אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/ע

יום שני טו אייר תשפ"ב - מסכת יבמות דף ע

פסול ערלות בקרבן פסח

תנן (יבמות ע.): הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה. ובגמרא: תניא אמר רבי אליעזר, מנין לערל שאין אוכל בתרומה, נאמר "תושב ושכיר" בפסח [- "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שמות יב מה)] ונאמר "תושב ושכיר" בתרומה [- "תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש" (ויקרא כב י)] - מה 'תושב ושכיר' האמור בפסח ערל אסור בו [ככתוב (שמות יב מח) "וכל ערל לא יאכל בו"], אף 'תושב ושכיר' האמור בתרומה ערל אסור בו. רבי עקיבא אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר (ויקרא כב ד) "איש איש [מזרע אהרן והוא צרעו או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר]" - לרבות הערל.

ומקשה הגמרא (ע:) בדעת רבי אליעזר: אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת [אם יש לו בן ראוי למול או עבד למול, אסור האב או האדון לאכול בפסח אלא אם כן מלו. דכתיב (שמות יב מח): "המול לו כל זכר ואז יקרב". וגבי עבד כתיב (שם פסוק מד) "ומלת אותו אז יאכל בו" - היינו בעליו, דאי משום עבד הא כתב "כל ערל לא יאכל בו". רש"י], אף תרומה מילת זכריו ועבדיו מעכבת. אמר קרא "ומלתה אותו אז יאכל בו" - מילת זכריו ועבדיו מעכבת 'בו' מלאכול בפסח, ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה. ושוב מקשה הגמרא שכן יש לדרוש גם לגבי ערלות, שהרי כתוב "כל ערל לא יאכל בו", ונדרוש: בו אינו אוכל אבל אוכל הוא בתרומה. ומיישבת הגמרא: הא כתיב 'תושב ושכיר'. דהיינו שמחד גיסא הגזירה שוה מלמדתנו שכשם שפסח יש מי שאינו אוכל כך גם בתרומה, ומאידך הפסוק 'בו' מלמדנו שהפסול הוא דוקא בפסח ולא בתרומה.

ומקשה הגמרא: ומה ראית. דהיינו, מדוע למדים מהגזירה שוה לענין ערלות, ומתיבת 'בו' לענין מילת זכריו ועבדיו. ומיישבת בשני דרכים: א' שערלות חמיר טפי ממילת זכריו ועבדיו כיון שהוא מעשה בגופו וענוש כרת, משא"כ מילת זכריו ועבדיו שאף שיש בה חומרא שנוהגת כל שעה אבל עדיין חומרת ערלות מרובה מחומרת מילת זכריו. ב' מסברא יש לרבות פסול ערלות בתרומה ולמעט פסול מילת זכריו, כי "מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבא ביה, ערלות דאחריני מעכבא ביה". וכיון שאין באפשרותנו ללמוד אלא פסול אחד, על כרחנו נלמד דוקא פסול ערלות ולא פסול מילת זכריו, כי לא יתכן שיהיה פסול מחמת מילת זכריו בתרומה, ואילו מחמת ערלות עצמו לא יהיה פסול.

והתוספות (ע. ד"ה איש) כתבו בביאור דעת רבי עקיבא הלומד פסול ערל בתרומה מקרא ד'איש איש', שמכאן המקור למה שמצאנו בכמה מקומות שרבי עקיבא מרבה דין ערל כדין טמא. ומוסיפים התוספות שאף שלדעת רבי עקיבא דין ערל כדין טמא, מכל מקום הוצרכה התורה לכתוב בפסח להדיא שערל פסול, כי לולי שבמקום אחד היתה מפרשת התורה שערל דינו כטמא לא היינו מרבים מהפסוק 'איש איש' שדין ערל כטמא, ורק אחר שבפסח מצינו שכבר ריבתה התורה דין ערל כטמא, ממילא מרבינן מקרא ד'איש איש' שדין ערל כטמא בכל מקום. ולשון התוספות: דאי לאו דכתיב בהדיא משום מקום שהוא כטמא, לא הוה מרבינן ליה מאיש איש, אע"ג דמילת זכריו ועבדיו מעכבתו בפסח, עכ"ל.

ובביאור סוף דבריהם כתב המהר"ם שבאמת גם לולי שהיתה התורה כותבת להדיא שערל פסול מפסח היינו יודעים זאת, שהרי מילת זכריו ועבדיו מעכבתו לאכול בפסח ומכל שכן שמילת עצמו תעכב וכסברת הגמרא "מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבא ביה, ערלות דאחריני מעכבא ביה" - ומכל מקום הוצרכה התורה לפרש שערל פסול בפסח לצורך הלימוד מ'איש איש', שאחרי שבפסח פירשה התורה להדיא שערל פסול כטמא, שוב לומדים מהפסוק 'איש איש' שבכל מקום ערל כטמא.

והקשה המהר"ם שלכאורה ביאור התוספות בדעת רבי עקיבא הינו קושיא עצומה על דעת רבי אליעזר, שהרי לדעת רבי אליעזר לומדים שערל פסול בתרומה בגזירה שוה 'תושב ושכיר' מפסח ולא מקרא ד'איש איש'. ואם כן מדוע כתבה התורה שערל פסול בפסח, הלא נדע דין זה בכ"ש ממה שמילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, ומי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבא ביה וערלות דאחריני מעכבא ביה.

והמהר"ם יישב קושייתו שבאמת אין זה קל וחומר, כי מילת זכריו אינה מעכבתו אלא באופן שראוי למול, אבל כשאינם ראויים למול מותר האב או האדון לאכול בפסח. משא"כ ערלות דגופיה מעכבתו מלאכול בפסח גם באופן שאינו ראוי למול, כגון באופן שמתו אחיו מחמת מילה. ולכן הוצרכה התורה לכתוב במפורש שערל אסור באכילת פסח בכל אופן, משא"כ ממילת זכריו לא היינו למדים אלא רק באופן שיכול למול ואינו מל.

ומה שהביאה הגמרא סברא זו ש"מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבא ביה ערלות דאחריני מעכבא ביה", היינו שכשדנה הגמרא מה ללמוד מפסח לתרומה, נקטה שבודאי יש ללמוד דין ערלות דגופיה ולא דין מילת זכריו ועבדיו, כי לא מסתבר שערלות של גופו לא תעכב בכלל בשום אופן ואילו מילת זכריו ועבדיו תעכב לכל הפחות כשיכול למול. אבל בפסח שבאמת בין מילת זכריו ועבדיו ובין מילת עצמו מעכבתו מלאכול - פשוט שיש צורך בשני הפסוקים, כי מילת זכריו היינו רק באופן שראוי למול, משא"כ ערלות גופו שהיא אפילו כשאינו יכול למול.

ובמשנה שנינו: הערל... לא יאכלו בתרומה. ופירש רש"י: כהן שמתו אחיו מחמת מילה. וביארו התוספות (ד"ה הערל) שאף שמבואר בגמרא (עא.) שקודם שמונה אין ערלת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח, היינו משום שאינו בר מילה, אבל אחר שמונה ימים כיון שהוא בר מילה רק שאינו יכול למול כיון שהוא מסוכן, מכל מקום שם ערל יש לו.

ובתוספות ישנים (ד"ה הערל) הקשו על דברי רש"י מאי שנא ממילה שלא בזמנה [- קודם שמונה], ולא ניחא להו ביישוב התוספות, והסיקו: לכן פירש רבינו תם דערל ר"ל משומד לערלות.

וקושיא זו הובאה גם בראשונים (רשב"א וריטב"א) ושם הוסיפו להקשות גם מהמבואר בגמרא (עא.) שאם חלצתו חמה, והוא מסוכן למול, אין מילתו מעכבת את אדוניו או אביו. וכתבו הראשונים ליישב את דעת רש"י, שכל נידון הגמרא הוא רק ביחס לפסול מילת זכריו, שכלפי חיוב זה אומרים אנו שכל שאינו יכול למולו כיון שהוא מסוכן ממילא אינו מעכבו מלעשות פסח, משא"כ רש"י איירי לענין ערלות עצמו - ובערלות עצמו אפילו חלצתו חמה הרי הוא ערל וכמו שכתב רש"י במי שמתו אחיו מחמת מילה.

והנה יש לדון בעיקר חילוק זה שמילת עצמו מעכבתו אף באופן שאינו יכול למול, וכגון שמתו אחיו מחמת מילה, משא"כ מילת זכריו ועבדיו אינה מעכבתו אלא באופן שיכול למול ואינו מל.