אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/ט

יום רביעי י' שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף ט

מתפיס בדבר האסור כשהזכיר לשון איסור

מחלוקת הראשונים אם עיקר נדר בהתפסה

במשנה בתחילת פרק שני במסכת נזיר (ט.) – פרק הריני נזיר - אומרת: הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה, בית שמאי אומרים נזיר, ובית הלל אומרים אינו נזיר. ומבארת הגמרא טעם המחלוקת שבית שמאי סוברים כדעת רבי מאיר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולכך ודאי נתכוון לנדור בנזיר. ואילו בית הלל סברי כדעת רבי יוסי שבגמר דבריו אדם נתפס, וכיון שסיים ואמר 'מן הגרוגרות ומן הדבילה' הרי לפנינו נדר ופתחו עמו ואינו חל, ע"כ.

והנה הגמרא במסכת שבועות (כ:) דורשת את הכתוב "כי ידור נדר לה'" – עד שידור בדבר הנדור ולא בדבר האסור. דהיינו שכשאדם נודר דבר ואומר 'הרי דבר זה עלי כדבר פלוני' – יכול להתפיס את נדרו דוקא בדבר שאסור מחמת נדר, כגון שאומר 'הרי עלי ככר זה כקרבן' – שהקרבן נתפס על ידי נדר, ועתה מתפיס את נדרו באיסור הקרבן שבא על ידי נדר והוא 'דבר הנדור'. משא"כ אם אמר 'הרי עלי ככר זה כחזיר' – אין איסור החזיר בא על ידי נדר, והרי הוא 'דבר האסור', ואי אפשר להתפיס בו נדר, והככר לא נאסר.

ונחלקו הראשונים האם לא יתכן לנדור נדר אלא בהתפסה, או שבדואי גם לולי שיתפיס יכול לאסור עליו דבר בנדר, וכל דרשת חז"ל היא שעד כמה שרוצה להחיל הנדר בהתפסה, אזי צריך להתפיס את הנדר בדבר הנדור ולא בדבר האסור, אבל אם נודר שלא בהתפסה אלא מזכיר 'הרי דבר זה אסור עלי' – הוי נדר מעליא אף בלא התפסה. [ואמנם באופן שאמר 'הרי דבר זה אסור עלי' לכולי עלמא חל הנדר, אלא שאם ננקוט שצריך בדוקא להתפיס, יחול הנדר מדין 'ידות' דהיינו שאנו משלימים את דיבורו שהוא מתפיס בדבר הנדור. ואילו אם ננקוט שאין צריך להתפיס יחול הנדר באופן זה מ'עיקר הנדר' ולא מדין 'ידות'].

וכך כתב הר"ן בתחילת מסכת נדרים (ב.) ונדרי איסור הם באחד משלשה דרכים, עיקר הנדר, וכנויו, וידות. עיקר הנדר הוא שיאמר 'דבר זה אסור עלי' ובין שהתפיסו בדבר אחר, בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה. אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור, וכדאמרינן בריש פרק שבועות שתים בתרא, מאי טעמא, דאמר קרא כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור, כלומר שאע"פ שנדר חל בלא התפסה אפ"ה אם התפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור.

דעת הרי"ף והטור שאם אמר לשון איסור בלי התפסה מועיל מדין ידות

מאידך, דעת הרי"ף (שבועות שם) שאין נדר אלא בהתפסה, ואם הזכיר איסור בלא להתפיס ואמר 'הרי דבר זה אסור עלי' – חל איסורו רק מדין ידות ואינו מעיקר הנדר. וכ"כ הטור (יו"ד סימן רד): עיקר נדר האמור בתורה הוא שיתפיס בדבר הנדור, כגון שאומר ככר זו עלי כקרבן. ואח"כ הוסיף או שאומר אסור עלי ככר זה דהוי נמי נדר, ע"כ. והבית יוסף הקשה עליו וכתב שלשון 'נמי' אינו מדוקדק, כי אדרבה יותר עיקר נדר הוא שיאמר 'דבר זה אסור עלי' ולא יתפיסנו בדבר, דכשהוא מתפיסו בדבר אחר צריך שיתפיסנו בדבר הנדור ואם התפיסו בדבר האסור שלא מחמת נדר הוא מותר, עכת"ד.

וכתב המשנה למלך (נדרים פ"א ה"א) שהכס"מ הלך בדעת הר"ן שעיקר הנדר הוא שלא בהתפסה, ולכן ערער על לשון 'נמי' שנקט הטור, משא"כ הטור ס"ל כדעת הרי"ף שעיקר נדר הוא בהתפסה, ואדרבה נדר שלא בהתפסה הוא רק מדין יד, ולכן שפיר כתב לשון 'נמי'. ובדעת הרמב"ם נקט המל"מ שם שס"ל כדעת הר"ן שעיקר נדר הוא בין בהתפסה ובין שלא בהתפסה. ובדעת התוספות דקדק שהם סוברים שעיקר הנדר הוא בהתפסה וכדעת הרי"ף והטור.

תליית המל"מ לפסק מהרלנ"ח בהזכיר לשון איסור והתפיס בדבר האסור במחלוקת זו

עוד כתב המל"מ (פ"א ה"ז) בשם המהרלנ"ח (סימן כז) שהאומר לאשתו הרי את אסורה עלי כאמא חל האיסור, ואף שהתפיס בדבר האסור. דדוקא באומר לאשתו 'הרי את כאמא' הוא דאמרינן דלא אמר כלום, משום דעיקר נדרו של זה מחמת התפסה הוא [- שהרי לא הזכיר לשון איסור בדבריו] וכל שהתפיס בדבר האסור לא אמר כלום. אבל באומר 'הרי את אסורה עלי' יש כאן נדר גמור [- ואף שהוסיף ואמר 'כאמא' הרי אינו צריך להתפסה זו ואינה מגרעת].

את חידושו זה של המהרלנ"ח תולה המשנה למלך במחלוקת הראשונים הנזכרת, האם נדר ללא התפסה חשוב 'עיקר הנדר' או שאינו מועיל אלא מדין 'יד'. כי רק אם ננקוט כדעת הר"ן שנדר ללא התפסה הרי הוא עיקר הנדר, ואין צריך לבוא לדין 'ידות נדרים' כדי להחילו, ממילא יש לומר שבאופן שבתחילת דבריו אמר 'הרי את אסורה עלי' – ובזה די כדי להחיל את עיקר הנדר, אלא שהוא הוסיף ואמר גם 'כאמא', שבכה"ג לא יהיה חסרון במה שמתפיס בדבר האסור, שכיון שהקדים ואמר לשון איסור הרי שיש לומר שחלות נדרו חלה ללא דין התפסה, ומה לי שהתפיס בדבר האסור.

משא"כ אם ננקוט שכל נדר כשלא התפיסו אינו מועיל אלא מדין יד, הרי אין מקום לדברי המהרלנ"ח – שכן כשהתחיל ואמר 'הרי את אסורה עלי', הן אמת שאם היה מסיים דבריו כך, היינו משלימים דיבורו מדין יד ודנים כאילו אמר 'הרי את אסורה עלי כקרבן' וכיו"ב מדברים הנדורים. אבל כיון שהוא לא הפסיק דבריו באמצע, אלא הוסיף ופירש התפסתו שאיסורה יהיה 'כאמא' – כיון שהוא גמר דבריו "מה לנו ולצרה לגמור דבריו באופן שהוא לא גמרם". ורק לדברי הסוברים שהאומר 'הרי זה אסור עלי' מועיל מעיקר הנדר ולא מדין יד, משום שבידו של אדם לאסור על עצמו דבר המותר גם בלי התפסה – בזה יש מקום לדברי המהרלנ"ח, שהאומר 'הרי את אסורה עלי כאמא', אסורה אף שהתפיס בדבר האסור, כיון שאף אם לא היה מתפיס היתה אסורה.

ראיית המל"מ מחילוק הדין בין אומר 'הרי עלי מנחת שעורים' ל'מנחה מן השעורים'

והמשל"מ כתב להביא סיוע לדברי מהלנ"ח. דהנה כתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות פי"ז ה"ט, ע"פ גמרא מנחות קג. ונזיר ט:): האומר 'הרי עלי מנחת שעורים' או 'מנחת חצי עשרון' או 'מנחת שלא שמן ולבונה' - הרי זה פטור, שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין. אמר 'הרי עלי מנחה מן השעורים או מן העדשים' או 'מנחה בלא שמן ולבונה' או 'מנחה חצי עשרון' – שואלין אותו. אם אמר לא נדרתי אלא על דעת שמותר להקריב כזה, ואילו ידעתי שאין מקריבין אלא עשרון שלם, סלת בשמן ולבונה, לא הייתי נודר – הרי זה פטור. ואם אמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין – הרי זה חייב להקריב כדרך שמקריבין.

וביאר הכסף משנה טעם החילוק בין המקרה הראשון למקרה השני, שכשאומר 'הרי עלי מנחה מן השעורים' אפשר להפריש את תיבת 'מן השעורים' מתחילת דבריו, והרי זה כאילו אמר 'הרי עלי מנחה' שחייב להביא עשרון סולת. ולכן כשאומר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדר שמקריבין, הרי הוא חייב כדרך שמקריבין, משום שאומרים אנו דל מהכא תיבת 'מן השעורים' והרי זה כאילו אמר 'הרי עלי מנחה'. אבל כשאומר 'הרי עלי מנחת שעורים' בתי"ו 'מנחת' ולא 'מנחה', הרי אי אפשר להפריד תחילת דבריו מסוף דבריו, כי תיבת 'מנחת' היא תיבה סמוכה שאינה עומדת כשלעצמה.

ולפי זה דן המשנה למלך שהוא הדין בנידון המהרלנ"ח, כיון שאמר 'הרי את אסורה עלי כאמא' – הרי אפשר להפריש תיבת 'כאמא' מתחילת דבריו, והרי זה כאילו אמר 'הרי את אסורה עלי' ולכך חל האיסור אף שהוסיף להתפיס בדבר האסור. ואף ששם מבואר ששואלים אותו לכוונתו ואילו כאן דעת מהרלנ"ח שבודאי אסורה ואין שואלים אותו – אין כאן קושיא, כי בנוגע למנחה אפשר שדעתו היתה להתנדב מנחה משעורים או מעדשים ואילו היה יודע שאין מקריבים, לא היה נודר כלל, ולכן שואלים אותו. אבל כאן, הרי רצונו לאסור את אשתו, והנידון אינו מחמת ספק שמא אין רצונו בנדר, אלא החסרון הוא שסוף סוף אף שרצונו לאסור הרי התפיס בדבר האסור – ובזה לא שייך לשאול אותו, ולכן הכריע המהרלנ"ח באופן זה שבודאי אסורה.

ראיית המחנה אפרם והמשמרות כהונה מאומר 'הריני נזיר כשמשון'

ובספר משמרות כהונה (נדרים ב.) העיר על דברי מהרלנ"ח ממשנה מפורשת במסכת נזיר (ד.) הריני נזיר כשמשון, כבן מנוח, כבעל דלילה, כמי שעקר דלתות עזה כו' הרי זה נזיר שמשון. ומבואר בגמרא שצריך לומר את כל שלשת הכינויים הראשונים 'שמשון', 'בן מנוח' ו'בעל דלילה', ומדברי הראשונים נראה שעד כמה שלא אמר כל הכינויים, אינו נזיר כלל – ולא רק שאינו נזיר שמשון. ולכאורה אם אכן הצדק עם דברי המהרלנ"ח, הרי אף כאן נאמר 'דל מהכא' ונסיר את סוף דבריו 'שמשון', 'בן מנוח', ו'בעל דלילה', ולא תוותר בידינו אלא תחילת דיבורו 'הריני נזיר' ויהיה נזיר, והניח בקושיא.

ואמנם הנוסח לפנינו הוא: הריני כשמשון, כבן מנוח וכו', ולא נזכר כלל 'הריני נזיר כשמשון' – ולפי זה כמובן שאין ראיה נגד דעת מהרלנ"ח, כי אדרבה דקדקה המשנה לכתוב קבלת נזירותו ללא הזכרת שם 'נזיר', כי לו היתה מזכירה זאת הרי היה חל נזרו אפילו אם הוסיף אחר כך 'כשמשון' או כ'בעל דלילה' לחוד. וכבר תמה כן בספר דברי מרדכי (ג'רבה תש"ה פ' מטות). והמשמרות כהונה ציין שהמחנה אפרים (הל' נדרים סימן יא) כבר הוכיח כן. אמנם שם דקדק כן גם מהמשך הסוגיא (נזיר ד:) שם מוזכרת דעת רבי שמעון ש'האומר נזיר שמשון לא אמר כלום' – ועל דעתו יש להקשות לדעת מהרלנ"ח מדוע לא תחול לכה"פ נזירות בעלמא. אך המשמרות כהונה שהעמיד קושייתו על המשנה קשה טובא מנוסח המשנה שלפנינו.

ראיית הגרא"י נבנצל מאומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה

והנה הגמרא בנזיר מביאה נידון זה לגבי מנחה במתנדב מנחה שאי אפשר להביאה, מובא בגמרא שם על דין המשנה (ט.): הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה, בית שמאי אומרים – נזיר, ובית הלל אומרים – אינו נזיר. ודנה הגמרא בטעם מחלוקת ב"ש וב"ה, אם אין אדם מוציא דבריו לבטלה, שכך דעת בית שמאי ולכן הרי הוא נזיר. או שבגמר דבריו אדם נתפס ונדר זה הוא בגדר 'נדר ופתחו עמו'.

בשו"ת מנחת יחיאל (לרבי אלטר יחיאל נבנצל ראב"ד סטניסלב, ח"ב סימן קלט אות ה) כתב לסתור סברת מהרלנ"ח מהמבואר במשנה זו, שכן לדעת בית הלל כיון שבגמר דבריו אדם נתפס, דנים אנו את נדרו כ'נדר ופתחו עמו', ולכאורה לסברת מהרלנ"ח מדוע לא נאמר 'דל מהכא סוף דבריו' וכיון שאמר תחילה 'הריני נזיר' מדוע לא יחול נזרו. ואם כאן אומרים אנו שבסיום דבריו נתבטלו דבריו הראשונים, אם כן הוא הדין במתפיס ואומר 'כאמא' מדוע לא יתבטלו דבריו הראשונים. [דהיינו שננקוט שאין כוונתו לנדור ללא התפסה אלא רק בהתפסה, והתפסה ב'אמא' אינה מועילה כיון שהוא דבר הנדור.

אמנם כתב לדחות הראיה, שכן בנזיר דבריו האחרונים סותרים את דבריו הראשונים, כי 'נזיר' מותר בגרוגרות ואסור רק בענבים, וכיון שמסיים ואומר שהוא נזיר מגרוגרות ולא מענבים, הרי סתר דבריו ובכה"ג נוקטים שבגמר דבריו אדם נתפס ונתבטלו דבריו הראשונים. שונה מכך האומר לאשתו הרי את אסורה עלי כאמא – כאין אין סוף דבריו סותרים לדבריו הראשונים, כי הרי על פי תחילת דבריו נאסרה אשתו עליו בנדר, ומה שמסיים שאסורה כאמו – אין זה סתירה, כי באמת גם אמו אסורה עליו, ואשתו אסורה עליו כאמו, וכל החסרון הוא רק שאי אפשר להחיל הנדר באופן זה מחמת שגזירת הכתוב היא שצריך לנדור בדבר הנדור ולא בדבר האסור, ואמו היא דבר האסור. וכיון שאין סתירה בין דבריו האחרונים לדבריו הראשונים, אזי מקיימים את דבריו הראשונים ואומרים 'דל מהכא' על דבריו האחרונים.

והנה לפי זה היה אפשר לפרש את דינו של המהרלנ"ח באופן אחר, כך שלא יקה כלל מנזיר, אך גם לא יהיה שייכות בין דין זה ובין דינו של הרמב"ם בנודר מנחת שעורים או מנחה מן השעורים. והוא, שאדם המזכיר שדר זה הרי הוא כאמא, אפשר לפרשו באחד משני דרכים: א' התפסה באיסורה של האם. ב' איסור בעלמא דוגמת מה שהאם אסורה עליו. וממילא, באופן שלא הזכיר כלל לשון איסור אלא רק אמר הרי את עלי כאמא, בכה"ג כל חלות איסורו אינה אלא בדרך של התפסה, וכיון שכן אין חל נדרו שהרי אמא היא דבר האסור ולא דר הנדור. אמנם כשאומר הרי את אסורה עלי כאמא, שהזכיר איסור בדיבורו, אם כן יש לפרש דבריו שאין כוונתו להתפסה אלא לאיסור בעלמא, ובאופן זה מתפרש המשך דבריו 'כאמא' כדוגמא לאיסור, כיון שסו"ס גם אמו אסורה עליו, וממילא אין טעם שלא יחול נדרו. באופן שנמצא שדין המהרלנ"ח אינו מבוסס כלל על סברת 'דל מהכא' אלא על פירוש כל דבריו באופן אחר. ולפי זה פשוט שאין להביא ראיה לנידונו מדין מפריש מנחה ומדין נזיר. אמנם המשנה למלך שהוכיח לנידונו מדין מנחה, על כרחך לא פירש כן דבריו, וממילא יקשה כנ"ל מדין נזיר ונצטרך לבוא לחילוק הנזכר בין מקום שדבריו האחרונים סותרים לדבריו הראשונים ובין מקום שאינם סותרים.