אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/משפטים

כל לימודי התורה לייחוד שמו

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא א)

וברש"י: כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים. מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.

הרבי מקוזמיר ביאר מה שאומרים 'ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל' וכו', שכל ענין התורה, בכל דבר שלומדים, ואפילו 'שנים אוחזין' או 'שור שנגח' הכל 'לאמר שמע ישראל' – לבוא לקריאת שמע, דהיינו לייחוד השם.

כך יש לומר גם כאן, מה הראשונים מסיני, שכשנתן הקב"ה את התורה פתח להם ז' רקיעים וראו שהוא יחיד. כך האחרונים – פרשת משפטים – דיני כי יגח וכיו"ב, הכל גם כן כדי לבוא לייחוד קריאת שמע כבסיני. (רבי יחיאל יהושע רבינוביץ מביאלא, חלקת יהושע)

'שבת' בהבריא ונתמך במשענת

אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה (שמות כא יט)

פירש רש"י: על בוריו וכוחו. וכך תירגם אונקלוס: ויהליך בברא על בוריה. ויש לפרש שבא רש"י להוציא מפירושו של הרמב"ן, שכתב: ולפי דעתי כי משענתו כפשוטו, כמו 'ואיש משענתו בידו מרוב ימים'. ויאמר הכתוב כי כאשר יתחזק המוכה והוא מתהלך תמיד בחוץ בשווקים וברחובות על משענתו כמשפט החלושים שנתרפאו מחולי, ונקה המכה.

אמנם רש"י לא אבה לפרש כן, כי לדעתו אדם זה ההולך על מקלו מחמת שנתרפא מחולי, אינו חזק כל כך ואינו יכול לעשות מלאכתו כבראשונה, ואם כן למה לא יתן לו שבת אף אחרי שקם ממשכבו. ולכן פירש שמשענתו היינו כוחו ובוריו, דהיינו שנשען על עצמו וגופו ואינו צריך עוד למקל. (הט"ז, דברי דוד).

מכה עבדו כמפקירו ויצא לחירות

וכי יכה איש את עבדו... ומת תחת ידו נקם ינקם. אם יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא (שמות כא כ-כא)

לכאורה צריך להבין טעם הדבר, כי אם הקלנו בו אחרי שמת מעת לעת 'כי כספו הוא' והרי הוא כשורו וחמורו, אם כן מדוע הושווה דינו לבן חורין אם מת בו ביום.

ויש לומר, על פי מה שאמרו חז"ל (גיטין לח.) המפקיר עבדו יצא לחירות. מעתה, כשמת תחת ידו מיד, אזי ודאי הכהו מכה שיש בה כדי להמית מיד, ואין לך הפקר גדול מזה, ולכן נעשה בן חורין והממית בן חורין חייב על מיתתו. משא"כ אם יום או יומיים יעמוד - נמצא שלא הכהו מכת מות ולא הפקירו, ולכן שפיר יש לפוטרו 'כי כספו הוא' (רבי מנחם מנדל מקוצק, דבש וחלב, נפלאות חדשות)

הרחק עצמך מן החשד

מדבר שקר תרחק (שמות כג ז)

בספר צידה לדרך הקשה למה שינה הכתוב לומר אזהרה זו בלשון זו, מה שלא מצאנו בשום מקום, והיה לו לומר 'לא תדבר שקר'.

ונראה לומר שהכתוב מרמז שירחיק האדם עצמו שלא יוכל לבוא לידי חשד, וכמו שנאמר 'הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך' – כי לפעמים עושה אדם דבר אשר לפי מראית עין יחשדוהו שעושה דבר איסור, ועל זה אמר הכתוב 'מדבר שקר תרחק' – כלומר, תרחיק עצמך שלא יוכלו לומר עליך דבר שקר, וכמו שאמרו 'הרחק מן הכיעור'. (רבי אלעזר לעוו, יבין שמועה אות קצח).

האדון ה' מביט בעין אחת

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' (שמות כג יז)

בגמרא במסכת חגיגה (ב.) דרש רבי יהודה 'יראה-יראה', כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו. ומכך ממעטים שרק מי שרואה בשתי עיניו חייב במצות ראיה.

וקשה שהרי במדרש (שיהש"ר ח יט) איתא שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום מסתכל בם בשתי עינים, ככתוב (תהילים לד טז) 'עיני ה' אל צדיקים'. ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מסתכל בהם בעין אחת, ככתוב (שם לג יח) 'עין ה' אל יראיו'. ואם כן כאן שכתוב 'את פני האדון ה'טקסט לא מעוצב' הרי לגבי 'אדון' ישראל הם 'עבדים', וע"כ שאין עושים רצונו של מקום, וא"כ מסתכל בהם בעין אחת, וכיצד דרש רבי יהודה מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו. (רבי ישראל ליפקין מסלנט, אבן ישראל דרוש ה, יעו"ש שיישב בפלפול נפלא).

תשובת יחיד בלשון רבים

ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז)

פעם בחנתי קבוצת ילדים בתלמוד תורה, ואחרי שהשיבו תשובותיהם בהצטיינות 'זרקתי' להם שאלה. בפרשת משפטים נאמר על בני ישראל 'ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע', ולכאורה תמוה, כיצד יכול היה כל אחד מבני ישראל לומר 'נעשה ונשמע' בלשון רבים. מהיכן ניתן לכל יחיד יפוי כח לדבר בשם הרבים?

שאלתי נותרה ללא מענה. או-אז שלפתי מתיקי שקית מלאה ממתקים אשר התכוננתי לחלק לתלמידים, ושאלתי אותם: 'האם אתם רוצים ממתקים'? ויענו כולם יחדיו: 'אנחנו רוצים'. חזתרי ושאלתי כיצד כל אחד מכם עונה בלשון רבים, אולי ישנו חלק מהציבור שאינו רוצה? אלא, כיון שמדובר במיני מתיקה, כל אחד בטוח שגם חבריו רוצים.

סיימתי את דברי באמרי: עתה תבינו שכאשר הקב"ה מציע לישראל תורה שהיא מתוקה מדבש ונופת צופים, אין להתפלא כלל כיצד היחידים אמרו 'נעשה ונשמע' בלשון רבים. (רבי יעקב גלינסקי, ממשנתה של תורה גליון 68)