אור זרוע/שאלות ותשובות/תשס

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־19:31, 29 במאי 2022 מאת מעלין ולא מורידין (שיחה | תרומות) (העלאה אוטומטית מטקסט ברשיון נחלת הכלל + התאמה בידי עורכי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אור זרוע TriangleArrow-Left.png שאלות ותשובות TriangleArrow-Left.png תשס

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה מרבינו שמחה בר שמואל

נפשי עגומה. ושפתי אטומה. ואין בידי להשיב מה. כי נפרדה חבילה. ואין דעתי צלולה. כי נפלה עטרת זהב גדולה. מורי הקדוש רבי' אברהם על זאת נפשי עצובה. דאובה כאובה. ואני עני אנא בא. על כל זאת אדון לפניך מן הבא בידי ולא אחזיר פניך כי מאוד נפלאת אהבתך עלי וזה חסדך אשר תעשה עמדי שתבוא תדיר בכתביך למשש את כלי. חבירי ה"ר יצחק בר משה:

מה אשיבך על הסבלונות זכורני עובדא ממורי רבי' יב"א ששידך בתו לבן אחיו שסבר שהיה פקח ונמצא להיפך ולא רצה לכונסה והצריכה מורי רבי' יהודה גט מפני סבלונות ששלח מ"מ מכח ההלכה אין בידי כי אביי דחה דוקיא דמתני' לשני צדדין וגם לפר"ח משמע דנאמנים לומר שלא היו הקידושין כמו שכתבת נידון לפירש"י היכא דמקדשי והדר מסבלי במה מקודש' הואיל ולא פירש לשם קידושין ולא היו עסוקין בענין אית לן למימר כיון דהני סבלונות לא לשם מתנה ולא לשם פקדון נתנו אלא כל הסבלונות נתונין לשם חתנו' ושדיך בה מעיקרא כאילו פירש בפירוש וא"ת אפי' אם פירש אם לא קידש בעדים אין חוששין לקידושיו אפי' אם שניהם מודים איכא למימר מידי דהוה אקידשה על תנאי וכנסה סתם דאמרינן גמרו בעל לשם קידושין ומעשים בכל יום המקדשין יתומות קטנות שאין אנו מצריכין אותם לקדשה פעם אחרת בגדולתן ואפי' ליכא עידי יחוד. בדבר זה דנתי כבר לפני מורינו הקדוש זצ"ל כי מאוד היה לבי נוקפי בדברי זה עד שאני סבור שהאיר ה' עיני בדבר זה שכל חזקה שאינה פוסקת עומדת במקום עדים בין בממון בין בדבר ערוה כי כל חזקה שאינה פוסקת היא באה מכח רוב כגון חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו רוב בנ"א אין עושין כן חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה (גדול) [בגדול] וכן החזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכל בעילת אישות כאילו פירש לפנינו לשם קידושין חזקה פוסקת היא אשה זו בחזקת פנויה עומדת או בחזקת אשת איש עומדת ואורחא דנרש והרבה הוכחות בידי מזה אפי' בדיני נפשות סמכי' אחזקה שאינה פוסקת. ה"נ אית לן למימר חזקה כל השולח סבלונות לאחר השידוכין הואיל והם דרך חתנות ודאי בתורת קידושין שולח ואנן סהדי דהכי הוא כאילו קדשה בפנינו וסבורני דה"ה או כ"ש אם שידך ושוב קדשה בלא עדים ושניהם מודים דהוו קידושין מעליא כל היכא דקים לן דעתו בלא אמירתו סמכי' אחזקה ואמרי' נמי פ"ק דקידושין דשידך מילתא היא אבל אם שניהם מודים אין חוששין לקידושין היינו בלא שידוכין אפי' ראינוהו נכנס אצלה ובידו חפץ שוה פרוטה ונתן לה ולא שמענו שנתן לה לשם קידושין ליכא חזקה ודאי לשם קידושין נתן לה ולא לשם מתנה ולא לשם פקדון ואפי' קידשה בפירוש ושניהם מודים כיון דליכא עדים אין חוששין לקידושין. והא דס"ד הכא למיחש למיעוט ולפר"ח משמע דודאי חיישינן למיעוט והא לא קיי"ל הכי בחששת קטן וקטנה אנן מפרשים אותה הכי דאשה זו בחזקת פנויה עומדת נסמוך מיעוטא לחזקה כרשב"ג פ' הלוקח בבכורות ואפי' לפר"ת דפסק דקיי"ל הכי דחיישי' למיעוט היינו דחזקה מסייעא לן לא תקשי לפרש"י דודאי לקולא מודי ר"ת דלא סמכינן אמיעוט דחזקה ועוד שרוב זה גרוע משאר רובא דרובא דתלי בידי שמים כגון איילונית וסריסות מיעוט שלהם בידי שמים ורוב תינוקות מטפחין בדעת זו נבראו רוב תינוקת אבל רוב התלוי במנהג שיש מקום שנוהגין עצמן לקדש ואח"כ לסבל רובא דעלמא אין חוששין בדבר כיון דליכא רובא דעלמא ועוד שחזקה מסייע למיעוט אפי' רבנן מודו חזקה עדיפא מהאי רובא לפר"ח והכי מסתבר א"נ לפירש"י אפ"ה לקולא לא אמרינן. ומה שכתבת דר"מ לא חייש לקולא הא ליתא דבבכורות אמרינן בין לקולא בין לחומרא ותו מאי הא דקאמר פסח וקדשים מאי איכא למימר לימא לקולא לא חייש:

ועל חלה שנתערבה בעיסה והבאת מפרק רבי ישמעאל דמשמע דתרומה של ישראל חוצה לארץ מדמעת כך המשמעות ופירושו כך חלתו בארץ ותרומה בחוצה לארץ שהביאה לארץ אינה מדמעת הא תרומתו שגדלה בארץ א"נ תרומת ישראל שגדלה חוצה לארץ והביאה לארץ מדמעת אבל תרומת ישראל בחוצה לארץ אינה מדמעת חוצה לארץ כדאמרי' ר"פ כל הבשר דחלת חוצה לארץ בחו"ל נאכלת עם הזר על השלחן אכל לא בארץ דאיכא למגזר משום חלת הארץ ה"נ תרומת חו"ל בחו"ל מבטלה (בארץ) אבל לא תרומת חו"ל בארץ וכן השבתי למורי ה"ר אליעזר הלוי נתאכסן עמי ואמר לי אני מתיר להגעיל קדירות חרס במקום שבלעו איסור דרבנן דגרסי' פ' בתרא דתרומות בגמ' תני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה בחמין ודיו א"ר (יוסי) [בא] אין למדין הימנה לענין נבילה א"ר יוסי קשיתיה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בלא תעשה ותימר כן א"ל כמ"ד מאליהן קבלו [עליהן] את המעשר. והשבתי לו והגעלה למה לי אפי' תרומה שהיא בעין ונתערבה בטילה ולכתחילה מבטלה כ"ש פליטת קדירה אלא מאי אית לך למימר הואיל והוא בארץ ישראל שהיה בה תרומה ועתיד לנהוג בה תרומה דאורייתא החמירו שלא לבטלה בתחילה ומיהו כיון דלא משכחת בה איסורא דאורייתא שהרי בטלה קדושתה ולא אתי לאחלופי באיסורא דאורייתא הקילו להתירו בהגעלה אבל שאר איסור דרבנן דאתי לאחלופי בדאורייתא אין למדין הימנה ומה שמבטלה ברוב לכתחילה בחוצה לארץ אבל מה שפירשו מי מבטלה ברוב לאוכלה (בידי) [בימי] טומאתם לא ידענא מה הועילו דפרק אלו הן הנשרפין אלו הן שבמיתה בהן טמא שאכל תרומה טהורה ואילו זר שאכל את התרומה לרב אינו אלא בלאו: ומה שהוכחת מההיא דבכורות הלוקח טבלים ממורחים מן העכו"ם דגלגול דנאסר פרק ר' ישמעאל מיירי בעיסה של ישראל דגלגלה עכו"ם איני מבין כלל והא כולה סוגיא דפרק ר' ישמעאל קיימא אמתני' דמייתי התם גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור אלמא דבעיסה דעכו"ם מיירי ומה דקאמר בבכורות דמרחינהו מאן אילימא דמרחינחו עכו"ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו"ם מ"ד מירוח העכו"ם פוטר כ"ש גלגול עכו"ם פוטר. וכתב לי שנית דיוקך שבאת להוכיח משם דגלגול שפחותינו פוטרות עיסותינו מחלה כי היכי דלא תקשי מבכורות למנחות איני מבין לא קושיא ולא הוכחה מורינו רבי' אליעזר ממיץ היה מדייק מדקאמר דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם דחייב א"כ איפכא נמי אי מרחינהו עכו"ם ברשות ישראל נמי פטור היה מסופק בדבר ולא היה מניח לשפחתו לגלגל שום עיסה מפני ספק ברכה כל מה שהיו אוכלין היתה אשתו מגלגלת או שפחתו פחות משיעור חלה (ואי' אי') [ואיני יודע] אם השבתי לו פה אל פה או [ע"י] אחרים מצאתי תשובה לדבריו דקציר עכו"ם פוטר מן הפיאה כמו גלגול עכו"ם מן החלה ותנן קצרוה (מים) [עכו"ם] וכו' ומפרש בגמ' מתני' כשקצרוה לעצמן אבל קצרוה לישראל חייבת ותנינא אין שוכרין פועלי עכו"ם מפני שאינן בלקט ושכחה ופאה אלמא דקציר עכו"ם לישראל אינו פוטר: חסר כאן

ועל מה שכתב מורי הרב ר' שמחה לכוף אותו שנסתמא יודע למורי הרב שאני מחיתי מלכוף אותו מפני שכתבו לך המעשה להיפך לא כמו שהיה כי כשקדש אותה היה רואה היטב ואח"כ בחצי שנה נסתמא ושלחו אלי והשבתי להם שלא לכוף כאשר אני דן עתה. ואחר שאדון לפני מורי הרב מה שתכתוב נקיים. דתנן פ' המדיר האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב"ג בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא ואמרינן בגמרא רב יהודה תני נולדו חייא בר רב תני היו מאן דתני נולדו שאין כופין כ"ש היו פי' היו שידעה שהיו וסברה וקבלה הלכך בשניהן אין כופין ומאן דתני היו אבל נולדו כופין וכתב ה"ר משה בר מיימן כמ"ד נולדו כי כן דרכו שכותב פסקיו דרך קריאה וכתב כך האיש שנולדו בו מומין אין כופין וה"נ משמע (דאין הלכה) [דהלכה] כמ"ד נולדו וכ"ש היו כדמסיק סתמא דתלמוד' בשלמא למ"ד נולדו היינו דקתני בד"א במומין קטנים כו' וכיון דלמ"ד דתני נולדו אתיא מתני' בדרך סיוע ולמאן דתני היו אתיא באתקפתא וצריכה שנויא ואשינוייא לא סמכי'. וכה"ג פסק פר"ח (ריש בתיבות) [ריש כתובות] כל"ק דהכא אין אונס בגיטין משום דאתיא ליה מתני' בסיוע ולל"ב אתיא באתקפתא אע"פ שפעמים דרכו לפסוק ולומר מדשקיל וטרי אליביה ש"מ דהלכתא כותיה. ויכולני לפרש (כלומר) [ולומר] דרבא אר"נ דפסק הלכה כחכמים דאין כופין קסבר כמאן דתני נולדו כ"ש היו ואף ר' יוחנן דפסק כרשב"ג מצי סבר כמאן דתני אליבא דחכמים נולדו וכ"ש היו ומדשקלי וטרו רב יהודה וחייא בר רב אליבא דחכמים ש"מ דסבירא להו דהלכה כחכמים כההוא דשבת. מיהו ההיא דשבת אינה דאיה מדפרשי מילתייהו ולא ס"ל כותיה מיהו איכא נמי למימר דס"ל כותיה הלכך בדבר כזה שהוא חייב כרת דמיתה וממזרות יש לפרש לחומרא ולומר דמאן דתני נולדו סבר דהלכה כחכמים פסיק בנולדו וכ"ש היו ור"נ נמי דפסיק כחכמים פסק בנולדו וכ"ש היו. וההיא עובדא דירושלמי ההיא אליבא דר' יוחנן דסבר הלכה כרשב"ג ולא סמכי' עלה אלא אתלמוד דידן סמכי' כרבא אר"נ דהלכה כחכמים וכן פסק ה"ר משה מיימן וספריו אצלינו וכתב בפי' האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא וכן פסק פר"ח דקיי"ל כרבא אר"נ וכן פסק אלפס דקיי"ל כרבא אר"נ כי יש אצלינו פירושיו סדר ישועות וסדר נשים וכ"פ רבי' יצחק בר אברהם מדנפיר דהלכה כרבא אר"נ בתשובה שהשיב לה"ר נתן מלוניל המתחלת עיניך תחזינה והוא בידי ראיה ברורה [שלא] לכוף אותו. והייתי סבור לומר דהא דפליגי רבנן ורשב"ג היינו בנסמית עינו אחת דוקא אבל בשתי עיניו מודו אפי' רבנן דכופין ומיהו אין כח בידי לומר כך דדילמא ה"ה בשתי עיניו פליגי והא דנקט עין אחת להודיעך כח דרשב"ג דאפי' בעין אחת מתיר לכוף דכח דהתירא עדיף ותו כי קתני זו שכופין אותו להוציא לתני נמי והסומא בשתי עיניו לדברי הכל או אם הלכת דבנולדו כופין נתני נמי והנסתמא אפי' כעין אחת ותנא ושייר ליכ' למימר דקתני אלו. ותו דלא שני דכי בגמרא. ולהשיאה לסומא אין זה עיגון כי ראוי לביאה ואשכחן אהבת נשים לבעליהן סומין כמו גבי גרושת ר' יוסי הגלילי. כללו של דבר אינו נראה בעיני כלל להתיר לכוף אותו. אעפ"כ מצות רבותי אשמע כי מצוה לשמוע דברי חכמים לכן מחיתי מלכוף עד שאשמע דעת רבותי ויתנו רבותי לב להעמיד דבר על האמת כי יש כאן חיוב מיתה כרת וממזרות. ועל מה שיאמר רוצה אני כשיכופו אותו אם הכפייה שלא כדין אין אותו דיבור מועיל כלום אלא בכפייה שהוא כדין כדתנן [בפ'] האומר משקלי עלי חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותו ואע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמ' רוצה אני (מדמינן) [מדמדמינן] לה לעול' ש"מ דבכפיי' כדין בעי למימר רוצה אני. וש"מ דשלא כדין אפי' אמר רוצה אני לא מהני והכי מוכחא ההיא דחזקת הבתים תליוה וזבין זביניה וכו' עד אלא מסיפ' וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודחינן דילמא התם נמי סבר מצוה לשמוע דברי חכמים פי' כגון הא דתנן ואלו שכופין אותו להוציא סבר כיון שתקנו חכמים מצוה לשמוע דבריהם וגמר ומגרש ש"מ שאין כופין אותו לומר רוצה אני אלא בהנהו דתנינן במתני' אכל בכפייה שלא כדין אע"ג דאמר רוצה אני אין בו אפי' ריח הגט וכל זה יבאר מורי באר היטב: יצחק בר משה נב"ה:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף