עריכת הדף "
דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/כ
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ד == '''ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה לפיכך אין צריכים התראה.''' עיין כ"מ שהקשה דבכתובות דף ל"ג נתנו טעם אחר דאינהו בעי למקטל בלא התראה וגם גוף הטעם אינו מובן. ולפענ"ד נראה דהנה ענין התראה הוא על שני פנים האחד שלא יטעה דדבר זה מותר לעשות או שסובר שהפעולה שעושה אינה האסורה כמו שבא על אחותו וסבר שהוא אשתו גם צריך שיתיר עצמו למיתה ועיין בפ"ב מהלכות סנהדרין ה"ב ובפ"א מהלכות איסורי ביאה בהמ"מ. והנה בעדים זוממין נחזי אנן איזה התראה שייך דאם ניחוש שלא ידעו גוף האיסור שאסור להעיד שקר בזה שייך טעם חז"ל דאינהו בעו קטיל בלא התראה אמנם עדיין יש לחוש לטעם השני שמא ידעו גוף האיסור וסברו שהפעולה זו מותרת אך זה אינו דהרי עיקר הזמה שאינן מכחישין גוף הענין דהכחשה והזמה לא מקרי הזמה ועיקר הזמה הוא שיאמרו שלא היו במקום שהעידו א"כ שלילת המעשה ובהעדרו לא שייך טעות דהא לא היה כלל גוף המעשה וכן מצאתי סברא זו בפנ"י על מכות. ונהניתי ומעתה מבוארים דברי רבינו כמין חומר דבאמת סובר טעם הש"ס משום דאינהו בעו קטיל רק דעדיין היה שייך טעם השני על זה הוסיף רבינו דאין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה דהיינו שלא שייך שישגו סוברים שעושין הפעולה המותרת דהא אין בה מעשה ובהעדר מעשה לא שייך שגגה ודברי הש"ס ודברי הרמב"ם שניהם צדקו יחדיו. ''' ובזה ''' מיושב קושית הראב"ד ממגדף דבאמת במגדף שייך התראה דסובר דמותר לגדף ח"ו או שטעה שלא גידף לד' כלל. והנה דברי הראב"ד אלה שכתב דא"כ מגדף לדעת חכמים יהיה צריך התראה נעלמו מהכ"מ פ"ב מעכו"ם ה"ט שכתב בפשיטות שם דמדברי רבינו כאן משמע דמגדף א"צ התראה ולא הזכיר מדברי הראב"ד אלו שתמה עליו דזה א"א ואם היה רבינו סובר דל"צ התראה היה לו לבאר בהדיא כמו שביאר בפ"ה ה"ג לענין מסית וגם הא מבואר בכריתות ופסחים דמגדף חייב כרת ופירש"י בפרשת אמור כשאין עדים והתראה משמע דבעי התראה ומ"ש הכ"מ דצ"ע מה שאמרו בסנהדרין דף ע"ט דמגדף הוראת שעה היתה הנה לפי מ"ש רש"י שם אין משם ראיה אמנם באמת דברי רש"י דחוקים דהא שפיר יליף מדחבשו אותו והיינו דראו דקטל איש אף שלא נודע שחייב מיתה והוא הדין בכל מקום דלא נודע דחייב מיתה יש לחבוש אמנם י"ל דאם נימא דבעי התראה א"כ בודאי לא יתחייב מיתה דהא לא אתרו בו וא"כ למה חבשו אותו ועל כרחך דהוראת שעה היתה ובזה יש ליישב קושית המהרש"א דהיאך יליף רבי נחמיה ממקושש הא לרבי יהודה דס"ל דבעינן שיתרה באיזה מיתה יתחייב א"כ גם מקושש הוראת שעה היתה כדאמרו בדף פ' וגם רבנן אמאי לא דחו כדדחו במגדף ולפי מ"ש אתי שפיר דשם כיון דבאמת בר קטלא הוא רק שלא התרו בו לאותו דבר שפיר מצי לחבוש אותו דעכ"פ מצד הסברא ודאי חייב אף דלא נודע באיזה מיתה כדקיי"ל באמת כן א"כ למה לי למתלי בהוראת שעה מוטב יותר לומר דכדין עשו שחבשוהו אבל מגדף דלא התרו בו כלל ומצד הסברא היה פטור דשמא היה שוגג על כרחך מה דחבשוהו הוראת שעה היתה ודו"ק. ''' ובזה ''' יש לפרש מקראי קודש פרשת אמור דבר אל בני ישראל הוצא את המקלל וגו' ואל בני ישראל תדבר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו ונוקב שם ד' וגו' רגום ירגמו אותו. ולכאורה קשה למה חילקן הכתוב ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת זה המגדף לא התרו בו כלל שלא ידעו כלל אם הוא חייב מיתה כדאמרו בסנהדרין שם וא"כ רק הוראת שעה היתה לרגום אותו ולכך חילקם הכתוב דאותו המקלל צוה הקב"ה לרגום אותו משום הוראת שעה אבל אל בני ישראל תדבר איש איש כי יקלל ונשא חטאו והיינו בלא התראה כמ"ש רש"י דלדורות בעי התראה ובזה י"ל מ"ש ובני ישראל עשו כאשר צוה ד' והקשו רש"י והרמב"ן הא כבר כתיב ויוציאו את המקלל וירגמו אותו ולפי מ"ש אתי שפיר דהכתוב בא להורות מה שרגמו אותו בלא התראה היה כאשר צוה ד' היינו הוראת שעה אחרי שנים רבות מצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ה סי' שני אלפים רי"א שכתב ג"כ דמגדף צריך התראה וגם הוא לא הרגיש בדברי הראב"ד אלו: ''' ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה וכו'.''' אעתיק כאן מ"ש בתשובה להחריף מוה' יעקב נ"י ממאהלוב בשנת תרי"ט ה' כסליו בעת מסר לי כתביו בסוגיא דחסמה בקול המבואר בב"מ דף צ"א ובסנהדרין דף ס"ה. והנה זה יצא ראשונה מה שהקשה דאיך אפשר שריש לקיש לא יסבור דבדיבורא קעביד מעשה דאיך יפרנס משנה שלימה דפ' הנחנקין דמחייב בזקן ממרא שהורה לעשות שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון. ולפענ"ד לק"מ דשם הדיבור שלו עושה מעשה שרבים עושין כן ועל ידי דיבורו נעשה המעשה כזאת וכמ"ש בתוס' גיטין דף ס"ז דמה שעושין ע"פ דיבורו של חכם מקרי מעשה ולא דמי לחסמה בקול דשם ע"י שחסמה נמשך שדשה בלי אכילה אבל כאן הדיבור בעצמו אומר ועושה ועיין תוס' ב"ק דף ק' דחכם שפסק הדין לא מקרי דיבור שיהיה רק גרמא בלבד והוא מעשה גמור יעו"ש והוא הדין כאן ובזה גם ר"ל מודה. ומה שהביא בשם ספר תוס' העזרה על התורת כהנים שכתב בדברי התוס' ישנים בסנהדרין דף ס"ג בתוס' ד"ה כי קאמר רב שכתבו דלר' יוחנן דעקימת פיו הוה מעשה מתוקמא אפי' כרבנן ועל זה הקשה דהא בדף ס"ה מסיק דכל שישנו בקול ולא נמשך מעשה מזה גם לר"י לא הוי מעשה וכמ"ש בב"מ דף צ"א הנ"ל ועל זה תירץ דמשכחת לה שאומר לפסל חדש אלי אתה דאסרו בהנאה והוה מעשה הנה לפי מה דקי"ל כר' עקיבא דעד שתעבד לא נאסר בהנאה לא אתי שפיר דלא נעשה מעשה ע"י דיבורו. ומה שהקשה על דברת החינוך שכתב דכל שאפשר לעבור מבלי מעשה גם כשעושה מעשה פטור דהוה לאו שאין בו מעשה ועל זה הקשה מהא דאמרו בע"ז דף ס"ד דלר"ע חייב במקיים דהיינו בעושה סייג לכרם דבהנחה לבד הו"ל לאו שאב"מ כמ"ש התוס' ד"ה ר"ע ועל זה הקשה דכיון דאף בהנחה לבד אסור דהו"ל מקיים כלאים א"כ אפשר לעבור בלי מעשה א"כ גם כשעושה מעשה לפטור ג"כ והביא שכן הקשה הגאון מוהר"א ז"ל מטריטש בספרו ש"ש ונדחק ולק"מ דהרא"ה לא קאמר רק במקום שאפשר הדבר בלי מעשה כלל אבל כאן מוכרח האדם לזרוע כלאים רק שזה אינו נוטע רק האחר נוטע בתוך שדה של זה וזה מקיימו ומניחו אבל מ"מ נעשה מעשה בזה וחייב שפיר על המקיים שעושה סייג וגדר וזה ברור ואמת: ''' ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בו מעשה לפיכך א"צ התראה.''' ועיין ראב"ד וכ"מ ולח"מ. ולפענ"ד הכוונה פשוטה דכל עצמות התראה להבחין בין שוגג למזיד וזה שייך אם נעשה איזה מעשה יכול להתנצל שסבר שהוא כך וטעה וחשב שמותר או שהוא כך וטעה שאינו כן אבל כל שהוזמו שלא היו שם ולא נעשה שום מעשה מה התנצלות יש להם ומה ראו על ככה להעיד שקר ולהמציא ענין שלא היה וזה שכתב ואין לעדים זוממין שגגה שהרי לא נעשה מעשה ואיך שייך שגגה ולפיכך א"צ התראה שהרי כל עצמות של התראה להבחין בין שוגג למזיד וזה לא שייך בזה וזה ברור ופשוט. והנה הראב"ד כתב זה הטעם לא ידעתי ואם מפני הטעם שאמר הכתוב תורה אחת יהיה לכם לעושי בשגגה א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהיה צריך התראה. וכפי הנראה הבין הטעם דאין בו מעשה היינו שהוא רק דיבור בעלמא ואין בו מעשה לכך הקשה ממגדף. אבל דבריו תמוהין דהרי גדולה מזו מצינו בגיטין דף ס"ז דדיבור שעל ידו יבא לידי מעשה חשוב מעשה עיי"ש בתוס' במ"ש דיבורא מקרי ואמרו מ"ש בזה וא"כ מכל שכן עדות דודאי יבא עי"ז לידי מעשה למה נחשב לדיבור. והנראה דכוונת הראב"ד כיון דחיוב של עדים זוממין הוא רק כל שלא עשו אבל כשעשו לא כדדרשו כאשר זמם ולא כאשר עשה וא"כ כיון שעיקר החיוב הוא רק כאשר זמם א"כ הו"ל אין בו מעשה דכל שיבא לידי מעשה שוב יהיה כאשר עשה והתורה פטרה ולפ"ז מגדף אין בו מעשה כי מה עשה כביכול להש"י בגידופו ואם רשעת מה תפעל לו מהראוי שלא יהיה צריך התראה ועיין בסנהדרין דף ס"ה ע"ב בתוס' ד"ה הואיל מ"ש דעיקר הקושיא היא מעדים זוממין דע"י דיבורם נעשה מעשה עיי"ש והוא כמ"ש ועל זה תירצו שאני עדים זוממין הואיל וישנם בראיה ועי' רש"י דראייתם לא חשוב מעשה והיינו כמ"ש דכל עיקר הזמה הוא רק כאשר זממו ולא היה בו מעשה רק שאמרו שראו וזה לא חשיב מעשה וזה ברור ועי' תומים סי' ל"ח מ"ש בזה ובמרכבת ולפענ"ד מ"ש בכוונת הרמב"ם הוא נכון. ''' והנה ''' לפמ"ש רש"י במכות דף ט' שכל שא"צ התראה אפי' שוגג חייב לכך גר תושב שהרג נהרג אפי' בשוגג לפי שבן נח א"צ התראה עיי"ש א"כ כאן בלא"ה כל שעדים זוממין א"צ התראה שוב לא שייך בעדים זוממין שגגה וא"כ למה ליה להרמב"ם הטעם שאין בהם מעשה. אמנם באמת הרמב"ם כתב בפ"י ממלכים ה"א דבן נח ששגג פטור במה דברים אמורים בשגג אחת ממצות בלא כוונה כגון שסבור שהיא אשתו והיתה אשת חבירו אבל מי שידע שהיא אשת חבירו רק שסבור שמותר הרי זה קרוב למזיד הרי דלא ס"ל כרש"י ושוגג באמת פטור אף שא"צ התראה ועי' בלח"מ שביאר בהדיא דלא ס"ל כרש"י וביאור הדברים של רבינו ע"פ מ"ש העקידה פרשת בלק על פסוק חטאתי כי לא ידעתי ביאר בשם ספר המדות דמי שהכה את אביו ולא הכירו שהוא אביו פטור אבל מי שהכה אביו וחשב שמותר זה לא חשוב שגגה ואני הראיתי בתשובה שכתבתי להרב מו"ה עזריאל נ"י אבד"ק אייזינשטאט וכעת הוא אבד"ק ברלין דכך מבואר בהוריות דף ד' דנעלם דבר ולא שעוקר כל הדבר יעו"ש דמבואר דכה"ג לא חשוב עוקר וא"כ גם כאן לא חשוב שגגה דזה היה לו ללמוד ולא למד וזה ברור ודו"ק. ''' ובזה ''' יש ליישב מה שהקשה דו"ז הגאון מו"ה שאול ז"ל אבד"ק אמשטרדם בס' בנין אריאל מהא דאמרו בב"ק דף צ"ב מכאן לבן נח שנהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד והא אבימלך לא ידע כלל שהיא אשתו ולמה יהרג ועיין במפרשי הים סוף פרק החובל מ"ש בזה ולפי מ"ש כעת אתי שפיר דכל שהיה לו ללמוד אכסנאי שבא לעיר מה שואלין אותו א"כ לא חשוב שוגג גמור וזה לא חשוב שוגג ועי' במכות שם מ"ש רבא התם כדאהדרו ליה ועתה השב וכו' ועיין תוס' שנדחקו ולפי מ"ש י"ל דזהו באמת קושית אביי לרבא דשם היה שוגג גמור ועל זה השיב דלא הוה שוגג גמור דעכ"פ אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין וא"כ לאו שוגג גמור וכמ"ש בשם עקידה שביאר כן בשם ספר המדות דכל שאינו שוגג גמור חייב דלא מקרי שוגג והוא הדין כל שהיה לו ללמוד דרך ארץ לא מקרי שוגג גמור ודו"ק היטב ולפי מ"ש למעלה לפרש דברי הרמב"ם דלכך ל"צ התראה בעדים זוממין שכל התראה היא להבחין בין שוגג למזיד וכל שאין להם דין שוגגין לפי שאין בו מעשה לכך לא צריך התראה א"כ גם לרש"י עיקר דלא בעי התראה לפי שלא שייך שוגג בזה א"כ א"א לעשות מהמסובב סבה דהרי אדרבא נימא דיש שגגה וצריך התראה ודו"ק היטב:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף