אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/משפטים

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כל לימודי התורה לייחוד שמו[עריכה]

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא א)

וברש"י: כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים. מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.

הרבי מקוזמיר ביאר מה שאומרים 'ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל' וכו', שכל ענין התורה, בכל דבר שלומדים, ואפילו 'שנים אוחזין' או 'שור שנגח' הכל 'לאמר שמע ישראל' – לבוא לקריאת שמע, דהיינו לייחוד השם.

כך יש לומר גם כאן, מה הראשונים מסיני, שכשנתן הקב"ה את התורה פתח להם ז' רקיעים וראו שהוא יחיד. כך האחרונים – פרשת משפטים – דיני כי יגח וכיו"ב, הכל גם כן כדי לבוא לייחוד קריאת שמע כבסיני. (רבי יחיאל יהושע רבינוביץ מביאלא, חלקת יהושע)

'שבת' בהבריא ונתמך במשענת[עריכה]

אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה (שמות כא יט)

פירש רש"י: על בוריו וכוחו. וכך תירגם אונקלוס: ויהליך בברא על בוריה. ויש לפרש שבא רש"י להוציא מפירושו של הרמב"ן, שכתב: ולפי דעתי כי משענתו כפשוטו, כמו 'ואיש משענתו בידו מרוב ימים'. ויאמר הכתוב כי כאשר יתחזק המוכה והוא מתהלך תמיד בחוץ בשווקים וברחובות על משענתו כמשפט החלושים שנתרפאו מחולי, ונקה המכה.

אמנם רש"י לא אבה לפרש כן, כי לדעתו אדם זה ההולך על מקלו מחמת שנתרפא מחולי, אינו חזק כל כך ואינו יכול לעשות מלאכתו כבראשונה, ואם כן למה לא יתן לו שבת אף אחרי שקם ממשכבו. ולכן פירש שמשענתו היינו כוחו ובוריו, דהיינו שנשען על עצמו וגופו ואינו צריך עוד למקל. (הט"ז, דברי דוד).

מכה עבדו כמפקירו ויצא לחירות[עריכה]

וכי יכה איש את עבדו... ומת תחת ידו נקם ינקם. אם יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא (שמות כא כ-כא)

לכאורה צריך להבין טעם הדבר, כי אם הקלנו בו אחרי שמת מעת לעת 'כי כספו הוא' והרי הוא כשורו וחמורו, אם כן מדוע הושווה דינו לבן חורין אם מת בו ביום.

ויש לומר, על פי מה שאמרו חז"ל (גיטין לח.) המפקיר עבדו יצא לחירות. מעתה, כשמת תחת ידו מיד, אזי ודאי הכהו מכה שיש בה כדי להמית מיד, ואין לך הפקר גדול מזה, ולכן נעשה בן חורין והממית בן חורין חייב על מיתתו. משא"כ אם יום או יומיים יעמוד - נמצא שלא הכהו מכת מות ולא הפקירו, ולכן שפיר יש לפוטרו 'כי כספו הוא' (רבי מנחם מנדל מקוצק, דבש וחלב, נפלאות חדשות)

שור שנסקל בטעות[עריכה]

סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי (שמות כא כח)

יש לבאר כפל הלשון 'סקול יסקל' מה בא ללמדנו. ונראה, דהנה במשנה בכריתות (כג:) שנינו: שור הנסכל אינו כן, עד שלא נסקל - יצא וירעה בעדר, משנסקל - מותר בהנאה. עגלה ערופה אינו כן, עד שלא נערפה - תצא ותרעה בעדר, משנערפה - תקבר במקומה, שעל ספק באה מתחילה, כיפרה ספקה והלכה לה, ע"כ. מבואר שחלוק דינו של שור הנסקל מעגלה ערופה, ואם סקלו את השור ואחר כך נודע שסקלוהו שלא כדין, שהיו עדיו עדי שקר, ואינו 'שור הנסקל' – בטל דינו והוא מותר בהנאה [- ובאכילה אסור כיון שלא נשחט].

על פי זה יש לבאר הפסוק כך: "וכי יגח שור את איש" וגו' – בשור שיתכן לומר בו "סקול יסקל" דהיינו שאחרי הסקילה עדיין עומדים אנו בדברינו, ואומרים אנו שאף אם היה חי היה נסקל – בו אני אומר שדינו "לא יאכל את בשרו ובעל השור נקי" – שאסור הוא בהנאה ויצא בעליו נקי מנכסיו. אבל בשור כזה שנסקל אבל אילו היה חי לא היה נסקל, שנודע שנסקל שלא כדין, בשור כזה אף ש'לא יאכל את בשרו' אבל 'אין בעל השור נקי' – שכן שור כזה מותר בהנאה. (רבי משה גלאנטי, זבח השלמים)

הרחק עצמך מן החשד[עריכה]

מדבר שקר תרחק (שמות כג ז)

בספר צידה לדרך הקשה למה שינה הכתוב לומר אזהרה זו בלשון זו, מה שלא מצאנו בשום מקום, והיה לו לומר 'לא תדבר שקר'.

ונראה לומר שהכתוב מרמז שירחיק האדם עצמו שלא יוכל לבוא לידי חשד, וכמו שנאמר 'הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך' – כי לפעמים עושה אדם דבר אשר לפי מראית עין יחשדוהו שעושה דבר איסור, ועל זה אמר הכתוב 'מדבר שקר תרחק' – כלומר, תרחיק עצמך שלא יוכלו לומר עליך דבר שקר, וכמו שאמרו 'הרחק מן הכיעור'. (רבי אלעזר לעוו, יבין שמועה אות קצח).

קיום למצוות רק ע"י שמחה[עריכה]

שלש רגלים תחוג לי בשנה (שמות כג יד)

כתב הספורנו: 'תחוג לי', כענין 'ישמח ישראל בעושיו' (תהילים קמט ב) על הפך 'וירא את העגל ומחולות' (שמות לב יט).

נראה בביאור דבריו עפמ"כ הספורנו על הפסוק 'וירא את העגל ומחולות': כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו... בזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות, באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראוים לאותן הלוחות, ע"כ. פירוש הדבר, שעל ידי השמחה בדבר יש לאותו דבר קיום, וכיון שראה שהם שמחים בקלקולם נואש מתיקונם.

כך גם להיפך במידה טובה, כדי שיהיה למצוות קיום צריך לעשות בשמחה, וזה הביאור 'ישמח ישראל בעושיו'. ולכן ציוות התורה לחוג ולשמוח בשלשת הרגלים – שכן הם היסוד שעליו עומד כלל ישראל, וכמו שכתב רש"י בפרשת בלק על הפסוק (במדבר כב כח) "זה שלש רגלים" – רמז לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה. (רבי יצחק לנדא, עולת יצחק – פסח, עמ' נב).

האדון ה' מביט בעין אחת[עריכה]

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' (שמות כג יז)

בגמרא במסכת חגיגה (ב.) דרש רבי יהודה 'יראה-יראה', כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו. ומכך ממעטים שרק מי שרואה בשתי עיניו חייב במצות ראיה.

וקשה שהרי במדרש (שיהש"ר ח יט) איתא שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום מסתכל בם בשתי עינים, ככתוב (תהילים לד טז) 'עיני ה' אל צדיקים'. ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מסתכל בהם בעין אחת, ככתוב (שם לג יח) 'עין ה' אל יראיו'. ואם כן כאן שכתוב 'את פני האדון ה'טקסט לא מעוצב' הרי לגבי 'אדון' ישראל הם 'עבדים', וע"כ שאין עושים רצונו של מקום, וא"כ מסתכל בהם בעין אחת, וכיצד דרש רבי יהודה מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו. (רבי ישראל ליפקין מסלנט, אבן ישראל דרוש ה, יעו"ש שיישב בפלפול נפלא).

נעשה ונשמע כברק ורעם[עריכה]

ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז) כל דיבור היוצא מפי האדם, שם שהוא הולך ובוקע בחלל האויר עד שמגיע אל אוזן השומע, כך יצטיירו אותיות הדיבור ההוא ויחוקו בחלל האויר. למשל, כשאומר אות ב', נעשה בחלל האויר דמו תאות ב'. רק שהאף שהאוזן יש לה כח לשמוע הקולות, העין אין לה כח לראות צורת ההברות החקוקות באויר, לרוב דקות ורוחניות הציור ההוא. אבל במעמד הר סיני שהתפשט מהם הגשמיות, היה כח בעיניהם לראות הציור ההוא, כי התעלו מהחומר עילוי רב. ולכן כתוב "וכל העם רואים את הקולות" – כפשוטו, שהיו רואים צורת הברת הקולות החקוקים בחלל האויר.

ובזה יבואר מה שהקדימו 'נעשה לנשמע', שהרי העין רואה למרחוק יותר ממה שהאוזן שומעת, ולכן אף שהרעם קודם לברק, רואה האדם את הברק קודם ששומע את הרעם. וכך גם במעמד הר סיני, כל דיבור שיצא מפיו יתברך ראו אותו למרחוק מצוייר בחלל האויר עוד טרם הגיע לאוזניהם, ולכך אמרו "כל אשר דיבר ה' נעשה" – היינו כמו שראינוהו מצוייר מכתב אלוקים חרות בחלל האויר, ואחר כך "ונשמע" – כשיגיע לאזנינו. (רבי יצחק חי בוכבזא, לחם לפי הטף, מערכת הנ' אות יז)

תשובת יחיד בלשון רבים[עריכה]

ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז)

פעם בחנתי קבוצת ילדים בתלמוד תורה, ואחרי שהשיבו תשובותיהם בהצטיינות 'זרקתי' להם שאלה. בפרשת משפטים נאמר על בני ישראל 'ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע', ולכאורה תמוה, כיצד יכול היה כל אחד מבני ישראל לומר 'נעשה ונשמע' בלשון רבים. מהיכן ניתן לכל יחיד יפוי כח לדבר בשם הרבים?

שאלתי נותרה ללא מענה. או-אז שלפתי מתיקי שקית מלאה ממתקים אשר התכוננתי לחלק לתלמידים, ושאלתי אותם: 'האם אתם רוצים ממתקים'? ויענו כולם יחדיו: 'אנחנו רוצים'. חזתרי ושאלתי כיצד כל אחד מכם עונה בלשון רבים, אולי ישנו חלק מהציבור שאינו רוצה? אלא, כיון שמדובר במיני מתיקה, כל אחד בטוח שגם חבריו רוצים.

סיימתי את דברי באמרי: עתה תבינו שכאשר הקב"ה מציע לישראל תורה שהיא מתוקה מדבש ונופת צופים, אין להתפלא כלל כיצד היחידים אמרו 'נעשה ונשמע' בלשון רבים. (רבי יעקב גלינסקי, ממשנתה של תורה גליון 68)