אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/קח
יום חמישי כד סיון תשפ"ב - מסכת יבמות דף קח
איסור קרובות בנשא ערווה בטעות
תנן במסכת יבמות (קח.)} הממאנת באיש, הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ולא פסלה מן הכהונה. נתן לה גט, הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה.
וכך נפסק להלכה בשו"ע (אה"ע סימן קנה ס"י): קטנה הממאנת... והוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וכשרה לכהונה... אבל המגרש את הקטנה בגט, יש לה כתובה ואסורה בקרובותיה ואסורה בקרוביו ואסורה לכהונה...
והנה בגמרא ביבמות (צז.) איתא: הנטען מן האשה [- הנחשד ויצא עלי קול. רש"י], אסור באמה ובבתה ובאחותה. ומבארת הגמרא שאיסור זה הוא מדרבנן [- משום גזירה שמא לאחר שישא את בתה יזנה עם הראשונה. רש"י].
על פי זה הקשה הערוך לנר (קח.) על דין המשנה שהממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, וטעם הדבר כיון שבטלו הקידושין למפרע. ולכאורה מה בכך שבטלו הקידושין, הלא עדיין יש טעם לאסור עליו לשאת את קרובותיה, מדרבנן - מדין הנטען מן האשה, שיש לחוש שמא אם ישא את קרובותיה, יבוא אחר כך על הממאנת.
ומוסיף הערוך לנר, שבדוחק היה אפשר לומר שכוונת המשנה באומרה ש'הוא מותר בקרובותיה', היינו בעצם הביאה אך לא בקידושין, ומאידך כל האיסור המבואר בגמרא לענין נטען מן האשה היינו רק באופן שנושא את הקרובה, שאז יש מקום לחוש שמא יבוא עליה בהיותו נשוי לקרובתה. אלא שהערוך לנר לא ניחא ליה בביאור זה שהוא 'ודאי דוחק' לומר שההיתר המובא במשנה לגבי קרובותיה היינו בזנות, וכיצד תתיר המשנה לכתחילה זנות זו.
ולכן מסיק הערוך לנר, שמה שאמרו במשנה שהוא מותר בקרובות הממאנת, היינו דוקא אחר מיתת הממאנת, וכמבואר בגמרא שם (צז.) על דין המשנה 'נושאין על האנוסה' - דהיינו אפילו לכתחילה, והטעם שאין אוסרים עליו לשאת את קרובתה מדרבנן, משום ש"כי תנן מתניתין לאחר מיתה", ופירש רש"י: לאחר מיתה, שמתה האנוסה והמפותה, דתו ליכא למיגזר מידי. ולפי זה מבאר הערוך לנר שהוא הדין דין המשנה לגבי ממאנת, היינו באופן שמתה הממאנת שאז מותר לשאת את קרובותיה אפילו לכתחילה כי ליכא למיגזר מידי. ואמנם הערול"נ תמה על הרמב"ם והשו"ע שכתבו דינא בסתמא שמותר בקרובותיה ולא הזכירו שכל דין זה אינו אלא לאחר מיתה.
ובברכת אברהם כתב ליישב בפשטות, שכל גזירת חז"ל אינה אלא באשה שכבר נכשל בה לבוא עליה דרך זנות, שבכה"ג חוששים אנו שמא ע"י שיהיה נשוי לקרובתה אולי יתקוף עליו יצרו שוב ויבוא עליה. משא"כ בממאנת הלא בא עליה בהיתר ובדין, ובכה"ג לא גזרו כלל - שהרי אין ישראל חשודים לזנות עם עריות, וכל הגזירה היא רק באופן שכבר נחשד.
וסייעתא לסברא זו הביא מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (יבמות ריש פי"א) שם כתב בטעם איסור קרובת אנוסתו, שהוא כדי שלא נחזיק ידי עוברי עבירה. הרי מבואר להדיא שכל הגזירה אינה אלא בעוברי עבירה, וממילא בממאנת שבא עליה קודם המיאון - כדין - בכה"ג אינו 'עובר עבירה' ואין הגזירה שייכת בו.
והנה דנו הפוסקים באופן שקידש בטעות ערוה, ואחר כך כשהוברר הדבר הוציאה, מה דינו בקרובות הערווה. והטור (אה"ע סימן טו) פסק: הלכה אשתו למדינת הים, ואמרו לו שמתה, ונשא אחותה, ואחר כך באתה אשתו. אם היתה אשתו נשואה לו, מותרת לחזור לו, שהכל יודעים שבטעות נשא את אחותה... וכן בכל הקרובות הנאסרות על ידי אשתו אם מזנה עמהם, לא נאסרה אשתו עליו. ומותר בקרובת שנייה.
וכתב הב"ח: ומותר בקרובות שניה, פירוש לישא בתה. וכן היא מותרת בקרוביו. מיהו, מדרבנן ודאי לא שריא בתה עליו, אלא לאחר מיתת שנייה, כמו שכתוב בסימן זה למעלה אצל בת אנוסתו, דלא שריא אלא לאחר מיתתה, עכ"ד. דהיינו שלדעת הב"ח כשם שקרובת אנוסתו אסורה עליו בחיי האנוסה, כך גם נשא ערוה אסור בקרובותיה בחייה.
גם הפרישה (ס"ק לא) עמד על כך שיש לגזור על קרובות השניה בחייה, כדרך שגוזרים על בת אנוסתו. והוסיף שמכל מקום אשתו הראשונה מותרת לו, אף שהיא אחות אנסותו, שכיון שנשא את אשתו בהיתר אין מוציאים אותה מידו משום גזירה.
והט"ז (ס"ק יח) הביא דברי הב"ח והפרישה, וחלק עליהם. וכתב לחלק בין המקרים, כי דוקא לגבי אנוסתו, שכבר בא עליה דרך זנות באונס, אז חוששים שמא יזנה עמה עוד אחר נישואי הבת, משא"כ כאן שבא על אחות אשתו בשוגג, לפי שהיה סבור שמתה הראשונה - ועכשיו שרואה שהיא חיה, למה נחשוד בו עוד שיבוא במזיד על אחות אשתו והוא לא פשע לפנינו. ולכך מסיק הט"ז שמה שהתירוהו לבוא על קרובות השניה, היינו אפילו בחיי השניה לכתחילה.
והבית שמואל (ס"ק כא) כתב שיש להביא קצת ראיה לדברי הפרישה והב"ח, שהרי כשם שקרובת מפותתו אסורה עליו כך גם קרובת אנוסתו - והרי באונס אין שום חשש שמא יבוא עליה עוד פעם באונס, וא"כ על כרחך שאין הגדרת החשש שישוב ויעשה כמעשהו הראשון, אלא הגדרת החשש היא שכיון שהיו יחדיו בקירוב בשר, ממילא יש לחוש שמא ישוב ויזנה עמה, ואף שתחילה היה באונס הרי שיש לחוש שעתה יהיה ברצון. ואם כן הוא הדין באופן שתחילה שגג עם אחות אשתו כיון שהיה סבור שאשתו מתה, מכל מקום יש לחוש אחר שהיו יחדיו בקירוב בשר, שמא יכשלו שוב ברצון.
והנה יש לדון לפי זה בקרובת ממאנת בחיי הממאנת, האם תאסר עליו בגזירה או לא. שלכאורה בהשקפה ראשונה נראה הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, שהרי לדעת הדרישה והב"ח, כדרך שדימו ואסרו קרובת אחות אשתו כשבא עליה בשוגג ואף שהוא בלי פשע לפנינו [כלשון הט"ז], כיון שהיו יחדיו בקירוב בשר [כביאור הבית שמואל], הרי הוא הדין קרובת ממאנת יש לגזור שלא יבוא עליה ואף שלא פשע. משא"כ לדעת הט"ז שבאופן שהוא בלי פשע לא גזרו, וכל גזירת חכמים היא באופן שנכשל עמה בזנות, באונס או בפיתוי, אם כן בקרובת ממאנת שהיתה ביאתו כדין אין לגזור כן.
וזה לכאורה ביאור קושיית הערוך לנר ויישוב הברכת אברהם, שהערוך לנר למד כדעת הב"ח והפרישה וכביאור הבית שמואל, שעצם הקירוב בשר יש בו כדי לאסור עליו את קרובותיה, אף שהביאה הראשונה היתה בהיתר. משא"כ הברכת אברהם ביישובו נוקט כסברת הט"ז שכל שהביאה הראשונה היתה 'בלי פשע לפנינו' אין מקום לגזור שמא יבוא על ערווה - כי לא נחשדו ישראל לעבור על איסור עריות בלי שראינו תחילה שנכשל באיסור זה.
ואמנם יש חילוק קל בין הציור בו נחלקו הפוסקים - בנשא אחות אשתו כסבור שאשתו מתה, ובין הציור בו דנו הערו"ל והברכ"א - בממאנת. שהרי לגבי אחות אשתו כבר בשעת ביאתו היתה זו ביאת איסור, אלא שהוא לא ידע זאת והיה סבור שביאתה מותרת, ואילו לגבי ממאנת הרי באמת בשעת הביאה היתה ביאתה מותרת לו בהיתר גמור, ורק אח"כ התחדש המיאון. אך מכל מקום אם נדון אחר סברת הדבר, הרי נראה שהסברות שהעלו האחרונים שייכות בשני הציורים, שהרי לדעת הט"ז תלוי הדבר במה שפשע, ובשני האופנים לא פשע - כאן מחמת שסבור היה שאשתו מתה, וכאן מחמת שעוד לא מיאנה. ואילו לדעת הב"ח והפרישה לפי ביאור הבית שמואל, תלוי הדבר במה שהיו בקירוב בשר, וא"כ בשני האופנים סוף סוף היו בקירוב בשר ויש לחוש אם ישא קרובתה בחייה שמא ייכשל בה לאחר זמן.