אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/יח

יום ראשון כה תמוז תשפ"ב - מסכת כתובות דף יח

אין אדם משים עצמו רשע בעבירה דרבנן

במשנה במסכת כתובות (יח:) ברישא שנינו: העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסול עדות היינו - הרי אלו נאמנים. ובסיפא שנינו: ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר [- היינו שיש שטר אחר שחתום בכתב ידם ויכולים אנו לקיים את כתב ידם באמצעות אותו שטר גם בלא עדותם על שטר זה] - אינן נאמנין.

ובהוה אמינא בגמרא מביאה הגמרא מימרא בשם רמי בר חמא על הסיפא במשנתנו, שכל מה שנאמר במשנה שאם ניתן לקיים את השטר שלא על פי עדותם, הם אינם נאמנים לבטל את השטר, היינו דוקא באופן שאומרים שהיו אנוסים מחמת ממון [- שעשו זאת מחמת שחששו מהפסד ממוני שהיה נגרם להם] - שמשום כך אינם נאמנים לומר זאת על עצמם שאין אדם משים עצמו רשע, והרי בעדותם רוצים הם לומר שחתמו על השטר מחמת אונס ממון שהוא מעשה רשע. אבל אם אומרים שהיו אנוסים מחמת נפשות - דהיינו שבעל השטר רצה להורגם אם לא יחתמו עבורו (רש"י) - באופן זה יהיו נאמנים לבטל את השטר.

הגמרא מביאה על כך את דחייתו של רבא, שאין להאמין לעדותם זו, מאחר שבעדותם רוצים הם לפסול את השטר, וכבר אמר ריש לקיש "עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין" - וכיון שכן, אין העדים יכולים לחזור ולהעיד עדות שונה מהעדות שמסרו בשטר, שכן "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".

ומכח זה מסיקה הגמרא שדבריו של רמי בר חמא נסובים על הרישא במשנה, על עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים או קטנים או פסולי עדות היינו, שעל כך אמר רמי בר חמא: לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות [- שאמר בעל השטר הזה להרגנו, ואדם חזק הוא. רש"י], אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון - אין נאמנין, מאי טעמא, אין אדם משים עצמו רשע, ע"כ.

דהיינו שבאופן שהיו אנוסים מחמת נפשות, לא היה חטא בחתימתם, וממילא מדין 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' מאמינים לכל חלקי עדותם, דהיינו שאף שמעידים על השטר שאינו מזוייף ובכתב ידם הוא כתוב, אך מאידך מעידים הם גם שהשטר אינו תקף כיון שאנוסים היו והמעשה עליו מעיד השטר כלל לא היה, ולכן עדותם מתקבלת כולה כאחת ומסקנתה - שאין בעל השטר יכול לגבות בשטרו. אבל, אם מעידים הם שהיו אנוסים מחמת ממון, דהיינו שמחמת הפסד ממוני חתמו על מעשה שלא היה, באופן זה אי אפשר להאמין לכל עדותם מכח 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', כיון שאיננו יכולים לקבל את עדותם על עצמם שהם רשעים, ולכן הם אינם נאמנים לפסול את השטר.

והנה המשנה נקטה ציור שבו אומרים העדים 'פסולי עדות היינו', וברש"י מצאנו שינוי בביאור 'פסול עדות' זה בפירושו על דברי המשנה ובפירושו בהמשך הסוגיא על מסקנת הגמרא. על המשנה כתב רש"י: פסולי עדות היינו, קרובים או משחקים בקוביא. ואילו על הגמרא כתב רש"י: ופסולי עדות דקאמרי, היינו טעמא דלאו בעדותן משוו נפשייהו רשעים, אלא דאמרי קרובים או עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררים.

ובפשוטו, רש"י במשנה אמר את דברו לפי ההוה אמינא בגמרא שהדין המבואר ברישא ש'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' נאמר אף באופן שבעדותו עושה עצמו כרשע, ולכן יכול היה רש"י לפרש שפסולי עדות היינו גם 'משחקים בקוביא'. משא"כ למסקנא שמסיקה הגמרא ש'אנוסים היינו' פירושו מחמת נפשות ולא מחמת ממון, כי אילו היה זה אונס מחמת ממון לא היה נאמר הדין ש'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' כיון שעושה עצמו רשע בעדותו, ואם כן הוא הדין ש'פסולי עדות' אי אפשר לפרשו ב'משחק בקוביא' כיון שהוא עושה עצמו רשע בעדותו, ועל כן פירש רש"י "אלא דאמרי קרובים או עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררים", באופן שלא עברו על איסור ואין כאן "משים עצמו רשע".

ואמנם עדיין צריך ביאור מדוע דקדק רש"י וכתב במשנה שה'פסול עדות' עליו הם מעידים הוא פסול 'משחק בקוביא' ולא כל פסול אחר, ובפרט ש'משחק בקוביא' אינו אלא פסוק דרבנן ומדוע דקדק רש"י להביא דוקא דוגמא של פסול דרבנן.

והנה בברכי יוסף (סימן לד ס"ק לד) כתב לחקור האם דין אין אדם משים עצמו רשע, הוא דוקא באומר שעבר עבירה דאורייתא, אבל אם אמר שעבר עבירה דרבנן מהימן ואדם משים עצמו רשע מדבריהם. או דילמא אף בעבירה דרבנן אין אדם משים עצמו רשע.

ומרן החיד"א מציין שכבר עמדו בחקירה זו רבנן בתראי, והוא פורט את משנתם. בספר ארעא דרבנן (מערכת האל"ף אות יז) ציין שדין זה לא נתבאר בדברי הטור, שהרי לא כתב בכלל דבריו אלא רק עבירות כגנב או גזל או לוה בריבית, שהן כולן עבירות מן התורה. אמנם הוא מביא ראיה לנידון זה מסוגיית הגמרא בכתובות.