל דא"כ הוי רק כהתפסת נדרים. אלא דבמימר נמי רוצה הוא להפקיע קדושת בהמת ההקדש, אלא שהחילוק הוא שהמחליף רוצה שבהמת ההקדש תצא לגמרי לחולין תחת זו שהקדיש ומימר אין עיקר כוונתו שתצא בהמת ההקדש לחולין דוקא שאינו מקפיד אם תשאר גם ברשות הקדש אלא הקדושה לחודא הוא דמפקיע מעליה ומניחה על בהמה אחרת, ואמנם גם בהמת ההקדש אין רצונו להוציא מרשות הקדש לרשותו אלא אינו מקפיד בזה ומניחה אצל הקדש אי שמקדישה גם מחדש בפ"ע, אבל הפקעת ההקדש בודאי הוא עושה, ומשו"ה שפיר לא מצי למיעבד הכי בשל חברו להפקיע את הקדושה מעל קרבנו בלא רשותו:

ז

[ז] ויותר מזה יראה בפי' רבינו גרשום דלא גרס אבל ממיר דתרווייהו מקדיש להו אלא גרם דתרווייהו מצי מקדיש להו, הרי דהשתא באמת לא מקדיש לתרווייהו. וז"ל ר"ג בפירוש הסוגיא בשל אחרים חולין של אחרים ולא ימיר אותו בחולין של עצמו אי כתב לא יחליפנו דמשמע בשל אחרים הו"א תצא זו כו' שלוקח בהמת חברו ונותן לו זו ומוציא האחרת לחולין אבל ממיר בשל עצמו דתרווייהו מצי מקדיש להו אימא לא לקי אלא לקדיש לתרווייהו וליפטר קמ"ל עכ"ל. ולפי"ז אין במשמעות לשון ממיר דתרווייהו מקדיש, וכן יש לפרש גם לגירסא דילן שהכוונה היא דמצי מקדיש, אבל בשמ"ק לא ביאר כן יעו"ש. אמנם דברי רגמ"ה צריכין תלמוד, דלפי פשוטו להכי בשלו מצי מקדיש תרווייהו משום שהחולין שלו משא"כ בחולין של חברו, ולפי"ז יקשה דלמסקנא דמיירי בחולין דידיה והקדש דעלמא הדק"ל לכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר וליכא לתרוצי כנ"ל דהשתא בשל אחרים נמי כה"ג מצי מקדיש לתרווייהו כיון דחולין דידיה. וקצת י"ל דבאמת מאי סברא היא דבשביל שיכול להקדיש גם את החולין יפטר, דכיון דעיקר האיסור הוא במה שרוצה להוציא את ההקדש לחולין דמשו"ה בבהמת חולין דאחרים לוקה מאי מהני מה שיכול להקדיש את החולין הרי מ"מ רצה להוציא הקדש, ותו דאי מהני מה שמכנים בהמה להקדש ה"נ בחולין דאחרים יש לו תקנה כזו שיכניס בהמת חולין אחרת להקדש ומאי אולמא דבהמת חולין זו מאחרת, ולכן ר"ל דהכוונה היא משום דהו"א דאין דין תמורה אלא כשרצה להוציא את ההקדש באופן שאין לו תקנה לחזור ולהכניסה להקדש כגון בחולין דאחרים שצריך ליתן לבעליה אחת מיהא ואם היתה חולין נתפסת וזו יוצאת לחולין היתה בהמה של הקדש לבעל החולין והוי כמעות לא יוכל לתקון, אבל בחולין דידיה דאפילו היתה תמורתו מועלת להוציאה לחולין עדיין יש לו תקנה לחזור ולהכניס בהמת ההקדש לקדושתה כמו שהיתה הו"א דאין כאן דין תמורה שקנסתו תורה אלא יחזור ויקדישה וליפטר קמ"ל דכה"ג נמי יש דין תמורה ולוקה. ולפי"ז י"ל דאף למסקנא דחולין דידיה והקדש דעלמא שייך תי' הש"ס כמו שיבואר:

דהנה יש לחקור בממיר תולין דידיה בהקדש דעלמא אלו הוה מהניא תמורה להוציא את ההקדש לחולין למי היתה שייך בהמת ההקדש המחוללת. ונראה דהיתה שייך לבעליה ולא לממיר, דאמרינן בבכורות (דף י"א ע"א) גבי פודה פטר חמור של חברו איבעיא להו פדייני לפידה או דילמא פדיונו לבעלים כו' להקדש מדמי ליה ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו או דילמא כיון דקני להו דביני וביני נא דהי להקדש כו' ופשיט דפדיונו לבעלים מה"ע, והשתא אלו היתה תמורה מועלת להוציא את ההקדש לחולין הרי היה לבעלים גם בהקדש זה ביני וביני שהיה יכול להמיר טוב ברע וא"כ ראוי היה שתהא בהמת ההקדש המחוללת לבעלים וזה הניח מעותיו על קרן הצבי כמו בפ"ח, ואפילו בנתן לו רשות להמיר יש לדון כן אם נתן נו רשות רק על התמורה ולא שיוציא את ההקדש לעצמו אלא לבעלים:

איברא דיש לפקפק ע"ז. דהנה הוקשה לי בסוגיא דבכורות מאי קאמר או דילמא כיון דקני ליה דביני וביני לא דמי להקדש והרי בהקדש נמי איכא דביני יביני דהבעלים יכולין לפדיתו בפחות משוויי כדשמואל דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל. ונהי דלמ"ד בב"מ (דף נ"ז ע"א) דנא אמר שמואל תנא דיעבד אבל לכתחלה נא ניחא, דשאני פטר חמור שפודהו בשה כל דהו לכתחלה, אבל למ"ד התם דשמואל אפינו לכתחלה קאמר מאי איכא למימר הן אמנם שהתוס' שם (ד"ה ומ"ס) כתבי דלכתחלה דקאמרינן התם היינו נענין השלמת דמים אבל לחלל לכתחלה שוה מנה על שו"פ לכו"ע אסור לאנות את ההקדש במזיד, אבל בשמ"ק מובאת שי' הראשונים דלכתחלה ממש שרי לחלל על שו"פ ויקשה לדידהו. והונח ני דעד כאן לא מהניא סברא דקני להו דביני יביני אלא בפ"ח שאינו קנוי להקדש וכל עיקרו של דבר דהי"א שאינו של בעלים הוא משים דר' יהודה דאסור בהנאה כמבואר התם בסוגיא הלכך כיון דאית נהי בגוויה זכייה כל דהו לביני וביני סגי בהכי שלא ופקע מיניה רשות הבעלים, משא"כ בהקדש ממש שהיא קנוי לגזא דרחמנא אין סברא לומר דבשביל שיכול לפדותי בפחות משוייי יהא שלו מעכשיו דהשתא מיהא עדיין לא פדאי. ולא עוד אלא דלכאורה בלא"ה נמי אני מוכרחין לסברא זו, דהיאך שייך למימר דבשביל ביני וביני הוי פ"ח נבענים והרי נם אחרים שאינם בעניו נמי יכולין לפדותי בשה כל דהי לפמ"ש התוס' שם (ד"ה הפודה) דבפדייה דפ"ח נא כתיב בעלים וא"כ האי ביני וביני איכא נמי לאחרים כמו לבעלים ומה יתרין לבעל הפ"ח. אע"כ דלא הוצרכנו לסברא זו אלא כלפי דר' יהודה דפ"ח אסור בהנאה ומשו"ה נא הוו חשיבי כבעלים שאין להם בו כלום הלכך כיון דאית להי איזה זכות אין זה איסור הנאה גמור ולא אלים כחו למיפקע שם בעלים מינייהו והי"נ כמו לר"ש דסבר מותר בהנאה, משא"כ הקדש דבלתי טעמה דאיסור הנאה נמי איני שנו הוא לא מצי למיהוי כשני בשביל ביני וביני. וא"כ נענין זכית התמורה דטוב ברע ה"נ דכוותה דאע"ג דאית להו זכות התמורה מ"מ השתא מיהא עדיין לא המירו:

אבל יש להשיב ע"ז, חדא דאפי"ה כמ"ש דבהקדש לא מהני טעמא דבינו וביני מ"מ יש לחלק בין הקדש דבה"ב שאין לבעלים בו כלום לקדשי מזבח שיש בו צורך לבעלים להקרבה והוי בעלים, ועוד דאפילו בהקדש דבה"ב אין סברתנו ברורה דראיתי במהרי"ט אלגזי שהביא דברי השמ"ק לבכורות שעמד בקושייתנו הנ"ל דהקדש נמי איכא ביני וביני כדשמואל ותי' דדוקא בעלים ויכולין לחללו על שו"פ ולא אחר, הרי דלא ס"ל לחנק כמ"ש דשאני הקדש מפ"ח. ומה שהבאנו הכרח לסברא זו דאל"כ מאי מהני סברא דביני וביני בפ"ח כיון דלאחרים נמי יש רשות לפדות כמו לבעלים, י"ל דלעולם אין אחרים יכולין לפדות פ"ח אלא בשוויו ולא בכל דהו, כסברת התוס' במנחות לענין חילול הקדש שוה מנה על שו"פ דאין סברא שכל אחד יפדה הקדש חברו בפחות משווין ויקחנו לעצמו וה"נ בנ"ד. אך דבר חדש הוא שלא נמצא לו זכר בפוסקים שאין אחר פודה בשה פחות משוויו, רק בס' שי למורא מצאתי שהעיר לומר כן בדברים נכוחים יעו"ש. ואולם דברי השמ"ק תמוהים מכח זה, דלפום מאי דהוה ס"ד דאחרים נמי יכולין לפדות בפחות משוויו היקשה לו דבהקדש נמי איכא ביני וביני כדשמואל ותי' דזהו רק בבעלים, והרי אדרבא איפכא מסתברא דלפום מאי דהו"א דכל אדם יכיל לפדות את ההקדש בשו"פ לא שייך לומר דמיקרי בשביל זה בעלים כיון דאחרים נמי אית להי זכות זו כמ"ש, אבל למאי דתירץ דזכות זו רק לבעלים היא ולא לאחרים השתא באמת יקשה דהא איכא לבעלים דביני וביני, ואין לקושייתם ותירוצם מובן כלל. ובר מן דין אין תירוצם מובן, דמה בכך שאין אחר פודה פחות משוויו הא מ"מ בעלים פודין ואית להו זכות דביני וביני וא"כ כשפדה אחר בשוויו יהא ההקדש שייך לבעלים מה"ט כמו בפ"ח. ומתוך דברי המהריט"א בביאור דברי השמ"ק מתבאר דסבור דהא דפודה פ"ח של חברו פדיונו לבעלים הוא רק בפודה פחות משוויו דאז זוכין הבעלים בהאי ביני וביני אבל בפודה בשוויו אין שום זכייה לבעלים ותימה היא דמרש"י לא משמע הכי וכן מסתימת לשון הרמב"ם (פי"ב מהלכות בכורים הי"ג) יעו"ש. אכן דברי השמ"ק מתבארים היטב בזה, דר"ל דכי היכי דבפ"ח הפודה בשה כל דהו דמי ביני וביני לבעלים ה"נ פודה הקדש פחות משוויו ניהוו דרי ביני וביני לבעלים, ותי' דאין אחר פודה כה"ג וממילא לא משכחת נה בהקדש שיזכו הבעלים בביני וביני, והיא שיטה חדשה. ולפי"ז מתבאר מהשמ"ק דבפ"ח יכולין גם אחרים לפדות בשה כל דהו אפילו לפי ההו"א דפדיונו לעצמו ודלא כמש"נ אנו ובס' שי למורא ודו"ק. וקושייתנו הראשונה להשמ"ק במקומה עומדת מאי מהניא סברא דביני וביני כיון דלכל אדם יש זכות זו בין בפ"ח בין לפי"מ דס"ד בקושייתו בהקדש. עוד יוצא לן לפי שיטה זו ע"פ המהריט"א דבתמורה שהמיר כשוויו לא שייך לדון שהיתה בהמת ההקדש שייך לבעלים אלו הועילה תמורתו. אונם אנן אליבא דרבנו גרשום קיימינן והמעיין בפירושו לבכורות יראה ויוכח דמפרש לה כרש"י דאפילו בפודהו בשוויו פדיונו לבעלים ויש מקום לומר כמ"ש שהיתה בהמת ההקדש לבעלים, אי משום דבכל הקדש היה הדין כן אלו היה אפשר לאחר שיפדה פחות משוויו אי משום דקדשי מזבח שאני כמ"ש. ויש לי הרהורי דברים בענינים העמוקים והרחבים הללו ודיו נשאר בקולמוס אלא שנלאיתי להאריך עוד בענין סטראי זה:

והשתא הכי הדרן לדידן דאף למסקנא דסוגיין דתמורה דמחליף בשל אחרים מיירי בבהמה דחולין דידיה והקדש דעלמא שפיר שייך לשנויי כדמשני הש"ס דאי כתב מחניף הו"א תצא זו ותכנס זו אבל ממיר דתרווייהו מצי מקדיש אימא לא. משום דהו"א דדוקא במחליף בבהמת הקדש דאחרים הוא דהוה ענין תמורה לפי שלא נתנו לו הבעלים רשות אלא להמיר ולא ליקח התמורה לעצמו ולכן אלו הועילה תמורתו ויצאה זו של הקדש לחולין היתה שייך לבעליה כמ"ש וא"כ נא היה הממיר יכול נחזור ולעשותה הקדש כמו שהיתה דלאו בדידיה תניא מילתא לפיכך הוי ענין תמורה, אבל ממיר בשל עצמו דאפילו הועילה תמורתו ויצא לחולין מ"מ אפשר לי לחזור ולהכניסה להקדש כמו שהיתה הו"א דלא קנסתו תורה קמ"ל דלא. ואף כי לאו מילי רויחי נינהו בכ"ז לענ"ד דברי טעם הם:

עכ"פ מתבאר לן מדברי ר"ג ושכן אפשר לפרש גם לגירסא דילן דלשון ממיר לא הוי כלל בדמקדיש להו לתרווייהו אנא דמצי מקדיש קאמרינן. ונמצא דממיר נמי רוצה להוציא בהמת ההקדש לחולין ומשו"ה אינו יכול לעשות כן בשל חברו בלא רשותו אף בלשון ממיר. ומ"מ דברי ר"ג עדיין מוקשים קצת דפירש מחליף בשל אחרים בחולין דאחרים שלא כמסקנת הש"ס, ורחוק לומר דגירסא אחרת היתה לפניו, ולהלן ידובר עוד בזה בס"ד ועתה נשוב לדברינו:

ח

[ח] אך על עיקר הדברים במה שיישבנו קושייתנו בתמורה יש נדקדק. דלפי הדרך האחת שכתבנו דהש"ס דפריך מי מצי מתפיס בדבר שאינו שלו הוא רק אליבא דאביי כי היכי דתינח ברייתא אף לדידיה אבל לרבא. אה"נ דמצי מתפיס בדבר שאינו שלו קכה, דבשמ"ק גרס ואלא בהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה מי מצי מתפיס והתניא אין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו, [ברייתא זו בלשון זה לא מצאתי ונראה שהכוונה היא לההיא תוספתא בריש תמורה. ישראל אין ממירין בקדשי כהנים שאין אדם עושה המורה בזבח שאינו שלו], וא"כ היאך נפרנס לרבא כך ברייתא. ולפי הדרך השני דלרבא נמי אי לאו גזה"כ דוהיה הוא ותמורתו כו' היתה התמורה מועלת להוציא בהמת ההקדש לחולין משום דהוה להו לבעלים זכות כזו קשה. דא"כ עכו"ם וכל הני דלא קאי עלייהו קרא דוהיה הוא ותמורתו יהיה קדש תהא תמורתן מועלת להוציא אה ההקדש לחולין כזכות בעלים, זה לא ניתן ליאמר. וכ"ת דבלאו דברינו הא נמי קשה לאביי מיהא דאמר להדיא אי לאו דאמר רחמנא והיה הוא ותמורתו הו"א תצא זו ותכנס זו דאל"ה אמאי לקי, א"כ בשותפין שהמירו לדעת הרמב"ם (פ"א מהלכות תמורה ה"א) דאיתנייהו בל"ת דלא יחליפנו ולא ימיר ולא נתמעטו אלא מעשה דוהיה הוא ותמורתו יהיה קדש תצא זו ותכנס זו דאל"ה אמאי לוקין ומה שנאמר לאביי נאמר לרבא, ז"א דדוקא אי לא הוה כתיבא עשה דוהיה כלל הוא דהו"א לאביי תצא זו ותכנס זו דאל"ה אמאי לקי והיינו מוכרחין לומר דגלי קרא דיש כח ביד הבעלים להוציא הקדשן לחולין ע"י תמורה, אבל לבתר דכתיב כבר והיה הוא ותמורתו דלא אהנו מעשיו ואפ"ה לקי וחזינן מזה דאע"ג דבעלמא אי נא מהני לא לקי הכא בתמורה שאני דלקי שותפין נמי אע"ג דלא קאי עלייהו קרא דוהיה מ"מ אין מוציאין הקדשן לחולין דמנלן חידוש זה והא דלוקין בדלא אהני מעשיהן הוא משום דעברו אמימרא דרחמנא כמו לרבא, דכא בתמורה גלי קרא אף לאביי דלוקין אע"ג דלא מהני. משא"כ אי נימא דלרבא נמי אע"פ שאין הכרח מקרא סברא הוא דאי לאו עשה דוהיה ואי לאו דינא דלא מהני שנובע מן האיסור הוה מהניא תמורת הבעלים להוציא הקדשן לחולין, הרי יקשה דעכו"ם ושותפין [שלא לשי' הרמב"ם] דלא קאי עלייהו קראי דתמורה יוציאו לחולין כמש"כ. איברא דמה שכתבנו דלבתר דכתיב קרא דוהיה לאביי נמי גלי דהכא לקי אע"ג דלא אהנו מעשיו איכא למידחי, די"ל דהכא נמי אהנו מעשיו ובאמת מצד אמירת פיו יצאה זו ונכנסה זו ומשו"ה לקי דאהנו מעשיו אלא דשוב קדשה עוד הפעם מצד גזה"כ דוהיה הוא ותמורתו כו' כעין שכתבנו לעיל אות ד' לענין קדושת בהמת החולין. ולפ"ז שוב יקשה בשותפין אף לאביי דליהנו מעשיו ולא תחזור ותיקדש כנ"ל. אבל אין לומר כן. דא"כ תיהוי קדושתה מעתה כקדושה מאליה ולא תהא בה שאלה מצד הבעלים ועוד נ"מ, וזה לא שמענו, ושוב נדחו דברינו אליבא דרבא. האומנם שיש לדחוק וליישב אבל אין להאריך בזה עוד. ועיי' רש"י (דף ט') בד"ה חילוף תצא זו ותכנס זו דמשמע בפשוטו דלא כדברינו, ויש לדחוק:

הלכך בכדי ליישב קושייתנו לנחות דרגא ונאמר דאע"ג דאי לאו גזה"כ דוהיה הוא ותמורתו נמי הוה ידעינן שאין ההקדש יוצא לחולין ע"י תמורה דמאי אולמא דבעלים להוציא מרשות הקדש, מ"מ ענין התמורה הוא רק כשאין עיכוב להוצאת ההקדש לחולין אלא מצד רשות ואיסור הקדש דבע"כ כה"ג מיירי קרא כשיש עיכוב זה מיהא הא אל"ה היה יכול להוציא לחולין, אבל אם חוץ מזה יש גם עיכוב אחר מלהוציאו לחולין כגון בשל אחרים שבעל הקרבן מעכב על ידו מלהוציאו לחולין אין כאן ענין תמורה כל עיקר והרי הוא כממיר ברוח דלאו מידי עביד:

ויש להעיר על מ"ש לעיל דאפילו להמהרי"ט דלא מהני שליחות להקדיש מ"מ בתמורה מהני משום דלאו ע"פ דיבורו קדשה התמורה, דלפום מאי דכתיבנא דעיקר ענין התמורה הוא באופן דאי לאו גזה"כ היו מעשיו מועילין מצד עצמם או לפי הדרך האחרון שהיו מעשיו מועילין אי לאו עיכוב רשות ההקדש והיכא דלא הוה מהני שום עיכוב אחר אין עיקר תמורה, א"כ ע"י שליח נמי לא תהא תמורה כיון דבכה"ג אפילו אי לאו גזה"כ ואי לאו עיכוב רשות הקדש לא היו מעשיו מועילין משום דאז היה דין התמורה כדין כל קדש שע"פ דיבורו קדשה זו של חולין וע"י שליח לא היה אפשר לה ליקדש. אולם אף אם נכונים הדברים הללו בשליח גמור הממיר בהקדש חבירו ובחולין חבירו דבקדושת בהמת החולין נמי מכח שליחות קאתינן, מ"מ לענין מה שהוצרכנו לעיל בדברינו לחידוש זה באומר כל הרוצה להמיר כו' אם אפשר שיהא להמהרי"ט מתורת שליחות אין זה סותר, דהתם מיירי בממיר הקדש חברו על חולין דידיה וי"ל דבהקדש החולין לא הוצרכנו כלל לשליחות דבהמתו היא ורק בחילול בהמת ההקדש על חולין זו שהוקדשה אנו צריכין לשליחות ובזה מהני דאין זה נידון כלהקדיש. (עיי' בספרי חלק שני סי' י' אות ו' ז'):

ט

[ט] ועכשיו הנני שב אל אשר יעדנו למעלה לדברי ר"נ דפי' מחליף בשל אחרים בחולין דאחרים דלא כמסקנת הש"ס, דיש לתרץ קצת ועם זה אשכחנא פתרא גם לקושיא שהצבנו לנו בראש דברינו. די"ל דלמאי דמשני הש"ס כגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר כו' איכא לאוקמי נמי בממיר בחולין דאחרים וכגון דאמר מריה דבהמה דחולין כל הרוצה להמיר או להקדיש יבוא וימיר [והש"ס נקיט רק חדא], ונהי דמדין שליחות לא מהני לדעת המהרי"ט דאין שליחות להקדיש ולמה שנתבאר באות הקודם בתמורה נמי כה"ג לא מהני ועוד דא"כ לא בכי קרא דשלוחו של אדם כמותו כמש"ל, מ"מ י"ל דבנתינת רשות לחוד אפילו בלא שליחות והקנאה נמי סגי, ומה שהקשינו לעיל שלא תועיל נתינת רשות לפי שאינה הקנאה ועדיין לאו שלו היא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו יש לתרץ קצת עפי"מ דמבואר בנדרים (דף ל"ד ע"ב) היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל כו' וע"פ פי' הרא"מ מובא ברא"ש שם ונזכר בתוס' דכל שיכול לזכות בו יכול להקדיש, יעיי' ירושלמי פאה (פ"ד הלכה ב') ובמפרשים והדברים ארוכים:

וה"נ דכוותה אי בדאמר מריה בפירוש שיכול לזכות בכדי להמיר אי דסתמו כפירושו עפימ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין (סי' כ') בטבעת שאולה. ולפי"ז יש לתרץ קושייתנו הראשית בפשיטות כמ"ש דמשו"ה פריך הש"ס מי מתפיס בדבר שאינו שלו משום דדין התמורה שוה ממש לדין ההקדש ואולם נתינת רשות מהני מטעם הנ"ל אע"פ שעדיין לא קנאה ולא נעשית שלו מעולם. אבל מילתא דחיקא היא ואפשר דבכה"ג לא מקרי מחליף בשל אחרים, ואין להאריך:

עוד יש לבאר קצת דברי ר"ג עם הקושיא הראשונה שהקשינו עליו. דלמסקנא דממיר חולין דידיה בהקדש דעלמא הדק"ל לכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר וליכא לתרוצי דהו"א תצא זו ותכנס זו הוא דחילקו אבל ממיר דתרווייהו מצי מקדיש כו' דה"נ מצי מקדיש תרווייהו וחדא מתורצת בחברתה, די"ל דלמסקנא לקושטא דמילתא לא קשיא כלל דלכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר משום דלעיל (דף ד' ע"ב) אמרינן דמשו"ה לקי בתמורה אף דהוי ניתק לעשה משום דהוי תרי לאוי וחד עשה ואלו הוה כתיב לא יחליפנו גרידא לא היה לוקה, ואפילו ללישנא אחרינא דהתם דמשני משום דהוי לאו ששוה בכל מ"מ י"ל דס"ל לרבנו גרשום כמ"ש התוס' ריש תמורה (דף ב' ע"א ד"ה וסופג) דבתמורה לוקה שמונים, והוא משום דמפרשי למאי דאמרינן תרי לאוי כפשוטו ששני הלאוין על דבר אחד הוא יעיי' בלח"מ (פ"א מהלכות תמורה ה"א). ורק בההו"א פרכינן הכי אליבא דל"א והוה ס"ד דאינו לוקה אלא מ'. ולפי"ז כיון דתירוץ הש"ס הו"א כו' אבל ממיר דתרווייהו מצי מקדיש כו' לא שייך אלא אם נימא דמחליף דאחרים מיירי בחולין של אחרים לכן פירש ר"ג מתחלה מחליף דאחרים כה"ג כי היכי דתינח סוגית הש"ס בקושיא ופירוקא. אבל למסקנא באמת אינו כן. ואולם בפשוטו נראה דלדעת התוס' דלוקה שמונים אע"ג דחד בשלו וחד בשל אחרים [כמו שתמה הלח"מ] צ"ל דרק משינוי הלשון דלא יחליפנו ולא ימיר אנו למדין בשל אחרים ויעוי' בשמ"ק שם, ולפי"ז אזדו להו הדברים הנ"ל שאמנם בלא"ה נמי רק דיוקא נינהו ורשמתים רק כמאמר המצטרף:

י

[י] ומה שהקשה כת"ר ללישנא דמשו"ה לקי בתמורה משום דלא אתי חד עשה ודחי לתרי לאוי א"כ היכי קאמר ר"ש (דף י"ג) והרי מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד כו' דילמא להכי שנה במעשר דהתם ליכא אלא חד לאו לאשמועינן דהתם הוי ניתק לעשה ולא לקי כדרך שאמרו בלא תבערו דללאו יצאה, הנה כשהרציתי קושייתו לפני מו"ח הגאון הגדול זצ"ל תירץ לפום רהיטא בפשיטות דא"כ לא לכתוב במעשר הלאו אלא העשה לחודא ולא הוה לקי דהו"ל כבר תרי עשין לתרי לאוין ולמה כתבי' רחמנא גם ללאו לומר לך כו'. ורשמתי לכת"ר דברים פשוטים אלו שנאמרו לי רק דרך העברה ורהיטא מפני שכת"ר נתלבט בקושייתו. ובזה הנני מסיים הפעם את דברי כי רבו:

ירבה כחו וחילו לאורייתא ושלמי' יסגא כנפשו ונפש
ידידו הנוטה אליו כנהר שלום המוקירו ומכבדו כרום ערכו.

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף