אילת השחר/שבת/מא/ב

אילת השחר שבת מא ב

דף מ"א ע"ב

והלא מצרף ר"ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר. בביאור הלכה (סי' שט"ז ס"ג) הביא חידוש הט"ז בענין פסיק רישא, דכשם דהיכא דמספקא לן אם יעשה האיסור או לא אמרינן דבר שאינו מתכוין מותר לר"ש, כגון בגרירת מטה כסא וספסל דספק הוא אם יעשה חריץ ע"י הגרירה, כמו כן ה"ה היכא דמספקא לן אם יש איסור בהמעשה שעושה והוא אינו מתכוין להאיסור, ג"כ מותר לר"ש, ולכן כתב דמותר לנעול תיבה שאינו יודע אם יש שם זבובים דלא הוי פסיק רישיה, והביאור הלכה האריך דלולא דבריו הסברא דאם האיסור יעשה בודאי ע"י המעשה אך שספק אם יש כאן איסור הו"ל ספיקא דאורייתא ולא דמי לגרירה דמספקא לן על דבר אחר הנסבב ע"י פעולתו, והביא דבחי' רע"א (יו"ד סי' פ"ז) מצדד ג"כ כסברא זו.

אמנם מצא ראי' לט"ז מדברי הרמב"ן במלחמות פרק כירה בסוגיין גבי המיחם שפינהו וכו' דפריך בגמ' דהא מצרף וקאמר ר"ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר, והק' הראשונים דהא מודה ר"ש בפסיק רישיה. ותי' הרמב"ן דלהכי אינו איסור לשפוך מים למיחם ולא חיישינן למצרף דשמא לא הגיע לצירוף אע"פ שנתחמם הרבה שהמים מנעו אותו ושמא כבר נצרפה, ע"ש, וכן תירץ המאירי שם. הרי דגם בדבר התלוי בספק דלשעבר ג"כ אמרינן דבר שאינו מתכוין מותר כדברי הט"ז, דגם שם המעשה מצד עצמו בודאי ראוי לעשות צירוף, והספק הוא רק אם בפועל עשה צירוף, וזה ככל ספיקא דאורייתא, ומ"מ כתב הרמב"ן דהוי דבר שאינו מתכוין מותר.

מיהו מסברא צריך להבין למה מתיר הרמב"ן דהא לא שייכא לכל דבר שאין מתכוין, דכאן אם יש כאן צירוף הוי מעשה צירוף ברור, ואין כאן אלא ספיקא דאורייתא, וכן יש להעיר מכמה דוכתי.

הנה הרמ"א ביו"ד (סי' פ"ז) כתב דהנכנס לבית עכו"ם לא יחתה באש שתחת תבשילו שמא יש בשר בחלב בקדירה ונמצא מבשל בשר בחלב, כ"כ הרמ"א בשם הגהות מרדכי, ורע"א שם האריך למצוא היתר בזה, וכתב דהא הוי רק ספק אם יש שם בקדירה בליעת איסור ולישתרי, דאינו מתכוין, אך דחה כסברת הבה"ל דלא הוי אלא ספק איסור ולא שייך לדין דבר שאינו מתכוין, והאריך למצוא קולות בזה כיון שהוא דבר שקשה ליזהר בו, ע"ש.

ומדברי המרדכי מוכח לא כהט"ז, דהא אם לא היה זה פסיק רישיה לא היה אוסר, דדבר שאינו מתכוין מותר.

עוד איתא בכתובות (דף ה' ב') איבעיא להו מהו לבעול לכתחילה בשבת וכו' לדם הוא צריך ושרי או דלמא לפתח הוא צריך ואסיר, והק' שם בתוס' מ"ט אם לדם הוא צריך שרי וא"ת והא פסיק רישיה הוא לענין הפתח וכן הק' שם רש"י, [ופי' בשם ר"י לדם הוא צריך לידע אם היא בתולה ע"ש].

והנה כאן הרי יש ספק אם זה פתוח וא"כ מ"ט הקשו דהוי פסיק רישיה והא כיון דשמא היה כבר פתוח ממילא הוי דבר שאינו מתכוין, לפי סברת הט"ז דכשאינו יודע אם עושה מלאכה לא הוי פסיק רישיה, ומוכח דכיון דעל הצד שאינו פתוח הוא עושה מלאכה הוי שפיר פסיק רישא לענין הפתח, כיון שהוא עושה מעשה שבודאי בכחו לעשות פתח, ואין כאן אלא ספק אם עושה פתח.

ואפשר לומר סברא לחלק בזה מדברי הרמב"ן, דהנה האחרונים מבארים טעם החיוב בפסיק רישיה, דלא שייך לומר שאינו מתכוין כיון שיודע בודאי שיבוא על ידו איסור, דוגמת פסיק רישיה ולא ימות דיודע בבירור שאם יחתוך ראשו ימות, וא"כ ע"כ נחשב מכוין להורגו.

ולפי"ז יש להסתפק דהתינח דבר שאחרי שיעשה המעשה יראה שעשה מלאכה כמו בגורר מטה, דאמנם הוא גורר המטה לסיבה אחרת, מ"מ כיון שיודע שע"י פעולתו יצא חריץ, ויראה שנעשה עי"ז חריץ, אמרי' דע"כ מתכוין בפעולתו גם לחריץ. אבל באופן שאחרי עשייתו לא ידע כלל שנעשה מלאכה על ידו לא שייך לומר דע"כ מתכוין לכך, דוכי מתכוין לדבר שאינו יודע כלל.

ולמשל באופן של הרמב"ן דממלא מים למיחם שהיה בו חמין, דבאופן שהכלי צריך צירוף נמצא שע"י מילוי המים עשה את הצירוף, והוא אינו יודע אם הכלי צריך צירוף או לא, והרי שם גם לאחר שימלא את המים הרי לא ידע אם הכלי הוצרף ולא יתברר לו דבר זה לעולם, ולא שייך לומר שמתכוין לצירוף שלא ידע לעולם שעשאו.

וא"כ אין ראיה מדברי הרמב"ן לט"ז, דבצידת הזבובים הרי יוכל לברר אח"כ שנצודו בו זבובים, ולכן י"ל שפיר דכשסגר את התיבה ע"כ נתכוין גם לצוד זבובים, והוי ספק איסור, ואין ראי' מהרמב"ן שכתב באופן שלא יוכל להתברר.

וכן בתוס' בכתובות הרי אח"כ יתברר לו אם הי' פתוח או לא, וא"כ כיון שיודע שיכול להיות שיעשה פתח ומ"מ הוא עושה חשיב שפיר דמתכוין לעשיית פתח. והקשו תוס' דהוי פסיק רישיה ומ"ט שרי.

וכן באופן המרדכי שמחתה תחת קדירת נכרי, הנה ע"פ דין לא שייך שיתברר הדבר לעולם דדברי הנכרי לא מעלין ולא מורידין בזה כלום, וגם אם יאמר שהיה שם בליעת איסור לא נסמוך עליו כלל, אך מ"מ במציאות אם נשאל האדם אם מאמין לדברי הגוי בודאי הרבה פעמים מאמין לגוי, ולכן בזה כבר שייך לדון אם לגבי פסיק רישיה מספיק מה שהאדם יסמוך על הגוי שהיה שם בשר בחלב, וזה מספיק להחשיבו למתכוין לכך וחשיב פסיק רישיה, או לא, ולכן הרמ"א החמיר בזה דאסור לחתות, דהוי ספק פסיק רישיה, ולא מקרי אינו מתכוין, כיון שיוכל להתברר לו אח"כ שבישל בשר בחלב, אך מ"מ יש לדון דאינו כן דכיון שע"פ דין אינו נאמן הוי כלא יודע שבישל בשר בחלב, וזה שיטת הרע"א. אך הרמ"א ס"ל דאסור דהוי שפיר ספק פסיק רישיה, וספק פסיק רישיה אסור.

[העירו דדברי המרדכי לא שייכי לט"ז, כיון דשם הוא בודאי מבשל ע"י החיתוי וא"כ כונה לבישול יש כאן בודאי, והספק הוא רק אם זה בישול אסור או מותר ובזה אסר המרדכי. משא"כ בציור הט"ז הרי אינו יודע כלל שעושה מעשה צידה, וס"ל להט"ז דלא שייך להחשיבו מתכוין לצידה, אך אין החילוק ברור דמה שיודע שמבשל דברים בעלמא אין בזה כלום דבעינן שיתכוין "לאיסור", וכל זמן שאינו יודע שיש שם בשר בחלב אינו שייך להחשיבו מתכוין לבישול האסור ואי"ז כלום, והרי שייך ג"כ שהקדירה ריקנית ואינו עושה בישול כלל וא"כ גם זה אינו ודאי שהוא מבשל כלל, ומ"מ אוסר המרדכי].

והנה בהא דחשיב לגורר מטה וספסל דבר שאינו מתכוין צריך להבין מ"ט לא הוי פסיק רישיה, דהא הספק אם יעשה חריץ או לא, הוא אם גרר בכח יותר שעושה חריץ או לא דהא כשאח"כ נעשה חריץ ע"כ שגרר בכח, וא"כ בכל משהו גרירה וגרירה אנו מסופקים אם זה גרירה חזקה שבכחה לעשות חריץ ואז באמת נעשה חריץ, או שזה גרירה שאינה ראויה לעשות חריץ, וא"כ זה ספק פסיק רישיה דאנו מסופקים על כל כח גרירה אם זה כח העושה חריץ או לא. ומ"ט שרי משום דבר שאינו מתכוין, והרי גם שם זה מתברר, דרואה שנעשה חריץ על ידו.

תוד"ה מיחם שפינה. אבל בצירוף שהוא דרבנן לא, והתוס' הקשו על זה מגרירה דמבואר דאסור רק מדרבנן ועוד דוכתא. לכאורה יש לחלק דצירוף אינו מלאכה מה"ת אבל גרירה דהוי מלאכה אלא דחסר הכונה לכן זה אסור יותר, והתוס' לא ס"ל לחלק בזה [וצריך לעי' בתוס' ב"ק דף ל"ה ע"א ד"ה מתניתין, דמשמע דבזה חלוקין על רש"י אם הוי כלא עשה כלל מלאכה, דלרש"י שם חלוק מאם לא עשה כלל מלאכה.]

רש"י ד"ה אלא שיעור להפשיר. ולא לצרף כגון שלא מלאהו כולו. לכאורה מ"מ עד המקום שמילאהו יצרף וכן הקשה הריטב"א. ויש לומר כיון דאמרינן במתכת חם מקצתו חם כולו ה"נ יש לומר דאע"ג דהוקר מקצתו לא הוקר מספיק כל המתכת כיון דחם עדיין מקצתו לכן אינו מצרף אם לא מילא נגד כל המתכת.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א