אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/עח

יום חמישי כו אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף עח

נתינה ומכירה בנכסי ארוסה

במשנה בריש פרק האשה שנפלו, פרק שמיני ממסכת כתובות (עח.) שנינו: האשה שנפלו לה נכסים; עד שלא תתארס [ונתארסה. רש"י] - מודים בית שמאי ובית הלל, שמוכרת ונותנת וקיים [- שמכירתה או נתינתה חלה]. משנתארסה - בית שמאי אומרים, תמכור. ובית הלל אומרים, לא תמכור. אלו ואלו מודים, שאם מכרה ונתנה, קיים.

מבואר במשנה שאם נפלו לה נכסים קודם האירוסין, יכולה למוכרם אף כשנתארסה. ואילו אם נפלו לה בהיותה מאורסת, בזה נחלקו ב"ה וב"ש ולדעת ב"ה לא תמכור. אמנם גם לדעת ב"ה אם מכרה, מכירתה קיימת ואין הבעל יכול להוציא הנכסים מיד הלקוחות.

והגמרא מבררת בדעת בית הלל את החילוק בין הרישא לסיפא, שברישא עדיין לא התארסה כשזכתה בהם ולכן יכולה למוכרם אפילו לכתחילה. משא"כ בסיפא שבשעה שזכתה בהם כבר נכנסה לרשותו, והדין הוא שאשה שמכרה את נכסיה בעודה תחת בעלה, שאין מכרה מכר והבעל מוציא מיד הלקוחות. ומכל מקום כיון שהמשנה עוסקת בהיותה ארוסה ולא נשואה, הרי זה בגדר ספק האם אירוסין אלו יביאו לבסוף לידי נישואין - ולכן לכתחילה לא תמכור ואך בדיעבד אם מכרה מכרה.

והנה המתבונן בלשון המשנה מתעורר לדקדוק הלשון, שברישא נקטה המשנה בלשון 'שמוכרת ונותנת וקיים' - דהיינו שהמשנה עוסקת בין במכר ובין במתנה. כך גם בסיפא דסיפא, כשדנה המשנה מה הדין בדיעבד לדעת בית הלל, היא נוקטת בלשון דומה: 'אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים'. אמנם ברישא דסיפא, במחלוקתם של בית הלל ובית שמאי, משנה המשנה את לשונה: ב"ש אומרים תמכור, ובית הלל אומרים לא תמכור. ויש לדקדק מדוע באמצע דבריה עזבה המשנה את הציור בו עסקה תחילה ובו תעסוק לבסוף, נתינה, וצמצמה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל למכירה דוקא.

והתוספות (ד"ה סיפא) הקשו לדעת בית הלל מדוע לא תמכור האשה את נכסיה לכתחילה, הלא כיון שהיא מוחזקת ואין כאן אלא ספק לפנינו, אם כן הוי ספק שלה ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. והתוספות מביאים ראיה לנידון זה משומרת יבם שנפלו לה נכסים, שמבואר במשנה ביבמות (לח.) שאף ב"ה מודים שמוכרת ונותנת וקיים, ובגמרא שם מבואר דהיינו באופן שנפלו לה כשהיא ארוסה, וזיקת ארוסה עושה ספק ארוסה, וכיון שהיא מוחזקת הרי היא 'ודאי' והיבם 'ספק' ואין ספק מוציא מידי ודאי.

ויישבו התוספות שיש לחלק בין המקרים, כי בנידון דידן כל המארס דעתו לישא, והרי היא עומדת להינשא לו ולכן לכתחילה לא תמכור אע"פ שהיא ודאי והוא ספק. משא"כ בשומרת יבם שאינה עומדת ליבום יותר משעומדת לחליצה, ולכן הואיל והיא ודאי והוא ספק, התירו חכמים שתמכור לכתחילה.

ובתוספות יום טוב (כתובות פ"ח מ"א) כתב ליישב עיקר קושיית התוספות, שכן אין לדמות כלל שומרת יבם לארוסה, שהרי כאן היא ודאי ארוסה וכל הנידון הוא על מה שאולי תינשא, ואין ספק מוציא מידי ודאי, משא"כ בשומרת יבם הספק הוא על גוף הזיקה האם הזיקה עושה אותה ארוסה או לא, ובכה"ג אין מקום לדון מדין 'ודאי' שאין ספק מוציא מידו. אמנם הקשה כעין קושיית התוספות ממה שנוקטים בכל מקום שאין ספק מוציא מידי ודאי, וכיון שהיא ודאי והוא ספק מפני מה יוציא מידה. והתוי"ט מעיר של השאלה בסגנון זה לא יועיל יישוב התוספות, שכן התוספות העמידו חילוק בין נידון דידן לשומרת יבם, ועל זה יישבו שהיא עומדת לינשא, אך הלא מ"מ עדיין נישואיה עומדים בספק ואין ספק מוציא מידי ודאי.

כדי ליישב קושיה זו מקדים התוי"ט ומדקדק את דברי רש"י בהמשך הסוגיא (עח: ד"ה ורבי חנינא), שם כותב רש"י בזה הלשון: דהא בית הלל אפילו במוכרת באירוסין אמרי לכתחילה לא, ואם בא לוקח לבית דין לימלך אמרינן ליה לא תיזבון... ויש להעיר מדוע העמיד רש"י את הנידון על הלוקח כשבא לבית דין, ולא העמיד את הנידון - כפי שמורה לשון המשנה - על האשה עצמה ש'לא תמכור'.

אלא, מסיים התוי"ט, לרש"י הוקשה קושיא זו מדוע לא תוכל האשה למכור, כיון שהיא ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן פירש רש"י שבודאי בה אין אנו יכולים למחות שלא תמכור כיון שהיא ודאי. ודברי המשנה 'לא תמכור' אינם ציווי על האשה שלא תמכור, אלא סיפור דברים שאשה זו 'לא תמכור' וזאת משום שלא יהיה קונה מידה, כי ללוקח הבא לימלך מוחין בו שלא יקנה. וזאת משום שמה שהיא מוחזקת אינו מועיל אלא לה, משא"כ הלוקח שהוא כספק אינו יכול להסתמך על מוחזקותה.

והנה יש לדון איזה איסור יש ללוקח לקנות הממון מיד האשה, הלא האשה מצד עצמה מותרת למכור את הנכסים וכמו שנתבאר. וכתב החתם סופר שנראה ששורש האיסור הוא משום שגורם להפקע את הבעל, והרי הוא כעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו ממנו שנקרא רשע (נט.).

על פי כל זה מבאר החתם סופר באופן נפלא את דקדוק לשון המשנה, שהניחה לשון 'נתינה' ואחזה רק בלשון 'מכירה'. וזאת על פי המבואר בהלכות 'עני המהפך בחררה' (חו"מ סימן רלז): ויש אומרים שאם בא לזכות בהפקר או לקבל מתנה מאחר, ובא אחר וקדמו, אינו נקרא רשע - כיון שאינו דבר המצוי לו במקום אחר. דהיינו שדין 'עני המהפך בחחרה' אינו אמור במתנה כי אם במכר [והשו"ע הוסיף להביא דעת יש אומרים שאין חילוק בדבר, אמנם הרמ"א הכריע שסברא הראשונה נראה עיקר].

מעתה, כיון שדין המשנה 'לא תמכור' אינו עוסק באשה שהיא מוחזקת, אלא רק בלוקח שטעם איסורו במקח זה הוא משום עני המהפך בחררה, ממילא הוצרכה המשנה להניח את הציור של 'נתינה' - וזאת משום שנתינה במתנה מותרת אף במקום עני המהפך בחררה. ולכך נקט המשנה דוקא אופן של מכירה, שאסור ללוקח לקנות הנכסים מיד האשה ובזה להפקיעם מיד הבעל - העני המהפך בחררה.