מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
|
|
| שורה 1: |
שורה 1: |
| <noinclude>{{ניווט כללי עליון}} | | <noinclude>{{ניווט כללי עליון}} |
| {{הועלה אוטומטית}}</noinclude> | | {{הועלה אוטומטית}}</noinclude> |
| '''מתני' ''' אין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא. בעי מיניה ר' שמעון בן לקיש מר"י עדים שאין יודעים לחתום מהו שיכתבו להו בסיקרא ויחתומו כתב עליון [כתב או אינו כתב א"ל אינו כתב כו'] {{ממ|או}} ושמה בגט ואם לא הזכיד פסול ותנן בפרק השולח התקין ר"ג הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו מפני תיקון העולם ופירש"י שלא יוציא לעז על בניה לומר לא גירשה בעלה שאין זה שמו ומעתה היכא שלא הזכיר שמה כלל הרי איכא לעז שיאמרו לאחרת נכתב ולא לה ותו דאמר בגמרא ההוא דהוו קרו לה רובה מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעי מרים וכל שום דאית לה ולא שרה וכל שום דאית לה. ואי איתא דהיכא דלא הזכיר שמה כלל כשר. ליכתוב הרי את מותרת סתמא דהכי עדיף טפי דלא אתי למטעי כלל אלא ש"מ דלא סגי שלא יזכיר שמה כלל. וגם רבי' שלמה פירש מרים צריך לכתוב בגט שהוא עיקר הא למדת דלא סגי שלא יזכיר שמה בגט שהרי פי' מרים צריך לכתוב בגט הלכך אתבריר לן דגט אשה שלא הוזכר שמה בגט פסול והבנים ממזרים דאורייתא: גופא שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה בשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית. ואע"פ שאינו שוה כלום. דילמא שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי. עם עלים הרבה לשכב עליהם או למאכל בהמה ואע"ג דלא שוה פרוטה אבל איסורי הנאה לא. תניא רבי אומר כתבו על איסורי הנאה כשר. לוי דרשה [משמיה] דרבי ולא קילסוה. משום דאמר לה משום יחידאה. משמיה דרבים וקילסוה פי' דרשה זימנא אחריתא משמיה דרבים דליקבלוה מיניה וקילסוה. אלמא מדטרח כולי האי דליקבלוה מניה אלמא הלכתא כותיה וכן הלכה וכן פסק רבינו יצחק אלפס: ת"ר וכתב ולא חקק פי' בטבלא בסכין. למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהו עבד שיצא {{ממ|לחירות}} בכתב שעל גבי טבלא פי' דף ופינקס. פי' בעין אותם של גלחים שחוקקים עליהם בעט. יצא לחירות. אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדוכתרי פי' כיפה כעין כובע של צמר ונותנין אותו נשים תחת צעיף קישוריהן כדאמר בכמה אשה יוצאה אנדוכתרי תכשיט ורוקמין עליו צורות במחט ואם ריקמו עליהן אותיות הגט אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד ושני ראשיו תחובין. אמר עולא אמר רבי אלעזר לא קשיא הא דחק תוכות של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות אינו כתב לפי שלא צייד את האותיות אלא חקק סביבותיהם כמו שהיה בדפוס האותיות מאליו. הא דחק יריכותיהן. של אותיות דהיינו ממש ששיקע דכתב זו היא כתיבה. מיכן פסק רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מי שכתב גט ונפלה לו טיפת דיו מן הקולמוס בתוך חלל האות כגון בתוך חלל האות בית ונעשית פ' או באות אחרת כיוצא בה שאין עתה שמה עליה ומחק הטיפה מתוך האות זהו חק תוכות שנעשית האות ע"י מחיקת תוכה ופסול או פעמים שכותב מ' פתוחה ונדבק החרטום שמאל אל משך התחתון ועשאו סתום ואמר פ' הבונה וכתבתם שלא יעשה פתוחין סתומין אע"ג דאיכא תנא התם דמכשיר איכא נמי דפסיל. ומוחק דדביקות בסכין כדי לעשות פתיחה זהו חק תוכות ופסול וצריך לחזור ולכתוב גט אחר לכתחילה ואע"ג דחק תוכות מיקרי כתיבה להתחייב בשבת בההיא דפ' הבונה נטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין חייב שאני התם דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ואם העביר עליה קולמוס לאחר שתיקנה וחק תוכה פי' ה"ר ברוך זצ"ל בספר דתרומה דאינו מועיל כלום: ת"ר ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת. פי' כל הנייר אני מעכב לעצמי אינה מגורשת דכיון דכל הנייר שלו לא נתן לה כלום ונמצאו אותיות פורחות באויר. ע"מ שתחזירי לי את הנייר ה"ז מגורשת ותחזיר המתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. בעי רב פפא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו פי' אמר נייר שבין שיטה לשיטה או בין תיבה לתיבה יהא שלי מהו ופרכי' ותיפוק לי דספר א' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לא צריכא המעורה במקצת. שהיו בו אותיות אדובות המגיעין משיטה לשיטה בראשי כל תיבה ותיבה הלכך הוה לי' כפר אחד דדוקא כשאינו מעורה ואינו נותן לה אלא מקום השיטין והתיבות ומקום שבין השיטין והתיבות שלו הוה ליה שני ספרים אבל עכשיו שהיא מעורה אפילו כשיקח לעצמו הנייר שבין שיטה לשיטה צריך להניח לה מקום שהוא מעורה והוה ליה שני דפין בעור אחד ומקרי שפיר ספר אחד והכי נמי בעור אחד דשני דפין בעור אחד ספר אחד קרינא ביה. ובפר"ח זצ"ל כתב שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני כגון דפי ספר תורה והעדים מלמטה בדף השני כשר עכ"ל. משמע שרוצה לומר שני דפין בשני עורות דומיא דס"ת שיש הרבה דפין בהרבה עורות ואפי' הכי קרוי ס"ת דמשמע ספר אחד ולפי דבריו י"ל דבשמעתין קרי שנים ספרים משום דשל שני בנ"א הוא שלו ושלה. שלו בין השיטין ובין התיבות ושלה מקום השיטין ומקום התיבות. ואין נראה זה כלל. אלא עיקר הלכה למעשה בדברי רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דדוקא שני דפין בעור אחד קרינא ביה ספר אחד אבל שני דפין בשני עורות הו"ל שני ספרים ופסול וכן הפירוש ההיא דהקומץ רבה והניחה בשני סיפין פסולה הא בסף אחד כשירה ראויה לשני סיפין קאמר פי' דהיינו בשני עורות שהיא פסולה ואע"ג דהניחה בסף אחד. ורבי' שלמה פירש התם כתבה על שני דפין שהניח גויל חלק בין דף לדף ולפירושו יש ליישב בדוחק הא דקתני הניחה בשני סיפין אלא העיקר כדפרישית. וכן נמי ההיא דפ' היה מביא דאמר התם גבי מגילת סוטה כתבה על שני דפין פסולה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' ספרי' דהיינו שני דפין בשני עורות שהיא פסולה ובהלכו' תפילין הארכתי בזו השמועה. ורבינו משה בר מיימון זצ"ל כתב שני גיטין בשני דפין זה למעלה מזה והעדים בין שני הגיטין שנמצאו בסוף הראשון ולמעלה משני אם היה יוצא מתחת יד זו שהעדי' נקראים בסוף גיטה ה"ז מגורשת וזו שהעדים נקראין בראש גיטה למעלה אינה מגורשת שהעדים שחתמו בראש הדף של גט או מצדו או מאחריו אינו גט ואם נמסר לה בעדים כשר הקיף ראש דף זה לראש דף זה והעדים באמצע נמצאו העדים בראש שני הגיטין שניהם בטלים ואם נמסרו לה בעדים שניהם כשרים שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה בסוף הדף השני כשר והוא שיהיה ניכר במגילה שלא נחתכה ושלכך נתכוון הסופר שישלים בדף השני עכ"ל. וזו היא משנה דהמגרש {{ממ|דהפריש}} [דפרישית] ומשמע שמפרש כדברי רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל שמיירי כגון שכתבו שני דפין בעוד אחד דומיא דרישא דשני גיטין בשני דפין זה למעלה מזה דמיירי בדף אחד ודוקא כה"ג כשר אבל שני דפין בשני עורות סבר דפסול שאל"כ היה לו לפרש ולכתוב שייר מקצת הגט בעור זה וכתבו בעור אחרת כי כן דרכו בכל מקום לפרש ולבאר אלא ש"מ מדלא כתב הכי ש"מ דסבר דכל בשני עורות פסול מיהו אם תפר שני עורות יחד או חיברן בדבק וכתב הגט עליהן שמא הוא כשר ודבר זה צ"ע. כתב ר"ת זצ"ל בתיקון סדר הגט ששלח לבני פרי"ש ונהגו לכתוב כתיבה גסה ובשירטוט בעין ספר וי"ב שורות והתיבות שלימות שלא יכתוב ישר' חסר עכ"ל. ואע"פ שכתב נהגו מנהג תורה היא שכל אות שאינה כתובה בכתיבה גסה ואין גויל מקיף אותה אינה קרויה אות ופסולה כדתנן בהקומץ רבה ד' פרשיות שבתפילין מעכבין זא"ז ואפי' כתב אחד מעכבן ואמרי' בגמ' פשיטא א"ר יהודה א"ר לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד ופיר' רבי' שלמה דהיינו רגל של ימין וליתא דפשיטא דאין זה אות ופי' רבינו אליקים זצ"ל קוצו של יוד היינו מה שמשוך מראשו כלפי מטה דהיינו כתרו של יוד וכן פיר"ת זצ"ל כדאמר מפני מה כפוף ראשו והא דאמר בחלק נער יכתבם דהיינו עשרה שאם השליך נער אבן בקיר ונעשה רושם נעשית יו"ד לאו יו"ד ממש קאמר אלא כעין יו"ד אבל יו"ד קיי"ל דקוצו מעכב והיינו מה שמשוך מראשו כלפי מטה. ובכתיבה דקה מה שקורין משטי"ט אינו עשוי כן הלכך פסול. ומעשה היה בגט חירות שנכתב כתיבה דקה מה שקורין משטי"ט ופסלוהו רבותינו דילפי' לה [לה] מאשה דכתי' וכתב לה ואין זה קרוי כתיבה. ופי' מורי רבינו שמחה זצ"ל דעל זה סומכי' שנהגו היתר לכתוב פסוקי' בכתבי הדיוטות בלא שירטוט משום דכתיבה דקה מה שקורין משטי"ט שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשיב כתב שהרי אינו מתוקן כהוגן. ותו פרכי' התם בפ' הקומץ הא נמי פשיטא לכאידך דרב יהודה דא"ר יהודה א"ר כל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחותיה פסולה פי' שאינה קרויה אות. ויש מרבותינו שרצו להביא ראיה משמעתא ולהכשיר מדמסיק בין שיטה לשיטה יהא שלי מהו ופריך ותיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים ושני לא צריכא דמעורה ומשמע שהאותיות של שיטה זאת נוגעו' באותיות של שיטה תחתונה וכשר אע"פ שאין הגויל מקיף. ואומר רבי' יצחק בר"ש זצ"ל דלאו דוקא מעורה שנוגעין זב"ז אלא כגון שראשו של ל' של שיטה התחתונה נכנס בתוך אויר של חי"ת בשיטה של מעלה או דגל נ' פשוטה של שיטה עליונה נכנס בתוך אויר של טית או באויר של עין של שיטה תחתונה ולא נגעי בלל אהדרי ולעולם כל אות שאין גויל מקיף אותה אינה קרויה אות ופסולה כדאיתא בהקומץ רבה. ואין לחלק ולומרד דדוקא בתפילין {{ממ|כעין}} [בעינן] שתהא אות מוקפת גויל אבל לא בגט דהא כתיבה כתובה בו ואין זו כתיבה. ומעשה בא לפני מורי אב"י העזרי זצ"ל בגט שלא הקיף גויל את האות ופסלו. ורבינו יצחק בר אברהם זצ"ל היה מצריך לעשות זיונין בגט כמו בס"ת והיה אומר שכל אות שאינה מזויינת בתגין של שעטנ"ז ג"ץ כדין ס"ת אינה קרויה אות כההיא דשלהי הכונה דתנא נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב והא תניא פטור לא קשיא הא דבעי זיוני והא דלא בעי זיוני פי' דלא בעי זיוני פטור דלא מיקריא אות עד שיזיין אות' ומדלשבת לא הויא אות ולא מיחייב לענין גט נמי לא הויא אות ופסול. ואינה ראיה דאיכא למימר דמיירי בכותב ס"ת שאותיותיה צריכות זיון א"נ בכותב בספר אחר ונתכוון לכתוב כמשפט אותיות של ס"ת שצריכות זיון דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. וה"נ מסתברא דקאמר הא דבעי לזיוני הא דלא בעי לזיוני משמע דהכי קאמר הא דבעי הכותב לזיוני ולא קאמר הא באותיות שצריכות זיון הא באותיות שאין צריכות זיון. הלכך אין כאן ראיה להצריך זיון לאותיות של גט ואין לומר וליזיינו לאותיות ומה בכך שא"כ אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים שכבר נהגו קדמונינו ורבותינו שלא לזיין. ורבינו משה בר מיימון זצ"ל כתב וצריך שיהי' מבואר היטב באותו הכתב שיכתוב בו עד שידעו לקרותו הקטנים שמכירין אותו הכתב שאינן לא סכלים ולא נבונים אלא בינונים ולא יהיה הכתב מעוקם ומבולבל שמתדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה היה בו משמע עניינות או שהיה בכתבו עיקום או בלבול עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר הואיל ונקרא לענין גירושין ויש בו משמע גירושין ה"ז פסול עב"ל. ונראה בעיני שט"ס הוא וכך אני סבור שיש כך להיות הואיל ונקרא לענין אחר אע"פ שיש בו משמע גירושין ה"ז פסול. מ"מ הרי הקפיד אפי' על כתב מעוקם וכ"ש על כתיבה דקה מה שקורין משטי"ט שאינה כתיבה כלל: | | '''מתני' ''' על הקרן של פרה ונותן לה את הפרה ועל היד של העבד ונותן לה את העבד. בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בעבד [שהוא] שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה. שהביאתו לפנינו ואומרת בעלי נתן לי העבד הזה וגירשני בו. מהו. מי מהימנא בלא עידי מסירה הואיל ועכשיו הוא ברשותה או דילמא איהו מנפשיה אזיל. אמר רבא ותיפוק לי דכתב שיכול להזדייף הוא. ודילמא תנאה הוי בגיטא ומחקתיה והדר כתבתיה. ולרבא קשיא מתני' על היד של עבד. בשלמא מתני' לא קשיא בעידי מסירה שקראוהו. ור' אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי. ואי אפשר לגט בלא עידי מסירה. אלא לרמי בר חמא קשיא. לרמי בר חמא נמי לא קשיא בכתובת קעקע שאינה נמחקת עולמית והשת' דאתית להבי מתני' לרבא נמי לא קשיא בכתובת קעקע מאי הוה עלה ת"ש דארשב"ל הגודרות אין להם חזקה פי' אדם שתפסן אינו נאמן לטעון לבעליהן מכרתם לי דאיכא למימר מעצמן הלכו אצלו הלכך אינה מגורשת אא"כ תביא עידי מסירה שנתן לה בעלה עבד זה וגירשה כן. ואע"פ דפרי' דכתיבה דקה שקורין משטי"ט פסולה בגט ליכא להקשות מכתוב' קעקע דאפשר שפיר שיעשנה כתיבה גסה. הלכך אם היה גט חקוק על יד העבד בכתיבת קעקע והיה יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקין על ידו הרי זו מגורשת אע"פ שאין לה [עידי] מסירה שהרי אינו יכול להזדייף וכ"כ רבי' משה בר' מיימון זצ"ל. ואם היה הגט כתוב בדיו על ידו של עבד והרי הוא יוצא מתחת ידה אם יש לה עידי מסיר' מגורשת ואם לאו אינה מגורשת דומיא דגודרו' שהבעלי' מוציאין אותו מיד מי שתפס. ורבינו משה בר מיימון זצ"ל כתב שהיא ספק מגורשת דשמא מסרו לה או שמא מעצמו נכנס ולי נראה שאינה מגורשת כלל. בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא [שלה] וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו שהוא בא לגרש' מהו מי אמרינן אקנויי אקני ליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי ולא גמרה ומקנה דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה ולא גרשה אלא בשלה ואנן בעינן ונתן וליכא. ופשטה רב אשי מהכא אשה כותבת את גיטה ומקניא ליה לבעל והדר יהב לה ניהלה. הלכך הכא נמי הא מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו שהוא בא לגרשה ה"ז מגרש בה דאמרי' הקנה לו את הטבלא דלא מספקא לן אי הקנה לו אי לאו אלא הא מספקא לן אי ידעה לאקנויי אי לא ופשטה רב אשי דידעה לאקנויי הלכך מגרש בה ומוסר לה הטבלא בפני עדים ואם הטבלא יוצאה מתחת ידה וכתוב הגט בדיו ואין עידי מסירה קמן אינה מגורשת דזהו כתב שיכול להזדייף. וכתב רבי' משה בר מיימן זצ"ל הי' הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה אע"פ שהן מוחזקין בטבלא שהיא שלה ה"ז מגורשת שהאשה עצמה כותבת גיטה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה עכ"ל ושמעינן משמעתין דבעינן שיהא הקלף והדיו משל בעל ואמרי' נמי לעיל אר"ח יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטא דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב [וכתב] והאי איהי קא כתבה ליה ונותנת שכר הסופר ודילמ' אקנויי אקני ליה רבנן. אבל בקולמו' אין לחוש אפי' אינו של בעל דאין כאן חסרון הניכר במה שכותב בו גט כך כתב ה"ר ברוך בר יצחק זצ"ל בספר תרומות ור"ת זצ"ל כתב בסידור הגט שלו ששלח לבני פרי"ש וצריך שיהא הדיו והקולמוס והקלף משל בעל דלא ליהוי גזל דונתן בעינן ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ויתנם לסופר ויכתוב עכ"ל. ותנן בפ' גט פשוט כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירם והבעל נותן שכר פי' על הגט קאי ואמר בגמ' מ"ט וכתב ונתן. והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא נשהייה פי' והקנו לה רבנן השכר שהיא נותנת לסופר לבעל כדאמר לעיל וכת' רבי' משה בר מיימן זצ"ל האשה נותנת שכר הסופר בכל מקום: |
|
| |
|
| <noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}} | | <noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}} |
| {{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | | {{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> |
גרסה אחרונה מ־19:23, 29 במאי 2022
אור זרוע
גיטין תשטז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתני' על הקרן של פרה ונותן לה את הפרה ועל היד של העבד ונותן לה את העבד. בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בעבד [שהוא] שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה. שהביאתו לפנינו ואומרת בעלי נתן לי העבד הזה וגירשני בו. מהו. מי מהימנא בלא עידי מסירה הואיל ועכשיו הוא ברשותה או דילמא איהו מנפשיה אזיל. אמר רבא ותיפוק לי דכתב שיכול להזדייף הוא. ודילמא תנאה הוי בגיטא ומחקתיה והדר כתבתיה. ולרבא קשיא מתני' על היד של עבד. בשלמא מתני' לא קשיא בעידי מסירה שקראוהו. ור' אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי. ואי אפשר לגט בלא עידי מסירה. אלא לרמי בר חמא קשיא. לרמי בר חמא נמי לא קשיא בכתובת קעקע שאינה נמחקת עולמית והשת' דאתית להבי מתני' לרבא נמי לא קשיא בכתובת קעקע מאי הוה עלה ת"ש דארשב"ל הגודרות אין להם חזקה פי' אדם שתפסן אינו נאמן לטעון לבעליהן מכרתם לי דאיכא למימר מעצמן הלכו אצלו הלכך אינה מגורשת אא"כ תביא עידי מסירה שנתן לה בעלה עבד זה וגירשה כן. ואע"פ דפרי' דכתיבה דקה שקורין משטי"ט פסולה בגט ליכא להקשות מכתוב' קעקע דאפשר שפיר שיעשנה כתיבה גסה. הלכך אם היה גט חקוק על יד העבד בכתיבת קעקע והיה יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקין על ידו הרי זו מגורשת אע"פ שאין לה [עידי] מסירה שהרי אינו יכול להזדייף וכ"כ רבי' משה בר' מיימון זצ"ל. ואם היה הגט כתוב בדיו על ידו של עבד והרי הוא יוצא מתחת ידה אם יש לה עידי מסיר' מגורשת ואם לאו אינה מגורשת דומיא דגודרו' שהבעלי' מוציאין אותו מיד מי שתפס. ורבינו משה בר מיימון זצ"ל כתב שהיא ספק מגורשת דשמא מסרו לה או שמא מעצמו נכנס ולי נראה שאינה מגורשת כלל. בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא [שלה] וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו שהוא בא לגרש' מהו מי אמרינן אקנויי אקני ליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי ולא גמרה ומקנה דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה ולא גרשה אלא בשלה ואנן בעינן ונתן וליכא. ופשטה רב אשי מהכא אשה כותבת את גיטה ומקניא ליה לבעל והדר יהב לה ניהלה. הלכך הכא נמי הא מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו שהוא בא לגרשה ה"ז מגרש בה דאמרי' הקנה לו את הטבלא דלא מספקא לן אי הקנה לו אי לאו אלא הא מספקא לן אי ידעה לאקנויי אי לא ופשטה רב אשי דידעה לאקנויי הלכך מגרש בה ומוסר לה הטבלא בפני עדים ואם הטבלא יוצאה מתחת ידה וכתוב הגט בדיו ואין עידי מסירה קמן אינה מגורשת דזהו כתב שיכול להזדייף. וכתב רבי' משה בר מיימן זצ"ל הי' הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה אע"פ שהן מוחזקין בטבלא שהיא שלה ה"ז מגורשת שהאשה עצמה כותבת גיטה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה עכ"ל ושמעינן משמעתין דבעינן שיהא הקלף והדיו משל בעל ואמרי' נמי לעיל אר"ח יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטא דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב [וכתב] והאי איהי קא כתבה ליה ונותנת שכר הסופר ודילמ' אקנויי אקני ליה רבנן. אבל בקולמו' אין לחוש אפי' אינו של בעל דאין כאן חסרון הניכר במה שכותב בו גט כך כתב ה"ר ברוך בר יצחק זצ"ל בספר תרומות ור"ת זצ"ל כתב בסידור הגט שלו ששלח לבני פרי"ש וצריך שיהא הדיו והקולמוס והקלף משל בעל דלא ליהוי גזל דונתן בעינן ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ויתנם לסופר ויכתוב עכ"ל. ותנן בפ' גט פשוט כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירם והבעל נותן שכר פי' על הגט קאי ואמר בגמ' מ"ט וכתב ונתן. והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא נשהייה פי' והקנו לה רבנן השכר שהיא נותנת לסופר לבעל כדאמר לעיל וכת' רבי' משה בר מיימן זצ"ל האשה נותנת שכר הסופר בכל מקום:
|
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).
אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.
|
מעבר לתחילת הדף
