עריכת הדף "
אבן האזל/שכנים/ג
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ב == '''אחד מן השותפין שבנה הכותל שמבדיל בינו ובין חבירו עד ד' אמות, ותבע חבירו ליתן חלקו בהוצאה ואמר נתתי חלקי ה"ז בחזקת שנתן ונשבע היסת שנתן ונפטר עד שיביא התובע ראיה שלא נתן, אבל אם בא לתבוע אותו ליתן חלקו בהוצאות שאר הגובה שהוסיף על ד' אמות מפני שסמך לו או כנגדו ואמר נתתי אינו נאמן אלא חבירו נשבע בנקיטת חפץ שלא נתן לו ונוטל ממנו כדין כל הנשבעין ונוטלין עד שיביא ראיה זה שנתן לו.''' ''' נשבע ''' בנקיטת חפץ, הטור כתב על זה שהרמ"ה כתב דנוטל בלא שבועה דטפי הוי בחזקת שלא נתן מקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בזמנו, דקיי"ל דשקיל בלא שבועה, וכונת הרמ"ה הוא דבגמ' פריך על אביי ורבא דאמרי עביד אינש דפרע בגו זימניה מסיפא דמתני' ומשני שאני התם דאמר מי יימר דמחייבו ליה רבנן, ומוכח דהא דסיפא דלמעלה מד' אמות דבחזקת שלא נתן יותר לא שכיח מהא דתוך זמנו וכיון דבתוך זמנו אינו נשבע כ"ש למעלה מד"א דאינו נשבע, והלח"מ כתב דבגמ' מדמי זל"ז רק לענין נאמנות ולא לענין שבועה אבל לא כתב שום ביאור בטעמא דמילתא. ''' ונראה ''' דמעיקרא לא נחת בגמ' לסברא דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו דר"ל לא אמר אלא דאינו נאמן, ולזה סגי סברא דלא שכיח דפרע, דמן הדין לא היה צריך הלוה להיות נאמן בטענת פרעון כיון דלהמלוה יש חזקת חיוב שחייב לו הלוה והלוה בא לבטל את חיובו, ורק דכיון שכל חוב עומד לפרעון נאמן הלוה, אבל חוב שאינו עומד לפרעון כמו בתוך זמנו אינו נאמן לר"ל, ואביי ורבא סברי דעביד דפרע בתו"ז, ובזה אמר דלמעלה מד"א כיון דאיכא סברא דמי יימר דמחייבו ליה רבנן אמרינן דלא עביד דפרע, אבל כל זה לענין לא עביד דפרע דלא מהני אלא בשביל דאיכא חזקת חיוב, אבל הך סברא לא הוי מהני לפטור משבועה, אלא דבסוף הסוגיא אמר והלכתא כר"ל ואפי' מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, חידש בזה הגמ' דלא רק שאינו עומד ליפרע אלא דאיכא חזקה דאינו פורע, וזה לא אשכחן אלא בתוך זמנו אבל סברא דמי יימר דמחייבו ליה רבנן לא מהני אלא דאינו עומד ליפרע והיינו דבסתמא אינו יודע דמחייבו ליה וליכא סברא דעומד ליפרע ונשאר חזקת חיוב, אבל ליכא למימר בזה חזקה אין אדם פורע דאפשר גמיר דינא או שמע ממאן דגמיר דינא ויודע דבודאי מחוייב ואינו רוצה לילך לב"ד ופורע, ולכן חזקה דאינו פורע ליכא ושפיר פסק הרמב"ם דנשבע. ''' אכן ''' יש מקום עיון בעיקר דין שבועה זו שחידש הרמב"ם והמ"מ כתב וז"ל ומ"ש נשבע בנק"ח הוא כדין הנשבעין ונוטלין ואפי' במלוה בשטר אי אמר ליה אשתבע דלא פרעתיך, והנה המ"מ הביא ממלוה בשטר ומשם הוי תיובתא דהא שם צריך דוקא שיאמר אשתבע דלא פרעתיך, וכאן לא הזכיר הרמב"ם דהוא דוקא אם אמר אשתבע לי, ומה שכתב דהוא כדין הנשבעין ונוטלין הנה כל דיני הנשבעין ונוטלין שבפ' כל הנשבעין לא שייך לכאן דהתם התקנה הוא על עיקר דין נטילתם שיטלו בשבועה כמו שכתבו התוס' בכתובות דף פ"ז ע"ב, ואפי' לפי דעת הסוברין דבחנוני על פנקסו נוטלים הפועלים מן הדין דהוי אינו יודע אם פרעתיך ונשבע מן התקנה משום שהבעה"ב משלם שני תשלומים, אבל עכ"פ אין שייך זה לכאן וכן הוא דפוגמת וע"א מעיד שהוא פרוע ודאי אינו שייך לכאן, ולא נוכל לדמות לכאן אלא המוציא הוצאות על נכסי אשתו והמכיר כליו וספריו, אבל גם זה לכאורה לא שייך לכאן דהא כתב הר"ח הובא בר"נ בהלכות בהא דמוציא הוצאות דהוא משום דכל מילתא דהאי ידע והאי לא ידע משתבע מאן דידע ושקיל, ולכאורה דין דמוציא הוצאות והמכיר כליו שוין ואם היה כאן השבועה לישבע כמה שהוציא היה ודאי מיושב, אבל מדברי הרמב"ם מוכח דאינו כן דאין השבועה כאן אלא שלא נתן, ואפי' יש לו עדים כמה הוציא צריך לישבע שלא נתן, וכיון שכן אין לנו אלא דין נשבע על השטר דהוא דוקא באומר אשתבע דלא פרעתיך, ולדעתי הוא תימה גדולה אף שלא עמדו בזה המפרשים. ''' והנראה ''' בזה דהנה התוס' בד"ה מארבע אמות ולמעלה כתבו וז"ל איירי כגון דידעינן דקדים חד וארציה לחבריה והיה מסרהב כדמשמע לישנא אין מחייבין אותו ולכן הוי בחזקת שלא נתן וא"צ להעמיד בשעשה חזית עכ"ל, וכדברי התוס' כן כתב הרשב"א בש"מ אבל מדברי הרמב"ם שסתם דבריו משמע דא"צ לאוקימתא זו, ונראה דסובר דכיון שראינו שאחד הביא אבני בנין וגדר אמרינן דחזקה שכל מה שביד אדם שלו הוא ואפי' למטה מד"א כשאנו רואין שאחד בנה משלו אין אנו אומרים שהשני נתן לו מעות דחזקה כל מה שביד אדם שלו הוא, ורק דלמטה מד"א אמרינן דודאי פרעו, וזהו דין בפרעון חיובו ואין אנו צריכין לומר שהאבנים אינם שלו אלא שפרעו כיון שהוא ידוע שצריך ליתן חלקו, אבל למעלה מד' אמות שתחלת הבנין אנו מחזיקים שהוא של הבונה, ועל פרעון אנו אומרים דאינו עומד ליפרע אפי' אחר שסמך לו כותל אחר דמי יימר דמחייבו לית רבנן. ''' והנה ''' דין נשבע על המשכון לדעת הגאונים לפי"מ שביאר הש"ך בסי' ע"ב סובר הרמב"ם דמוחזק במשכון נאמן עד כדי דמיו אפי' כשאין לו מיגו דחזקתו במשכון סגי שהוא נאמן על טענתו, ונמצא דבזה שהוא נאמן להוציא ממון ע"י זכות מוחזק יש בזה תקנת שבועה וגם כאן איברא דאם היינו יודעים שודאי נתחייב לו בדמי הכותל והיינו דנין בפרעון סגי בזה חזקת חיוב דאם לא עביד דפרע אינו נאמן על פרעון, אבל כיון דטוען שמעיקרא נתן לו חצי ההוצאה ולא נתחייב לו כלל, לכן אף דאם היינו דנין על הכותל בעצמו הוי מהני חזקת האבנים שהיו בידו לומר שהכותל שלו, אבל כיון שאין אנו דנין על האבנים דכבר זכה השותף בחצי הכותל כמש"כ המ"מ בהל' א' ובודאי יש לו מתחלה זכות לבנות כנגדו וליתן חצי ההוצאה, א"כ תיכף כשנבנה הכותל נעשה של שניהם אם ישלם לו חצי ההוצאה, וכיון שטוען שכבר נתן לו ולא נעשה חוב מעולם א"כ בא להוציא ממון בכח מוחזק וע"ז יש שבועת הנוטלין, והרמב"ן בשבועות דף מ"ה כתב דיסוד דבריהם הוא מדין המכיר כליו וספריו, ומבואר דהמכיר כליו אינו משום דהאי ידע והאי לא ידע, דבהא דמוציא הוצאות כתב הר"ח וה"מ בעושה ברשות, והיינו דמתי נאמן במילתא דהאי ידע והאי לא ידע הוא דוקא בעושה ברשות, דהא במוציא הוצאות אינו מוחזק והאמינוהו משום דעשה ברשות, וא"כ יש לומר דכיון דכל הנאמנות הוא חדוש לא האמינוהו אלא בשבועה, אבל בהא דהמכיר הוא מוחזק בהכלים ונאמן עד כדי דמיהם מדין מוחזק, ומ"מ נשבע, בזה סוברים הגאונים דאינו משום דבעל הכלים לא ידע, דהא בנשבע על המשכון מכחישו ומ"מ סוברים דנשבע, דכיון דבא להוציא ממון מחברו בטענת מוחזק אינו נאמן אלא בשבועה, וזהו טעמו של הרמב"ם דסובר דגם כאן נשבע כיון שבא להוציא, ואף דזהו אם טוען שנתן מתחלה קודם שבנה או לפחות קודם שסמך דלא נתחייב מעולם, אבל אם טוען שנתן אחר שסמך למה יתחייב בעל הכותל לישבע שלא נתן, אלא דמ"מ שפיר יוכל להשביעו דהא יש לו מיגו שהיה יכול לומר נתתי מתחלה, ולכן בכל אופן צריך לישבע. ''' איברא ''' דיש לדון דלא דמי להא דנשבע על המשכון והמכיר כליו וספריו דהתם בא בטענת מוחזק במשכון לטעון על חוב ואין לו חזקת ראיה על החוב, והכא דאנו דנין מקודם על אבני הכותל שבנה שהם בודאי של הבונה, וחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו וא"כ הוא מתורת ודאי וממילא חייב לו השותף לפרוע דמי מחצית הכותל, אלא דבאמת צ"ל דהכא ליכא חזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו דהא התוס' והרשב"א לא נחתו להכי וכתבו בטעמא משום דתבעו לבנות והיה מסרהב, וע"כ משום דהכא כיון דלמטה מד"א הוא של שניהם, ומצוי ששניהם יחפצו לבנות למעלה כדי לסמוך ולבנות על גבם, וקיי"ל דשותפי לא קפדי אהדדי לענין אם נפל הכותל, לכן גם בזה לא נוכל לומר דאיכא חזקה ודאית שכל מה שביד אדם הוא שלו דאפשר בנה בעד שניהם וכבר נתן לו מחצית ההוצאה, אך מ"מ סובר הרמב"ם דהבונה נקרא עכ"פ מוחזק דהא בחזקתו ראינו הכותל והוא בנה, ואף דאמרינן שותפי לא קפדי אהדדי הא כתב הרי"ף דזהו דוקא במילתא דידיעא לתרי שותפי דבזה לא מהני חזקה דאידך, אבל הכא אכתי ליכא בזה מילתא דידיעא לתרי שותפי, אבל עכ"פ ליכא בזה חזקה המבררת שכל מה שביד אדם הוא שלו אלא חזקת מוחזק, ובזה שפיר לומד הרמב"ם מדין נשבע על המשכון דבעל המשכון אין לו חזקה המבררת על כל החוב אלא חזקת מוחזק, ומזה ידעינן דהבא ליטול ע"י חזקת מוחזק צריך לישבע, וגם כאן בא ליטול ולגבות ע"י חזקת מוחזק לכן פסק דנשבע וכנ"ל.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף