דברי חמודות/נדה/ב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) אבל אינה עסוקה בטהרות אין לה לבדוק כלל כו'. אבל הרשב"א פירש דהכא שלא בשעת ' תשמיש מיירי וכ"כ הטור וכן עיקר ועיין עוד בס"פ דלעיל שם כתבתי דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה קודם תשמיש ולאחר תשמיש ג"פ הראשונים וי"א לעולם ועיין שם:
(ב) אין לו לבדוק כלל כו' וכבר כתבתי במ"י דיכול ורשאי לבדוק בצרור או בחרס או במטלית עבה ומיהת י"ל דווקא לתרומה התירו אבל כל שלא לתרומה לא וי"ל ג"כ שאם דרכו לטבול לקריו דרשאי ויכול נמי לבדוק בכה"ג וברייתא בגמרא א"ר טרפון כל המכניס ידו למטה מטבורו תקצץ ואפי' ישב לו קוץ בכריסו דמוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת:
(ג) א"ל אפשר שיעמוד על מקום גבוה כו'. ועיין בפ' מי שמתו סימן כ"ח ובסעיף נ"ז דמיושב נמי שרי:
(ד) א"ל מוטב שיוציא לעז כו'. מסקי התוס' לסוף הודו חכמים לדברי ר' אליעזר מדאמר בפרק אין עומדין אין מי רגלים כלים אלא בישיבה או בעפר תיחוח או במקום גבוה והיינו כר"א אבל אוחז באמה לא קאמר אע"ג דמסתמא כמו כן כלין ולקמן בפירקין שלשה שנאתי וחשיב אוחז באמה ומשתין ולא הוזכר שם רבי אליעזר ע"כ:
(ה) שנאמר וירע בעיני ה' וגו'. ואע"ג דבגמ' פרק ד' אחין (יבמות דף ל"ד) אמרי' שלא כדרכן שמשו הא מרמינן להו התם מברייתא דש מבפנים וזורה מבחון ועיין לקמן סעיף י' ועיין בפ' ד' אחין בדברי רבינו סימן י' שהאריך בזה:
(ו) אמר ר"נ אם היה נשוי מותר. ומ"מ כתב רבינו יונה בספר היראה אפי' הנשוי לא יאחז באמה וישתין כי אחרי אשר העונש גדול כל כך שהוא כמביא מבול לעולם א"כ יש לו לאדם להתרחק ולקדש עצמו אף במותר לו וכן רבינו הקדוש לא הכניס ידו למטה מאבנטו ע"כ וכבר כתבו התוס' בפירקין בד"ה אם היה נשוי כו' היינו רבותיה דרבינו הקדוש שהיה נשוי והיה מחמיר על עצמו וכתב הסמ"ג מל"ת סימן קכ"ו שהרי"ץ היה מסתפק אם היה נשוי מותר לאחוז באמה אי דוקא להשתין אבל להתחכך אסור או שמא מותר להתחכך ע"כ ופסקו בש"ע טא"ח סי' ג' לחומרא:
(ז) מעטרה ולמטה לצד הארץ. כך דקדק לכתוב הטור א"ח סי' ג' ופירש ב"י בשם הר"י אבוהב אמר זה לפי שלפעמים אינה כנגד הארץ והוא בעת (שהאדם) שהא' קשוי שהוא כנגד הגוף ונכון הוא שאע"פ שהוא קשוי מותר לאחוז מן העטרה ולמטה כדמשמע בתוס' ר"פ כל היד ומשום הכי הוצרך ללמדנו דמעטרה ולמטה היינו צד הארץ ואע"פ שבשעת שהוא בא לאחוז הוא מעטרה ולמעלה לא מקרי מטה ומעלה אלא גבי כשאינו קשוי ע"כ:
(ח) אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. פירשו התוס' אינו מנודה מעצמו אלא כלומר היו חייבים לנדותו כדאמרינן בפ"ק דקדושין עד היכן הוא גלגול שבועה עד שיאמר השבע לי שאין עבדי אתה ההוא היו שמותי משמתין ליה דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי משמע דיהא בנדוי היינו דהיו משמתין ליה ע"כ וכתב המגיד בפ' כ"א מהא"ב שכן פירשו הרמב"ן והרשב"א בשם ר"ת אבל מדברי הרמב"ן נראה שמפרש שחכמים נידו על כל מי שיעשה כן וזהו שכתב הרמב"ם בנידוי הוא יושב עכ"ל המגיד והנה בלשונו של הרמב"ם לא כתב כן אלא המנאפים ביד ומוציאין ש"ז אבל על המקשה עצמו לדעת לא כתב שום נידוי ואולי שהוא מפרש דהא דאמר רב דהמקשה יהא בנידוי היינו מפני שבא לידי הוצאת ש"ז לבטלה ואה"נ שאם נתקשה ולא הוציא זרע לבטלה שאין כאן דין נידוי וזה שלא כתב אלא בלשון וכן אסור שיתקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור ולא פי' בו שאם עושה כן שהוא יושב בנידוי ואדרבה ה"ל לכתוב דין הנידוי גבי קישוי לדעת דהוי רבותא טפי אלא נראה שסובר דחומרא דנידוי אינו על הקישוי עצמו כי אם על מה שבא על ידי כן לידי הוצאת זרע לבטלה וכשבא לידי כך אז הוא יושב בנידוי ולא כשלא בא לידי כן אלא איסורא מיהא איכא כדי שלא יבא לידי כך וכך נראה לי:
(ט) א"ר אמי כל המביא עצמו לידי הרהור כו'. אלא אם יבא לידי הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה היא אילת אהבים ויעלת חן כ"כ הרמב"ם בפ' כ"א מהא"ב והוא כמאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה"מ ועיין בברכות פ' היה קורא סי' ד' דאסור לשכב פרקדן ובסוף פ"ק דמסכת ע"ז דלא יסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שנזקקים זה לזה אא"כ שאומנתו להרביע הבהמות ועיין עוד שם מדינים אלו וכתב הרמב"ם חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שמעולם לא נסתכל במילה שלו ומהם מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו מפני שלבם פונה מדברי הבאי לדברי האמת שהן אוחזות לבב הקדושים:
(י) גרסיגן בגמרא ת"ר המשחקים בתינוקות מעכבים את המשיח ומסקינן דנסיבי קטנות פירש"י והוא ראוי להוליד נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה ע"כ דא"ר יוסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי פירש"י שבגוף חדר כי גוף שם מקום המיוחד לנשמות העתידים להיות נולדים כי רוח הרוחות שלפני שגזרתי להיות נולדים קודם יעטוף מעכב את הגאולה דקרא בגאולה כתיב כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף וגו' נשמות שאני עשיתי יעטוף ומסיפיה לרישיה מדריש ע"כ ויראה לי דלאו בדוקא נקטי תינוקות דה"ה איילונית או עקרה וזקנה דמאי שנא ועיין עוד מזה בפ' ד' אחין סימן ו' לענין תשמיש שלא כדרכה באשתו ונראה דנקט תינוקות דשכיחי טפי וכתב רבינו הרא"ש בתשובות כלל ל"ג סימן ג' בשאלת אשה שיש לה אוטם ברחם בענין שאין השמש דש כראוי לו ומתוך האוטם פעמים שהוא דש בחוץ ולעולם הוא זורה בחוץ יראה שהוא אסור כיון דלעולם הוא זורה בחוץ קרינן ביה ושחת ארצה אע"פ שלפעמים הוא דש מבפנים מ"מ כיון שלעולם הוא זורה בחוץ אסור וגריע ממשמשת במוך דהתם הוא משמש כדרך כל הארץ אע"פ שאין זרעו ראוי להזריע מידי דהוה אעקרה וזקנה וקטנה ע"כ וכתב רמ"י ז"ל בטא"ה סימן כ"ג סעיף ה' וז"ל נשאלתי על אשה שיש לה כאב מתמיד בבטן ולא תוכל לסבול שיבא בעלה עליה כדרך כל הארץ מחמת הכאב המתמיד אם לא מאחוריה פנים כנגד אחור כמעשה בהמה וחולי זה מתמיד בה ולא נמצא לה רפואה ואמרתי נראה לי שמותר בעלה לשמש עמה מאחוריה אע"ג דודאי לא מתעברה בכה"ג לא הוי בכלל השחתת זרע כיון שהוא דרך מקום התשמיש ולא גרעה זו מקטנה ואיילונית ועוד דאשה זו אפי' היה יכול לבא עליה כדרכה ודאי לא היתה מתעברת מתמת החולי והרי היא ממש כאיילונית או עקרה שמותר לשמש עמה ואין מעלה או מוריד בין כדרכה בין שלא כדרכה עד כאן לשונו והא דקרי לביאה זו שלא כדרכה לאו בדוקא דעיקר ביאה שלא כדרכה ממשכבי אשה נפקא לן דשתי משכבות יש לאשה ולא קרי להך שלא כדרכה אלא בדרך שתוף השם או בדרך השאלה ומש"כ דודאי לא מתעברה בכה"ג דאמרי' בס"פ ד' אחין דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר ואע"ג דמשמע לאחר תשמיש וכמ"ש רבינו בשם הרי"ף בפרק המדיר סי' ה' אדאמר שמואל שתהא ממלאה ונופצת מ"מ סברא הוא דכ"ש בשעת תשמיש ולקמן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ב) פירש רש"י מתהפכת בשעת תשמיש ואין הזרע נקלט ברחם יחד ע"כ ועוד יש לי ראיה לעיקר הדין הזה דגרסינן במסכת כלה וכתבו הטור א"ח סי' ר"מ הוא למטה והיא למעלה זה דרך עזות ואם בכל דרך שא"א לה להתעבר יש כאן איסור הוצאת זרע לבטלה גדולה מזו דדרך עזות היה להם לומר ומיהא אפשר דדרך אקראי קאמרינן דשרי לפירוש ר"י אפי' שלא כדרכה לגמרי כדכתב רבינו בפ' ד' אחין סימן ו' ועוד יש לומר דבדרך זה שמשמשין פנים כנגד פנים אין בכלל ההיפוך שאינה מתעברת:
(יא) כמין פמלניא כו'. וכתב רמ"א דאע"ג דאפשר דבגמרא לא קאמר אלא בימיהם שהיה להם תרומה ואיכא למיחש לטומאת הגוף (דהא אטהרת כהן לאכול בתרומה אתמר והכי נמי גבי אשה מחמירים בעסוקה בטהרות מיהא באשה יש לומר משום דלמא לב בעלה נוקף ופורש) מ"מ מדהביא הרא"ש בפסקיו משמע דאף בזמן הזה אסור ומה שנהגו היתר במרחץ אפשר לומר דבשעה מועטת לא אסרו כן נראה לי עכ"ל אבל בפ"ק דשבת סוף סי' י' כתב רבינו בשם מחזור ויטרי שלהם לא היה מכנסים. כי אם כיס אחד למדת האבר ומיירי כל היום וזה נראה כדס"ד דרמ"א דהך דהכא דוקא לענין אכילת תרומה וא"כ קשיא למה כתבו רבינו בפסקיו ומיהו יש לומר דמ"מ למדת חסידות כתבו דודאי שהוא זהירות וזריזות ונקיות יתירה:
(יב) גרסינן בגמרא לקמן בפיסקא שנטרפה דעתה תניא רוכבי גמלים כולם רשעים פירש רש"י שאבריהם מתחממים בבשר הגמל ומוציאין זרע ע"כ. החמרים מהן רשעים מהן צדיקים איכא דאמרי הא דמכף הא דלא מכף פירש רש"י דמכף לשון אוכף של חמור אם יש לו אוכף האבר אינו מתחמם שהעץ קשה הוא ואם אין לו אוכף מתחמם בבשר החמור אבל דרך גמלים לרכוב בלא אוכף אלא במרדעת ומתחמם ע"כ ואיכא דאמרי הא דמטרטין הא דלא מטרטין פירש רש"י דמטרטין ירך מכאן וירך מכאן ואברו מתחמם דלא מטרטין רוכב כאשה מטרטין לשון מאזנים כדאמרינן במנחות וכי טורטני יכניס ע"כ ובסמ"ק סימן רצ"ב לא כתב אלא כלישנא קמא ונמשך אחריו הש"ע בא"ה סוף סימן כ"ג ונראה שמפרש דלישנא בתרא מיירי שלא באוכף ואפ"ה לא אסר אלא במטרטין והלכך פסק כלישנא קמא ולחומרא:
(יג) אם יש להן פקחות מתקנות אותן. וזה לשון הטור סימן קצ"ו צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות ולאחר כך יהיו מותרות לבעליהן הוקבע להן וסת הרי הן כשאר כל הנשים לא הוקבע להן חוששת מל' יום לל' יום ובודקות ע"י פקחות שזהו היא עונות ראיה לרוב הנשים וכתב ב"י שכ"כ הרמב"ן בהלכותיו:
(יד) תנן דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים כו'. וכתבתיו בזה הספר ס"פ דלעיל ותו תנן נמצא על שלו טמאין וחייבים נמצא על שלה אותיום (מיד אחר בעילה) טמאין וחייבין קרבן ופרכינן בגמ' וניחוש דילמא דם מאכולת הוא פירש"י מאכולת כינה ואמאי טמאים ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב בקרבן ודאי להוי ספק לתלות תרומה ולהביא אשם תלוי ולא חטאת דילמא דם מאכולת הוא שהיה באותו מקום באשה וכשבעל נדבק בו ע"כ א"ר זירא אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת וא"ד דחוק הוא אצל מאכולת פירש"י בדוק דודאי אין שם מאכולת ודם ודאי מגופה אתי. דחוק הוא שאין מאכולת יכולה לכנס שם ע"כ מאי בינייהו איכא בינייהו דאשכח מאכולת רצופה להך לישנא דאמר בדוק הוא הך מעלמא אתאי להך לישנא דאמר דחוק הוא אימא שמש רצפה פירש"י רצופה מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת ללישנא דבדוק כיון דקים להו לרבנן דאין שם מאכולת ודאי דם מגופה הוא שהרי העד היה בדוק לה קודם הקנוח ומאכולת בעלמא הואי התם בעד שהיא רצופה וללישנא דדחוק איכא לספוקי שמא האי דם ממאכולת ומתוך שדחוק הוא מעכה השמש בשעת תשמיש ע"כ ופסק הרשב"א בת"ה כמ"ד בדוק הוא ולפיכך אם נמצאת מאכולת רצופה טמאה וכ"פ המגיד בפ"ד וכתב שכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. כתב ב"י סי' ק"צ לפי מה שפירש"י אפילו לא פסקינן כהאי לישנא טמאה שהרי פי' דכי פריך ניחוש דילמא דם מאכולת הוא היינו לומר אמאי טמאים ודאי לשרוף את התרומה ולהתחייב בקרבן ודאי נראה מדבריו לענין טומאה לחוד ניחא לן דלא חיישינן לדם מאכולת וא"כ כי אמרינן דאיכא בינייהו דאשתכח מאכולת רצופה היינו לענין שריפת תרומה והבאת קרבן ודאי אבל לענין שתהא טמאה לכולהו לישני אפילו נמצאת מאכולת רצופה טמאה משום דכיון דבדקה בו קרוב הדבר שבא מגופה הלכך טמאה מספק ואע"פ שפירש"י רצופה מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת דמשמע מדבריו שאם היתה רצופה על הדם תלינן במאכולת הפוסקים לא חלקו בכך ובפי' כתב הרשב"א דנמצא מאכולת רצופה על הכתם טמאה ואפשר לומר דרש"י נמי לא מפליג בהכי אלא כדי לשרוף התרומה ולחייב קרבן ודאי ללישנא דבדוק הוא שאילו היתה רצופה על מקום הדם לא הוי משוי ליה ודאי אבל לענין שתהיה טמאה אפילו רצופה על הדם טמאה עכ"ל הב"י וכתב הרשב"א מתני' על כרחין בעד הבדוק הוא דאי בשאינו בדוק לא הוה מחייב ליה קרבן ודאי ואיזהו עד הבדוק יש מרבותי שהורו שאינו נקרא עד הבדוק לה אלא שבדקתו ולא הניחתו עד שבדקה בו אבל הניחתו אין זה נקרא עד הבדוק שאני אומר כשהניחתו נכתם ולא יראה לי אלא כל שבדקתו בין היא בין חברתה ולא נודע שנכתם בו כתם מצד א' ולא העבירתו בשוק של טבחים ולא בצד המתעסקים בכתמים ה"ז בחזקת בדוק ע"כ ומכיון שאין אנו חוששין למאכולת הרצופה בה הלכך לא שנא לן בין עגול בין משוך בין יש בו כגריס ועוד בין אין בו כגריס ועוד אע"ג דבסעיף דלקמן מחלק בינייהו הכא אין לחלק וז"ל הרשב"א בת"ה האשה שבדקה עצמה בעד הבדוק לה ונמצא עליו דם אפילו טפה כחרדל בין עגול בין משוך טמאה ולא עוד אלא אפילו נמצא על הכתם מאכולת מעוכה טמאה וכתב עוד שכן הדין שבדקה בו והניחתו בקופסא ואחר שעה בדקה אותו ומצאה עליו דם כל שהוא בין משוך בין עגול ע"כ וטעמא מדלקמן בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם איפלגי ביה משמע דהא אם היה בדוק כ"ע מודו דטמאה:
(טו) וטחתו בירכה. ועיין בס"פ הרואה כתם בהניחתו תחת הכר או תחת הכסת מה דינו:
(טז) וכן מורו בי מדרשא טמאה נדה. וכתב הטור סי' ק"ץ דלפי זה אין חילוק בין עגול בין משוך בכל ענין טמאה בכל שהוא ופי' הב"י כלומר דלא מפלגינן בין עגול בין משוך בין כגריס ליותר מכגריס אלא בדבר שאינו טמא אלא משום כתם שמן הדין היתה טהורה אלא שחכמים החמירו וטמאוהו מספק אבל כשאנו אומרים טמאה נדה משמע דטמאה ודאי מדינא דכיון שקנחה בו יותר הדעת נוטה לומר דמשם בא מלומר שנתלה בטיחת ירך וכיון דטמאה ודאי חשבינן לה אפילו בטפת דם כחרדל מטמאים לה בין שהוא עגול בין שהוא משוך כדין כל רואה דם מגופה ע"כ אבל הרשב"א כתב גם בכאן שאם הכתם עגול ואין בו כגריס ועוד טהורה דתלינן שמאכולת נתמעכה בירכה ואע"פ שהעד בדוק הוא חזקה אם דם קנוח היה משוך היה ואם משוך טמא ואפי' אין בו כגריס ועוד ואין אומרים בזה דם מאכולת הוא כיון שהעד בדוק אצלה וזה חומר בעד מבחלוק שהכתם הנמצא בחלוק אע"פ שהוא בדוק בין עגול בין משוך תולין אותו להקל במאכולת עד שיהא בו כגריס ועוד עכ"ל וגם התוס' כתבו דמיירי בכגון שיש בו כגריס ועוד דליכא חשש מאכולת וכתב הב"י הטעם מבואר דכיון שלא הרגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה ולפיכך תולין במה שאפשר לתלות הלכך פחות מכגריס ועוד תלינן בדם מאכולת כל שטחתו בירכה או נתנתו תחת כר וכסת (כדלקמן סוף פ' הרואה כתם) אבל כשהוא כגריס ועוד דנפקא ליה מחשש דם מאכולת אמרי' כיון שקנחה בעד בדוק זה ואין אנו יכולין לתלות בדם מאכולת מפני שהוא יותר מכגריס ועוד ודאי מגופה שקנחה בו הוי טמאה נדה ודאי ולא מספקינן ליה כי היכי דמספקינן במצאה כתם בבגדיה דשאני התם שלא קנחה וזה הטעם בעצמו מספיק לחלק בין עגול למשוך ונ"ל דהיכא דאיכא למיחש שמא בא הדם בעד זה מחמת שנתעסקה סמוך למקום שהעד שם במיני דמים תולין בהם אפילו יותר מכגריס ועוד דמפני שקנחה בו לא נניח מלתלות במה שאפשר לתלות כיון שלא הרגישה ביציאת הדם מגופה ומיהו היינו כשהוא עגול אבל אם הוא משוך אפילו בכל שהוא טמאה שחזקת משוך שהוא מהקינוח וכתב עוד הב"י שאין הכרע בדברי רבינו הרא"ש שסובר שאין לחלק בין עגול למשוך ובין כגריס ועוד לפחות מכן שלא כתב אלא לישנא דגמ' והרי הרשב"א והתוס' מפרשים כך ללישנא דגמרא ומיהו אפשר דמדשתיק ולא פי' כן משמע שאינו מחלק בדבר כלל וזהו דעת הטור בדברי אביו ז"ל וגם הרמב"ם בפ"ד מהא"ב לא חילק בטחתו בירכה וסתם וכתב שאין אומרים בטחתה בירכה נהרגה מאכולת ואע"פ דבנתנתו תחת הכר או תחת הכסת מחלקים בין עגול ומשוך וכדתנן בסוף פ' הרואה כתם וכתב הרשב"א דאין נראה לו כדבריו ושהר"א והרמב"ן פסקו ג"כ דדוקא בכגריס ועוד מיירי אבל המגיד כתב דאע"ג דהרשב"א ורמב"ן השוו דין טחתה בירכה לדין נתנתו תחת הכר או תחת הכסת כדברי הרמב"ם ראוי להחמיר ע"כ:
(יז) תניא בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה. וכתב הריטב"א דהלשון מוכיח שלא נטלתו מהאשפה או ממקום התורפה דא"כ הא ודאי אין כאן בדיקה ודכ"ע דיו שיהא כתם וגם פחות מכתם גם אילו היה מוצנע משאר בדיקות אע"פ שלא בדקה בתשמיש זה בדוק הוא בדיעבד ואע"פ שראוי לבדקו כל שעה ואין דברינו אלא בשנטלתו ממקום בינוני שאינו משומר לגמרי וגם אינו מקום תורף אלא מקום שנותנת עדיה לפי שעה ולפיכך נחלקו בדבר אם דנין בו להחמיר כאילו הוא מקום בדוק או אם דנין בו כאשפה כיון שאינו משומר ודמים דעלמא מצוים לפעמים ע"כ וזה לשון הרשב"א נראה לי שזהו עד שאינו בדוק כל שהיא נטלתו ממקום מוצנע שדרכן של נשים להצניע ולהכין להם עדים ואין מוליכות בשוק ולא מתעסקות בהם בכתמים על הרוב אבל כשלקחה חלוק מן השוק ואינה יודעת ממי לקחתו או מן הכותית או מן הישראלית או מישראלית נדה או טהורה או כיוצא בזה או שקנחה בעד המזדמן לה בבית בכי הא ודאי ליכא מאן דמטמא ואפי' משום כתם ע"כ:
(יח) והניחתו בקופסא. וכתב רש"י דלא נקיט הש"ס בהא טחתה בירכה דא"כ הוו תרי ספיקי ולקולא חדא דילמא לא מן העד הוטח וכו' ואע"ג דכתבתי במ"י לעיל גבי טחתו בירכה בשם הרשב"א דמיירי שנמצא על העד עצמו ג"כ אפילו הכי הוי ספיקא דדילמא לא מן העד הוטח על ירכה אלא מן ירכה שהיה בו דם מאכולת הוטח על העד ואפילו אם תמצא לומר וכו' ומש"ה כשאין העד בדוק וטחתה בירכה טהור אפילו בכגריס ועוד כמ"ש בש"ע וכתב רמ"א דכל שכן אם הניחתו אחר הבדיקה במקום שיש לתלות הכתם דטהור אפילו ביותר מכגריס אבל אם הניחתו במקום שאין דם שכיח טמאה אם הוא יותר מכגריס ע"כ:
(יט) והבאין מן הדרך נשיהם להן בחזקת טהרה. ותניא בספ"ק חמרים ופועלים והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהם להם בחזקת טהרה ובאים ושוהים עמהם בין ישנות בין ערות וכתב התוס' דישנות אין לה איסור נדות אבל אסור לבא על הישנה כדאמר בנדרים א"נ הכא לא לגמרי בישנה מיירי אלא אינה ערה כל כך שתדע להשיב אם היא טהורה אם לאו ע"כ:
(כ) תניא בד"א שהניחה בחזקת טהרה כו'. ולא שהה שיעור עונה בינונית שהוא מל' יום לל' יום אם אין לה וסת דהכי איתא בגמ' אמר ר"ל והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה ופירש"י בתוך ימי עונתה יום ל' לראיתה אבל אם שהה שיעור עונה בינונית וא"נ באשה שיש לה וסת ושהה שיעור אותו וסת אסור לבא עליה עד שישאלנה אא"כ ששהה שיעור שתוכל ג"כ לספור ולטבול כדאמר ר"י בסמוך בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה ועי' סעיף כ"ב בגמ' אמתני' דרב אשי מתני רב הונא אמר לא שנו אלא שאין לה וסת לימים אלא יש לה וסת לימים ולקפיצות דכיון דבמעשה תליא מילתא אימא לא קפצה ולא ראתה אבל יש לה וסת לימים אסורה לשמש קסבר וסתות דאורייתא רבה בר בר חנה אמר אפילו יש לה וסת לימים מותרת קסבר וסתות דרבנן ופירש"י ל"ש הא דתנן בחזקת טהרה משמע אפילו הגיע שעת וסתה אלא באין לה וסת לימים לחודייהו בלא קפיצה אלא לקפיצה ולימים ע"כ ואנן דקי"ל כמ"ד דרבנן הלכך אם יש לה וסת לימים ולקפיצות אימא לא קפצה ולא ראתה במכ"ש דלמ"ד וסתות דאורייתא דאמר הכי וכ"כ הרשב"א וכתב עוד דמ"מ מסתברא לו שהוא חושש לעונה בינונית דכיון דוסתה תלוי במעשה ואימור לא קפצה ולא ראתה מחמת קפיצה א"כ אני חושש שמא בא האורח בעונה בינונית מעצמו ומחשב ימי עונה בינונית ובא עליה כלומר לאחר שישהה אחר עונה בינונית שיעור כדי שתוכל לטבול ובזה חמור וסת התלוי במעשה מוסת הימים דוסת הימים אפילו הוסת מרוחק מעונה בינונית כגון שהיא למודה לראות מל"ה לל"ה וכיוצא בזה ואע"ג דהגיע זמן עונה בינונית מותר דהא קבוע לה וסת ואילו בוסת התלוי במעשה אימור האורח הבא מעצמו בא בעונה בינונית ולפי הסברא הזאת כל שיש לה וסת לימיה ולקפיצות אם עונות הוסת מרוחקות מעונות בינונים הרי זו אסורה ביום שלשים כמי שאין לה וסת כלל שחוששת לעונה בינונית כמו שכתבנו למעלה וכן אם וסת הקפיצות מובלע בתוך ימי העונה ולא קפצה ולא ראתה הרי זו חוששת ליום העונה עכ"ל ומסיק הב"י דקפיצה דנקט הרשב"א לאו דוקא אלא חד מוסתות הגוף נקט וה"ה לאיזה משאר וסתות הגוף וכן נראה מדברי הגהת מיי' פ"ד מהא"ב בשם הרמב"ן ע"כ ואע"ג דאיכא בינייהו דוסת התלוי בקפיצה לוסת התלוי בשאר וסתות כדלקמן בסוף פרק האשה מ"מ לנדון דידן אין לחלק ביניהם כלל:
(כא) עד שתאמר לו טהורה אני. והטור ר"ס קפ"ה כתב עד שתאמר לו טבלתי ופי' הב"י דכלומר דלא תימא דהא עד שתאמר לו טהורה אני שתאמר לא הייתי טמאה שזה אינה נאמנת לומר כדאיתא בפ"ב דכתובות סי' כ"ד ובפ' המדיר סי' ח' ומייתי לה רבינו בפ' בתרא סי' ז' אלא היינו שאומרת לו טבלתי וכתב עוד הב"י דפשיטא דכשעברו ימים שיעור שתוכל לספור ולטבול מיירי דאל"כ כי טבלה מאי הוי ואעפ"כ אסור לבא עליה בלא שאלה דע"כ לא א"ר יוחנן לקמן בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה בלא שאלה אלא בספק ראתה אבל בודאי ראתה כגון הכא שהיא בחזקת טמאה לא אמר אלא אסורה עד שתאמר לו טבלתי ע"כ ומיהת בשעברו ימים הללו והיא אומרת טבלתי נאמנת ואפי' בגדיה מלוכלכים בדם נאמנת לומר בשוק של טבחים עברתי או נתעסקתי בצפור וכדומה לזה כמ"ש רבינו בפ' המדיר סי' ח' ועיין שם לקמן פ' בתרא סי' ז' ובפ"ב דשבועות עיין בדין המשמש עם הטהורה ופירסה נדה כו':
(כב) אימר טבלה. ועיין בסוף הלכות מקואות דבסוף מכילתין:
(כג) שאון לטהר שום דם הנוטה למראה אדמומית. בין אם הוא כהה הרבה או עמוק טור ר"ס קפ"ח:
(כד) וירוק כמראה הזהב וכל שכן הדומה לכרתי. וכ"כ הרשב"א וכ"כ המרדכי פ"ב דשבועות דירוק ככרתי או כעשבים או כשעוה טהור וכ"כ המגיד פי"א מהא"ב וכתב רמ"א שכן מראה שקורין בל' אשכנז בלו"א בכלל ירוק הוא ע"כ וכתב הטור אפי' אם יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה וכן כתב הרמב"ם בפ"ה והרמב"ן בהלכותיו וכתב הב"י דמשמע דה"ה לכל מראות שאין לספק בהם באדמימות כלל דטהורים דומיא דכרתי ולא הזכירו ירוק אלא משום דכשהוא כגוון הזהב איכא למ"ד דנוטה לאדמימות הוא לפיכך הוצרך להשמיענו בו ולבן שאמרנו לאו דוקא דה"ה לכל מראה דאין לספקו במראה אדמומית כלל דשרי דבכלל לבן הוא וכן נראה מדברי הר"ן בפ"ב דשרועות ע"כ וכתב עוד הב"י שאע"פ שבתרומת הדשן מגמגם להתיר בירוק ולבן מפני שדברי הסמ"ק סתומים לית דחש להו בהא וכל מי ששמעתי וראיתי נהגו להדיא בלא שום גמגום כלל וכן מ"ש עוד בת"ה באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד ומצאה על העד לחלוחית לבן דסמיך דלא מלאו לבו להקל חומרא יתירה הוא ולית דחש ליה עכ"ל הב"י וגם רמ"א כתב שכן עיקר ובדברי תלמידי הר"י דבפרק אין עומדין ראיתי שכתבו דמראה שכעין החרדל טמא מדין הגמ' ואני תמה שהרי אין מראיתו נוטה למראה האדום ואפי' פחות מנטית הזהב למראה אדום וגם לא ראיתי לו ראיה מן הגמרא על זה כלל וכמו שאכתוב בזה במ"י בפ' תינוקת ס"ס ו' ואעפ"כ לענין הלכה פשיטא שאנחנו חייבים להודות ולהורות כדבריהם ז"ל וכתב עוד בת"ה סי' רמ"ו נראה באשה שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש לטמאה דודאי יצא טפת דם כחרדל ונתקנח או נמוק דהרגשה סברא דאורייתא הוא היכא דליכא למתלי ההרגשה במידי אחרינא כדמוכח בפ' הרואה כתם דפריך אנמצא לאחר זמן פטורים מקרבן אי דארגישה אמאי פטורים אלמא דסברא דאורייתא היא היכא דליכא למתלי ההרגשה במידי אחרינא כדמוכח בפ' הרואה כתם דפריך אנמצא לאחר זמן פטורים מקרבן אי דארגישה אמאי פטורים אלמא דסברא דאורייתא היא מדחייב עליה קרבן וכיון דסברא דאורייתא היא הוי כלמ"ד וסת דאורייתא אפי' בדקה ומצאה טהורה טמאה כדאיתא בפ' כל היד (ומייתי ליה רבינו ברפ"ק) עכ"ל:
(כה) גרסי' בגמ' דף כ' אבעיא להו כזה טהר איש פלוני חכם מהו ת"ש נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו שאני התם דליתיה קמן ת"ש דילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר רב חנה וטמי לה לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר כו' ואמרי' טמויי הוה מטמא לה כיון דאמרה ליה דכל יומא מדכי לה כה"ג והאידנא הוא דחש בעינו הדר דכי לה אלמא מהימנא לה רב יצחק בר יהודה אגמריה סמך ופרש"י כזה טיהר לי פלוני כו' מהו שתסמוך עליה חברתה שהראת דמה לזו אמרה לה כדם זה שלך הראיתי גם אני לפלוני חכם וטיהר נאמנת אשה כו' כזה ראיתי מביאה דם אחר או שלה או של חברתה ואומרת כזה ראיתי ואבדתיו אם זה דם טהור לא מספקינן ליה בטומאה משום דם האבוד דמהימנא למימר כזה ראיתי אלמא קים לה במראה דמים דליתא קמן אבל היכא דאיתא קמן ניחזי אנן: טמוי לה רב יצחק משום כבודו דרבה בר בר חנה. אגמריה סמך דפשיטא ליה דטהור והאי דהוה מטמא מעיקרא משום כבודו דרבה בר בר חנה אבל אי הוה מספקא ליה לא הוה סמיך עלה ע"כ ומסיים בה הרשב"א בת"ה וז"ל ולעולם כל היכא דאתחזקה דם לפנינו אין מקום לנאמנותה דהא' חזינן דטועה בדמיונות ואפי' בדבר המסופק לנו אין סומכין על דבריה דלמא כי היכי דלדידן לא אבריר לן ולא יכלינן למיקם עליה (איהי נמי לא קים עליה) וסברא כזה היה ואינו ולא אפשיטא בעיין הלכך לחומרא אזלינן ולא סמכינן אדיבורה עכ"ל ועל הברייתא דכזה ראיתי ואבדתיו דנאמנת כ' הרשב"א דטעמא מפני שאין מחזקים אותה במשקרת לפי שהתורה האמינתה שנא' וספרה לה ואמרו חכמים וספרה לה לעצמה וכן אין מחזקינן אותה בטועה בדמיונות מן הסתם ע"כ וכ"כ רבינו לקמן בפרק תינוקת סוף סי' ג': |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |