אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ביצה/לו

יום רביעי ל תשרי תשפ"ב - מסכת ביצה דף לו

איסור ייבום ביום טוב ודין שמחה בליל יו"ט

קושיית המחברים שייבום אסור אפילו בחול המועד

תנן (ביצה לו:): כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה בשבת - חייבין עליו ביום טוב... ואלו הן משום רשות, לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין וכו'. ובגמרא (לז.) מבואר שטעם האיסור בכולם - גזירה שמא יכתוב [- פסק דין לדינין, ושטר אירוסין לקידושין, ושטר חליצה לחולצת, וכתובה ליבמה. רש"י].

הרש"ש (שם לו:) מביא מה שהקשו המחברים, שמדברי המשנה משמע שאין איסור בייבום אלא ביום טוב, גזירה שמא יכתוב. והרי דין זה אמת אף בחול המועד, ומטעמים אחרים. וכפי ששנינו במסכת מועד קטן (ח:): אין נושאין נשים במועד... ולא מייבמין, מפני ששמחה היא לו. ובגמרא: וכי שמחה היא לו מאי הוי. אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא ואמרי לה אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה [- כלומר, בעינן דלישמח בשמחת מועד לחודיה. רש"י]. רבה בר רב הונא אמר, מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו... שנאמר (דברים טז יד) 'ושמחת בחגך' - בחגך ולא באשתך. עולא אמר, מפני הטורח [- ליטרח לצורך נישואין, וטירחא במועד אסור]. רבי יצחק נפחא אמר, מפני ביטול פריה ורביה [- דאי שרו נישואין ביום טוב, אין אדם נושא אשה כל השנה כולה אלא ממתין עד המועד, שיהא עושה סעודה אחת למועד ולנישואין].

כעין קושיה זו הקשה הטורי אבן (חגיגה ח:) על דרשת רב דניאל בר קטינא משמיה דרב, מנין שאין נושאין נשים במועד שנאמר 'ושמחת בחגך' ולא באשתך. והקשה הטו"א שמבואר מדברי רב שאסור לשאת אשה במועד מדאורייתא, ואם כן מדוע אומרת המשנה בביצה שייבום הוא מהדברים האסורים 'משום רשות', והלא ייבום הרי הוא כנישואין [כמבואר במשנה במו"ק שכללה דין ייבום ודין נישואין כאחד] ואסור מדאורייתא במועד וכ"ש ביום טוב.

יישוב הטורי אבן שבראש השנה אין דין שמחה ואסור לשאת משום שבות

ויישב הטורי אבן: ויש לומר, דהא דגזרו על הייבום ביום טוב משום שבות, נפקא מינה ליום טוב של ראש השנה, דאין מצות שמחה נוהג בו, ואפילו הכי גזרו משום שבות גזירה שמא יכתוב כדמפרש התם.

אמנם יעויין באורך בדבריו בשאגת אריה (סימן קב), שנשא ונתן בנידון זה, אם בראש השנה יש חיוב שמחה או לא. והסיק שבודאי אף בראש השנה יש דין שמחת יום טוב כבשאר יום טוב, אלא שאין בו קרבן שלמי שמחה. שלא נאמר אלא בג' רגלים בלבד, אבל בשאר מילי מצות שמחת יום טוב עליו. ולפי מסקנתו זו נדחה יישובו וחזרה קושיה למקומה, מדוע נאמר במשנה שהייבום אסור ביום טוב משום שבות - תיפוק ליה שאף בחולו של מועד אסור מפני ששמחה היא לו.

ישוב הטורי אבן שנפק"מ שאסור לישא אף בליל יום טוב הראשון

ועוד יישב הטורי אבן: אי נמי יש לומר, דהא דגזרו על ייבום ביום טוב משום שבות, משום ליל יום טוב ראשון הוא, דמצות שמחה אינה נוהגת בליל יום טוב ראשון, וכדתניא (סוכה מח.) "והיית אך שמח" (דברים טז טו) לרבות לילי יום טוב האחרון. או אינו אלא יום טוב הראשון, כשהוא אומר 'אך' חילק. וכ"כ בהגהות מעשה חושב על השער המלך (שבת פכ"ג הי"ד אות מח). והטורי אבן בסוף דבריו מוסיף וכותב: כמו שכתבתי בתשובה.

ואמנם בספר באר אברהם (לבעל המצפה איתן, ביצה שם) הקשה שסתר דבריו למה שכתב בתשובה, שכן בתשובת שאגת אריה (סימן סח) נקט אמנם ש"הדבר ברור שליל א' של יום טוב, אין מצות שמחה נוהג בה מן התורה", אך הוסיף וכתב: "מכל מקום נראה לי דמדרבנן מיהא נוהג מצות שמחה בליל יום טוב". וראייתו עמו, מכמה מקומות במסכת ביצה שהתירו חכמים איזה דברים משום שמחת יום טוב, ולא חילקו בין ליל יום טוב הראשון לשאר הימים. אלא על כרחך שאף בליל יום טוב הראשון נוהג מצות שמחה עכ"פ מדרבנן. ומעתה, תמה הבאר אברהם, הן אמת שמדאורייתא אין נוהג בליל יום טוב מצות שמחה, אך כיון שעכ"פ מדרבנן חייב בשמחה אף בליל יום טוב הראשון - הדרא קושיה לדוכתה, מדוע נקטה המשנה שכל האיסור לייבם אינו אלא משום גזירה שמא יכתוב, הלא בלאו הכי אסור ואפילו בחולו של מועד "מפני ששמחה היא לו".

הערת הרש"ש מספק הכלבו שהביא הדרכי משה לגבי נישואין בפורים

והרש"ש כתב שנעלם מעיני הבאר אברהם, מה שכתב הרמ"א בדרכי משה (סימן תרצו) בשם הכלבו. שם דן אם מותר לשאת אשה בפורים, וז"ל: צ"ע אי נושאין בפורים, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. או דילמא דלא אסרו אלא ברגלים שהוא דאורייתא, אבל לא בשמחת פורים שהיא מדברי קבלה. או נאמר שרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה (עירובין עז.).

ולפי זה, כתב הרש"ש, יש לקיים את יישוב הטורי אבן, אף לפי דבריו בתשובה שמצות שמחה נוהגת גם בליל יום טוב עכ"פ מדרבנן. כי חיוב שמחה דרבנן אין די בו כדי לאסור נישואין באותה העת משום דאין מערבין שמחה בשמחה, וכצד השני בספק הכלבו.

ובעיקר קושיית הבאר אברהם יש לתמוה, שהרי חילוק גדול יש בין קושיית המפרשים כפי שהביאה הרש"ש ובין קושיית הטורי אבן. כי המפרשים העמידו קושייתם על עיקר הדין שאין נושאין נשים במועד, שלכאורה בכלל מאתיים ומנה ומכ"ש שאסור משום כך לשאת אשה ביום טוב, ומדוע העמידה המשנה בביצה את טעם האיסור משום שבות שמא יכתוב. ואילו הטורי אבן העמיד את קושייתו על דעת הסוברים שהאיסור לשאת אשה מקורו מדאורייתא, שלשיטתם הקשה שבמשנה בביצה מבואר שאינו איסור מדאורייתא אלא רק מדרבנן. ומעתה, מה שיישב הטורי אבן שאין דין שמחה בליל יום טוב ואזי אין האיסור אלא מדרבנן - העלה בכך ארוכה לקושייתו, כיון שמעתה אף אם נמצא מקור לכך שיש דין שמחה בליל יום טוב מדרבנן - הרי מכל מקום אין מקום עוד להקשות שבביצה חזינן שאין האיסור אלא מדרבנן, שהרי גם משום שמחה אין האיסור בליל יום טוב אלא מדרבנן. וכל הערת הבאר אברהם אינה אלא אם נרצה ליישב קושיית המפרשים כפי שהביאה הרש"ש בדרך שיישב הטורי אבן את קושייתו הוא [ומ"מ צ"ב לפ"ז שעדיין יש להקשות אף אחר יישוב הטו"א, את הקושיא בסגנון קושיית המפרשים שהביא הרש"ש].

דעת הגר"ח שליל יום טוב נתמעט מדין שמחה ד'שלמי שמחה' ולא משאר דיני שמחה

ועיקר יסוד השאג"א שאין דין שמחה בליל יום טוב, וחילו מדברי הברייתא בסוכה שנתמעט ליל יום טוב הראשון משמחה משום ד'אך חילק'. והקשה על כך השאג"א מדברי הגמרא במועד קטן (יד:): אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר "ושמחת בחגך", אי אבילות דמעיקרא הוא - אתי עשה דרבים [- "ושמחת". רש"י] ודחי עשה דיחיד [- אבל, דכתיב (ירמיה ו כו) "אבל יחיד עשי לך"]. ואי אבילות דהשתא [- שאירעו במועד] - לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. ומעתה הקשה השאג"א, לדעת הרי"ף והגאונים שאבילות יום ראשון מן התורה, ואבילות יום ראשון תופס לילו עמו, אם כן כשמת לו מת בערב יום טוב - ליל יום המיתה היינו ליל יום טוב הראשון, וחיוב האבילות בו הוא מדאורייתא. ומדוע מבואר בגמרא שעשה דשמחת יו"ט דוחה עשה דאבילות, והלא בליל יום טוב אין מצות שמחה, ואף אם ישנה אינה אלא מדרבנן וכיצד עשה דשמחת יו"ט דרבנן אף שהוא דרבים, דוחה עשה דאבילות דאורייתא אף שהוא דיחיד.

ובעמק ברכה (שמחת יום טוב, אות א) הביא מה שתירץ ע"ז מרן הגר"ח הלוי. שכל המבואר בברייתא שנתמעט ליל יו"ט הראשון מדין שמחה, היינו דוקא שמחת שלמי שמחה, שהרי בכדי לקיים שמחת שלמי שמחה בליל יום טוב הראשון, עליו לשחוט הקרבן כבר בערב יום טוב - וכיון שבאתה שעה אין שמחה לפניו, אינו מחוייב לזבחו בערב יום טוב שלמי שמחה כדי לאכלם ולשמוח בהם בלילה. אבל משאר מיני שמחות שחייב בהם מדאורייתא, אנשים בראוי להם - ביין, ונשים - בבגדי צבעונים, לא נתמעט, וחייב בהם אף בליל יום טוב הראשון [וכ"ה בכתבי הגר"ח (פסחים קט.)].

ולדעת הגר"ח פשוט שנפל כל יישוב הטורי אבן, כיון שאף בליל יום טוב יש בו משום שמחה, והדרא קושיה לדוכתה שיש לאסור נישואין אף בליל יום טוב משום שאין מערבין שמחה בשמחה, ואם כן מדוע במשנה בביצה מבואר טעם האיסור משום שבות. וכן הביא הכתב סופר (ביצה שם) בשם אביו מרן החתם סופר, שאף הוא סבירא ליה שיש דין שמחה בליל יום טוב ושלא התמעט מ'אך' אלא דין שמחה דשלמי שמחה.

מחלוקת השו"ע והמגן אברהם אי שרי לשאת בערב יום טוב ולסעוד בערב

והשולחן ערוך (סימן תקמו ס"ג) פסק: הכל מותרים לישא בערב הרגל ולעשות סעודה ברגל. והבית יוסף הביא מקור הדברים מהרשב"א, והעיר שבתשובה אחרת מהרשב"א נמצא לאסור עשיית סעודת נישואין ברגל אפילו אם נשא בערב הרגל, ושכן משמע ברמב"ם. והסיק: וכיון דמילי דרבנן היא, נקטינן לקולא.

והמגן אברהם (סק"ד) תמה על דבריו וכתב לאסור לעשות נישואין בערב יום טוב סמוך ליום טוב, כיון שעי"ז יעשה הסעודה בליל יום טוב ויש בכך משום אין מערבין שמחה בשמחה. ובספר חמד משה (סק"ב) העיר על דברי המגן אברהם שהרי בברייתא בסוכה ממעטינן לילה הראשון של יום טוב מדין שמחה, והסיק מכח זה שהצדק עם השו"ע, וכ"כ הברכי יוסף (סק"ג).

ומדברי המגן אברהם דקדק הכתב סופר שאף הוא חולק על דעת השאגת אריה וסבירא ליה שגם בליל יום טוב יש דין שמחה. ובביאור שיטתו צ"ל כביאור הגר"ח שלא נתמעט ליל יום טוב הראשון אלא מדין שלמי שמחה ולא משאר מיני שמחות.

ויש להעיר, שאפשר לומר שהמגן אברהם מודה לשאגת אריה שאין בליל יום טוב דין שמחה מדאורייתא, אלא שמכל מקום כבר כתב השאג"א שעכ"פ יש מצות שמחה מדרבנן. וסבירא ליה להמגן אברהם שגם כלפי מצוה שמחה דרבנן אמרינן 'אין מערבין שמחה בשמחה' וכצד הראשון בספק הכלבו לענין פורים. וכבר נתבאר שאף הטורי אבן אפשר שמודה לזה, ולא אמר דברו אלא כדי ליישב הקושיה בסגנונו שם.

יישוב הבאר אברהם והרש"ש שמשום גזירה אסרו לשאת אף בתוספת יום טוב

ובעיקר קושיית המפרשים, כתב שם הבאר אברהם ליישב, דהוצרכו לאסור ייבום ביום טוב גזירה שמא יכתוב ולא היה סגי להו בטעמא דאין מערבין שמחה בשמחה, כגון לאסור ייבום בתוספת יום טוב, אם קיבל על עצמו שלא לעשות מלאכה מבעוד יום. שבכהאי גוונא לא שייך הטעם שאין מערבין שמחה בשמחה, וכמו שכתבו התוספות בכתובות (מז. ד"ה דמסר) שבנשא שעה אחת קודם יום טוב, לא שייך ביה טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה, אף שהוא כיום טוב לענין מלאכה דתוספת דאורייתא. ומכל מקום אסור לייבם באותה שעה משום שבות גזירה שמא יכתוב. וכ"כ הרש"ש (חגיגה ח:), וכ"ה בספר יהגה חכמה (סימן פג) בשם ר' אברהם אבלי בעל באר אברהם (אחר).