אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/סו

יום רביעי ו תמוז - מסכת יומא דף סו

בני בנות הרי הם כבנים?

שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים

בגמרא במסכת יומא (סו:) מובאת מימרתו של רב יהודה: שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים [- בחטא העגל], שנאמר (שמות לב כו) "ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי" [כל בני לוי, שכולן בכלל זה. רש"י].

הגמרא מוסיפה ומביאה את קושייתם של בני רב פפא בר אבא על מימרא זו מהפסוק (דברים לג ט) "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו", והיינו במעשה העגל שנעשו אכזרים עליהם לנקום נקמתו של מקום, הרי שאביו ואמו, אחיו ובניו עבדו עבודה זרה, אף שלכאורה הם חלק משבט לוי. ומיישבת הגמרא שהמדובר באביו, אמו, אחיו ובניו שאינם בני שבט לוי, דהיינו "אביו - אבי אמו מישראל", "אחיו - אחיו מאמו מישראל [- שילדה לישראל]", "בניו - בני בתו מישראל".

והמדקדק יראה שהגמרא לא ביארה אלא שלשה מקרים מתוך הארבעה המופיעים בפסוק, ולא ביארה כיצד תהיה "אמו" שלא משבט לוי. ובפשטות אין זו קושיה כיון שאמו יכולה להיות בעצמה מישראל, ואכן כך היא הגירסא בעין יעקב (מובא במסורת הש"ס) "אמו - אמו מישראל". ויש שגרסו אף לגבי אמו "אמו - אם אמו מישראל", וכן גרס תוספות רבינו פרץ וביאר שלא רצתה הגמרא להעמיד באמו מישראל, כי לא מסתבר שעבדו נשי הלווים עבודה זרה.

מחלוקת מהרי"ק ורמ"א אם חייב אדם בכבוד אבי אביו

מסוגייתנו זו למדו הפוסקים נפקא מינה לדינא לגבי הלכות כיבוד אב ואם. דהנה כתב הרמ"א (יו"ד סימן רמ סכ"ד): יש אומרים דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו (מהרי"ק שורש מד), ואינו נראה לי אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו.

ומביא הרמ"א ראיה לדין זה מהמדרש גבי "ויזבח זבחים לאלוקי אביו יצחק" (בראשית מו א), וכוונתו כמו שהביא רש"י מהמדרש: דחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו. הרי שאף בכבוד אבי אביו חייב אלא שמכל מקום כבוד אביו עדיף.

חקירת האחרונים אם החיוב משום כבוד זקנו או משום כבוד אביו

וחקרו האחרונים בגדר חיוב כבוד באבי אביו האם הוא מדין הכבוד לאביו, היינו שכיון שאדם מחוייב בכבוד אביו הרי מלבד שמחוייב להלבישו ולהרחיצו וכיוצא בזה, חייב נמי לכבד את אביו שזהו כבודו. או שאינו מלתא דכבוד אביו, אלא שכשם שחייב לכבד את אביו מולידו באשר הוא אביו, כן חייב הוא לכבד את אבי אביו שהרי למדנו בגמרא ביבמות (סב: ובכ"ד) דבני בנים הרי הם כבנים, וכיון דחשיב בנו חייב בכבודו כדרך שבן חייב בכבוד אביו.

ונפק"מ שאפשר שתהיה בין שני צדדים אלו, האם יהיה חייב בכבוד זקנו גם אחר פטירת אביו, שאם טעם הכיבוד הוא משום שבני בנים הרי הם כבנים, ודאי שיהיה החיוב נמשך גם אחר פטירת אביו כי מה בכך שאביו נפטר סוף סוף בני בנים הרי הם כבנים. אך אם החיוב הוא מצד כבוד אביו, הרי מצינו בכמה דברים שאין שייכים משום כבוד אביו אלא רק בחייו, ואם כן יש לדון ולומר שאחר שמת אביו שוב אין כבוד זקנו, אבי אביו, חלק מכבוד אביו.

רב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב לא כיבדו

ובביאור הגר"א (שם סקל"ד) כתב שמגמרא סוטה (מט.) יש ראיה לדעת מהרי"ק שאינו חייב בכבוד אבי אמו. וכוונתו למסופר בגמרא שם: רב אחא בר יעקב איטפל ביה ברב יעקב בר ברתיה, כי גדל אמר לו אשקיין מיא [- הסב אמר לנכדו שישקהו מים], אמר לו לאו בריך אנא [- ואיני חייב בכבודך], והיינו דאמרי אינשי "רבי רבי בר ברתך אנא" [- שתחילה מבקשו שיגדלנו, ולבסוף אומר לו בן בתך אני ואיני חייב בכבודך]. הרי לכאורה מבואר בגמרא להדיא שנכד אינו מחוייב בכבוד זקנו.

וכך אכן כותב המהרש"א על אתר שאף שאמרו בגמרא ביבמות (סב:) בני בנים הרי הם כבנים, היינו רק לענין פריה ורביה אך לא לענין כיבוד אב ואם. אלא שאם כן לכאורה סתרו חז"ל אלו לאלו, שבסוטה מבואר שאין הנכד חייב בכבוד זקנו, ואילו במדרש שהביא הרמ"א על הפסוק "ויזבח זבחים לאלוקי אביו יצחק" מבואר שאף בכבוד זקנו חייב אלא שכבוד אביו קודם.

חילוק הגר"א שאינו חייב בכבוד אבי אמו

והוסיף הגר"א וכתב "ונ"ל דלאבי אמו פטור וכמ"ש בב"ר פ' צ"ד בני בנות כו'". והיינו שבא הגר"א ליישב סתירה זו ומבאר שאכן אין להוכיח מדברי הגמרא בסוטה כדעת מהרי"ק, שהרי מוכח מדברי המדרש כמו שכתב הרמ"א שבני בנים מחוייבים בכבוד זקנם, ומה שמבואר בגמרא בסוטה שאמר לו "לאו בריך אנא" וממילא אינו חייב בכבודו, הוא כמו שמדקדקת הגמרא ואומרת, והיינו דאמרי אינשי רבי רבי בר ברתך אנא, שדווקא מחמת שהוא בן בתו לכן אינו חייב בכבודו, כיון שדין בני בנים הרי הם כבנים לא נאמר אלא בבני בנים ולא בבני בנות.

והגר"א מציין לדברי המדרש בבראשית רבה (ויגש צד ו) על הפסוק (ה-ז) "ויקם יעקב... ויקחו את מקניהם... בניו ובני בניו אתו בנותיו ובנות בניו וכל זרעו הביא אתו מצרימה" - א"ר יהודה בר אלעאי בנות בנים הרי הן כבנים ובני בנות אינן כבנים. והיינו שהוקשה למדרש מדוע לא הוזכרו צאצאי הבנות אלא רק בני בנים ובנות בנים, ומכך הוציא המדרש שהזכיר הפסוק רק את החייבים בכבודו של יעקב, בני ובנות הבנים, ולא את צאצאי הבנות שאינם חייבים בכבודו.

והנה מדברי הגר"א למדנו לכאורה שהחיוב לכבד את זקנו הוא מדין בני בנים, ודין זה אינו אלא בבני בנים ולא בבני בנות, ולכן לא היה רב יעקב בן בתו של רב אחא בר יעקב חייב בכבודו.

חיוב אבי אביו יש בו שני דינים, כבוד אביו וכבוד זקנו

ומכל מקום יש לדון ולומר שמלבד חיוב זה יש חיוב נוסף לכבד את זקנו מכלל כבוד אביו, שכשם שמחויב להרחיצו ולהנעילו וכיו"ב חייב נמי לכבד את אביו, ומכל מקום רב יעקב בן בתו של רב אחא בר יעקב לא כיבד את זקנו מטעם זה. והיינו, על פי הנפק"מ שהצענו בתחילת הדברים שהחיוב לכבד את זקנו מטעם כבוד אביו היינו דווקא בחיי חיותו של האב, אבל אחרי שנפטר שוב אינו חייב בכבוד זקנו מטעם זה. ולפי זה מבואר היטב הטעם שלא כיבד רב יעקב בן בתו של רב אחא בר יעקב את זקנו מצד כבוד אביו, שהרי מבואר בגמרא שם שזקנו גידלו ["איטפל ביה ברבי עקב בר ברתיה", "דאמרי איניש רבי רבי"], ומסתבר שטעם הדבר כיון שאביו נפטר, וממילא טעם זה אינו, ולא נשאר מקום לחייבו אלא משום בני בנים הרי הם כבנים, ועל כך מבאר הגר"א שלא נאמר דין זה אלא בבני בנים ולא בבני בנות.

ומעתה אפשר לומר שגם לדעת הגר"א יש בכלל חיוב כבוד אבי אביו שני דינים, כיבוד מצד בני בנים הרי הם כבנים וכיבוד מצד כבוד אביו שמכבד אביו במה שמכבד אבי אביו.

הוכחת האחרונים מסוגייתנו שבני בנות הרי הם כבנים

אלא שהאחרונים תמהו מסוגייתנו על דעת הגר"א, שהרי בפסוק נאמר "לאביו ולאמו לא ראיתיו" וביארה הגמרא שאביו היינו "אבי אמו מישראל", ולכאורה הביאור הוא שנקט הפסוק לשון אביו כיון שבני בנים הרי הם כבנים, אך באמת כוונתו לאבי אמו, ואם כן מוכח להדיא מפסוק זה שדין "בני בנים הרי הם כבנים" הוא גם ביחס ל"אבי אמו" דהיינו "בני בנות הרי הם כבנים". כך הקשו הגהות מהרש"ם, תאווה לעיניים. וכעין זה בגליון הש"ס לרע"א, ובגבורת ארי (יומא שם) ובספר בית ישחק (השמטות לבעל תועפות ראם בסוף הספר וירא דף א.).

חילוק רבי יעקב קמינצקי ש"בנים" פירושו "קינדער"

רבי יעקב קמינצקי (אמת ליעקב יומא סו:) כתב בדרך אפשר שכל נדון האחרונים האם בן בת הרי הוא כבן, היינו במקום שכתוב "בן" שאז יש להסתפק שמא נתמעטה הבת, אבל במקום שכתוב בקרא לשון רבים "בנים", הרי זה כאילו נכתב בפסוק "זרע", כי בנים בלשון רבים הוא על דרך שאנו אומרים באידיש "קינדער", ורק כיון שדיברה תורה בלשון זכר לכן במקום לכתוב "בנים ובנות" נקטה התורה לשון זכר ואמרה "בנים".

אלא שדוחה ר' יעקב הצעה זו מכח דברי הגמרא בקידושין (כט:) שם ממעטת הגמרא חיוב לימוד תורה לבתו מדכתיב (דברים יא יט) "ולמדתם אותם את בניכם" בניכם ולא בנותיכם, ושם הרי נקט "בניכם" לשון רבים ואעפ"כ ממעטת הגמרא בנות.

בני בנות אינם כבנים רק כשהבן עצמו כלול בפסוק

ולכך מיישב האמת ליעקב את קושיית האחרונים בדרך אחרת, והיא שכל נדון האחרונים הוא באופן שבפסוק נאמר "בן" או "בנים", והבן ממש אף הוא בכלל הפסוק, ואז יש מקום לדון שדין "בני בנים הרי הם כבנים" מרבה שאף בניו של בן זה הרי הם בכלל ה"בן" המוזכר בפסוק, משא"כ בני בנות אינם בכלל הזה. אבל כשהפסוק אומר "בן" או "בנים" ואין הבן עצמו נכלל בפסוק זה, כמו בסוגייתנו שהבנים עצמם בודאי לא עבדו עבודה זרה, ואנו מחדשים שכוונת הפסוק לנכד, בכהאי גוונא שפיר יש לומר שכוונת הפסוק גם לבני בנות כשם שכוונתו לבני בנים.