אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/האזינו

יום ו' - רבי דוד אופנהיים

השמים והארץ אינם נוגעים בעדותן

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (דברים לב א)

הש"ך בספרו על התורה (סו"פ האזינו) מפרש "האזינו השמים ואדבר ה'" היינו אדבר חמשה חומשי תורה. ובספר יד דוד הקשה למה הזכיר עתה משה שהתורה נחלקת לחמשה חומשי תורה. ועוד יש להקשות כיצד לקח משה את השמים והארץ להעיד על הדבר, הלא השמים והארץ נוגעים בעדותם, וכקושיית הגמרא בעבודה זרה (ג.), ככתוב (בראשית ב א) "יום השישי ויכולו השמים והארץ" - ה' שישי, היינו השישי הידוע הוא ו' סיון שקיבלו בו את התורה - שאם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו יחזור העולם לתוהו ובוהו.

והנה מצאנו בגמרא בשבת (קטז.) דעה שהתורה נחלקת לשבעה ספרים, דכתיב (משלי ט א), והסוברים שהתורה נחלקה לחמשה ספרים מעמידים הפסוק הזה על שבעה רקיעים. ושורש מחלוקתם צ"ל שנחלקו אם הוילון נחשב לרקיע או לא, ואז יש רק ששה רקיעים וע"כ שהפסוק עוסק בתורה.

והנה נחלקו המפרשים מאיזה טעם לא ירד המן בשבת, האם מדין טלטול, שכן יש ד' אמות מהרקיע 'שחקים' ששם טוחנים מן לצדיקים ועד הארץ, כי 'וילון', 'רקיע' ו'שחקים' כל אחד מהם ד' טפחים של הקב"ה, וכן האויר ביניהם, סכך הכל כ"ד טפחים שהם ד' אמות. או שהטעם שלא ירד המן בשבת הוא מטעם אחר ולא מחמת טלטול. ואם ננקוט ש'וילון' אינו רקיע הרי יש רק ט"ז טפחים מ'שחקים' ועד הארץ ועל כרחך שהטעם הוא אחר.

והנה נחלקו המפרשים אם המן ירד ביום טוב או לא, דדעת רש"י (ביצה ב:) שלא ירד, ודורשים כן מ'ביום השישי' שסתם שישי הוא חול, וא"כ גם יום טוב התמעט. משא"כ במדרש (ב"ר יא ב) יליף מקרא ד'ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו' שלא ירד מן בשבת, ואם כן הוא דין בשבת דוקא ולא ביום טוב. עיין תוספות (ביצה שם ד"ה והיה). ואם לא ירד מן גם ביום טוב, ע"כ שאין הטעם משום טלטול, כי הלא אין איסור טלטול ביום טוב.

ומעתה יבוארו דברי משה "האזינו השמים" ותהיו עדים בדבר, ואם תקשו הלא נוגעים הם בעדותם כדרשת חז"ל מתיבת "השישי" שבבריאת העולם. על כך אשיב: "ואדברה" היינו חמשה חומשי תורה, וע"כ שהפסוק 'חצבה עמודיה שבעה' קאי ארקיעים, וע"כ ש'וילון' הוא רקיע, וא"כ יש ד' אמות מ'שחקים' לארץ וזה הטעם שלא ירדה המן, וא"כ לא ירד רק בשבת וביום טוב ירד, וע"כ שאין דורשים דרשת רש"י מ'יום השישי' הכתוב במן, וכיון שלא דורשים שם 'השישי' כך גם בבריאת העולם לא דורשים 'השישי', וממילא אינם נוגעים בעדותם. (יד דוד פ' האזינו).

שבת - רבי ישראל מאיר המניק

"ואתה הוא ושנותיך לא יתמו"

בפתיחה לוידוי אנו אומרים: אנו עזי פנים ואתה רחום וחנון, אנו קשי עורף ואת ארך אפיים, אנו מלאי עון ואתה מלא רחמים, אנו ימינו כצל עובר, ואתה הוא ושנותיך לא יתמו.

ויש לדקדק מדוע דוקא לגבי ימינו כנגד שנותיו של הקב"ה מוסיפים ואומרים 'ואתה הוא', מה שאין כן בשאר ההקבלות המוזכרות קודם לכן, שאין אומרים אלא 'אנו' ו'אתה'.

ויבואר ע"פ מה שמבאר הזוהר (פ' ויחי) בכתוב "ואברהם זקן בא בימים", דהיינו שהאדם נברא עם ימיו, וצריך למלאותם בתורה ומצוות, וכשמקיים חובתו וממלא את ימיו בתורה ומצוות אז נעשים הימים מלבוש לנפש האדם, ו'בא בימים' - שבא עם כל ימיו בשלימות. משא"כ אם ח"ו לא ניצל את ימיו, אזי מלבושו מלבוש קרוע, ובוש לעמוד בפני המלך במלבושו זה.

לפי זה יש לומר, שכל הגדרה זו - שהאדם וימיו אינם שני דברים אלא עצם מהות האדם היא ימיו ושנות חייו - אינה שייכת אלא בבשר ודם, ולכן רק על האדם שייך לומר "אנו ימינו" - כי אכן אנו וימינו היינו הך. אבל על הקב"ה לא שייך לומר "אתה שנותיך לא יתמו", כי הקב"ה בודאי למעלה מן הזמן ואינו תלוי בזמן, ולכן מדגיש אנו "ואתה הוא - ושנותיך לא יתמו", אתה הוא - נעלה מכל זמן, ולפי מושגינו - ושנותיך לא יתמו. (מי הדעת)