עריכת הדף "
דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/כ
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ב == '''נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה.''' עי' כ"מ מ"ש בזה ודבריו תמוהים שפירש דמה שאין עונשין מן הדין הוא קבלה וזה אינו במשמע כלל ובאמת גוף דברי רבינו תמוהים דהלא במשנה מבואר דלמדנו מכאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים ולא אמרו משום כאשר זמם ולא כאשר עשה וכן תמה בלוית חן על התורה פרשת שופטים על רש"י וראיתי בחידושי ריטב"א על מכות דף ה' שהקשה דמהיכן משמע מלשון אחיו שעדיין קיים וכתב דלאו דוקא ורק דלמדו מלעשות ולא כאשר עשה וזה דחוק ובחידושי על התורה כתבתי בזה וכעת נראה דהנה הצדוקים אמרו נפש בנפש עד שיהרג הנדון והקשו חכמים דהרי התורה אמרה כאשר זמם לעשות לאחיו ובשעה שזמם היה אחיו קיים ומיושב קושית הריטב"א דאמת דלשון אחיו משמע אף לאחר מיתה אבל כאן הרי זמם בשעה שהיה קיים וזה ברור ועל זה אמרו דעל כרחך נפש בנפש היינו עד שיגמר הדין ומעתה על כרחך מוכח דוקא כאשר זמם דאל"כ יהיה נפש בנפש כפשוטו דאף שהרגו נהרג וא"כ מנלן להוציא מפשטיה וא"כ יתחייב גם שלא נגמר הדין ועל כרחך מדקי"ל מפי הקבלה דאינו נהרג עד שיגמר הדין וא"כ על כרחך נפש בנפש אינו כפשטיה וממילא על כרחך דהרגו אין נהרגין דאל"כ מנין לנו שצריך להיות גמר דין. ומעתה דברי רבינו מדוקדקים שאחר שכתב בהל' א' שם דבעי גמר דין שפיר כתב דאם נהרג אין נהרגין משום דהרי כתיב כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה דאם נימא דכאשר עשה ג"כ וא"כ נפש בנפש אתי גם לאחר שהרגו כפשטיה דקרא וא"כ מנלן דבעי שיגמר הדין ועל כרחך דנפש בנפש אתי על גמר דין וא"כ מנלן דלאחר שנהרג ג"כ יהרגו אותן ואין לומר דלמדו מק"ו דהא אין עונשין מן הדין וא"כ זה שכתב דדבר זה מפי הקבלה הוא דקרא דנפש בנפש הוא על גמר דין וא"כ ממילא כל שהרגו שוב אין נהרגין וזה ברור. ''' ובזה ''' מיושב מ"ש הרמב"ם דבמלקות לוקין לאחר שנלקה ובכ"מ נדחק בטעמו וכן לענין ממון משום דבאמת מהראוי שיהיה כן רק דבמיתה כיון דהתורה כתבה נפש בנפש ומוציאין מפשטא דקרא ואמרו דקאי על גמר דין וא"כ על כרחך דהרגו אין נהרגין ואין לך בו אלא חידושו ודוקא במיתה ולא במלקות ודברי המשנה והרמב"ם מדוקדקים ועיין תוס' יו"ט פ"ק דמכות משנה ט' מה שהאריך בדברי רבינו דמנא ליה דמלקות חייב אף לאחר שלקה ולפי מ"ש אתי שפיר דדוקא במיתה הוא דפטור ולא במלקות וממון. עוד י"ל דהנה צריך להיות גמר דין בפני בעל דין וכל שזה נהרג לא יוכלו לקבל עדות בפני בע"ד ולכך הרגו אין נהרגין וכיון דכתיב נפש בנפש דבעי גמר דין וא"כ ממילא צריך להיות בפני בע"ד והרי אחיו כבר מת ואיך יגמרו הדין שלא בפני בע"ד וזה ברור ומעתה במלקות וממון דיכולין לקבל בפני בע"ד ולכך מחוייבין אף לאחר שלקה ושילם וזה ברור. עוד י"ל דשאני מיתה דבאמת עדים זוממים חידוש הוא דהרי תרי ותרי נינהו ומה חזית ועל כרחך דהתורה האמינם על גוף העדות וכעין מ"ש בשטמ"ק כתובות פרק שני דף כ' בהא דאמרו תרי ותרי נינהו והקשו הא התורה האמינה לאחרונים וכתב דכל דמת אינם באים לבטל העדות רק השטר ועל זה לא האמינה התורה לאחרונים ולפ"ז גם כאן בשלמא כשזה חי א"כ באים לבטל רק עדותם ועל זה האמינם התורה אבל כל שזה כבר נהרג וא"כ עיקר עדותם שיהרגו את העדים ועל זה לא האמינם התורה וא"כ זה במיתה שא"א להשיב הנדון ואינו חי עוד אבל במכות ומכל שכן בממון דאפשר בחזרה ועל זה האמינם התורה ודו"ק. ''' וראיתי ''' בספר עיר הצדק שנדפס מחדש מהרב מו"ה שמואל פריינד נ"י מפרג שבסי' ק"י נסתפק אם אמדוהו למלקות שלא יוכל לקבל רק י"ח וכדומה ובין כך ובין כך הוזמו העדים איך הדין אם יתחייבו מלקות ל"ט או רק כפי שיעור שזממו עיי"ש ולי הדבר פשוט דאף אם נימא דאף שכבר לקה לוקין אבל עכ"פ כאשר זמם ודאי לוקין והרי זממו מתחלה על ל"ט מלקות ולא ידעו שהוא לא יוכל לקבל רק י"ח א"כ זממו לחייבו ל"ט מלקות ולמה יפטרו וז"פ וברור. ובמ"ש נתיישב מה דקשיא לי טובא לפי מה דאמרו בסנהדרין דף י' דמלקות במקום מיתה עומד וא"כ למה במלקות ילקו אף שלקה זה והא הרגו אין נהרגין ומלקות במקום מיתה היא כמ"ש רש"י דזו ג"כ מיתה ולפי מ"ש אתי שפיר דגם במיתה היה מהראוי להיות נהרגין רק דחזינן דהתורה עקרה הך נפש בנפש מפשטיה וכמ"ש וזה לא שייך במלקות ודו"ק היטב. ''' והנה ''' רבינו כתב דדוקא בדיני נפשות כאשר זמם ולא כאשר עשה אבל במלקות וממון אף כאשר עשה חייב והכ"מ תמה דטעמא מאי. ובעש"ק תצא תרכ"ח אמרתי בזה ע"פ מ"ש בשו"ת מיימוני לסדר נזיקין סי' ט"ו דלכך במסור אם כבר מסר פטור משום דמסור הוה רודף וכל שכבר מסר אין כאן רודף עיי"ש ובטור ושו"ע סי' שפ"ח ולפ"ז גם בעדים בעת שרצו להרוג אין לך רודפים גדולים מזה שרדפו אחר נפש להרגו ע"פ עדותו ולכך כל שעשו ליכא שוב רודף ופטורים וזה בד"נ אבל בדיני ממונות דלא שייך רודף דדוקא ברודף ממש אף ד"מ הוה כתוא מכמר אבל מה שמעידים בבי"ד התורה רצתה לחייבם מה שעשו לו היזק אבל רודף ליכא וא"כ מכל שכן כאשר כבר עשו שנתחייבו וזה ברור ודו"ק. ''' והנה ''' במרדכי הביא בשם מהר"ם מרוטענבערג וכן הובא ביתה יוסף סי' שפ"ח מ"ש להרשב"א ראיה מהרי"ף דלא ס"ל כהרמב"ם מדכתב הרי"ף ראיה דממון מסור אסור לאבד ביד דאל"כ מה מבעיא להש"ס סוף פרק הכונס אי עשו תקנת נגזל במסור והא אפי' לאבד בידים מותר ועל כרחך דאסור ואי נימא כשיטת הרמב"ם דכל דכבר מסר אסור לאבד משכחת לה דכבר מסר ושייך תקנת נגזל במסור. ולפענ"ד נראה דהנה בים התלמוד הקשה ס"פ הכונס לשיטת הרי"ף דמיירי דהעדים מעידין שמסר אבל אינם יודעים כמה בזה אבעיא לן אי עשו תקנת נגזל במסור מה מבעיא לן והא כל דהעידו דמסר הרי נפסל לעדות ולשבועה ועל כן שכנגדו נשבע ונוטל דהא הו"ל כחשוד עיי"ש ובמפרשי הים מ"ש בזה. וכעת נראה דמשכחת לה שהעידו עדות מיוחדת ועדות מיוחדת פסול לדיני נפשות וגם לפסול אדם הו"ל כד"נ רק לממון מהמני וא"כ בכה"ג דלא נפסל על ידם שפיר איבעיא לן אי בכה"ג עשו תקנת נגזל במסור וזה ברור ולפ"ז אי אפשר לומר דהאבעיא בשכבר מסר ועשה אשר זמם א"כ שוב נפסל בזה דבשלמא כשלא עשה רק שרצה למסור א"כ כל שהיה עדות מיוחדת בעת שראו המעשה לא נפסל בעדות מיוחדת שהרי לא עשה מעשה רק שרצה למסור ועדות מיוחדת לא מהני לפסול אבל כל שהעידו שמסר ועשה כאשר זמם א"כ זה הוה עדות גמור וכבר נפסל דלא שייך בזה עדות מיוחדת שהרי העידו שמסר ועשה ובצע אמרתו ולא שייך בזה עדות מיוחדת א"כ מה קמבעיא להו ועל כרחך דמיירי ברצה למסור ושוב מותר לאבדו ביד ודו"ק. ''' עוד ''' נ"ל בפשיטות דשפיר דייק הרי"ף דהרי אבעיא הלז נשאר בתיקו וקיי"ל דספק ממונא לקולא וכמ"ש הרי"ף בסוף הכונס שם ועיין בטור שו"ע סי' שפ"ח והנה כבר נודע דחזקת ממון גרידא לא מהני בלתי חזקת מרא קמא כמ"ש בקונטרס הספיקות לאחי הקצוה"ח סי' א' ולפ"ז כל דממון מסור מותר לאבדו ביד א"כ כל שלא עשה הרי יצא מחזקת מרא קמא וא"כ אמאי קולא לנתבע הא לא שייך חזקת מ"ק וחזקת ממון לבד לא הוה חזקה ועל כרחך דממון מסור אסור לאבדו ושוב הוה חזקת מ"ק חזקה גמורה ודו"ק היטב: והנה לעיל כתבתי דלכך הרגו אין נהרגין משום דצריך להיות בדיני נפשות בעל דין וזה כבר מת וכעת נתיישבתי דזה אינו דהרי לשיטת הרמב"ם אם מעידין גם על הבע"ד והמעשה לא מקרי הזמה רק כשמעידין על העדים ומזימים אותם אבל על המעשה אין מעידין וא"כ יכולין להזים וא"צ בפני הבע"ד שאינן מזימין רק העדים וא"כ ליתא ואדרבא אני אומר דמזה ראיה להרמב"ם דאינו נקרא הזמה כשמעידין גם על הבע"ד דאל"כ למה לי קרא כאשר זמם ולא כאשר עשה דהא כאשר עשה לא משכחת לה דצריכין להעיד גם על הבע"ד ובד"נ כבר נהרג זה והרי סתם כתיב ולא כאשר עשה והרי כל שמעידים גם על הבע"ד לא יוכל להתקיים כאשר עשה ועל כרחך דכאשר עשה היינו דוקא כשמזימין העדים והמעשה יוכל להיות אמת ודו"ק. ''' והנה ''' זה רבות בשנים הקשיתי על הרמב"ם דהרי הכתוב צווח הנה עד שקר העד שקר ענה באחיו דמשמע דאמרו גם על אחיו שקר והרי להרמב"ם יוכל להיות הדבר אמת. אמנם נתיישבתי דבאמת ניהו דהמעשה יוכל להיות אמת אבל הם העידו שקר דלפי דבריהם היו בעת הריגה וכדומה וזה שקר. ובזה מדוקדק מ"ש שקר ענה באחיו ולא כתיב עשה שקר לאחיו אבל לפי מ"ש באמת הרגו אין נהרגין וא"כ לא עשו דבר רק שענו שקר ומזה ראיה דכאשר זמם ולא כאשר עשה דאל"כ היה לו לכתוב שקר עשה לאחיו ודו"ק. ''' והנה ''' לכאורה מ"ש ועשיתם לו כאשר זמם היה נראה דתורת הזמה שייך בעד אחד ג"כ במקום דהוה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכמו שצדד הקצות החושן סי' ל"ח דאל"כ היה לו לכתוב ועשיתם להם כאשר זממו לעשות לאחיהם אבל באמת הרמב"ן במלחמות בסנהדרין דף פ"ו גבי עידי גניבה ועידי טביחה האריך דכל שלא הרשיעו ועשו איזה מעשה לחייב לא שייך הזמה וממילא גבי עד אחד דלא יכלו לחייב לא שייך הזמה וכ"כ הנודע ביהודה מהדורא קמא חלק אהע"ז סי' ע"ב וא"כ קשה אך נראה דזה שכתיב עד שקר העד דהיינו שקר הוא כשרצו לעשות ולהרשיע דאל"כ הו"ל שוא שאינו בא לעשות ולהרשיע וזה פשוט. והנה הטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה נראה לפענ"ד כעת דהטעם פשוט על דרך שאמרו ריש החובל דעין תחת עין ממון דאל"כ משכחת לה שעין של זה שוה יותר עיי"ש וכמו כן שהתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם והרי בהרג נפש יקרה וכדומה לא שייך לומר שיעשו לו כאשר עשה ועל כרחך בכאשר זמם סגי וזה יהיו נהרג הוה שפיר מתקיים ועשיתם לו כאשר זמם שזה רק זמם וזה נהרג ודו"ק. ''' והנה ''' לכאורה קשה דהא מחשבה רעה אין הקב"ה מצטרף למעשה ולמה כאן החמירה התורה לענוש על המחשבה וצ"ל דדוקא על עבירות שבין אדם למקום לא הקפידה תורה על המחשבה אבל מה שרוצים לעשות לחבירו ולא יהיה קיום העולם והקב"ה רוצה בקיום העולם על כן מחמירין גם כאשר זמם וזה לדעתי מה שאמרו ולא כאשר עשה דהנה כבר נודע דעבירות שבין אדם לחבירו פי שנים בין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום שהרג נפש מישראל וגזלו וכדומה ולפ"ז אם הוא רק במחשבה שייך לומר דעשה כמו שזמם לעשות לאחיו אבל להקב"ה כביכול לא חטא דמחשבה רעה אינו מצטרף למעשה אבל אם חטא בפועל שוב חטא גם לשמים ולא מקיים בזה שעושין לו מה שחטא לשמים ודו"ק: ''' כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה.''' כן אמרו הרגו אין נהרגין והיינו מטעם דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה וכ"כ רש"י בפרשת שופטים ובלוית חן פרשת שופטים הקשה על רש"י למה לא הביא מקרא דלמדו במשנה שם משום דכתיב לעשות לאחיו והרי אחיו קיים. ומצאתי בריטב"א שהרגיש בהמשנה דלאו דנפקא לן מדכתיב לאחיו דשפיר מקרי אחיו אף לאחר מיתה כדכתיב להקים לאחיו שם בישראל ועיקר הדרש הוא מכאשר זמם ולא מכאשר עשה ולרווחא דמלתא נקטו רבנן ועדיין אחיו קיים עיי"ש שנדחק. ולפענ"ד נראה דאף דלאחיו משמע גם לאחר מיתה אבל עכ"פ שיהיה דוקא לאחר מיתה זה בודאי אינו במשמעות וכעין דאמרינן בחולין דף י' יציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה ואף דכהן גדול ביוה"כ יצא דרך אחוריו ומקרי יציאה היינו שגם זה בכלל יציאה אבל אי לא משכחת לה אלא דרך אחוריו לא מקרי יציאה כמ"ש הר"ן בחידושיו לחולין שם ולפ"ז הצדוקים שהיו אומרים עד שיהרג שנאמר נפש בנפש על זה שפיר אמרו חכמים דכתיב לעשות לאחיו והרי אחיו קיים והיינו דאף דלאחיו משמע גם לאחר מיתה אבל שיהיה דוקא לאחר מיתה זה ודאי לא מסתבר וא"כ על כרחך דקודם שיהרג הכתוב מיירי ומעתה שפיר דרשו מכאשר זמם ולא כאשר עשה והיינו דבאמת מכאשר זמם לבד לא הוי מצינו למילף דהא י"ל דהתורה כתבה אף כאשר זמם וכל שכן כאשר עשה רק דבאמת כתיב לאחיו והיינו דאחיו עדיין קיים רק דמאחיו לבד היה יכול להיות גם אח"כ ועל זה מסמיך לה מכאשר זמם דדוקא כשאחיו קיים וזה ברור. ובזה הנה מקום אתי להבין מ"ש רבינו דבמלקות וממון גם כאשר עשה חייב והכ"מ תמה דמנליה לחלק בין מלקות למיתה ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת לא מכאשר זמם לבד נפקא רק מלאחיו ועדיין אחיו קיים וזה לא שייך רק במיתה ולא במלקות וממון וזה ברור. ''' והנה ''' הגאון מוה"ר חיים יונה [תאומים] בקונטרסו כתב דאם חסו עליו בי"ד ולא עשו לו כן ביטלו מצות עשה דכאשר זמם ועברו על לא תעשה שנאמר לא תחוס עיניך נפש בנפש עין בעין דזה קאי על עדים זוממין כדדרשו בכתובות דף ל"א דריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין מדכתיב יד ביד וכן דרשו בב"ק ריש פרק החובל ותמה על כל מוני המצות הרמב"ם והרמב"ן שלא הזכירו הלאו הזה ממנין הלאוין כמו שמנה בפ"כ מסנהדרין לא תחוס עינך האמור ברוצח ואני בקונטריסי הנקרא דין וחשבון הראיתי שהרמב"ם מנאו במצוה רע"ט וז"ל שהזהיר הדיין שלא לרחם על מי שיהרוג חבירו או חיסר בו אחד מאבריו ר"ל בפרעון קנסות שלא תאמר עני זה וחתך ידו וסימא עינו בלא כוונה ארחם עליו ואעשה לו צדקה בעונש והוא אמרו יתעלה לא תחוס עינך ובערת הרע מקרבך. והנה המעיין בפרשת שופטים ימצא דלענין רוצח לא כתיב רק והכהו נפש ומת לא תחוס עינך עליו אבל יד ביד ועין בעין כתיב בעדים זוממין. והנה רבינו כלל שתי המקראות על ענין אחד שהרי חסר אחד מאבריו לא כתיב כלל גבי רוצח ועל כרחך דזה מה שנאמר בעדים זוממין והיינו דאף דכתיב בעדים זוממין מ"מ הא הוא מדבר בפרעון קנסות ומה לי חיוב קנס עדים זוממין על שרצו להרוג או לחתוך ידו או שחתך ידו בפועל ממש וכבר השריש לנו רבינו שאין למנות שתי מקראות המדברים מענין אחד לשתי לאוין והוא הדין כאן דכלל הכתוב מיירי בחבלה לשלם ממון כפי אשר חבל ואין נפק"מ במי שעשה החבלה בפועל או שרצו לעשות חבלה וגם בפרק כ' ה"ב מסנהדרין רמז לשתי אלה. ''' ומהתימה ''' על הרמב"ן במצות הנשכחות מצוה י"ג הביא ג"כ מצוה זו מה שלא מנה הרמב"ם גם ברוצח והמגילת אסתר שם כתב שטעמו של רבינו לא ידע ובמחילת כבוד תורתו הרמה לא זכרו שמנה בהדיא במצוה רע"ט לענין רוצח וגם לענין חסר אבר וכפי הנראה גם הרמב"ן כלל שניהם ביחד שהרי לא מנה לא תחוס עינך האמור בעדים זוממין. ומ"ש להתפלא על החינוך שטעה בדבר שהצדוקים מודים בו שהרי גם הצדוקים מפרשים נפש בנפש על עדים זוממין והוא פירש על דיני קנסות במחכת"ה חשד בכשרים שהרי הרב אומר כן ומנו הרמב"ם במצוה רע"ט הנ"ל ואף שהמצוה מיירי בעדים זוממין מ"מ מדבר בדיני חבלה והנני יוסיף דלפענ"ד הצדוקים והפרושים אזלי לשיטתייהו דהצדוקים שאינם מאמינים בדרשות חז"ל ופירשו יד ביד ושן בשן דהוא ממש האבר לכך פירשו נפש בנפש ג"כ ממש דהיינו עד שהרג אבל אנו שקבלנו הלכה למשה מסיני שאינו כפי פשוטו של המקרא ומשערין בממון כל החבלות א"כ לא קאי על עדים זוממין דוקא רק כל החבלות וגם נפש בנפש אינו ממש רק עד שיוגמר הדין וא"כ דברי הרמב"ם והחינוך מבוארים:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף